1
למדוד בלי מדידה
השיטה המקובלת כיום לתיארוך גילאי מאובנים וכדומה היא מדידה רדיואקטיבית של פחמן 14. זהו חומר שנמצא אצל כל בעלי החיים בריכוז דומה, והוא מתפרק בקצב קבוע. מדידת כמות החומר במאובן מאפשרת לכאורה לדעת לפני כמה זמן, פחות או יותר, אותו יצור מת. אולם לשיטת המדידה הזו יש גם חסרון בולט – אין אפשרות להיות בטוחים כי קצב ההתפרקות של החומר אכן נשאר קבוע במשך כל השנים הללו. משמעות הדבר היא שאנו שוב נשענים על הנחת יסוד לא מאומתת, שהרי יתכן שלפני שנים רבות חלו שינויים משמעותיים שהשפיעו על קצב ההתפרקות. ואכן, מדענים רבים אינם מקבלים את מהימנותה של המדידה הרדיואקטיבית (הבולט שבהם הוא פול דיראק, מחשובי הפיזיקאים במאה ה-20). וכך כותב פרופ' משה טרופ בסוף ספרו "חידת הקיום": "קיימים סימני שאלה רבים באשר למהימנות הבדיקות הרדיואקטיביות. מתברר בכמה סוגי אבנים, שסדרת ההתפרקויות הצפויה אינה נותנת את שאריות היסודות, שהיו אמורים להימצא באבנים… סלעי לבה, שגילם ידוע מתוך ההיסטוריה, הראו (בבדיקות) גילאים בלתי מציאותיים. מכל קצוות הארץ מגיעים דיווחים על סלעים צעירים בני כמה מאות שנים, שנהגו כאילו גילם נע בסדרי גודל של מיליוני ומיליארדי שנים".
4
רבותי, ההיסטוריה מתחילה...
הסבר נוסף שמיישב את הפער בין התפיסה המדעית לבין הנאמר בתורה מתבסס על העובדה כי מניין השנים העברי אינו נמדד מבריאת העולם אלא מבריאת האדם, שנברא ביום השישי, בסיום כל הבריאה.
אז כיצד היו ימות הבריאה טרם יצירת האדם? כל 'יום' היה למעשה תקופה שהתפרסה על פני משך זמן רב מאוד. כלומר, כל מה שאנו מכירים בבריאה – גלקסיות, חומרים, חיות וצמחים – לפי רעיון זה נברא במשך שש תקופות ארוכות, שמכונות בתורה בשם 'שישה ימים'. רק כשהעולם הגיע לבשלות המתאימה, לפני כ-5,800 שנה, נברא האדם – יצור תבוני שיש לו נשמה רוחנית. ואכן, ההיסטוריונים קובעים כי הציוויליזציות הקדומות ביותר המוכרות לנו התחילו פחות או יותר בתקופה זו, המבשרת את הופעתו הפתאומית של יצור חדש בבריאה – האדם.
רעיון זה סותם את הגולל בפני הטענה כי סוגיית גיל העולם מהווה סתירה לאמונה היהודית. נהפוך הוא, שתי אמונות אלו – גיל העולם כבן מיליארדי שנה והאמונה בתורה – יכולות לדור זו לצד לזו.
2
אקסטרה-מה?
השיטה המדעית לקביעת גיל העולם מכונה אֶקְסְטְרַפּוֹלַצְיָה (Extrapolation), כלומר הסקת מסקנות משוערות באשר למה שהיה בעבר על סמך נתונים מסוימים שקיימים כעת (ממצאים שונים כמו מאובנים וכדומה).
דוגמה שממחישה את הבעייתיות שיש בתצפיות חלקיות היא קצב הצמיחה של הבמבוק. צמח זה אינו צומח כלל במשך מספר חודשים, ואז לפתע הוא נכנס לפרץ צמיחה מדהים שיכול להגיע לקצב של עד מטר שלם ביממה אחת. אם נסתכל על הבמבוק בזמנים ה'מתים', נראה כאילו הוא איבד את כוח הצמיחה. אך אם נעקוב אחריו בזמן הצמיחה, נחשוב שהוא עשוי להגיע לגובה של 30 מטר בחודש.
בפועל, שתי המסקנות המשוערות אינן נכונות! וזאת משום שקצב הצמיחה של הבמבוק משתנה. הנמשל מובן – האֶקְסְטְרַפּוֹלַצְיָה עלולה דווקא להטעות בהבנת המציאות.
5
הטבע האנושי – לחפש הסברים
אם התאוריות שמנסות להסביר את מוצא העולם וגילו רופפות כל כך, כיצד קרה שהן הועלו מלכתחילה? על כך כותב פרופ' ירמיהו ברנובר: "טבעו של האדם לחפש הסבר לכל הסובב אותו. וכל תאוריה, אף כזו שאינה מתיישבת כל כך, טובה מלא כלום, לפחות עד שימצא הסבר טוב יותר.
"יכול אדם לשאול: בהעדר תאוריה הגיונית אחרת, מדוע פרשת הבריאה אינה מתקבלת על ידי המדענים כפי שהיא כתובה בתורה? גם לשאלה זו התשובה היא: הטבע האנושי. זוהי אמביציה אנושית טבעית להמציא ולהיות מקורי. קבלת הכתוב בתנ"ך שוללת מהאדם את ההזדמנות לגלות בשטח זה את חריפותו האנליטית והאינדוקטיבית. לכן, המדען המתעלם מן האמור בתנ"ך, צריך להמציא סיבות 'להצדקת' מעשיו, ואותן הוא מוצא על ידי כך שהוא מדרג את האמור בתנ"ך ביחד עם מיתולוגיה עתיקה ופרימיטיבית וכדומה, כיוון שאינו יכול להתווכח נגדו על בסיס מדעי" (מתוך הספר "אמונה ומדע", פרופ' ירמיהו ברנובר).
3
מתי נבראה השמש?
התורה מתארת את כל סיפור הבריאה ב-34 פסוקים בלבד – מעט המחזיק את המרובה. פסוקים אלו כוללים חכמה רבה וסודות גדולים, ולכן אסור להבין את הדברים כפשוטם. הנה דוגמא אחת: בסוף כל יום מימי הבריאה אמר אלוהים "ויהי ערב ויהי בוקר יום". יממה, כידוע, היא השלמת סיבוב של כדור הארץ סביב עצמו, כך שבחלק מהשעות אנו פונים אל השמש (שעות בוקר) ובחלק לא (שעות הלילה). אנו מוצאים בתורה תיאור של היום הראשון, השני והשלישי, בעוד שהתורה מתארת כי המאורות עצמם (שמש וירח) נבראו רק ביום הרביעי. אם כן, איך נמדדו הימים לפני שהיו מאורות ברקיע? בתלמוד לימוד החכמה הפיסיקלית של הבריאה נקרא בשם "מעשה בראשית", ונחשב כחלק מתורת הסוד הרוחנית, המסבירה רעיונות מעין אלו במושגים שאינם מוכרים לנו.
ובהסבר נוסף היכול לסבר מעט את האוזן: ביום הראשון של הבריאה, אלוהים ברא את יכולת ההארה ללא תלות במאורות השמים – עצם האפשרות של אור, כך שהייתה חלוקה בין האור לבין החושך במשך היממה כשעדיין אין שמש ואין ירח. והנה לשון התורה המתארת את יומה הראשון של הבריאה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בראשית א', ג'-ה').
הרמב"ן מסביר כי על בריאת האור הזו לא נכתב "וַיְהִי כֵן" כפי שנאמר על שאר הנבראים, כיוון שהאור הזה לא עמד להאיר במשך כל ימות העולם כשאר הנבראים שעמדו קבועים. רק ביום הרביעי, כשנבראו המאורות (השמש והירח), נמסרה להם תכונת ההארה, שבאמצעותם ניתן להבחין בין היום ללילה. וכיוון שהם עומדים קבועים, בניגוד לאור הזמני של היום הראשון, עליהם נאמר "וַיְהִי כֵן".