בשנת 1937 הוזמן דוד בן גוריון להעיד בפני ועדת פּיל, ועדת חקירה שהוקמה על ידי ממשלת בריטניה במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, ולהמליץ על צעדים לעתיד. 

אחד המשתתפים בוועדה אמר כי כתב המנדט (הבריטי) הוא ה"בייבל", התנ"ך של הציונות, ובן גוריון הגיב: "לא המנדט הוא הבייבל שלנו, אלא להיפך – התנ"ך הוא המנדט שלנו". התורה, שאותה מקבלים גם אותם מוסלמים מאמינים כאמת אלוהית, היא המנדט שלנו מכיוון שבה כתובה ההבטחה האלוהית כי אדמת א"י היא מתנתו של ה' לעם היהודי. 

דבריו של בן גוריון נאמרו ביחס להאשמה לפיה היהודים הם קולוניאליסטים שמשתלטים בכוחניות על ארץ לא להם, ומנשלים ממנה את בני הארץ הערבים תוך כיבוש אכזרי. הערבים טענו בין היתר כי היהודים היגרו בהמוניהם לישראל למרות שזו לא ארצם וכי הם בכלל אזרחי פולין ומרוקו, רוסיה ותימן, ארה"ב וארגנטינה. מה להם ולפלשתינה? באיזו זכות הם מגיעים לפה וקובעים שזו ארצם? טענו וטוענים הערבים.

חיים ויצמן, מנהיג התנועה הציונית באותם ימים, הצהיר בפני חברי הוועדה: "מעולם לא ויתרנו על ארץ ישראל. אין אף מאה מאז חורבנה של ארץ ישראל שהיהודים לא ניסו לחזור אליה. גם לאחר שנהרסו היסודות החומריים של מלכות ישראל, הוסיפו יהודים לשאת את ארץ ישראל בליבותיהם ובמוחותיהם בכל אשר הלכו".

ראשי התנועה הציונית לא חידשו דבר. הם נתנו ביטוי לרגשות היהודיים הטבעיים, ששמרו על קשר הדוק במשך אלפי שנים עם ארץ ישראל – ביתו הטבעי והמקורי של העם היהודי. 

הטענות על כך שאנו כובשים אינן חדשות. הן נשמעו כבר לפני יותר מאלפיים שנה, עוד בתקופת מרד החשמונאים (בשנת 140 לפני הספירה בקירוב). זו הייתה תשובתו של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס מלך יוון שבא אליו בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו" (ספר מקבים א, טו). 

"לזרעך אתן את הארץ הזאת"

הפעם הראשונה שבה הבטיח אלוהים לאברהם אבינו את ארץ ישראל נאמרה בספר בראשית, לפני כמעט 4,000 שנה:

"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם… קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יד-יז)

הברכה של אברהם אבינו עברה ליצחק בנו: 

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו, ב-ג)

וכן, הועברה הבטחתו של ה' אל יעקב אבינו:

"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג)

ברכת הארץ המשיכה גם אל צאצאי יעקב, שנים-עשר השבטים שמהם יצא עם ישראל. אחרי שבני ישראל ירדו למצרים והשתעבדו לפרעה, התגלה אלוהים למשה רבנו והבטיח לו שהעם יזכה לחזור אל הארץ המובטחת:

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם… אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, טז-יז)

הקשר הבלתי נפרד של עם ישראל לארץ מובא שוב ושוב באינספור פסוקים לאורך כל התנ"ך: ספר יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיהו, ירמיהו ועוד. זוהי הנחת יסוד בלתי ניתנת לערעור כי ארץ ישראל הובטחה לצאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב. 

מתי זה נגמר בפעם הראשונה?

לאחר שנים של מלכות יהודית בארץ גלינו מארצנו לבבל, בשנת 586 לפנה"ס. גלות זו נמשכה 70 שנה ולא כולם אכן שבו ממנה אל הארץ. אבל בהובלת מנהיגי ציבור גדולים – זרובבל, עזרא ונחמיה – שב ציבור גדול ארצה ובירושלים הוקם בית המקדש השני. הממלכה היהודית התקיימה לעתים תחת חסות של מעצמות זרות כמו פרס, יוון ורומא, אך כולם ידעו שזוהי ארצם של היהודים. זה התבטא אף באופן בו קראו הרומאים לפרובינקיה שלנו: Judea, יהודה. 

כך נמשך המצב עד ל"מרד הגדול" שבו לחמו המורדים היהודים ברומאים, כשבמהלך הלחימה נחרבה ירושלים. וכן בהמשך היו התקוממויות נוספות כנגד הרומאים ששלטו בארץ, הן במרד התפוצות והן במרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה. הרומאים מאסו במרידות היהודים ועשו כל שביכולתם כדי למרר את חייהם של היהודים. הם הטילו גזרות קשות על החיים היהודיים בארץ ולא הותירו הרבה ברירה, כך שרבים נאלצו לגלות מהארץ. אומנם העם היהודי נאלץ לעזוב את ארצו, אך הזיקה אליה מעולם לא פסקה. 

הקשר של עמנו אל הארץ מתבטא אף בסידור התפילה. נוסח התפילה נקבע ב'דור יבנה', מיד לאחר חורבן בית שני (בשנת 70 לספירה). שלוש פעמים ביום מזכירים יהודים בתפילה את הרצון לשוב אל הארץ ולבנות אותה: 

"תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (מתוך סידור התפילה)

ברכות נוספות על הגאולה, על ירושלים ועל בית המקדש מופיעות גם הן בתפילה, כמו לדוגמה בברכת "רצה":

"רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה,
וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ (=בית המקדש),
וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן,
וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ.
וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן" (מתוך סידור התפילה)

חשוב לזכור שתפילות אלה על בניין ציון וירושלים נאמרות כבר קרוב לאלפיים שנה, יום אחרי יום, על ידי כל יהודי שמתפלל! רק לשם השוואה, מדובר ב-550 שנה לפני שהאסלאם, הטוען לבעלות על ירושלים ועל ארץ ישראל, בכלל נוסד (בשנת 622 לספירה)…

אזכור נוסף לירושלים נמצא בברכת המזון, שנאמרת לאחר כל סעודה שאוכלים בה לחם, בה כלולה תפילה מיוחדת לבניינה השלם של ירושלים. 

"רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ וְעַל הֵיכָלָךְ וְעַל מְעוֹנָךְ וְעַל דְּבִירָךְ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו… וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" (מתוך ברכת המזון)

אף בברכת "מעין שלוש", שנאמרת לאחר אכילת מזונות מחמשת מיני דגן, כגון רוגלעך ובורקס, נאמרת תפילה על ירושלים במילים הבאות: 

"רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְעַל מִזְבָּחָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ. וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ, וּנְבָרְכָךְ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה" (מתוך ברכת "מעין שלוש")

יהודי אוכל רוגלעך – ומתפלל על ירושלים ובית המקדש, כבר אלפיים שנה. ומישהו עוד רוצה לומר שעמנו לא קשור אל הארץ הזו?…

התנועה הציונית לא המציאה את הקשר שלנו אל ארץ ישראל, היא רק המשיכה אותו. לאורך הדורות עלו לארץ גדולי ישראל וחכמים רבים: הרמב"ם, הרמב"ן, תלמידי רבי יהודה החסיד, תלמידי הגאון מווילנה, תלמידי הבעל שם טוב. חלקם נקלטו בהצלחה וחלקם נאלצו לשוב חזרה, משום שהמצב המדיני והכלכלי בארץ לא איפשר ליהודים לפתח אותה. אך מאז ומעולם נשארה נוכחות יהודית בארץ. 

לא על מגש של כסף

דבריו של בן גוריון שהתנ"ך הוא המנדט שלנו היו מדויקים. עם זאת, צריך גם לדעת שהתנ"ך עצמו מתנה את השהות שלנו בארץ בתנאי – שמירה על כללים מסוימים. 

למשל, כבר לאברהם אבינו נאמר שהארץ תינתן לו ולזרעו בזכות קיום מצוות ברית המילה: 

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם, לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית יז, ז-יא) 

גם ליצחק אבינו נאמר שהוא קיבל את ברכת אברהם בזכות העובדה שהוא ממשיך את אמונתו של אברהם: 

"וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ד-ה)

בספר שמות, במעמד קבלת התורה בהר סיני, נכרתה ברית נצחית בין אלוהים לעם ישראל. ההבטחה האלוהית לשמור עלינו לדורות ולהביאנו לארץ טובה ורחבה מותנית במילוי חלקנו בברית הזו, שהיא שמירת חוקי התורה ועשיית רצונו של אלוהים. כללי הברית מתבארים בפירוט רב בספר דברים, רגע לפני הכניסה לארץ. שוב ושוב מזכיר משה רבנו את הקשר ההדוק שבין השהות בארץ לבין שמירתנו את חוקי ה':

"וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ו, א)

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (דברים ו, יח)

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז, יב-יג)

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ח, א)

פסוקים רבים נוספים מדגישים שוב ושוב את החשיבות של קיום הברית מצידנו על מנת שתתקיים הברית גם מצידו של אלוהים. 

פירוש הדבר הוא שארץ ישראל אמנם ניתנה לנו בהבטחה, אבל כדי לממש את ההבטחה הזו עלינו לקיים את חלקנו בברית ה' שמשמעו ללכת בדרך ה', דהיינו קיום התורה המצוות. אם אנו ממשיכי דרכם של אברהם, יצחק ויעקב, משה, יהושע ושמואל, דוד ושלמה – הרי שאין אנו כובשים זרים או קולוניאליסטים. זוהי ארצנו שלנו, אנו בנים שחוזרים לביתם לאחר שהות ארוכה מחוץ לבית, שלא בטובתנו.

עם זאת, אדמתה של ארץ ישראל איננה כאדמות שאר הארצות, אלא היא מכונה "פלטרין [=ארמון] של מלך". זוהי אדמת קודש שאיננה יכולה להכיל לאורך זמן מעשי עבירה הנוגדים לרצונו של בורא עולם. ואכן, באותה תורה בה ה' נותן את הבטחתו לעם היהודי כי הוא יזכה לשבת בא"י באם יקיים את חלקו בברית ויקיים את מצוותיו, כתובה גם כן אזהרתו של ה' כי באם העם יפנה עורף לתורה ויטמא את אדמת הקודש ע"י מעשים המנוגדים לתורה, הארץ תקיא את יושביה:

"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כד-כח)

כל זמן שאנו ממשיכים את אורחות חייהם ותודעתם של אבותינו וחיים בנאמנות לתורתנו – אנו אכן זכאים להחזיר את נחלת אבותינו לידינו. הבעיה מתעוררת כאשר מנסים להקים "אומה יהודית חדשה", המנותקת מעברה ומאורח חייה המקורי היועד לה על-ידי בורא העולם. לאומה כזו אין זכות, על פי התורה, להמשיך ולשבת לאורך זמן בארץ ישראל.