נישאנו לפני עשרים ושלוש שנים בחתונה שמחה ומיוחדת. הכול הלך על מי מנוחות והרגשנו על תקרת העולם, אבל הקדוש ברוך הוא – הוא שקובע לבני האדם את הדרך שלהם.
עברה שנה מהחתונה, עברו שנתיים, ועדיין לא נפקדנו בילדים. השתדלנו לא להילחץ ולהמתין בסבלנות, אך לאחר ארבע שנות נישואין החלטנו, בעצת רבנים, ללכת לרופאים ולטיפולים.
כאן החל מסע ארוך וקשה, מוכר לרבים: רוטינה של תפילות, תקוות, טיפולים, ציפייה דרוכה ואכזבה. כך שוב ושוב ושוב.
בינתיים עוברות השנים, ואנו חגגנו עשר שנות נישואין, כאשר כל האחים והאחיות שמתחתנו עוקפים אותנו מימין ומשמאל. כמובן שמחנו בשבילם, אך חשנו שהם עצובים בשבילנו וכאילו מרגישים צורך "להתנצל" על כך שנפקדו לפנינו בילדים.
עשינו הכול כדי לתת את ההרגשה הטובה ביותר לאחינו ולאחיותינו, וכמובן להורינו. למען האמת, לא היינו צריכים להעמיד פני שמחים. באמת היינו שמחים על הטוב שפוקד את הסביבה שלנו. הדבר היחיד שהפריע לנו הוא התחושה שמרחמים עלינו, ו—כמובן, יותר מכל, העובדה שעדיין לא זכינו בפרי בטן.
השנים הלכו וחלפו, ואנחנו חגגנו 16 שנות נישואין, מבלי שזכינו לפרי בטן. האחים שנישאו כבר החלו לחגוג בר-מצווה ובת-מצווה לילדיהם, ולנו – אפילו תינוק אחד אין בבית.
לכל אורך הדרך עשו הרופאים כל שיכלו כדי לסייע לנו לזכות בפרי בטן. הם וארגונים שונים שמסייעים לזוגות שמתקשים להוליד עמדו לצִדנו, הן בעידוד והן בתמיכה כלכלית, שלא רבים יודעים כמה היא חשובה והכרחית.
אבל לאחר 16 שנה, אפילו הרופאים האופטימיים ביותר כבר החלו להרים ידיים, ואחדים מהם החלו לרמוז לנו בכיוון של אימוץ. אחד מהם אמר גלויות, שכבר לפני שש שנים רצה לומר לנו זאת, אך לא העז, כי כמונו רצה להאמין שנזכה לילד משל עצמנו.
במצב זה עמדנו שבורים, רצוצים, ובעיקר חסרי כוח.
* * *
יום אחד אמר לי בעלי את המילים המוזרות האלה: "בואי ניכנע".
לא הבנתי מה הוא רוצה.
"עד כה עשינו את כל ההשתדלויות האפשריות," הוא אמר. "קיווינו ודחקנו בקדוש ברוך הוא לפקוד אותנו. עלה בדעתי לבוא ולומר לו, שאנו נכנעים לפניו ומפסיקים את כל ההשתדלויות, פרט לתפילה, ומשליכים עליו את יהבנו".
בעלי סיפר על תלמיד של רבי ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, שסיפר לרבו כי הוא רוצה לרכוש כרטיס הגרלה וכי הוא סמוך ובטוח בהשם שיזכה בזכייה הגדולה על סך מאה אלף רובל. אמר לו רבי ישראל: "אם אכן ביטחונך יהיה שלם, ללא שום חשש ופקפוק, אתה באמת תזכה בהגרלה". התלמיד רכש כרטיס והמתין בציפייה, כשהוא סמוך ובטוח בכל מאודו שאכן הקדוש ברוך הוא יפעל שיזכה.
יום לפני ההגרלה הוא הגיע לרבי ישראל סלנטר, וזה שאל אותו: "האם אתה בטוח במאת האחוזים שתזכה?".
ענה לו התלמיד: "הרבה יותר מזה".
"אם כך, אתה באמת תזכה", פסק רבי ישראל.
דקות אחדות לאחר מכן הציב על השולחן תיבה גדולה ואמר לו: "מכיוון שמידת ביטחונך כה גדולה, הנני סמוך ובטוח שתזכה, עד כדי כך שאני מוכן לקנות ממך את הכרטיס ברגע זה בחמישים אלף רובל, האם אתה מוכן למכור לי?".
התלמיד חשב ואמר לרבי ישראל: "חמישים אלף המונחים לך בתיבה הם בבחינת 'וודאי', וכרטיס ההגרלה הוא בבחינת 'שמא'. וודאי ושמא – וודאי עדיף. ברור שאני מוכן למכור אותו".
ענה לו רבי ישראל: "אם כך, כרגע הוכחת כי ביטחונך בזכייה אינו שלם ואינו אמיתי, שכן מי היה מסכים למכור דבר בחצי מערכו?".
* * *
זה הסיפור שסיפר לי בעלי, ולאחריו אמר לי: "אני רוצה שנגיע לדרגה של ביטחון אמיתי, ללא שאלות וללא השתדלויות, פרט לתפילה. מה דעתך?".
"אני מסכימה", אמרתי לו.
ואכן, החלטנו לנטוש את הדרך הטיפולית ולדבוק באמונה תמימה בקדוש ברוך הוא שיעשה הטוב בעיניו. כחלק מהשינוי הזה החלטנו לצאת למסע בן שבוע לקברי צדיקים בצפון, להתפלל לישועה. התחלנו אצל רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר עילאי, ולאחר מכן אצל רבי שמעון בר יוחאי וכל הצדיקים בסביבה. הלכנו קבר אחר קבר, ובכל קבר שפכנו שיח בפני בורא עולם ואמרנו לו, כי הננו נכנעים בפניו ושמים בו מבטחנו.
מעולם לא הִזלתי דמעות כמו במסע ההוא, הרגשתי שאני חייבת לשתות, והרבה, כי כל הבקבוקים ששתיתי פשוט זלגו מעיני. פשוטו כמשמעו. הייתי עייפה מרוב בכי ומרוב כוונה ותחינה, ובאמת הגעתי למצב שבו איני רוצה דבר פרט לכניעה לבורא העולם.
מרוב שהיינו עסוקים בתפילה ובאיתור קברי צדיקים, לא שמנו לב לעובדה המצערת, שהרכב שלנו זקוק לדלק, כמו שדמעות זקוקות לבקבוקי מים. ובאחד הכבישים הצרים של הצפון, בין מג'אר לאנשהו, הרכב החל לחרוק, ולאחר מכן נדם כליל.
עצרנו בשוליים הצרים של הכביש וחשבנו מה עושים.
* * *
הייתה זאת שעת ערב במקום לא כל כך נחמד; מלא יישובים ערביים, אמנם לא עוינים, אבל עדיין… לא ידענו מה לעשות.
בעלי אמר לי: "אני רואה בזה אות משמיים. איננו פוחדים. נראה איך ייפול דבר".
התחלנו לסמן לנהגים לעצור, שייקחו אותנו לאנשהו. איש לא עצר. התחלנו ללכת, ובמקביל לנסות לעצור. רק אחרי שעה של הליכה עצר לידינו רכב.
"לאן צריכים?", שאל.
לא היינו יכולים לטעות במבטא הערבי.
"אממ…", אמר בעלי.
"זה בסדר, אני אומנם ערבי, אבל לא שונא יהודים", אמר. משהו בקולו היה אמין, אבל עדיין לא הרגשנו יכולת לבטוח בו. ואז הוא התחיל לדבר אידיש.
לא שאנחנו דוברי אידיש, אבל הבנו שאנחנו יכולים להירגע… "הייתי שנים עובד בישיבה בבני ברק, אתם יכולים לשאול את הרבנים", וכאן נקב בשמות של רבנים בצורה שמכנים אותם בבני ברק.
כבר לא היה לנו שום ספק.
נכנסנו והתיישבנו.
הסברנו לו שאנחנו רוצים להגיע לתחנת דלק, והוא אמר שבעוד חמישה קילומטרים יש אחת כזו.
הוא החל לדבר אִתנו ולשאול מאיפה אנחנו, מה אנחנו עושים, כמה זמן אנחנו נשואים, ואז שאל: "כמה ילדים יש לכם? לפי החשבון שלי, יכולים להיות שמונה לפחות…", אמר.
שתקנו. אני התחלתי לבכות.
בעלי אמר לו: "לצערנו, אין לנו ילדים. זו הסיבה שאנחנו כאן. אנו במסע תפילות לקברי צדיקים".
הוא החל להתנצל, להתעניין ולבקש את סליחתי, שלא התכוון ולא ידע. בעלי אמר לו שחלילה, אין לו על מה להתנצל והכול בסדר.
כך הגענו לתחנת הדלק.
* * *
הוא החל להתרוצץ ולאסוף בקבוקי פלסטיק ריקים, עזר לנו למלא אותם, ולאחר שהיו בידינו עשרה בקבוקים הוא לא ויתר, אלא הכריח אותנו לנסוע אִתו חזרה לרכב שלנו כדי לתדלק את הרכב התקוע; אם שכחתם, תשעה קילומטרים לצד השני.
בדרך לרכב הוא אומר: "אם אתם במסע תפילות, למה שלא תבואו לכפר שלי?".
שתקנו. מה יכולנו לומר? שהיינו אצל רבי שמעון בר יוחאי ואצל רבי מאיר בעל הנס, וש-אפעס, הכפר שלו לא כל כך מתחרז עם השמות הגדולים האלה?
לא יכולנו לומר, אז שתקנו.
ייאמר לשבחו שהוא הבין בסוף את השתיקה. אמנם מאוחר, אבל הבין.
"אה, סליחה. לא התכוונתי שתבואו למסגד שלנו, אבל בכפר שלנו יש בית של אישה חשובה מאוד של היהודים, ופה ושם באים יהודים להתפלל ואומרים שזה טוב לילדים".
זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, אז לא הגבנו.
כשהשתיקה נעשתה מביכה, שאל בעלי: "אתה יודע מה השם של האישה הזו?".
"לא", הוא אמר, "אבל תן לי לברר".
הוא החל בסדרת שיחות בשפה הערבית, ובסוף הגיע לאחד שאמר לו: "יש לי אצל מי לברר, אני חוזר אליך".
הוא חזר אליו לטלפון אחרי שתי דקות ואמר: "מכירים אישה בשם שולמית?".
"האישה השונמית", אמרנו שנינו. "כן, מכירים".
"אז היא התגוררה אצלנו בכפר סולם. תבואו, תתפללו שם".
* * *
לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה. האמת, בתחילה חשבנו לומר לו תודה, לקחת את הכתובת, לומר שלום ולא לבוא לו אפילו בחלום.
אבל בעלי לחש לי: "תקשיבי, אנחנו במסע מיוחד. האיש הזה לא בא סתם. הוא שליח של הקדוש ברוך הוא, להוביל אותנו לאיזשהו מקום. בואי נלך עם זה".
הסכמתי מיד. מה כבר היה לי להפסיד.
הערבי עזר לנו לתדלק ולאחר מכן אמר: "אם מתאים לכם, פשוט תיסעו אחרי". הוא ראה שאנחנו מהססים, והוסיף: "אל תדאגו, זה ממש צמוד לעפולה, זה כפר של אזרחים ערבים אוהבי יהודים. אין לכם ממה לדאוג, אפילו כל השלטים אצלנו בעברית".
החלטנו לנסוע אחריו, יהיה מה שיהיה.
בדרך אמר בעלי: "זה דווקא הגיוני, הקשר בין האישה השונמית לזרע של קיימא".
למי שלא מכיר הסיפור הוא על אלישע הנביא, שנהג לחלוף לפרקים בשונם ולסעוד אצל "אישה גדולה" שהתגוררה במקום. לימים, הקצתה האישה חדר מיוחד בבית שנועד לארח את הנביא: "וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (מלכים ב', ד', ט'-י').
אלישע ביקש לגמול לאישה על הכנסת האורחים הנדיבה. הפתרון הגיע מכיוונו של גיחזי, משרתו של אלישע, שהסב את תשומת לִבו לעובדה שהאישה היא חשוכת בנים. הנביא פנה אל האישה והכריז: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן", האישה הגיבה כמו שרה אמנו בשעתה: "אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (מלכים ב', ד', ט"ז).
ברם, נבואת אלישע התקיימה, וכעבור שנה ילדה האישה בן.
אך הנס של השונמית לא הסתיים בזה.
* * *
הילד גדל, ובאחד הימים יצא לעבודה בשדה עם אביו, כשלפתע חש ברע. אביו שלח אותו הביתה, ושם מת הנער על ברכי אמו. תגובתה של השונמית הייתה נחושה. היא חבשה את אתונה ויצאה אל הר הכרמל, לבקש מאלישע על נפש הנער. האישה השונמית אמרה: "הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי? הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (מלכים ב', ד', כ"ח). משהבין מה קרה, מיהר אלישע הנביא אל שונם: "וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיַּעַל, וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו, וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו, וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר עָלָיו… וַיָּשָׁב, וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו… וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר, קְרָא, אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְרָאֶהָ… וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ" (מלכים ב', ד', ל"ג-ל"ו).
הילד הזה היה לחבקוק הנביא.
* * *
בתוך פחות משעה הגענו אל הכפר סולם. בדרך התקשר בעלי למספר רבנים, שאישרו לו כי המקום הוא אכן ביתה של האישה השונמית.
אחיו של בעלי הפנה אותו למישהו שסיפר לו הרב חיים קנייבסקי קיבל מסורת כי בית השונמית הוא מקום המסוגל לסגולות לזוגות חשוכי ילדים, ואף עודד כמה זוגות לנסוע לשם ולהתפלל במקום.
* * *
קשה לי לתאר את ההתרגשות שלנו. הרגשנו שהקדוש ברוך הוא, שאליו נכנענו, פשוט מוביל אותנו בדרך אל הישועה.
הנהג הוביל אותנו אל מקום מוזנח, מלא לכלוך, זוהמה ועשבים שוטים. כך נראה ביתה של האישה השונמית?
עמדנו שם והתפללנו, ואז אמרתי לבעלי: "לא ייתכן שביתה של אישה כל כך חשובה, שנעשו לה שני ניסים שהתפרסמו לעד, יהיה במצב כזה. בוא ננקה אותו".
"בסדר", הסכים בעלי, "נבוא לפה בשבוע הבא ונעשה משהו".
אמרתי לו: "לא בשבוע הבא. כאן ועכשיו".
התחלנו לאסוף את הלכלוך, אבל לאחר שעה הבנו שאנחנו צריכים ציוד. החלטנו לשכור צימר בסביבה, ולמחרת לקנות ציוד ולנקות את המקום.
למחרת קנינו מגרפה, מעדר ושקיות. עבדנו שם בפרך כחמש שעות רצופות, וכשסיימנו, איני יכולה לומר שהמקום נראה יפה, אבל הוא כבר לא היה מלוכלך. כל הלכלוך היה ארוז בשקיות ענק שהבאנו אִתנו, והעשבים שניכשנו היו בערימה ענקית, הרחק מבית השונמית.
העתרנו בתפילה במשך כשעה, ולאחר מכן נסענו משם. זרקנו את האשפה במקום הקרוב ביותר שניתן, ונסענו הביתה.
* * *
הדבר הכי חשוב לספר כעת הוא שחודש לאחר מכן התברר לי כי נפקדתי, ותשעה חודשים לאחר מכן ילדתי בן ראשון במזל טוב, ואחריו באו בזה אחר זה ובאופן טבעי עוד שלושה ילדים: שתי בנות ובן.
חודש בלבד לאחר ההחלטה שלנו "להיכנע" ולהפקיד גורלנו בפני הבורא, ללא שום השתדלות מלבד התפילה, הוביל אותנו בורא העולם בדרך ניסית להיתקע בדרך, ללכת אחרי ערבי דובר אידיש לכפר ערבי דובר עברית, ולבית של אישה גדולה שדיברה בזמנו אל הנביא והולידה נביא בעצמה.
* * *
מובן שהסיפור עורר רעש גדול בזמנו, אבל אנחנו החלטנו שלא ייתכן שמקום כזה יישמר בסוד מפה לאוזן.
פנינו למספר עסקנים, ואלה באו בדברים עם מזכיר המועצה האזורית בוסתן אל מארג', שבתחום שיפוטה נמצא הכפר סולם, אדם בשם זוהיר זועבי. הוא דאג להכניס מיד פועלים כדי לבצע שיפוץ ראשוני ולצבוע את המקום.
אך מי שאימץ את הבית היה לא פחות מבית המדרש בו לומד בעלי. מדובר ברשת "כוללים" בת עשרה סניפים. מנהל הרשת קיבל אישור מהרב קנייבסקי לנכונות הסיפור, והוסיף שבבית הזה יש סגולה לא רק להיפקד אלא גם לשמור על בריאות הילדים. השמועה כמובן התפשטה, ומאז בכל שנה עורך הכולל את אירוע ה"סיום" השנתי בביתה של האישה השונמית.
* * *
זאת ועוד – שלוש דקות נסיעה מביתה של השונמית הוקם סניף של בית המדרש. עשרים מתושבי עפולה והסביבה לומדים קרוב לביתה.
כיום פוקדים את הבית כמעט כל זוג חשוך ילדים הזקוק לישועה, ובשנים האחרונות מגיעים גם אנשים הרוצים להתפלל על ילדיהם שיאריכו ימים ושיהיו בריאים ושלמים, כמו בנה של השונמית, שחי מעל הטבע, וגם לרוות נחת מהילדים, כמו בנה של השונמית שהפך לנביא בעצמו.
מסע הכניעה שלנו – הפך למסע שכולו ניצחון.
לא רק לנו. לכולם.
