יש הרבה מצוות בתורה, אבל כמעט תמיד הן מנוסחות באופן די כללי: "שמור את יום השבת לקדשו", "כבד את אביך ואת אמך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". עם זאת, אם תיכנסו לחנות לספרי קודש תמצאו כרכים עבי כרס עם שמות כמו "הלכות מזוזה השלם", "דיני ערב פסח", "המדריך המלא לבחירת אתרוג כשר", ובהם פירוט רב שיורד לפרטים מדוקדקים למדי.
כל כך הרבה מילים על מצווה כזו קטנה? מה כבר יכול להיות מסובך בהדבקת מזוזה? פשוט תולים וזהו, לא? זה מאוד נחמד שאנשים רוצים לקחת דברים ברצינות, אבל האם לא קצת הגזמנו? והשאלה הגדולה יותר: האם אלוהים בכלל מתעניין בכל הפרטים הקטנים האלו? האם באמת אכפת לו מה בדיוק שמתי בתוך הצלחת, והאם הדלקתי את האור בשבת? זה לא קצת קטנוני?
להסתכל במיקרוסקופ
אלוהים הוא אינסופי, ולכן מרוב עוצמתו וגדולתו לפעמים נדמה לנו שהוא לא עוסק בפרטים קטנים והם כלל לא מעניינים אותו. האם ראיתם פעם את ראש הממשלה מוטרד מקופאית בסופר שלא החזירה עודף מדויק? האם נשיא ארה"ב מתעניין מה יש בתוך הכריך של תלמיד מסוים בבית ספר? לא, יש להם דברים יותר חשובים להתעסק בהם, כמו למשל, לנהל את העולם.
אלוהים הוא נצחי ונשגב מבינתנו, כמו שאמר הרבי מקוצק: "אינני מאמין באלוהים שאני יכול להבין אותו". לכן אי אפשר 'להלביש' עליו את הדמיונות האנושיים שלנו. מאוויים, משחקי כבוד וחשבונות אישיים הם מחוץ למשחק.
"אלוהים" הוא ישות כל כך הרבה יותר מורכבת, עד שכלל לא ברור שאפשר להגיד עליו משהו. כל דבר שנגיד על האינסוף ישמע חסר משמעות, כל תיאור רק יצמצם את גדולתו האינסופית. משפט כמו "אלוהים גדול" – מה פירוש "גדול" ביחס לאלוהים? כמו מגדל אייפל, כמו השמש? גדול כמו כל הגלקסיות ביקום? צריך לדעת שכל מה שנאמר על אלוהים מתייחס רק לחלק מסוים, בחינה אחת שלו, שהיא גילוי קטנטן מאינספור הזוויות של האינסוף.
האינסוף כולל את כל הדברים בעולם, את כל הצבעים, כל הקולות, כל המרחבים, כל הזמנים, כל המחשבות. לאינסוף יש הכל, חוץ מדבר אחד: גילוי בעולמנו הסופי והמוגבל, וזה בדיוק מה שהוא רוצה – את גילוי האינסוף בתוך ה'סוף'.
זה הסוף שלך!
'סוף' הוא גבול, חיתוך, הגבלה, דיוק. אצל אלוהים, הגילוי האינסופי מתגלה בתוך ה'סוף' כשהוא יורד ממדרגתו הבלתי נתפסת ונכנס לעולמם של בני אנוש. ומהם הדברים שהכי מעסיקים אותנו, בני האדם?
מעניין אותנו כמה עולה החולצה בחנות, באיזו שעה צריך להוציא את העוגה מהתנור, איך מרכיבים את הרהיט החדש שקנינו באיקאה, מה הדדליין לשלוח את המסמך לבוס, באיזה אזור חניה להפעיל את הפנגו. החיים האנושיים מבוססים על אלפי פרטים קטנטנים, שהם מה שהופכים אותם למיוחדים כל כך. ואם כך, חלק מאינסופיותו של אלוהים היא להתעסק גם בפרטים הקטנים וה'טפלים' הללו. הוא יורד לפרטי הפרטים האנושיים שלנו כי זה חלק מאיתנו, ולא מתוך קטנוניות.
כשהוא נתן לנו את התורה, הוא ביקש שנכניס אותה לתוך החיים שלנו. הוא נתן לנו כמה כללי הדרכה בסיסיים באשר לדרך שבה צריך להבין את התורה, ואז שלח אותנו לדרך עם ברכתו ואמר: מעכשיו אתם עצמאיים. לכן עשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – חיפשנו את הפרטים הקטנים. תארו לעצמכם ישיבת ממשלה שבה מחליטים למגר את העוני בישראל. נשמע טוב, נכון? אבל איך מתרגמים את זה למעשה בפועל? השרים, מנכ"לי המשרדים ושאר הפקידים יצטרכו לגבש מדיניות שתרד לפרטים הכי קטנים ומעשיים כדי שהרעיון ייצא לפועל – מי בדיוק יקבל תקציב וכמה, באיזה יום יעבירו להם את הכסף, איך מבצעים ביקורת, וכמובן, מה עושים עם כל המקרים יוצאי הדופן?
גם אנחנו ניסינו להבין איך הופכים את התורה הגדולה והמרוממת למשהו שחיים איתו ביום-יום, ולכן הורדנו אותה לפרטים הקטנים. לא כרעיון תיאורטי אלא בחיים המעשיים, הפשוטים והיומיומיים שלנו: מה זה אומר לשמור שבת, באיזה צד אמורים להתקין את המזוזה, וכמה שעות צריך להמתין בין אכילת בשר לחלב?
דווקא הפרטים הקטנים מנכיחים את אלוהים בעולמנו הרבה יותר מאשר הצהרה מפוצצת שאיש לא מתכוון לקיים…
מדקדקים כשאוהבים
אך למען האמת יש הסבר נוסף, והוא אפילו עמוק יותר.
כשבאמת אוהבים מישהו, רוצים שיהיה לו טוב. ואיך גורמים לזולת להרגיש טוב? ממלאים את רצונו. כשאמא יודעת שהבן שלה חוזר לשבת מהצבא, היא מכינה לו בדיוק את העוגה שהוא אוהב. וככל שאוהבים יותר, כך דואגים יותר לפרטים הקטנים. אין דינו של מי שיודע שאהובתו אוהבת נס קפה, כדינו של מי שיודע שהיא מעדיפה שתי-כפיות-קפה-נמס-חזק-בלי-סוכר-בספל-הירוק-עם-הידית-השבורה-וקצת-חלב-לא-מוקצף-בצד. איפה יש יותר אהבה?
ההלכה דורשת מאיתנו להיות מדויקים, כי כשאכפת לנו באמת מהאהוב, מתעוררת בנו תשוקה למלא את רצונו ובקשתו באופן מדויק. "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי", אומר דוד המלך בספר תהילים (פרק מ, ט). המצוות הן הביטוי לקשר שלנו עם אלוהים, וכשמדייקים בהן, זהו הקשר העמוק ביותר שיכול להיות לנו איתו – אהבה גדולה שמתבטאת בפרטים הקטנים.
הרעיון מתבטא בכך שלכל מצווה יש שיעור ומידה מדויקים. בפסח צריך לאכול משקל מסוים של מצה; הציצית צריכה להיות באורך מוגדר; הפרשת חלה נעשית רק מעיסה שיש בה כמות מסוימת של קמח. המצוות דורשות דיוק חד כתער דווקא כי כל מטרתן הוא ליצור בנו אהבה מחברת לבורא עולם, כפי שנתינה והענקה יוצרת באדם חיבור טבעי כלפי האחר. אומן שהשקיע רבות בפרי אומנתו ירגיש אליו שייכות בדומה לסופר שמרגיש כך כלפי ספריו. כאשר אדם משקיע רבות במשהו, הוא למעשה יוצא מה'עצמי' שלו ורואה באותו פרי השקעתו כדבר המחובר אליו, כמעט כחלק ממנו. זה בדיוק מה שה' רוצה מאיתנו ולמעשה מציב כתכלית חיינו – להיות מקושרים אליו.
הדיוק שלנו בפרטים הקטנים מבטא ומפתח את אהבתנו כלפי בורא עולם. הדיוק, ההשקעה ותשומת הלב לפרטים הקטנים, שמקורם באהבה וברצון לעשות את רצונו, הם אלו שיוצרים ומעצימים בנו את החיבור עמו.
מעבר לכך, דרישת קיום המצוות הנפרשות בכל שטחי החיים מבטאת את אהבתו של בורא העולם כלפינו בכך שהוא מבקש לחיות עמנו צמוד, ורוצה את חיבורנו אליו בכל פרט קטן בחיינו, בכל צעד ושעל. ה' לא מסתפק ב'מפגש' שלנו עמו פעם בשבוע או אפילו בפעם ביום, אלא רגע-רגע, דקה-דקה, כפי שמובא בכמה אזכורים בתורה: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ), "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב), וכן "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג, ה).
אחד מפרשני המקרא החשובים, רבנו בחיי, מבאר כי כוונת הדברים ב'דבקות' היא "שאפילו בשעה שאתם עסוקים בדבר הרשות תדביקו בו מחשבתכם ולא תיפרדו ממנו אפילו שעה אחת".
ה' רוצה שניצור עמו קשר של דבקות, קשר של חיים משותפים, קשר של נוכחות תמידית. ואיך עושים את זה? על ידי שנעסוק ברצונו, על ידי מחשבות ומעשים שמבטאים את חיבורנו אליו, על ידי שבכל פרט בחיינו, גדול וקטן ככל שיהיה – ה' יהיה עמנו.
