ראש עיריית קריית שמונה, ניסים מלכה, לא מעכל עד היום את מה שקרה לו באותו יום חמישי, בדצמבר 2008. טלפון בהול שהגיע ללשכתו דיווח שידידו הוותיק, אשר ביטון, נמצא במצב קשה. הוא עזב את הכל, נסע לכיוון המרפאה, וכשהגיע ראה את קרובי משפחתו של ביטון עומדים בחוץ, מבוהלים ומלאי סימני שאלה. הוא שאל מה המצב כרגע, והם ענו שהרופאים בפנים מנסים להציל את חייו של ביטון מחוסר ההכרה באמצעות מכות חשמל. מלכה נכנס פנימה, ושמע בעצמו מד"ר בוריס סידלקובסקי, רופא חדר המיון בקריית שמונה, שהוזעק למקום עם התמוטטותו של ביטון, שלמעשה אין כבר מה לעשות. המצב קשה, המטופל לא מגיב, והרופאים הרימו ידיים ומתכננים כעת לנתק אותו ממכשירי ההחייאה.
מלכה, רב מוסמך, לא אמר נואש. הוא התקשר מיד לידידו, הרב חיים עמרם אפרגן מקריית אתא, בבקשה שיברך את ביטון. "הרב אפרגן אמר לי: נכון, הוא במצב קשה, אבל תגיד לרופאים שלא יתייאשו, ושיתנו לו עוד מכת חשמל, שביעית במספר", מספר ראש העיר. "הודיתי לרב, ומיהרתי לרופא. ד"ר בוריס בדיוק אמר שזהו, אין מה לעשות, ביטון למעשה כבר נפטר, ובעוד דקות ספורות הם ינתקו אותו ממכונות ההנשמה. כולם החלו לבכות, ואני ביקשתי מהרופא: 'בבקשה, תתן לו עוד מכת חשמל אחת'. הוא לא הסכים, אבל הפצרתי בו: 'אני מבקש ממך, רק עוד פעם אחת, תלך ותיתן לו עוד מכת חשמל. אין מה להפסיד'. הוא נכנס, נתן מכת חשמל, והדופק חזר.
הד"ר יצא החוצה כשהוא מופתע, ואמר הדופק חזר, אבל כנראה שהוא יהיה צמח, כי המוח לא קיבל חמצן זמן ממושך. השבתי לד"ר שנמשיך להתפלל שהקב"ה יעזור לו, עד שאשר יחזור לעצמו". בהמשך, מספר מלכה, הבהילו את ביטון לבית החולים בצפת, לטיפול נמרץ, שם הרופאים חזרו ואמרו שהגוף לא ממש מגיב. מיד התקשרו בני המשפחה לרב שיינברגר מירושלים, שהורה לקיים טקס פדיון נפש בהשתתפות עשרה אנשים. ואכן, המשפחה והחברים התכנסו במניין, הגיעו לבית החולים, ביקשו רשות מהרופאים, וקיימו את טקס פדיון הנפש. לאחר 48 שעות בישרו הרופאים לבני המשפחה שביטון מזיז את ידיו ורגליו. לאחר ימים ספורים קיבל ניסים מלכה שיחת טלפון. על הקו היה לא אחר מאשר ביטון עצמו. "הייתי בהלם. הוא סיפר ששמע וראה אותי בזמן שהיה מחוסר הכרה, ציטט מה שאמרתי לרופא כאשר היה במוות קליני, ותיאר את כל מה שהתרחש שם, מי בכה ומה אמרנו, כולל השיחות המדויקות שלי עם הרבנים. כיצד היה יכול לדעת את הדברים האלה?…".
לראות הכול מלמעלה
אשר מסעוד ביטון מתאר את הצד שלו באותה חוויה "פתאום הרגשתי כאילו מישהו לוקח משהו מהגוף שלי, ואז הנשמה שלי עלתה למעלה. ראיתי את הגוף שלי למטה, על מיטת הטיפולים. הבנתי שהגוף במצב של דום לב, וראיתי שהוא נהיה כחול לגמרי. האנשים של מד"א הגיעו, ואז ראיתי איך הודיעו בטלפון ללידיה, בת דודתי, שהמצב שלי קשה מאוד. היא עזבה את העבודה והגיעה מיד.
בינתיים ראיתי מלמעלה איך שלושה רופאים עובדים עליי: ד"ר נדים, ד"ר הלר וד"ר בוריס סידלקובסקי. שלושתם התחילו להכין אותי למכות חשמל.
באותו זמן ראיתי דבר מזעזע: מלאך המוות בא אליי ונתן לי שתי טיפות של סם המוות. כולו עיניים-עיניים. זה פחד אלוהים, שרק מי שעבר את זה יכול להבין. הרגשתי את מכות החשמל. נתנו את המכה הראשונה כדי להחזיר אותי לחיים, ואז אותו מלאך המוות תפס בי בחוזקה. רעדתי. ואז עוד מכה, ועוד מכה. ארבע, חמש, שש. ואז – ברוך דיין האמת. יצאתי מהעולם הזה. מכלוף, בן דודה שלי שעובד איתי, קפץ על הגופה שלי ובכה 'אחי מסעוד, אחי אשר! עזבת אותי לבד! מחילה, אני מבקש ממך סליחה!'. הרופא יצא ואמר להם שזהו – אין מה לעשות. הלכתי לעולמי.
ראיתי את יצחק קקון, יו"ר המועצה הדתית, יושב ובוכה בצד. ראיתי גם את הרב ניסים מלכה, ראש העיר, תופס את הטלפון והיד שלו כולה רועדת. הוא התקשר לרב עמרם אפרגן, אחיו של הרנטגן, ואמר לו: 'הרב, תברך בבקשה את אשר ביטון, אולי יקרה נס'. הרב אפרגן אומר לו: 'הוא לא נפטר, אבל הוא יוצא עכשיו לעולם האמת. תנו לו עוד מכת חשמל אחת, והוא יחזור'. זו הייתה המכה השביעית. הרב ניסים הגיע לד"ר בוריס וביקש ממנו לתת עוד מכה אחת. הוא אמר 'בשביל מה לתת? אין דופק, אין נשימות, אין כלום – הלב פסק לעבוד כבר שתיים-שלוש דקות', אבל ראש העיר אמר להם 'אף על פי כן, תתנו לו עוד מכה'.
באותו זמן הגבירו את המתח, ונתנו לי מכה כזו חזקה, עד שראיתי את הגוף שלי קופץ ממש. ואז התחיל טיפה דופק, וראיתי את כולם בשמחה ובצהלה: 'יש דופק, יש דופק!'".
משפט בעולם עליון
בשלב הזה, מספר ביטון, גופו אמנם חזר כביכול לחיים, באמצעות המכשירים, אבל נשמתו "נמשכה" למעלה. בזמן שכאן חלפו 45 דקות, שבהן הועבר לבית החולים "רבקה זיו" בצפת, תוך שהרופאים מאבדים אותו שוב בדרך ומחזירים אותו באמצעות הנשמה, הוא חווה משהו אחר לגמרי. לא ניתן לתחום את אותה חוויה בפרק זמן דומה, מאחר, שלדבריו, בעולם הבא אין בכלל מושגים של זמן.
"לאחר שנשמתי יצאה מן הגוף הרגשתי רוח גדולה מאוד, רוח סערה שמושכת אותי למעלה, עד שראיתי מנהרה", הוא מספר. "אמנם הייתה לי תחושה עילאית, אך גם היה קשה מאוד לעבור בחושך בתוך המנהרה הזו, עד שראיתי טיפה קטנה של אור. פתאום הרגשתי ידיים אוחזות בי ומוליכות אותי עד למעלה. האור משך אותי והתחיל לגדול ולגדול. זה היה אור אחר ממה שאנחנו מכירים. אור אינסופי.
ואז הגעתי לשם. הסתובבתי וראיתי ארבעה אנשים לבושים שחור. הם הסתכלו עלי והעיניים שלהם כאילו יקדו אש מרוב שנאה. רעדתי כל כולי. לא הבנתי לאן מוליכים אותי, אבל ידעתי שאני במקום טוב. פתאום שמעתי שאומרים לי 'מסעוד ביטון, בוא לבית הדין!', וראיתי כיתות-כיתות של אנשים לבושים בשחור. הם, למעשה, יצגו את כל העבירות שעשיתי בימי חיי. נכנסנו לבית הדין, וראיתי ארבעה דיינים לבושים בלבן. שניים מהם נפטרו בדורות הקודמים, ושניים מהם חיים איתנו היום, אבל אין לי רשות לספר מי הם. הם הסתכלו עליי, והתיקים שלי התחילו להגיע.
"בית הדין הוא לא המקום של השכינה. הרחמים של הקב"ה נכנסים לתמונה בשלב מאוחר יותר, אחרי שמונים בפניך את חטאיך וגורמים לך להבין את חומרתם. בשלב הבא הגיעו ארבעה ילדים קטנים, ממש קטנים. הם הסתכלו על ארבעת האנשים שלבושים בשחור, וביקשו להוסיף לדין גם את המצוות והזכויות שלי. כל האנשים שעשיתי איתם חסד – כולם עמדו לידי. רק אז התחלתי קצת להירגע.
"בהמשך הראו לי סרט – מיום שנולדתי ועד היום שנפטרתי. לאחר מכן ראיתי 71 דיינים. הם הסתכלו עלי, והפנים שלהם היו נראות כמו של מלאכים, כמו סנהדרין גדולה. משם התחילו לדון אותי על כל פרט ופרט – מיום הלידה, עד בר המצווה, עד החתונה שלי וכן הלאה. כאן בחיים אולי חשבתי שאף אחד לא רואה אותי, אבל שם, מסתבר, מצלמים אותך. כשאתה מגיע לעולם האמת – מראים לך כל מה שעשית ואמרת בחדרי חדרים. דנו אותי על עניינים של טהרת המשפחה, על מחשבה בבית הכנסת ועל עניינים נוספים".
"משם עברנו לכפות המאזניים", מספר אשר. בבית דין צדק המשפט מתנהל ממש כמו שכתוב בתלמוד: ישנם מאזניים בהם מעלים את כל המצוות והמעשים הטובים (זכויות) בצד אחד ואת כל העבירות בצד השני, ומודדים באיזה צד של מאזניים יש יותר משקל. כלומר, בודקים האם האדם עשה יותר טוב או יותר רע.
"שמו את העבירות והמצוות שלי על כפות המאזניים, ולצערי הרב העבירות הכריעו את הכף… ואז שניים מהמלאכים הלבנים שהיו שם הביאו מן כוס גדולה, מלאה מים. שאלתי: 'מה זה?', והם ענו לי: 'אלו הדמעות שלך מאז שנולדת ועד היום הזה'. לאחר מכן הגיעו גם כל הייסורים שעברתי במהלך חייו, והם הונחו בצד של הזכויות, ואז המאזניים של הזכויות היו יותר כבדים.
לראות את גן עדן מקרוב
"בשלב זה נמסרה הודעה במין כריזה – 'מסעוד ביטון, הינך מוזמן לבית הדין העליון'. בית הדין העליון, הוא למעשה בית הדין האחרון, שם נפסק פסק הדין הסופי. לאחריו נתנו לי לראות את המקום שלי בעולם הבא.
ואז שני אנשים לבושים בלבן לקחו אותי לגן עדן התחתון. זה מקום בו אפשר ליהנות מהחיים הנצחיים. אתה נהנה ממש מכל רגע ושנייה.
"בגן עדן ראיתי את ההורים שלי, את דודי ואת אלי אחי, כשכולם שמחים ושואלים 'למה באת לכאן?'. לאחר מכן ראיתי שורה של צדיקים ורבנים היושבים ועטרותיהם בראשיהם והוגים בתורה ובגמרות.
אי אפשר לתאר את גן עדן במילים גשמיות, כי זהו משהו רוחני, אבל היה לי תענוג. כבר לא היה חשוב לי לחזור לכאן בכלל. רציתי להישאר שם. היופי והתענוג שם הוא משהו דמיוני שאי אפשר לתאר במושגים של בני אדם. מי שינסה לתאר את זה בלשון בני אדם הוא שוטה. מי שלא היה שם לא יכול להבין.
"לבסוף, אחד מהדיינים, שהיה סבי מסעוד, שעל שמו אני נקרא, אמר לי 'אני לא רוצה לראות אותך פה'. הוא נתן לי מן טפיחה על המצח שלוש פעמים, ואז חזרתי למטה דרך אותה מנהרה.
"ישנם דברים נוספים שחוויתי שאסור לי לספר. סיפרתי רק את הדברים הכלליים. מעבר לזה, אני לא רשאי להוציא דברים של עולם האמת ממקומם".