המזרח הרחוק נתפס בדמיוננו כמקום של רוגע, רוחניות וחיבור לנפש. ישראלים רבים נמשכים לאורח החיים הרגוע הזה ומאמינים שאם רק יתרגלו בודהיזם, מדיטציה טרנסצנדנטלית או וויפאסנה, הם יזכו להגיע לאושר הנכסף וישתחררו מהמרדף הבלתי פוסק אחרי כסף, רכוש והצלחה.
בדרך כלל, החיפוש אחר שיטות ותרגולים שונים במטרה להשיג רוחניות, כשמקורן בדתות המזרח, נובע מחוסר היכרות עם הרוחניות הקיימת בעולם היהדות. אומנם קיימת התפעלות והימשכות אחר הרוחניות שמציעות דתות המזרח, אך דרך זו עשויה לא רק שלא להביא את התרים אחר רוחניות למקום הנכסף, אלא עלולה אף לפגוע ברוחניות האמיתית שלהם.
"לפגוע?! איך דת שמטיפה לאהבת הבריות ולהתבוננות רוחנית יכולה לפגוע?" רבים יתמהו בקריאת שורות אלה. במאמר זה ננסה להסביר מדוע דתות המזרח אולי מתאימות לבני אדם רבים, אך לא ליהודים.
לא one size
המסורת היהודית מסבירה שלכל אדם בעולם יש יכולת רוחנית מסוימת, אולם היהודים זכו לכלי קיבול רוחני מיוחד המכונה 'נשמה', בניגוד לאומות העולם שלהם יש כלי קיבול ברמה רוחנית נמוכה יותר הנקראת 'נפש'. נשמה זו הינה "חלק אלוה ממעל" (איוב, לא, ב) והיא אוצרת בתוכה כוחות עצומים, אנרגיה רוחנית אינסופית. אך כדי לממש את תכונותיה, צריך להשתמש בפרקטיקות ובשיטות העבודה המתאימות רק לה.
אדם שרוצה להשתמש בכוחות המשתחררים בביקוע האטום מוכרח להשתמש בכלים ובאמצעים המתאימים. וכשם ששימוש בחומר רדיואקטיבי בצורה לא זהירה מפזר קרינה בלתי נראית לעין אך מסוכנת, כך גם שימוש ב"קרינה רוחנית", דהיינו לימוד ושימוש בשיטות רוחניות מסוימות – מפזר קרינה רוחנית שעלולה להיות שלילית מצד הטומאה, ולא חיובית מצד הקדושה.
על כן, אדם צריך להבין כי לא כל שיטה רוחנית מתאימה לו, גם אם במבט ראשון היא נראית קוסמת, טובה ומעניינת.
זו הסיבה לדברי חכמינו: "חכמה בגויים – תאמין, תורה בגויים – אל תאמין" (מדרש איכה רבה, פרשה ב, סימן יג). חכמה בהקשר הזה היא השכלה כללית על העולם, ואילו תורה היא השקפת עולם בדבר תכלית הקיום וכל אספקט רוחני אחר, שבעקבותיה מאמץ האדם צורת חיים מסוימת. אפשר ואף כדאי ללמוד את חוכמת הגויים, אך לגבי תורתם – בכך טמונה סכנה עבור אדם יהודי.
במזרח הרחוק נפוצות במיוחד שתי דתות מרכזיות: ההינדואיזם (בהודו) והבודהיזם (בהודו, יפן, נפאל, טיבט, תאילנד, וייטנאם ועוד). אפשר גם לצרף את דת השינטו המלאכותית שהייתה נפוצה ביפן ואת הקונפוציאיזם, אך אלה אינן זוכות לפופולריות דומה. מעבר לכך, צריך לדעת שדתות המזרח הן יותר שיטות רוחניות ופילוסופיות חיים מאשר דת, היות והן אינן טוענות להתגלות אלוהית. אך אנו בכל זאת נתייחס אליהן כאל "דתות המזרח" ונראה את ההבדלים העצומים שבינן לבין היהדות, ואת הסכנה הטמונה בדתות המזרח.
הינדואיזם – עבודה זרה עם שאיפה למונותאיזם
ההינדואיזם, הדת השלישית בגודלה בעולם, מבוסס על סגידה לאלילים. בהודו, שבה חיים כ-95% מההינדים בעולם, ישנם כמיליארד מאמינים המגישים לפסלי האלילים שלהם מזון ומשקה, מתחבקים איתם ומאמינים בכוחותיהם. לאלילים יש צורות שונות: יש גברים ויש נשים, יש מהם בעלי כמה ידיים, יש המורכבים מחצאי צורות של חיות, יש נשואים ויש רווקים.
על פי התפיסה ההינדית, הפסילים והאלילים מייצגים את הכוחות השונים השייכים לבורא העולם האינסופי והאחד, המכונה "ברהמן".
במילים אחרות, ההינדואיזם מאמין במציאותו של בורא עולם עליון שאין לו גוף, אולם "ממחיש" את הכוחות השונים שלו לציבור הרחב בצורת פסלים. אמונה באלילים והמחשת האל היא האיסור החמור ביותר ביהדות – עבודה זרה, גם אם מאמינים שהפסל הוא אמצעי למשהו גדול יותר. זאת משום שקל מאוד לבלבל בין המקור הרוחני לביטוי הגשמי שלו, עד שהפסל הופך עד מהרה לאל עצמו, כפי שתיאר הרמב"ם בהרחבה (הלכות עבודה זרה, פרק א).
ההינדואיזם הוא אפוא עבודה זרה עם מוטיבים של מונותאיזם (אמונה באל אחד). היהדות, לעומת זאת, היא אמונה ברמה גבוהה יותר. היא איננה מדברת עם אלילים ועם כוחות הטבע, אלא פונה ישירות לבורא עולם, האחד האינסופי, בלתי מוגבל ובעל הכוחות כולם. לשם המחשה (להבדיל), תארו לעצמכם אדם שנתקל בהצפת ביוב ברחוב שלו. תחילה הוא מתקשר למוקד העירוני (שסוגר את הפנייה מבלי שטופלה), לעירייה (אף אחד לא עונה), למזכירת ראש העיר (שמסננת אותו), וכך הוא עובר הרבה ידיים עד שמישהו בכלל מדבר איתו, וגם אז הוא מתקשה להגיע לאדם הנכון שמטפל בבעיה. זוהי המחשה של עובד האלילים שפונה לכוחות הטבע.
יהודי, לעומת זאת, פונה ישירות ל'ראש העיר', מתוך אמונה ובטחון שלמרות כל עיסוקיו הרבים, הוא בעל אכפתיות אדירה לאזרחיו, מעוניין ורוצה שהם יפנו אליו בבעיותיהם, וישגיח שכל בעיותיהם יפתרו על הצד הטוב ביותר עבורם. זהו הבדל התהומי בין דת של עבודה זרה לבין דת אמיתית, הפונה ישירות לבורא עולם.
בודהיזם וזן
הדת ה"רוחנית" יותר במזרח היא הבודהיזם, הקרויה על שמו של הבודהא, סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה. בודהא נולד כבן למשפחת מלכים עשירה, שאביו ניסה בכל דרך למנוע ממנו לגלות שיש גם סבל בחיים. אולם כאשר גילה לבסוף את הסבל והייסורים הפוקדים כל אדם, התבודד חמישים יום תחת עץ וזכה ל"הארה" רוחנית.
תורתו של הבודהא מלמדת שכל דבר בחיינו כרוך בסבל ובייסורים. העולם הוא מקום רע, וכל רצון או תשוקה שמתעוררים באדם סופם להביא אותו לייאוש. הפתרון הוא שהאדם יבטל את צימאונו ותשוקתו לחיים ובכך יגיע ל'נירוונה', שחרור תודעתי עליון. ככל שהאדם יותר מבטל את רצונותיו, את שאיפותיו ואת מחשבותיו, הוא זוכה להגיע להארה גדולה יותר. האידיאל הבודהיסטי הוא הנזיר, אשר חי חיי פרישות, מתרחק מהחברה האנושית ושקוע כל חייו בשאיפותיו הרוחניות.
הדת הבודהיסטית איננה מדברת על חיבור לכוח עליון או על התכלית שלשמה נברא היקום. היא עוסקת בכך שהאדם נדרש להשתחרר מהסבל, אך לא מלמדת: למה בכלל נברא סבל? מי ברא אותו? מדוע העולם נברא בצורה כזו? ועוד שאלות נוספות, שהיהדות מספקת להן תשובה עמוקה ושכלית.
בנוסף, יש בבודהיזם מימד של עבודה זרה היות והוא מעודד אנשים להשתחוות לפסלים. מאמיני הדת משאירים תשורה לרגלי הפסל של בודהה וכורעים על ברכיהם לפניו.
היהדות
אין ספק שלשבת במנזר ולחשוב מחשבות עמוקות על שחרור מתודעת הסבל הוא דבר רוחני מאוד. אלא שנשאלת השאלה, האם לשם כך ברא האלוהים את האדם? ובכלל, כיצד נדע למה באמת התכוון בורא העולם בבריאת האדם והיקום?
היהדות אינה מתקשה בכך, שכן היא קיבלה מבורא עולם הדרכה מלאה. ספר התורה שקיבלנו במעמד הר סיני, עם התורה שבעל פה שעברה ממשה רבנו וממשיכה לעבור מדור לדור – הם היסודות הבסיסיים של רצונו של ה' מאיתנו, היהודים.
הבודהא פיתח שיטה רוחנית מעניינת, ואין ספק כי היה אדם חכם ונבון, אך בסופו של דבר היא נולדה בדעתו. הבודהיזם הוא דת ללא אל, ללא נשמה, ללא אמונה שלעולם הזה יש תכלית. כל מגמתו ומטרתו היא רק לברוח מהעולם, והוא נשאר במימד הרגעי של החיים כאן.
ואילו היהדות מתבססת על דבר ה' לאדם, והיא היחידה שמספקת תשובות מוכחות שאינן פרי יצירה אנושית לגבי תכלית הבריאה. היא מדריכה אותנו כיצד להשיג את התכלית בחיינו, תוך כדי חיבור לעולם הזה וחיבור למימדים רוחניים בד בבד.
היהדות אינה עוסקת בבריחה, אלא בחיבור לקדושה שבתוך העולם הזה. כך למשל, היהדות מלמדת כי פרישה מהעולם איננה דבר רצוי כל כך. נהפוך הוא: האדם בא לעולם כדי לתקן אותו, להפוך את המר למתוק ולהאיר את החושך. מי שבורח מהתמודדות מן החיים אולי נתפס כאדם רוחני, אבל בפועל הוא אינו מממש את תכלית חייו שבשבילה נברא שהיא למעשה מימוש הרוחניות בצורה הכי עילאית.
צעיר יהודי בשם טנזין ג'וש (לשעבר סטיבן גליקסמן, פאנקיסט מלונדון) חי בעיר דרמאסאלה בהודו במשך שנים ותיאר את 253 נדרי הנזירות שלו. הוא הסביר את המהפך שעשה: "פאנקיסט ניהיליסט או נזיר בודהיסט – אתה לא רואה טעם לחיים ורוצה רק למצוא את הדרך החוצה מהעולם הזה".
היהדות היא ההיפך מכך: העולם הזה הוא "מגרש המשחקים" שאליו באנו לעבוד. על דרך המשל, כשמשחקים כדורסל מול קבוצה מאתגרת, יש את אלה שמתאמצים גם כשקשה, עד שהם מוצאים בעצמם כוחות להפוך את התוצאה ולנצח; ויש את אלה שפשוט פורשים באמצע המשחק והולכים הביתה כדי לא להתמודד. מי יותר רוחני?
היהדות מזהה ניצוץ של קדושה בכל דבר. אין שום צורך לברוח מהעולם כדי להיות רוחני – נהפוך הוא, הרוחניות זמינה לכל אדם כאן ועכשיו. אין דבר שהוא יומיומי מדי עבור התורה לעסוק בו, לבחון אותו, ולהקצות אותו – או שלא להקצות אותו – לפעולה מקודשת.
הסיבה שהבודהיזם רואה את ההתנזרות כתכונה נעלה היא מכיוון שהוא לא מאמין שהאדם יכול לקדש את החומר. עבורו, החומר הוא דבר מגונה ומכוער עד מאוד. היהדות לעומת זאת רואה בחומר דבר שניתן לווסת ולמסגר אותו, ובכך להעניק לו משמעות מקודשת.
כך לדוגמא הנזיר הבודהיסטי מחויב לחיות חיי פרישות מנשים, ולעומת זאת היהדות מתירה זאת במסגרת של חיי נישואים ובזמנים מסוימים (ימי הטהרה), ואף רואה בקשר זה 'קודש קודשים'.
הנזיר הבודהיסטי רשאי לאכול ארוחה אחת ביום, ולעומת זאת היהדות מלמדת לאכילה שמחברת בין החומר לרוחניות, בין האדם לבוראו, ע"י ברכה בתחילת האכילה וברכה בסיום האכילה כהודיה לבורא עולם. היהדות אף מעודדת בחגים ובשבתות להתענג על אוכל משובח ויקר, כדי שנגיע לידי שמחה שלמה של גוף ורוח בימים קדושים אלה, והנה לשון התורה: "וזבחת זבחי שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים כז, ז), וכן מלמדים חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין".
הנזיר הבודהיסטי אינו רשאי להחזיק רכוש פרטי, ואילו היהדות אומרת 'דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של האדם' (מסכת ברכות), כלומר מעניקים לאדם יישוב הדעת לעבודת השם שלו.
היהדות מלמדת אותנו לעשות שימוש וליהנות מהחומר שיש בעולם הזה תוך כדי יצירת חיבור שלו לקדושה ורוחניות.
היהודים המחפשים
יהודים רבים עוסקים בבודהיזם כחלק מחיפוש משמעות בחייהם. הסופר רוג'ר קמניץ מציין בספרו "היהודי שבלוטוס": "נראה שמוצאם של כשליש לפחות ממנהיגי הבודהיסטים במערב הוא יהודי, כמחצית מהמשתתפים בסדנאות הוויפאסנה הרוחניות בעיר דרמאסאלה שבהודו הם ישראלים, וכ-75% מהמבקרים המערביים במרכז הרוחני של ה'דלאי למה' הם יהודים".
דתות המזרח, ובראשן הבודהיזם, נראים כמו שיטה רוחנית המתאימה לכל באי עולם. אך יש זן אחד של אנשים שהיא בוודאי אינה מתאימה לו – אלה הם היהודים, בעלי הנשמה המיוחדת. אנחנו זקוקים לזן רוחני אחר, שיזין את נפשנו בתוכן רוחני המחובר למי שאנחנו.
יהודים חושבים שהרוחניות נמצאת במקום אחר, בעוד שהאמת – נמצאת ממש אצלם מתחת לאף. ישנו סיפור ידוע על אייזיק מקראקוב, יהודי שחלם לילה אחד חלום כי מתחת לגשר העתיק בפראג מוטמן אוצר גדול. לאחר שהחלום נשנה מספר פעמים, הוא רתם את כרכרתו, רכב לפראג וניסה להגיע למקום אותו ראה בחלום. אך המקום המה חיילים, וכשניסה להתגנב תפס אותו שומר אחד ושאל מה הוא עושה כאן. אייזיק החליט לספר את האמת, והשומר ענה לו: 'יהודי טיפש! גם לי היה חלום, שבביתו של יהודי בשם אייזיק מקראקוב טמון אוצר מתחת לתנור. האם נראה לך שאני כל כך טיפש כדי לנסוע לחפש אותו שם?!'. אייזק חזר מיד לביתו, חפר מתחת לתנור ואכן מצא אוצר… האוצר היה תמיד אצלו, רק שהוא היה זקוק למישהו שיאיר לו את הדרך…
מודעות רוחנית היא דבר נפלא, אבל אם היא לא מובילה את האדם לייעודו האמיתי, הרי היא כזריקת חץ למטרה הלא נכונה. היהדות מכוונת את האדם לעולם של עשייה גשמית ורוחנית שמגשימה את רצונו של אלוהים. תאוריות גדולות יכולות להישמע מלהיבות, אבל השאלה המתבקשת היא האם הן מובילות למסלול רוחניות של אמת עליונה או שמא מקורן בפרי דעתו של בן האנוש.
המסע אל הרוחניות האמיתית מתחיל כאן ועכשיו, דווקא מתוך העולם החומרי הזה וחיבורו אל הרוחניות והקדושה. אפשר לשבת במנזר כל היום, אבל יש עבודה רוחנית לא פחות מכך: לחייך אל השכן, ללמד את היד לתת צדקה, לשמור על הפה שלא לומר דברים אסורים ולא להכניס דברים אסורים, לאמן את הנפש לאהוב את הזולת, לחנך את הלב לאהוב את הבורא, לאלף את הגוף לשבות מריצה בלתי פוסקת ביום השבת, לפתח את הלב בתפילה.
