loader image
קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

מה שצריך לקרות יקרה והכל נקבע משמיים, אבל יחד עם זאת, לאדם יש תפקיד חשוב בהוצאה לפועל של התוכנית האלוהית. בורא עולם נתן לנו בחירה כיצד לפעול, והחלטותינו משפיעות על מה שיקבע בסופו של דבר ע"י ה'. כמו כן, ה' מעוניין שנעשה פעולות מעשיות להשגת צורכנו ודרכן הוא מוביל את מה שהוא גזר שנקבל

אם ה' מחליט על הכול, האם לבחירות שלנו יש השפעה על עתידנו?

אומרים שהכול מלמעלה. אז אם אלוהים קובע את כל מה שקורה לנו בחיים, בשביל מה בכלל להתאמץ? האם באמת אין טעם להחלטות ולפעולות שאנו עושים? האם יש באפשרותנו להשפיע על גורלנו? האם בכוחנו לגרום לשפע של חסדים ומתנות להגיע לתוך חיינו או שמא אנו לא יותר מאשר בובות על חוטים?

בדיחה ידועה מספרת על אדם ישר וירא שמיים שהתפלל מדי יום לזכות בלוטו. המלאכים שמעו את התפילה ואמרו לאלוהים "מגיע לו, למה אתה לא נותן לו לזכות בפרס הראשון?". אלוהים ענה להם "גם אני רוצה שהוא יזכה בלוטו, אבל הוא לא ממלא טופס…" (כמובן שיש לה' את הדרכים להביא שפע לאדם, ואינו זקוק שהאדם ימלא טופס לוטו לשם כך). 

השאלה הנשאלת היא: אם הכול נקבע וידוע מראש, אז עד כמה, אם בכלל, צריך להתאמץ בחיים ולעשות פעולות שיובילו אותנו לקראת יעד רצוי? בעולם קיימות שתי גישות מרכזיות לנושא זה. 

הגישה הראשונה אומרת שכל המציאות כבר נקבעה מראש, "הכל מַכּתוּב", ולכן מה שהאדם יעשה לא ישנה מאומה. אין לו שום השפעה על גורלו, וכמה שיתאמץ – הוא עדיין יקבל את הגורל שנקבע לו לפני בואו לעולם. גישה זו היא דטרמיניסטית מאוד, שמנתקת את הקשר בין המעשים לתוצאות. 

הגישה השנייה הפוכה ממנה. היא אומרת: הכל תלוי רק בך! אם תעשה, תתאמץ, תלמד ותשקיע – תצליח. עם מספיק מאמץ, כל אחד יכול. אם אדם נכשל, סימן שלא עשה די.

הבעייתיות בגישות המקובלות

שתי הגישות האלה בעייתיות. הגישה הראשונה, לפיה הכל נקבע מלמעלה, מנטרלת את הבחירה החופשית שה' נתן לכל אדם לבחור בין טוב לרע, שהיא יסוד מהותי מאוד ביהדות. בנוסף, גישה זו מעודדת פסיביות וחוסר מעורבות של האדם בעולם, בעוד שהתורה קובעת כי האדם נברא "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו) – לקחת אחריות ולתקן את העולם. 

הגישה השנייה, שמטילה את כל כובד המשקל על מעשי האדם, גם היא שגויה. היא מעודדת גאווה ותחושת "אני ואפסי עוד", ומתעלמת מהתלות העצומה שלנו בגורמים שאין לנו השפעה עליהם. מי שחושב שהכל תלוי רק בו יקלע למשבר כאשר ההצלחה לא תגיע, ויחוש תסכול, מרירות, כעס, יאוש, רדיפה עצמית וכדומה. בנוסף, אדם שמאמין שהכל תלוי רק בו עלול לנהוג בדרכים פסולות על מנת להשיג את מטרותיו, כגון רמאות, גזל, כעס, לשון הרע, פגיעה באנשים ועוד הנהגות רעות.
כמו כן, גישה זו מטילה מעמסה כבדה על כתפי האדם שחש שכל גורלו בידו, ועליו לפעול ככל יכולתו ואף מעבר על מנת להטיב עם עצמו ועם יקיריו. מכאן הפתח לתחושות שליליות של לחץ נפשי, מתח, דאגה, חרדה ועוד. 

מה אומרת היהדות?

היהדות נוקטת בגישה שלישית, שלפיה הכל נקבע ויוצא לפועל על ידי הבורא, אבל מושפע מבחירותיו של האדם.

מצד אחד, האמונה היהודית אומרת שהכל נקבע מלמעלה: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (מסכת ברכות, דף לג). כל מה שקורה לאדם נקבע בידי הקדוש ברוך הוא: תכונות פיזיות, מצב כלכלי, רמת משכל, הזיווג שלו, אירועים מרכזיים שיעבור בחייו, ואפילו סיטואציות קטנות של היום-יום. חלק מהדברים האלה נכתבו מראש עוד לפני שהוא נולד, וחלק נקבעים מחדש מדי שנה בראש השנה.

אמנם יש לזה יוצא מן הכלל: התחום היחיד שבו רק מעשיו של האדם מכריעים הוא עבודתו מול הבורא. "הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים" (מסכת ברכות, דף לג). בכל מה שבין אדם לאלוהים, האדם הוא בעל השליטה המוחלטת ואינו יכול לומר שאם נגזר עליו שיקיים מצוות, זה כבר יקרה לבד. כאן הוא מחויב לפעול בעצמו. 

אז למה צריך ללכת לעבוד?

ע"פ ההסתכלות היהודית, הפעולות הטבעיות שאנו עושים במטרה להשיג את רצוננו ומילוי מאוויינו הינן מעין מסך שנועד לכסות את השפע שה' מוריד עלינו, אך למעשה אינן פועלות במציאות כלום. לכאורה אפשר היה לחשוב שאם הכל נקבע מראש ופעולתנו לא באמת יוצרות השפעה, לא צריך לעשות כלום. אך זה לא נכון: הגישה היהודית גם אומרת שהבורא מצפה מאיתנו לפעול בעולם – מה שמכונה "השתדלות מעשית", ויש לכך מספר סיבות.

ראשית, זה חלק מהעונש שהוטל על האנושות כולה עוד בימי אדם הראשון, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). עד שלא יתוקן הדבר, ניאלץ להמשיך ולעבוד.

שנית, המאמץ שהאדם משקיע עבור השגת דברים הוא מבחן ואמצעי בירור למידת אמונתו. למשל, אדם יכול להצהיר שהוא מאמין שהפרנסה היא משמיים, אבל רק כשהוא מועמד במבחן של ניסיון בו יידרש לסכן את פרנסתו כדי שלא לעבור על חוקי התורה שנתן הבורא, יתגלה עד כמה הוא מאמין באמת; אדם נדרש לעשות השתדלות מעשית של אכילת מזון, אך גם שם הוא נמדד אם הוא מקפיד על כשרות המזון; אדם נדרש ללבוש בגדים, אך אז יש לוודא כי אין בלבוש איסור שעטנז (שילוב של פשתן וצמר באותו בגד), וכן שהבגד עומד בגדרי הצניעות. כלומר, ה' רוצה שנחייה חיים של מעשים ארציים משום שדווקא שם נמדדת האמונה שלנו, לא כמלאכים המנותקים מכל חיי העולם הזה. אופן השגת הצרכים להם האדם נזקק מהווה מדד שמאפשר לנו להבין עד כמה אנחנו באמת קרובים או רחוקים מביטחון גמור בבורא, ויותר מכך שמאפשר לנו את עצם הבחירה החופשית בקיום המצוות.

שלישית, הבורא אינו רוצה שנקבל "ארוחת חינם", אלא שנרוויח אותה. כפי שכל אחד יודע, הערך של דבר שהתאמצת בשבילו שווה הרבה יותר מאשר דבר שקיבלת חינם.
כל אחד ואחד יודע שמי שזכה להכיר את בן זוגו לאחר ניסיונות ומאמצים רבים בעולם הדייטים יעריך מאוד את הזוגיות שלו, ואף יהיה בעל נטייה נמוכה יותר לתהיות מעין 'אולי הייתי יכול להכיר מישהו טוב או מוצלח יותר' כי הוא היה בשוק הרווקות הרבה זמן ויודע היטב שאין הרבה 'מציאות' בחוץ כפי שהדמיון לעיתים נוטה לתעתע. 

רביעית, אלוהים רוצה שהעולם ינהג באופן של טבע והשתדלות מעשית, ולא בדרך של נס כיוון שאם הכול יוגש על מגש של כסף, בקלות ובדרך פלאית – שליטת אלוהים בבריאה תהיה ברורה וגלויה לכל, ובכך לא יתקיים שום מבחן של אמונה בבורא. זה לא יהיה עולם של מבחני אמונה ונאמנות לה' אם הכול ברור וגלוי. 

ה' רוצה שנגלה אותו דווקא מתוך ההסתר של עולם הטבע, כפי שהסבירו חז"ל 'עולם מלשון העלם'. ה' מסתיר את עצמו מאחורי הטבע, ורוצה שננהג בדרך של השתדלות טבעית, ודווקא משם נגלה אותו ונחיה איתו. 

מכל הסיבות האלה, אנו נדרשים לפעול בעולם, לעמוד במבחני אמונה ולא רק לשבת בבית ולחכות שדברים יקרו להם. היהדות מעודדת אותנו לקחת אחריות.

אמנם, ישנם צדיקים שהגיעו לדרגות גבוהות של אמונה ובטחון. עליהם לא חלים הכללים הללו, והם נדרשים לעבודה רוחנית מסוג אחר. אנשים בדרגה כזו אינם נדרשים להתאמץ ולהשתדל, אלא יכולים להסתפק בתפילות ובעבודה רוחנית – שהינה מאמץ תובעני מאוד – כדי שהבורא ימלא את חסרונותיהם. ככל שאדם מגיע לדרגת אמונה ובטחון גבוהה יותר, כך יורדת כמות ההשתדלות הגשמית שהוא צריך לבצע. 

מפתחים את האיי.קיו

אז האם יש בידינו להשפיע על מזלנו ואירועי חיינו? כיצד האדם מסוגל לשנות גזרות שמים, ולהביא לידי כך שיושפעו עליו ברכה ושפע?

נדגים את הדבר ע"י משל בתחום האינטליגנציה. ישנו ויכוח נוקב בין חוקרים ופסיכולוגים מה משפיע יותר על רמת האיי.קיו (מנת המשכל) של אדם: האם זו הגנטיקה – היכולת המולדת שקיבל בתורשה, או ההשפעה הסביבתית – פיתוח הכישורים השכליים על ידי השכלה, חוגים וכדומה? אחרי שנים ארוכות של ויכוחים, הגיעו החוקרים למסקנה מעניינת: פוטנציאל האיי.קיו של האדם אכן נקבע על ידי הגנטיקה, אבל היכולת לממש אותו בפועל נתונה בידי הסביבה. 

לשם דוגמה, נניח שילד מסוים נולד עם פוטנציאל של איי.קיו 150 (ציון גבוה מאוד, שכן 100 נחשב לממוצע). אך אותו ילד גדל בסביבה שבה הוא נאלץ לעזוב את בית הספר בגיל 12 ונשלח לעבוד במוסך של אביו. במצב כזה, הסיכוי שלו לממש את הפוטנציאל שלו נמוך מאוד – במקרה הטוב, אולי יצליח להגיע לרמת משכל ממוצעת. 

ילד אחר, לעומת זאת, נולד עם פוטנציאל של איי.קיו 90, אבל הוא גדל בסביבה שמפתחת אותו, למד בחוגי העשרה עם מורים פרטיים, וכך הצליח לממש את הפוטנציאל שבו ולהתקדם לרמת איי.קיו גבוהה יחסית של מלוא הפוטנציאל שלו – 90. ליותר מכך הוא יתקשה מאוד להגיע.
בשורה התחתונה, יכול להיווצר מצב שבו הילד שנולד עם פוטנציאל גבוה ישיג פחות מזה שנולד עם פוטנציאל נמוך אבל סחט מעצמו כל טיפה.

כך גם בתחום קבלת השפע מאלוהים. כל אדם קיבל שפע פוטנציאלי אדיר, אך מי שיכול להביא לידי כך שיקבע בגזרת שמים שהשפע הזה אכן ירד עלינו הוא רק אנחנו. שפע, אגב, הוא לא רק עושר גשמי אלא גם שמחה, הצלחה, תחושת מסוגלות, חכמה, בטחון עצמי, כישורים רוחניים, זוגיות טובה, צאצאים, חוויות חיוביות, מראה נאה, כישורים ויכולות נפשיות ועוד ועוד. לכל אדם יש "תוכנית-אב" של כמות השפע שהוא אמור לקבל, והיא הרבה יותר גדולה ממה שנדמה לנו. השפעת השפע והברכה עלינו נקבעת אומנם אך ורק ע"י בורא עולם, אך הוא תלה את הנהגתו עמנו ע"פ המעשים וההחלטות שלנו. כל בחירה בטוב מורידה על האדם עוד ברכה ושפע, ומאידך בחירה במעשים שליליים עוצרת את הברכה. עבירות ואיסורים יוצרים מעין "סתימה" בצינור המזל המחבר בין השפע הקיים בעולמות עליונים לבנינו. קיימים פסוקים שונים בתורה המבטיחים שפע וברכה בכל באם נהיה נאמנים לקיום התורה והמצוות, וחלילה ההיפך באם נפנה עורף לתורה. כל זאת במטרה ליצור מוטיבציה ודחיפה בקרבנו למען נגיע לתכלית העליונה של טוב נצחי ע"י הנאמנות לתורה וקיום מצוותיה.

הבורא רוצה לתת לנו מתנות, וכדי להוציא אותן אל הפועל הוא דורש מאיתנו לקחת חלק.
אפשר להמשיל זאת למנהל שקובע בסוף כל שנה מי מבין העובדים יקבל העלאה במשכורת ומי לא, אך קבע גם כן כללים ויעדים ברורים מי נחשב עובד מצטיין. הבחירות שהעובדים עושים בנוגע לרמת ההשקעה בעבודתם היא אישית להם, אך בעלות השפעה על החלטתו הבלעדית של המנהל. כך גם הבחירות שאנו עושים הן בעלי ההשפעה על מה שלבסוף יקבע עבורנו ע"י ה'. ככל שאדם יעשה את ההשתדלות הרצויה והנכונה לכיוון של אפיקים חיוביים וטובים המלווה בתחושת אמונה שה' הוא זה שמנהל את העולם, וכן יבחר בדרך חיים של עשייה טובה וחיובית, כך הוא יזכה לקבל יותר מהפוטנציאל שקיים עבורו. 
אומנם הכול נקבע ע"י השליט הבלעדי על הבריאה, אך הוא נתן בידינו את המפתח לשנות את קביעותיו בהתאם לבחירות שאנו עושים בין הטוב לבין הרע, בין אפיק חיובי לשלילי.

לסיכום, ה' רוצה שנחייה בצורה נורמלית וטבעית – נשלח קו"ח כשמחפשים עבודה, נצא לדייטים כשמעוניינים בזוגיות והקמת בית, נלך לרופא כשלא מרגישים טוב וכו'. אדם שיושב על הספה ומחכה שחייו יסתדרו באורח פלא, לא יזכה לראות שמבוקשו מתממש, אלא אם כן הוא בדרגת הצדיקים שהינם בעלי דרגת ביטחון מושלם בה'. האדם הרגיל נדרש מסיבות שונות שצוינו לעיל לעשות השתדלות בפועל של השגת מבוקשו, ואותה פעולה היא מעין 'שליח' המוציא לפועל את מה שכבר קבע בורא-עולם שיקבל. אותה פעולה היא כמו מסך המסתיר את השפע שמוריד עלינו בורא עולם.
כמו כן, ביכולת האדם לשנות את החלטות ה' עליו ולהשפיע עליהן. ככל שאדם ירבה בעשייה חיובית, בעלייה רוחנית והתחזקות בטוב – כך יוכל להוביל לידי כך שבשמים יקבע להוריד עליו טוב ושפע.

 

המשך קריאה ↓

1

אין סומכים על הנס

ההשתדלות איננה רשות אלא חיוב גמור. אדם שאינו עושה השתדלות בהתאם לדרגתו עלול להינזק ולא להשיג את מבוקשו המיוחל משום חיסרון ההשתדלות. וכפי שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם: "כל התולה תקוותו בנסים בלבד ללא התכשרות נאותה, ללא התגלות, ללא הרגשה אלוקית לאמיתה – הריהו מתאווה למה שאיננו מתאים לו" (מתוך ספרו 'המספיק לעובדי ה"), וכמו שאמרו חכמים בתלמוד: "אין סומכים על הנס" (מסכת פסחים, דף סד).

המשך קריאה ↓

4

אפקט איקאה

עד כמה ההשקעה שלנו במשהו משפיעה על רמת החיבור שלנו אליו? מחקר שביצע פרופ' דן אריאלי הוכיח שככל שאנחנו יותר מעורבים בבניית משהו – אנחנו יותר מחוברים אליו, וחושבים שהוא שווה יותר. שמו של המחקר נקרא על שם החברה שהמציאה את הרהיטים בהרכבה עצמית, המוכיח איך אנשים חושבים שרהיטים שהם הרכיבו בעצמם יפים יותר מאשר אותם רהיטים שהם קנו מוכנים…
מכאן, שאם אנו עושים פעולות להשגת צרכים, כך אנו נעריך אותן יותר וזו אחת הסיבות לצורך בהשתדלות מעשית מצדנו.

המשך קריאה ↓

2

שונה מאדם לאדם

חובת ההשתדלות אינה שווה אצל כולם, אלא משתנה מאדם לאדם בהתאם לדרגת ביטחונו בה'. ככל שדרגת הביטחון גבוהה – כך חובת ההשתדלות מצטמצמת. לדוגמה, אדם שעובד שמונה שעות ביום ומרגיש שלא יוכל להתפרנס בפחות מכך – אכן זקוק לשעות עבודה אלה. ואילו אדם שבוטח בבורא עולם שיפרנס אותו וכי הוא יכול להתפרנס גם מעבודה מעטה יותר, יזכה לפרנסה גם ממעט שעות. מכאן שהמאמץ של האדם צריך להיות לא על הגדלת המשרה אלא על חיזוק האמונה והבטחון בבורא עולם. יתרה מכך, המינון יכול להשתנות גם אצל אותו אדם: בזמנים שבהם הוא חווה קרבת ה' גדולה, ההשתדלות תיחשב לו כמגרעה של חוסר ביטחון בה', ובזמנים אחרים של ריחוק, ההשתדלות תיחשב לו כחובה.

המשך קריאה ↓

5

אפילו מטאטא יורה

אחד הצדיקים הגדולים במסורת היהודית היה רבי חנינא בן דוסא, שחי בתקופת המשנה. מסופר עליו כי יום אחד הוא ראה את בתו בוכייה לאחר שהדליקה נרות שבת. התברר כי במקום לשים שמן לנרות היא שמה חומץ, והצטערה שהנרות בקרוב יכבו ובני המשפחה ישבו הלילה בחושך… רבי חנינא ענה לה: "ממה את חוששת? מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק". דהיינו, ברצונו של ה', גם חומץ יכול לדלוק. חכמינו מספרים כי בטחונו הגמור של רבי חנינא גרם לכך שהנר אכן דלק עד למוצאי שבת, ואף הביאו ממנו אש להבדלה. וכמו שאומר הפתגם "כשאלוהים רוצה – אפילו מטאטא יורה".

המשך קריאה ↓

3

מותר ללכת לרופא?

בתורה נאמר במפורש: "אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו), ואם כן למה הולכים בכל זאת לרופא? כפי שמסבירים חכמים: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט) – 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. כלומר שכחלק מההשתדלות שנגזרה עלינו בענייני בריאות הגוף, צריך לשמור על אורח חיים בריא ולהתייעץ עם רופאים בשעת הצורך, אף שבסופו של דבר הרפואה שתגיע הינה גזרת שמים בלבד. במאמר מוסגר, חשוב לדעת שלרופאים ניתנה רק רשות לרפא ולנסוך תקווה בחולה, אך לא לייאש אותו ולהקשות עליו את הריפוי הטבעי שנסך בנו ה'. 

המשך קריאה ↓

1

אין סומכים על הנס

ההשתדלות איננה רשות אלא חיוב גמור. אדם שאינו עושה השתדלות בהתאם לדרגתו עלול להינזק ולא להשיג את מבוקשו המיוחל משום חיסרון ההשתדלות. וכפי שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם: "כל התולה תקוותו בנסים בלבד ללא התכשרות נאותה, ללא התגלות, ללא הרגשה אלוקית לאמיתה – הריהו מתאווה למה שאיננו מתאים לו" (מתוך ספרו 'המספיק לעובדי ה"), וכמו שאמרו חכמים בתלמוד: "אין סומכים על הנס" (מסכת פסחים, דף סד).

המשך קריאה ↓

2

שונה מאדם לאדם

חובת ההשתדלות אינה שווה אצל כולם, אלא משתנה מאדם לאדם בהתאם לדרגת ביטחונו בה'. ככל שדרגת הביטחון גבוהה – כך חובת ההשתדלות מצטמצמת. לדוגמה, אדם שעובד שמונה שעות ביום ומרגיש שלא יוכל להתפרנס בפחות מכך – אכן זקוק לשעות עבודה אלה. ואילו אדם שבוטח בבורא עולם שיפרנס אותו וכי הוא יכול להתפרנס גם מעבודה מעטה יותר, יזכה לפרנסה גם ממעט שעות. מכאן שהמאמץ של האדם צריך להיות לא על הגדלת המשרה אלא על חיזוק האמונה והבטחון בבורא עולם. יתרה מכך, המינון יכול להשתנות גם אצל אותו אדם: בזמנים שבהם הוא חווה קרבת ה' גדולה, ההשתדלות תיחשב לו כמגרעה של חוסר ביטחון בה', ובזמנים אחרים של ריחוק, ההשתדלות תיחשב לו כחובה.

המשך קריאה ↓

3

מותר ללכת לרופא?

בתורה נאמר במפורש: "אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו), ואם כן למה הולכים בכל זאת לרופא? כפי שמסבירים חכמים: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט) – 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. כלומר שכחלק מההשתדלות שנגזרה עלינו בענייני בריאות הגוף, צריך לשמור על אורח חיים בריא ולהתייעץ עם רופאים בשעת הצורך, אף שבסופו של דבר הרפואה שתגיע הינה גזרת שמים בלבד. במאמר מוסגר, חשוב לדעת שלרופאים ניתנה רק רשות לרפא ולנסוך תקווה בחולה, אך לא לייאש אותו ולהקשות עליו את הריפוי הטבעי שנסך בנו ה'. 

המשך קריאה ↓

4

אפקט איקאה

עד כמה ההשקעה שלנו במשהו משפיעה על רמת החיבור שלנו אליו? מחקר שביצע פרופ' דן אריאלי הוכיח שככל שאנחנו יותר מעורבים בבניית משהו – אנחנו יותר מחוברים אליו, וחושבים שהוא שווה יותר. שמו של המחקר נקרא על שם החברה שהמציאה את הרהיטים בהרכבה עצמית, המוכיח איך אנשים חושבים שרהיטים שהם הרכיבו בעצמם יפים יותר מאשר אותם רהיטים שהם קנו מוכנים…
מכאן, שאם אנו עושים פעולות להשגת צרכים, כך אנו נעריך אותן יותר וזו אחת הסיבות לצורך בהשתדלות מעשית מצדנו.

המשך קריאה ↓

5

אפילו מטאטא יורה

אחד הצדיקים הגדולים במסורת היהודית היה רבי חנינא בן דוסא, שחי בתקופת המשנה. מסופר עליו כי יום אחד הוא ראה את בתו בוכייה לאחר שהדליקה נרות שבת. התברר כי במקום לשים שמן לנרות היא שמה חומץ, והצטערה שהנרות בקרוב יכבו ובני המשפחה ישבו הלילה בחושך… רבי חנינא ענה לה: "ממה את חוששת? מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק". דהיינו, ברצונו של ה', גם חומץ יכול לדלוק. חכמינו מספרים כי בטחונו הגמור של רבי חנינא גרם לכך שהנר אכן דלק עד למוצאי שבת, ואף הביאו ממנו אש להבדלה. וכמו שאומר הפתגם "כשאלוהים רוצה – אפילו מטאטא יורה".

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

אם בוטחים בה', כמה השתדלות מעשית צריך?
למה צריך לעשות השתדלות, ומתי לעצור?
כמה השתדלות מעשית צריך לעשות?
איך להשיג ביטחון בה'? הרב יגאל כהן עונה
אם הכל מלמעלה, זה משנה מה אנחנו עושים?
אל תשתמש בבטחון כדי להיות עצלן!
למה אתה דואג? תשאיר את זה לבורא עולם

האם אפשר להיות בטלן בחסות האמונה?

"אני לא צריך לעשות כלום, פשוט להאמין! תאמין לי, תענוג להיות דתי מאמין"

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

מסע הכניעה

זוג חשוך ילדים יוצא למסע של "כניעה". בדרך הם יפגשו בערבי, שמציע להם ללכת אחריו למקום שעליו לא שמעו מעולם... בניגוד לכל הסיכויים הם מצטרפים אליו, ולא מדמיינים מה זה יעשה לחיים שלהם... סיפור אמיתי על גזרה קשה ועל פעולות רוחניות שמהפכות את הגורל

נישאנו לפני עשרים ושלוש שנים בחתונה שמחה ומיוחדת. הכול הלך על מי מנוחות והרגשנו על תקרת העולם, אבל הקדוש ברוך הוא – הוא שקובע לבני האדם את הדרך שלהם.
עברה שנה מהחתונה, עברו שנתיים, ועדיין לא נפקדנו בילדים. השתדלנו לא להילחץ ולהמתין בסבלנות, אך לאחר ארבע שנות נישואין החלטנו, בעצת רבנים, ללכת לרופאים ולטיפולים.
כאן החל מסע ארוך וקשה, מוכר לרבים: רוטינה של תפילות, תקוות, טיפולים, ציפייה דרוכה ואכזבה. כך שוב ושוב ושוב.

בינתיים עוברות השנים, ואנו חגגנו עשר שנות נישואין, כאשר כל האחים והאחיות שמתחתנו עוקפים אותנו מימין ומשמאל. כמובן שמחנו בשבילם, אך חשנו שהם עצובים בשבילנו וכאילו מרגישים צורך "להתנצל" על כך שנפקדו לפנינו בילדים.
עשינו הכול כדי לתת את ההרגשה הטובה ביותר לאחינו ולאחיותינו, וכמובן להורינו. למען האמת, לא היינו צריכים להעמיד פני שמחים. באמת היינו שמחים על הטוב שפוקד את הסביבה שלנו. הדבר היחיד שהפריע לנו הוא התחושה שמרחמים עלינו, ו—כמובן, יותר מכל, העובדה שעדיין לא זכינו בפרי בטן.

השנים הלכו וחלפו, ואנחנו חגגנו 16 שנות נישואין, מבלי שזכינו לפרי בטן. האחים שנישאו כבר החלו לחגוג בר-מצווה ובת-מצווה לילדיהם, ולנו – אפילו תינוק אחד אין בבית.
לכל אורך הדרך עשו הרופאים כל שיכלו כדי לסייע לנו לזכות בפרי בטן. הם וארגונים שונים שמסייעים לזוגות שמתקשים להוליד עמדו לצִדנו, הן בעידוד והן בתמיכה כלכלית, שלא רבים יודעים כמה היא חשובה והכרחית.

אבל לאחר 16 שנה, אפילו הרופאים האופטימיים ביותר כבר החלו להרים ידיים, ואחדים מהם החלו לרמוז לנו בכיוון של אימוץ. אחד מהם אמר גלויות, שכבר לפני שש שנים רצה לומר לנו זאת, אך לא העז, כי כמונו רצה להאמין שנזכה לילד משל עצמנו.

במצב זה עמדנו שבורים, רצוצים, ובעיקר חסרי כוח.

* * *

יום אחד אמר לי בעלי את המילים המוזרות האלה: "בואי ניכנע".

לא הבנתי מה הוא רוצה.

"עד כה עשינו את כל ההשתדלויות האפשריות," הוא אמר. "קיווינו ודחקנו בקדוש ברוך הוא לפקוד אותנו. עלה בדעתי לבוא ולומר לו, שאנו נכנעים לפניו ומפסיקים את כל ההשתדלויות, פרט לתפילה, ומשליכים עליו את יהבנו".

בעלי סיפר על תלמיד של רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, שסיפר לרבו כי הוא רוצה לרכוש כרטיס הגרלה וכי הוא סמוך ובטוח בהשם שיזכה בזכייה הגדולה על סך מאה אלף רובל. אמר לו רבי ישראל: "אם אכן ביטחונך יהיה שלם, ללא שום חשש ופקפוק, אתה באמת תזכה בהגרלה". התלמיד רכש כרטיס והמתין בציפייה, כשהוא סמוך ובטוח בכל מאודו שאכן הקדוש ברוך הוא יפעל שיזכה.
יום לפני ההגרלה הוא הגיע לרבי ישראל סלנטר, וזה שאל אותו: "האם אתה בטוח במאת האחוזים שתזכה?".
ענה לו התלמיד: "הרבה יותר מזה".
"אם כך, אתה באמת תזכה", פסק רבי ישראל.

דקות אחדות לאחר מכן הציב על השולחן תיבה גדולה ואמר לו: "מכיוון שמידת ביטחונך כה גדולה, הנני סמוך ובטוח שתזכה, עד כדי כך שאני מוכן לקנות ממך את הכרטיס ברגע זה בחמישים אלף רובל, האם אתה מוכן למכור לי?".
התלמיד חשב ואמר לרבי ישראל: "חמישים אלף המונחים לך בתיבה הם בבחינת 'וודאי', וכרטיס ההגרלה הוא בבחינת 'שמא'. וודאי ושמא – וודאי עדיף. ברור שאני מוכן למכור אותו".
ענה לו רבי ישראל: "אם כך, כרגע הוכחת כי ביטחונך בזכייה אינו שלם ואינו אמיתי, שכן מי היה מסכים למכור דבר בחצי מערכו?".

* * *

זה הסיפור שסיפר לי בעלי, ולאחריו אמר לי: "אני רוצה שנגיע לדרגה של ביטחון אמיתי, ללא שאלות וללא השתדלויות, פרט לתפילה. מה דעתך?".

"אני מסכימה", אמרתי לו.

ואכן, החלטנו לנטוש את הדרך הטיפולית ולדבוק באמונה תמימה בקדוש ברוך הוא שיעשה הטוב בעיניו. כחלק מהשינוי הזה החלטנו לצאת למסע בן שבוע לקברי צדיקים בצפון, להתפלל לישועה. התחלנו אצל רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר עילאי, ולאחר מכן אצל רבי שמעון בר יוחאי וכל הצדיקים בסביבה. הלכנו קבר אחר קבר, ובכל קבר שפכנו שיח בפני בורא עולם ואמרנו לו, כי הננו נכנעים בפניו ושמים בו מבטחנו.

מעולם לא הִזלתי דמעות כמו במסע ההוא, הרגשתי שאני חייבת לשתות, והרבה, כי כל הבקבוקים ששתיתי פשוט זלגו מעיני. פשוטו כמשמעו. הייתי עייפה מרוב בכי ומרוב כוונה ותחינה, ובאמת הגעתי למצב שבו איני רוצה דבר פרט לכניעה לבורא העולם.
מרוב שהיינו עסוקים בתפילה ובאיתור קברי צדיקים, לא שמנו לב לעובדה המצערת, שהרכב שלנו זקוק לדלק, כמו שדמעות זקוקות לבקבוקי מים. ובאחד הכבישים הצרים של הצפון, בין מג'אר לאנשהו, הרכב החל לחרוק, ולאחר מכן נדם כליל.

עצרנו בשוליים הצרים של הכביש וחשבנו מה עושים.

* * *

הייתה זאת שעת ערב במקום לא כל כך נחמד; מלא יישובים ערביים, אמנם לא עוינים, אבל עדיין… לא ידענו מה לעשות.
בעלי אמר לי: "אני רואה בזה אות משמיים. איננו פוחדים. נראה איך ייפול דבר".
התחלנו לסמן לנהגים לעצור, שייקחו אותנו לאנשהו. איש לא עצר. התחלנו ללכת, ובמקביל לנסות לעצור. רק אחרי שעה של הליכה עצר לידינו רכב.

"לאן צריכים?", שאל.

לא היינו יכולים לטעות במבטא הערבי.

"אממ…", אמר בעלי.

"זה בסדר, אני אומנם ערבי, אבל לא שונא יהודים", אמר. משהו בקולו היה אמין, אבל עדיין לא הרגשנו יכולת לבטוח בו. ואז הוא התחיל לדבר אידיש.
לא שאנחנו דוברי אידיש, אבל הבנו שאנחנו יכולים להירגע… "הייתי שנים עובד בישיבה בבני ברק, אתם יכולים לשאול את הרבנים", וכאן נקב בשמות של רבנים בצורה שמכנים אותם בבני ברק.

כבר לא היה לנו שום ספק.

נכנסנו והתיישבנו.

הסברנו לו שאנחנו רוצים להגיע לתחנת דלק, והוא אמר שבעוד חמישה קילומטרים יש אחת כזו.
הוא החל לדבר אִתנו ולשאול מאיפה אנחנו, מה אנחנו עושים, כמה זמן אנחנו נשואים, ואז שאל: "כמה ילדים יש לכם? לפי החשבון שלי, יכולים להיות שמונה לפחות…", אמר.

שתקנו. אני התחלתי לבכות.

בעלי אמר לו: "לצערנו, אין לנו ילדים. זו הסיבה שאנחנו כאן. אנו במסע תפילות לקברי צדיקים".

הוא החל להתנצל, להתעניין ולבקש את סליחתי, שלא התכוון ולא ידע. בעלי אמר לו שחלילה, אין לו על מה להתנצל והכול בסדר.
כך הגענו לתחנת הדלק.

* * *

הוא החל להתרוצץ ולאסוף בקבוקי פלסטיק ריקים, עזר לנו למלא אותם, ולאחר שהיו בידינו עשרה בקבוקים הוא לא ויתר, אלא הכריח אותנו לנסוע אִתו חזרה לרכב שלנו כדי לתדלק את הרכב התקוע; אם שכחתם, תשעה קילומטרים לצד השני.

בדרך לרכב הוא אומר: "אם אתם במסע תפילות, למה שלא תבואו לכפר שלי?".

שתקנו. מה יכולנו לומר? שהיינו אצל רבי שמעון בר יוחאי ואצל רבי מאיר בעל הנס, וש-אפעס, הכפר שלו לא כל כך מתחרז עם השמות הגדולים האלה?

לא יכולנו לומר, אז שתקנו.

ייאמר לשבחו שהוא הבין בסוף את השתיקה. אמנם מאוחר, אבל הבין.

"אה, סליחה. לא התכוונתי שתבואו למסגד שלנו, אבל בכפר שלנו יש בית של אישה חשובה מאוד של היהודים, ופה ושם באים יהודים להתפלל ואומרים שזה טוב לילדים".

זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, אז לא הגבנו.

כשהשתיקה נעשתה מביכה, שאל בעלי: "אתה יודע מה השם של האישה הזו?".

"לא", הוא אמר, "אבל תן לי לברר".

הוא החל בסדרת שיחות בשפה הערבית, ובסוף הגיע לאחד שאמר לו: "יש לי אצל מי לברר, אני חוזר אליך".

הוא חזר אליו לטלפון אחרי שתי דקות ואמר: "מכירים אישה בשם שולמית?".

"האישה השונמית", אמרנו שנינו. "כן, מכירים".

"אז היא התגוררה אצלנו בכפר סולם. תבואו, תתפללו שם".

* * *

לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה. האמת, בתחילה חשבנו לומר לו תודה, לקחת את הכתובת, לומר שלום ולא לבוא לו אפילו בחלום.

אבל בעלי לחש לי: "תקשיבי, אנחנו במסע מיוחד. האיש הזה לא בא סתם. הוא שליח של הקדוש ברוך הוא, להוביל אותנו לאיזשהו מקום. בואי נלך עם זה".

הסכמתי מיד. מה כבר היה לי להפסיד.

הערבי עזר לנו לתדלק ולאחר מכן אמר: "אם מתאים לכם, פשוט תיסעו אחרי". הוא ראה שאנחנו מהססים, והוסיף: "אל תדאגו, זה ממש צמוד לעפולה, זה כפר של אזרחים ערבים אוהבי יהודים. אין לכם ממה לדאוג, אפילו כל השלטים אצלנו בעברית".

החלטנו לנסוע אחריו, יהיה מה שיהיה.

בדרך אמר בעלי: "זה דווקא הגיוני, הקשר בין האישה השונמית לזרע של קיימא".

למי שלא מכיר הסיפור הוא על אלישע הנביא, שנהג לחלוף לפרקים בשונם ולסעוד אצל "אישה גדולה" שהתגוררה במקום. לימים, הקצתה האישה חדר מיוחד בבית שנועד לארח את הנביא: "וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (מלכים ב', ד', ט'-י').

אלישע ביקש לגמול לאישה על הכנסת האורחים הנדיבה. הפתרון הגיע מכיוונו של גיחזי, משרתו של אלישע, שהסב את תשומת לִבו לעובדה שהאישה היא חשוכת בנים. הנביא פנה אל האישה והכריז: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן", האישה הגיבה כמו שרה אמנו בשעתה: "אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (מלכים ב', ד', ט"ז).

ברם, נבואת אלישע התקיימה, וכעבור שנה ילדה האישה בן.

אך הנס של השונמית לא הסתיים בזה.

* * *

הילד גדל, ובאחד הימים יצא לעבודה בשדה עם אביו, כשלפתע חש ברע. אביו שלח אותו הביתה, ושם מת הנער על ברכי אמו. תגובתה של השונמית הייתה נחושה. היא חבשה את אתונה ויצאה אל הר הכרמל, לבקש מאלישע על נפש הנער. האישה השונמית אמרה: "הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי? הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (מלכים ב', ד', כ"ח). משהבין מה קרה, מיהר אלישע הנביא אל שונם: "וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיַּעַל, וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו, וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו, וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר עָלָיו… וַיָּשָׁב, וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו… וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר, קְרָא, אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָאֶהָ… וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ" (מלכים ב', ד', ל"ג-ל"ו).

הילד הזה היה לחבקוק הנביא.

* * *

בתוך פחות משעה הגענו אל הכפר סולם. בדרך התקשר בעלי למספר רבנים, שאישרו לו כי המקום הוא אכן ביתה של האישה השונמית.
אחיו של בעלי הפנה אותו למישהו שסיפר לו הרב חיים קנייבסקי קיבל מסורת כי בית השונמית הוא מקום המסוגל לסגולות לזוגות חשוכי ילדים, ואף עודד כמה זוגות לנסוע לשם ולהתפלל במקום. 

* * *

קשה לי לתאר את ההתרגשות שלנו. הרגשנו שהקדוש ברוך הוא, שאליו נכנענו, פשוט מוביל אותנו בדרך אל הישועה.
הנהג הוביל אותנו אל מקום מוזנח, מלא לכלוך, זוהמה ועשבים שוטים. כך נראה ביתה של האישה השונמית?

עמדנו שם והתפללנו, ואז אמרתי לבעלי: "לא ייתכן שביתה של אישה כל כך חשובה, שנעשו לה שני ניסים שהתפרסמו לעד, יהיה במצב כזה. בוא ננקה אותו".

"בסדר", הסכים בעלי, "נבוא לפה בשבוע הבא ונעשה משהו".

אמרתי לו: "לא בשבוע הבא. כאן ועכשיו".

התחלנו לאסוף את הלכלוך, אבל לאחר שעה הבנו שאנחנו צריכים ציוד. החלטנו לשכור צימר בסביבה, ולמחרת לקנות ציוד ולנקות את המקום.
למחרת קנינו מגרפה, מעדר ושקיות. עבדנו שם בפרך כחמש שעות רצופות, וכשסיימנו, איני יכולה לומר שהמקום נראה יפה, אבל הוא כבר לא היה מלוכלך. כל הלכלוך היה ארוז בשקיות ענק שהבאנו אִתנו, והעשבים שניכשנו היו בערימה ענקית, הרחק מבית השונמית.
העתרנו בתפילה במשך כשעה, ולאחר מכן נסענו משם. זרקנו את האשפה במקום הקרוב ביותר שניתן, ונסענו הביתה.

* * *

הדבר הכי חשוב לספר כעת הוא שחודש לאחר מכן התברר לי כי נפקדתי, ותשעה חודשים לאחר מכן ילדתי בן ראשון במזל טוב, ואחריו באו בזה אחר זה ובאופן טבעי עוד שלושה ילדים: שתי בנות ובן.

חודש בלבד לאחר ההחלטה שלנו "להיכנע" ולהפקיד גורלנו בפני הבורא, ללא שום השתדלות מלבד התפילה, הוביל אותנו בורא העולם בדרך ניסית להיתקע בדרך, ללכת אחרי ערבי דובר אידיש לכפר ערבי דובר עברית, ולבית של אישה גדולה שדיברה בזמנו אל הנביא והולידה נביא בעצמה.

* * *

מובן שהסיפור עורר רעש גדול בזמנו, אבל אנחנו החלטנו שלא ייתכן שמקום כזה יישמר בסוד מפה לאוזן.

פנינו למספר עסקנים, ואלה באו בדברים עם מזכיר המועצה האזורית בוסתן אל מארג', שבתחום שיפוטה נמצא הכפר סולם, אדם בשם זוהיר זועבי. הוא דאג להכניס מיד פועלים כדי לבצע שיפוץ ראשוני ולצבוע את המקום.
אך מי שאימץ את הבית היה לא פחות מבית המדרש בו לומד בעלי. מדובר ברשת "כוללים" בת עשרה סניפים. מנהל הרשת קיבל אישור מהרב קנייבסקי לנכונות הסיפור, והוסיף שבבית הזה יש סגולה לא רק להיפקד אלא גם לשמור על בריאות הילדים. השמועה כמובן התפשטה, ומאז בכל שנה עורך הכולל את אירוע ה"סיום" השנתי בביתה של האישה השונמית.

* * *

זאת ועוד – שלוש דקות נסיעה מביתה של השונמית הוקם סניף של בית המדרש. עשרים מתושבי עפולה והסביבה לומדים קרוב לביתה. 

כיום פוקדים את הבית כמעט כל זוג חשוך ילדים הזקוק לישועה, ובשנים האחרונות מגיעים גם אנשים הרוצים להתפלל על ילדיהם שיאריכו ימים ושיהיו בריאים ושלמים, כמו בנה של השונמית, שחי מעל הטבע, וגם לרוות נחת מהילדים, כמו בנה של השונמית שהפך לנביא בעצמו.

מסע הכניעה שלנו – הפך למסע שכולו ניצחון.

לא רק לנו. לכולם.

מתוך הספר "אנשים מספרים על עצמם"

 

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

האם להיכנע למצב הנוכחי? הרי הכול מגיע משמים
אם הכל משמים – זו לא אשמתי שאיחרתי לאוטובוס?
כולנו צריכים לשחרר את העכבר
בן אחד כן, בת אחת לא – השתדלות בהורות
האם אלוהים רוצה שאזכה בלוטו?
בידי מי תלויות ההצלחות בחיינו?
ביטחון בה' ותפילה או השתדלות מעשית?