זוהי אחת השאלות המסקרנות ביותר בעולם: האם כשהגוף מפסיק לפעול נפסקים החיים, או שמא ישנו המשך לאחר המוות? לכאורה, קשה לדעת מה קורה במקום ממנו איש לא שב, אבל לאמיתו של דבר אנו יכולים לדעת לא מעט דברים לאור עדויות מהעולם שמעבר שמתקבלות, ולאור הנמסר לנו במסורת היהודית מאז מתן תורה.

ישנם תיעודים רבים של אנשים שחוו חוויות של סף המוות ("מוות קליני"), שמספקים תיאור מפורט למדי של מה שחוו שם "בצד האחר". בנוסף, הם מספרים פרטים אותם ראו ושמעו במהלך אותה חוויה, שאין שום טיעון רציונלי שיכול לספק הסבר כיצד יכלו לדעת את אותם פרטים. למשל, דברים שהתרחשו בקומות אחרות בבית החולים ובמקומות רחוקים אחרים, או אירועים שהתרחשו סביבם בעת שהיו במוות קליני. 

אמנם יש מדענים שמתכחשים לאפשרות של חיים לאחר המוות, ומסבירים זאת כתופעות ביולוגיות שונות המתעתעות באדם, בניגוד למדענים אחרים, שטוענים הפוך (ראו להלן בחלק המאמרים). מבחינתם הם צודקים, אך המדע הטהור מסוגל לתפוס רק דברים מוחשיים, ואין לו יכולת לעסוק במה שנמצא מעבר לתודעה. דווקא דתות ושיטות מיסטיות אינן חוששות לעסוק בתחום זה, ולכן הן מסוגלות לעיתים קרובות לספק הסברים מוצלחים יותר לתופעות חריגות, כמו פעוטות שמדברים שפות זרות ברמת שפת אם, תקשורת עם רוחות מהצד שמעבר ותופעות של מוות קליני.

מה שקורה לפני החיים

'חוויות סף מוות' מספקות פתח להבנה מה קורה לאחר המוות, אבל לפני כן יש להתעכב על השאלה: מה קורה לפני החיים? 

לפני רדתה של הנשמה לעולם הזה היא נמצאת במקום שנקרא 'היכל הנשמות'. בהגיע זמנה לרדת לזה העולם מראים לה את כל העולמות הרוחניים שקיימים בממד שמעבר, את כל שחר ההיסטוריה, ומסבירים לה על ייעודה ותפקידה ברדתה לעולם הזה בתוך גוף.
אז מתרחש אותו פלא מנפלאות הבריאה, שבו גוש בשר נהפך לפתע ליצור חי. כמה תאים מתחברים יחד, צומחים ותופחים, ולפתע נוצרות ידיים, רגליים, לבלב, מוח. ואז, ברגע אחד, הגוש הדומם מקבל נשמה, ונהפך ליצור בעל תודעה ואישיות. 

על פי התפיסה היהודית, האדם עשוי משילוב של שני הפכים: חלק גשמי, הגוף – "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט), וחלק רוחני, הנשמה – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). במצב המקןרי, שני החלקים הללו נפרדים זה מזה, וכשהם מתחברים בדרך נס, נוצרים חיים. מה שמתרחש בעת יצירת החיים הוא הליך הפוך למה שמתרחש בעת סיום החיים, כאשר כל חלק חוזר למקומו – הגוף חוזר להיות חומר, והנשמה שבה למקורה. הגוף נרקב באדמה, והנשמה ממשיכה בחייה הנצחיים, ממש כפי שהיה לפני שהיא נכנסה לגוף הגשמי.

מה קורה אחרי החיים

התנ"ך אינו מתייחס רבות לתיאורו ופירוטו של עולם הנשמות, ואחת הסיבות לכך היא חוסר יכולתנו להבין מושגים שאיננו מכירים אותם במסגרת חיינו הארציים. הסיבה לחוסר יכולתנו להבין מה באמת קורה בעולם שמעבר היא העדר יכולתנו לתפוס מושגים רוחניים שכאלה כל עוד אנו רואים, שומעים, נושמים וחיים בעולם של גבולות, ממדים גשמיים וחומר. מה שקורה לאדם אחרי שהוא עוזב את העולם הזה דומה לעובר שנמצא בבטן אמו, שאינו מסוגל לתפוס שיש "חיים שאחרי הלידה". גם אם באופן תאורטי היינו יכולים לתקשר עם העובר, לא היה ניתן לתאר לו את העולם שבחוץ, משום שחסרה לו יכולת התפיסה הנדרשת. מושגים כמו אור, צבע, מגע, חברה – הם בלתי נתפסים מבחינתו. 

כולנו נמצאים במציאות 'עוּברית' שכזו, ואיננו מסוגלים לדעת בדיוק איך מרגישים כשהנשמה יוצאת, ואיך נראה העולם שנמצא מעבר לעולם הזה, אך אין זה אומר שהם לא קיימים – הם פשוט נמצאים ברובד רוחני גבוה יותר.

בספרים שונים של תורת הסוד מתואר מה קורה לנשמה כשהיא מגיעה לעולם הנשמות. מדהים, אך תיאורים דומים למדי נמסרו על ידי אנשים שחוו מוות קליני ושבו לחיים – אף על פי שהם מעולם לא למדו את הספרים הללו! 

חשוב לציין כי אין לנו כל הבנה והשגה מהם אותם אירועים שמתרחשים בממד של הנשמה כשהיא יוצאת מהגוף. מונחים כגון גן עדן, גיהנום, בית דין ואפילו עונש אינם זהים למושגים שאנו מדמיינים כעת. חשוב להבין שאין מובנם כפשוטם, אבל בהיעדר יכולת המשגה מדויקת לתיאור התופעה, משתמשים במושגים שמוכרים לנו מעולמנו.

א. המעבר לעולם הנשמות – לאחר פטירת האדם, נפשו עדיין נמצאת בקרבת גופו, ולכן יודע הוא את המתרחש סביב גופו. וכך נאמר בתלמוד: "כל שאומרים בפני המת, יודע" (מסכת שבת, דף קנב, עמ' ב). ידיעה זו תואמת לתיאורים הרבים של מקרי מוות קליני, בהם אנשים מתארים את מה שהתרחש סביבם, על אף מצבם שבו היו ללא דופק, חסרי נשימה וללא פעילות מוחית.
לאחר מכן, הנשמה זוכה למראות ולגילויים עליונים, כפי שמובא בספרי הקודש: "בשעה שנשלמו ימיו של האדם לצאת מן העולם, ניתנת רשות לאדם לראות מה שלא היה לו רשות לראות" (הזוהר הקדוש, בראשית ריח), וכן "הרי הוא אומר: כי לא יראני האדם וחי. בחייהם – אינם רואים, אבל רואים הם בשעת מתתן" (במדבר רבה, סוף נשא).
כמו כן, מובא בזוהר הקדוש כי בשעת הפטירה, קרוביו של הנפטר יוצאים לקראתו ומלווים אותו: "אביו וקרוביו נמצאים שם עמו, והוא רואה אותם, ומתוודע אליהם, והם הולכים ומלווים את נשמתו עד המקום אשר בו היא תשכון" (הזוהר הקדוש, בראשית ריח, אות ב').

ב. בית דין של מעלה – לאחר שהנשמה מגיעה לעולם העליון הרוחני, היא עומדת בפני בית דין שמורכב משופטים. בבית הדין הנשמה נשפטת על כל מעשייה במהלך חייה: מצוות ומעשים טובים מצד אחד, ומאידך חטאים ומעשים שליליים.
מראים לנשמה את כל מעשייה בעולם הזה מרגע לידתה ועד רגע פטירתה, כפי שכתבו חכמי ישראל: "כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו" (ספרי, האזינו). לאחר מכן, מעמידים בפניה מאזניים, כאשר את כל המעשים החיוביים שעשתה במהלך חייה מעמידים על צדו האחד של המאזניים, ואת המעשים השליליים מעמידים על צדו השני של המאזניים.
אנשים שחוו מוות קליני, או אנשים שקיבלו מסרים בחלום מקרוביהם שנפטרו, מספרים כי כל מעשה הכי קטן מתועד ובא בחשבון באותו משפט: סכום כסף פעוט שלוו מחבר ולא החזירו, טובה קטנה שעשו לאדם אחר בלי משים, עלבון ופגיעה או עידוד וחיזוק האחר – הכול נרשם בפנקס, וכפי שאומרת המשנה במסכת אבות: "וכל מעשיך בספר נכתבים", שום דבר לא נשכח.
מובן שאלה רגעים לא פשוטים עבור הנשמה. עוד רגע חורצים את גורלה, ואז יוחלט לאן מועדות פניה, כשכל החלטה הינה בעלת משמעות נצחית וגורלית.
עם זאת, בכל משפט יש תובע, אך ישנה גם הגנה. כל מצווה ומעשה טוב שהאדם עושה במהלך חייו – משמשים עבורו כסנגור שעומד לצידו בבית הדין, ומאידך, כל עבירה ומעשה שלילי בוראים קטגור שמקטרג עליו באותו משפט.

ג. גן עדן או גיהנום, גלגול נשמות ועוד – בסוף המשפט מוכרע מה יהיה דינה של הנשמה. האם תם מסע תיקונה, והיא זכאית להגיע לגן העדן, או שמא היא עדיין לא הגיעה לשלמותה? במידה וטרם הצליחה הנשמה להשיג את ייעודה, יהא עליה לעבור עוד כמה מסלולים טרם הגעתה לתחנה המיוחלת – גן עדן.
מה מרגישים בגן עדן? הרבה לא ניתן לדעת, אבל חכמים לימדו אותנו ואמרו: "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (מסכת ברכות, דף יז, עמ' א‏). משמעות הדבר – עונג עילאי, שמחה עצומה ואושר שאין לו גבול, שאותו איננו יכולים להבין כל עוד אנו נמצאים בתוך גוף…

ד. העולם הבא בעולם הזה – גן עדן אינו התחנה האחרונה לנשמות, כמו שרבים עלולים לחשוב. גן עדן אינו אלא תחנת ביניים זמנית עבורן. השלב האחרון של הבריאה יתרחש לאחר ביאת המשיח ותחיית המתים. מה יקרה אז? זה יהיה גן עדן עלי אדמות, מציאות פיזית מושלמת שבה נשמות מתוקנות יחזרו לחיות בתוך גוף חיי נצח. העונג הרוחני שיהיה לאלו שיזכו לחיות כך יהיה אדיר ואינסופי כל כך, עד שאין לנו מושג קלוש בסוג זה של הנאה שמקורה בחיבור מוחלט לבורא עולם.