קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

אחד היסודות הבלתי מעורערים בהשקפת היהדות אומרת כי לאדם יש בחירה חופשית. השקפה זו עומדת ביסוד ההבנה שלאדם תמיד יש אפשרות לפעול אחרת, ושבכל מה שקשור למעשיו שלו - הוא בעל הבחירה להחליט. כמו כן, לאדם ישנה יכולת להשפיע על גורלו בהתאם למעשיו

אם אלוהים יודע הכול, אז כיצד ייתכן שישנה בחירה חופשית לאדם?

אחת השאלות הנפוצות בנושא האמונה באלוהים היא שאלת הבחירה החופשית. מצד אחד, היהדות טוענת שלאלוהים אין מגבלות והוא יודע את העתיד, את גורלנו ואת הבחירות שנעשה. מצד שני, היהדות טוענת שלאדם יש בחירה חופשית. אז איך הפרדוקס הזה מסתדר? עושים סדר אחת ולתמיד 

שאלת הבחירה החופשית היא אחת השאלות הפילוסופיות הגדולות של האנושות. כבר אלפי שנים דנים בה ומנתחים אותה מכל כיוון, אולם לפני שנציג את עמדת היהדות, הבה נבחן את המוטיבציה לבחון שאלה כזו. מי בכלל שואל שאלה כזו? הרי רוב ככל בני האדם מרגישים באינטואיציה חזקה שאכן יש להם בחירה אישית. אנחנו מרגישים חופשיים לבחור באיזו דרך ניסע לעבודה בבוקר, עם מי נתחתן ומה נאכל לארוחת הערב. על פי האינטואיציה הפשוטה, מובן שיש בחירה חופשית. אולם אז מתעוררת השאלה: אולי זוהי אשליה? אולי באמת אנו נשלטים על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים, וכל תחושת הבחירה שלנו אינה אלא תעתוע? 

כאשר מדברים על בחירה חופשית, צריך להבין מהן האלטרנטיבות הקיימות לאנושות ללא בחירה. למעשה, ישנן שתיים: אפשרות אחת היא הפטליזם הטוענת לביטול היכולת שלנו להשפיע על מציאות חיינו אל מול הרצון האלוהי שקובע הכול מראש. כלומר, גורל קבוע ללא תלות במעשינו.
אפשרות שנייה היא הדטרמיניזם הגורסת לביטול הבחירה על החלטותינו ומעשינו שהינן, ע"פ גישה זו, תוצאה מוכרחת של נסיבות קודמות וחוקי טבע. כל פעולה של האדם או כל אירוע המתרחש במציאות חייו של האדם נקבע ע"י נסיבות ותנאים. כלומר, הבחירות צפויות ע"פ סך הנתונים הקיימים, והתנהגות האדם מוכתבת על פי הנסיבות שהוא נמצא בהן.

הפרדוקס

אלוהים הוא אינסופי ויודע כל, ולכן הוא יודע את כל מה שהתרחש בעבר, כל מה שמתרחש בהווה וכל מה שיתרחש בעתיד. אלא שכאן מתעוררת בעיה: מצד אחד, אם אלוהים יודע מה אבחר, סימן שהבחירה שלי כבר קבועה מראש, ואז היא לא חופשית. מצד שני, אם היהדות טוענת לבחירה חופשית, פירוש הדבר שאלוהים אינו יודע מה אבחר. אולם היהדות טוענת לאפשרות שלישית בה שני הדברים מתקיימים יחד: אלוהים יודע מה אבחר, ועם זאת יש לי בחירה חופשית שאיננה מושפעת מידיעת האלוהים על בחירתי.   

רבי חסדאי קרשֹקשֹ, חכם בן ימי הביניים, סבר שלאדם יש בחירה חופשית בעלת גבולות. גם אם מבחינה תאורטית האדם יכול לבחור בכל אופציה, בפועל יכולת הבחירה הינה מצומצמת לגבולות מסוימים. הרי לא הכול אני מוכן לעשות: לדוגמא, אדם שגדל בחברה שבה יש ערך לכבוד האדם ירגיש שזה לא מוסרי לגנוב, וככל שהוא יתפתח וירכוש הכרה מוסרית, כך למעשה "תתבטל" ממנו הבחירה אם לגנוב או לא. אם כן, אין לו באמת בחירה חופשית בכל סולם ההחלטות.
האם אני יכול לבחור עכשיו אם לטוס לירח, למצוא נפט, להיפגש עם מלכת אנגליה? לא בדיוק. מסתבר שמרחב הבחירה שלנו מוגבל, אולם בתוך המרחב הזה יש לנו בחירה מלאה. הרב אליהו דסלר, מגדולי בעלי המוסר, הסביר זאת על ידי משל: כאשר שתי מדינות נלחמות ביניהן, המלחמה מתרחשת רק בקו המגע שבין שני הצבאות. בכל שטח המדינה האחת ובכל שטח המדינה השנייה אין מלחמה, למעט בקו הגבול. אם תכבוש מדינה אחת שטח של המדינה השנייה, יזוז גם קו הגבול, ובו תתרחש מעתה המלחמה. הנמשל הוא לבחירה החופשית: אין לנו בחירה חופשית מוחלטת, אך יש לנו בחירה בנקודה שבה אנו נמצאים, כל אחד לפי מצבי החיים שעומדים לפניו.

למעשה, התשובה לשאלת הבחירה והידיעה מתבטאת במשפט "הכל צפוי – והרשות נתונה" (משנה אבות, פרק ג, משנה טו). מסבירים שהכל צפוי, כלומר ידוע מראש, ובכל זאת הרשות נתונה לאדם לבחור כדרכו. הרמב"ם מסביר את הקושי שבשאלה כך: 

"דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר… כשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך… וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו" (הלכות תשובה, ה)

הרמב"ם קובע כי באמת שני הדברים מתקיימים יחד: לאדם יש בחירה חופשית ועם זאת יש לאלוהים ידיעה מוחלטת מה תהיה בחירתו. הדבר הינו פרדוקס עבורנו, אבל זאת רק משום מוגבלות שכלנו למול מציאות האלוהים חסרת הגבולות והאינסופית. 

הקושי שבשאלה נובע מהמחשבה שאלוהים דומה לאדם שנמצא בזמן מסוים, ולכן ידיעתו סותרת את הבחירה. אך ה' איננו נמצא בזמן מסוים, ועל כן ידיעתו והבחירה החופשית אינן סותרות זו את זו. ה' נמצא בעבר, בהווה ובעתיד בו זמנית, שהרי הוא אינסופי, נצחי וחסר גבול מכל סוג שהוא. הוא תמיד יהיה מודע לבחירות של האדם אך אינו מתערב בהן.

על מנת שנוכל לחיות חיים גשמיים כאן בעולם הזה, הציב אלוהים מגבלות טבע שונות כגון: זמן (עבר, הווה, עתיד) ומרחב. המציאות שמעבר לעולם הגשמיות איננה מוגבלת ולכן לא קיים שם זמן או הגבלה להימצא בשני מקומות בו זמנית, כמו שנאמר על ה': "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג). אנו, הנתונים תחת מגבלות החומר, לא מסוגלים לתפוס כיצד ניתן להיות בו זמנית בשני מקומות שונים וכיצד העבר, הווה, והעתיד פרוסים בבת אחת. גם מגבלות שונות כגון בחירה חופשית וידיעת העתיד בו זמנית אינן מעידות על חוסר האפשרות לקיומן, אלא על העדר יכולת תפיסתנו בהן.

מה יעשה מי שנולד במזל מאדים?

התורה, דבר ה' לאדם, מצווה את האדם על מצוות מסוימות ומעניקה לו בחירה בין טוב לרע: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט), "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו) ועוד פסוקים רבים. אם אין בחירה חופשית, בשביל מה לצוות את האדם לבחור בטוב? למה צריך נביאים שיעודדו את בני ישראל לא לעבוד עבודה זרה, לא לעבור איסורי עריות, לשמור שבת, לאהוב את רעך? מוכרחים לומר שיש לאדם בחירה חופשית לעצב את דרכו. בעולם שבו "הכל מכּתוּב", אין לאדם שום אחריות מוסרית על חייו ועל החברה, בעוד שהתורה כולה, דברי הנביאים, והדרכות חז"ל, כולן מלאות בהכרה שלאדם ישנה בחירה חופשית כיצד לנהל את חייו. 

אין זה אומר כי האדם אינו מושפע מתנאים סביבתיים-חיצוניים או פנימיים.
הרבה לפני שהתגלה הדנ"א שקובע תכונות מסוימות באדם כבר אמרו חז"ל (מתורגם מארמית): "מי שנולד במזל מאדים, יהיה שופך דמים: רופא, רוצח, שוחט, מוהל" (מסכת שבת, דף קנו). הכוונה היא שגם אם אדם נולד עם גנטיקה בעלת נטיות מסוימות, אין זו גזרת גורל שחייו נועדו למסלול בלעדי. גם לאדם זה קיימת בחירה כיצד לממש את הפוטנציאל הגלום בו, לטוב או לרע. הגמרא מספרת כי דוד המלך נולד אף הוא במזל מאדים, אך בזכות העובדה שבחר להשתמש בתכונות שקיבל לטובת עם ישראל, הפך ללוחם מהולל ולמלך אהוב. וכך הסביר הגאון מוילנה, מגדולי חכמי ישראל: "כי האדם אי אפשר לו לשבור [=לשנות לחלוטין] דרכו, כלומר מזלו שנולד בו… וכשנולד במזל רע, אז על זה ניתנה הבחירה ביד האדם, שיוכל לאחוז במזלו לאיזה דבר שירצה להיות" (הגאון מוילנה בפירושו למשלי כב, ו).

המשך קריאה ↓

1

האדם - חומר או רוח?

בשנים האחרונות מנסים חוקרי המוח להסביר את נפש האדם במושגים ביולוגיים ולהראות כי האדם הוא בסך הכול מכונה משוכללת. אהבה איננה רגש נאצל כי אם "עיכוב של רשתות עצביות שבדרך כלל משמשות לבקרת יחסים ורגשות שליליים" ע"פ הפרופ' סמיר זקי, נוירופיזיולוג בריטי. כך גם רציונליות, אמונה, מוסר, עמדה פוליטית, קבלת החלטות ועוד – כולם מנגנונים נוירולוגים בלבד לטענתם. הבחירה החופשית היא אחד ממושאי המתקפה הזו, וחוקרי מוח רבים כבר מבקשים לטעון כי היא איננה אלא אשליה. פרופ' שמעון מרום, חוקר מוח בעצמו, משיג על כך במאמרו 'הפיתוי הנצחי': "מדע המוח של ימינו נעדר אמות מידה מוסכמות לקביעה של רלוונטיות ממצאיו; אין בידי מדע זה שום כלי, שבאמצעותו ניתן יהיה להצהיר על היות ממצא כלשהו רלוונטי או בלתי רלוונטי לקידום הבנת מוצא הרוח מן החומר". על הניסיון הלא מוצדק להגדיר את מהות האדם כחומר הוא אומר: "גם אם נצליח בעתיד הרחוק להדגים שנזק ברשת עצבית מוגדרת היטב פוגע ביכולתנו לאהוב, דומה הדבר לחיפוש של מהות המושג "נסיעה" בתוך מנוע הרכב שבו אדם נוסע. אנו יכולים לפרק ולהרכיב, לנתח ולהבין כל בורג וקפיץ במנוע המכונית… אך בין הבנת פעולת המנוע ובין הבנת המושג "נסיעה" אין דבר וחצי דבר". הבחירה החופשית, וכל שאר הרגשות והתחושות האנושיות, אולי מופעלות ונתמכות על ידי מנגנונים ביולוגיים, אך יש להן מקור עליון וגבוה יותר שחלק מן המדענים עוד לא מוכנים להכיר בקיומו – הנשמה.

המשך קריאה ↓

4

פרופסור או פסיכופת?

ג'יימס פאלון (Fallon), פרופסור לפסיכיאטריה משפטית, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לניתוח סריקות מוחיות. ההבנה שלו באנטומיה של המוח מאפשרת לו באמצעות הדמיות מוחיות לאבחן הפרעות בתפקוד המוח כגון סכיזופרניה, פסיכופתיוּת ואפילו דיכאון. פאלון ערך נסיעות רבות כדי להעיד בשמם של רוצחים סדרתיים במשפטם ולהסביר כיצד מעשיהם לא היו תוצאה של בחירה חופשית, אלא של האופן שבו מוחם בנוי. בשנת 2005 החליט פאלון לחקור סריקות מוחיות הקשורות לאלצהיימר, וכקבוצת ביקורת הוא סרק את מוחם של בני משפחתו. אך אז התברר דבר תמוה: אחת הסריקות הייתה זהה לזו של מוחו של פסיכופת. כששאל את עוזר המחקר שלו התברר כי לא חלה טעות – וסריקת מוחו של הפסיכופת הייתה לא אחרת מאשר מוחו של פאלון עצמו! האיש, שהקדיש את חייו ואת הקריירה שלו לטענה שמוחם של פסיכופתים בנוי בצורה כזו כך שהם אינם אחראים להתנהגותם, גילה שלו עצמו יש מוח של רוצח. הוא ירש את כל 15 הגנים הקשורים באלימות ואגרסיה, ובכל זאת הוא עצמו לא התנהג באלימות. מסתבר כי התכונות הללו היו זרועות בו, אך מעולם לא הוצאו אל הפועל. חברים קרובים שלו השתמשו במילים הבאות כדי לתאר אותו: מניפולטיבי, מקסים-אך-שטני, בריון אינטלקטואלי, אגוצנטרי, לא מסוגל לאהוב באופן עמוק, שקרן ערמומי, חסר אחריות וחסר תחושת אשמה. הוא יכול היה להתפתח אחרת וללכת לכיוונים מסוכנים, אך לפאלון כמה הסברים לעובדה שזה לא קרה בפועל: ראשית, הוא גדל בבית חם ואוהב, שזיהה את התכונות החלשות שלו והציע להם מענה. שנית, בחירה חופשית. הוא החליט להשתמש בתכונות שקיבל לדברים טובים כמו פסיכיאטריה משפטית.
"אחרי כל המחקר התחלתי לחשוב על החוויה הזו כהזדמנות לעשות משהו טוב מזה שהתנהגתי כמו אידיוט כל חיי. במקום לנסות להשתנות באופן מהותי – שזה מאוד קשה – רציתי להשתמש במה שיכול להיחשב כמגרעות, בתור יתרון, כדי לעשות משהו טוב".

המשך קריאה ↓

2

בחירות שהופכות לדפוס

פרופ' פיטר אולריך צי, חוקר מוח מהמובילים בעולם, טוען כי גם מבחינה ביולוגית הבחירה החופשית קיימת, הגם שיש לה גבולות מסוימים. הדוגמה החביבה על צי היא תכנון ארוחת ערב. אדם מתכנן להכין ארוחת ערב ולהזמין חברים, אך לא כולם מסתדרים זה עם זה. לאחר שהחליט על ההרכב צריך להחליט על האוכל: "נאוה צמחונית, אז האוכל צריך להיות צמחוני. מה עם פלאפל? לא, זה פשוט מדי. אני רוצה לעשות רושם. אולי לזניית תרד? זה רעיון טוב. אבל אין לי תרד, אז אצטרך לנסוע לסופרמרקט לקנות". אנחנו עוברים הרבה דורות של ייצור רעיונות, התפתחויות שלהם, ובחירה ברעיון שמספק באופן אופטימלי את הפרמטרים שלנו. התיאור הזה נשמע כמעט טריוויאלי, אך צי הוא זה שהכניס את הרעיון למעבדה וזיהה את התהליך העצבי שמתרחש במוח כשאנחנו מקבלים החלטה ובוחרים. המודל שלו מוחשי להפתיע: ההחלטות מתקבלות תחילה בקדמת המוח, כשהן עדיין מופשטות, וככל שהן יותר קונקרטיות כך הן מתקדמות לאזורים האחוריים של המוח. ה"פינג־פונג" של העלאת רעיונות, הערכתם ("אי אפשר בשר כי נאוה צמחונית") והעלאת רעיון המשך ("לזניית תרד?") מתרחש בתאי העצב בתוך אלפיות שנייה; בכל "מסירה" מועבר מידע חדש, שמשתנה לפי הקריטריונים שהופעלו עליו. השינוי הזה מתבצע על ידי שקלול־מחדש סינפטי – תהליך שמשנה את חוזק הקשרים העצביים ומשפיע על הפלט של תא העצב שמעביר הלאה מידע מעודכן. ה"משחק" מגיע לסופו כשמתקבלת תוצאה שעומדת בדרישות הסף של הקריטריונים ("לזניה צמחונית!"). בפעם הבאה שנרצה להזמין את נאוה, תאי העצב כבר יכילו את הקריטריונים המעודכנים מהארוחה הנוכחית ("הלזניה הייתה אסון"). המשמעות היא שהבחירה החופשית שלנו תהפוך עם הזמן לדפוס שיהפוך לחלק מאיתנו. 

המשך קריאה ↓

5

ומה אם הבחירה כבר אינה בידך?

האם הבחירה החופשית נעלמת בשלב כלשהו? פרופ' דן אריאלי, המוכר ממחקריו בתחום ההתנהגות, גילה כי לעיתים האדם מאבד חלק מהבחירה החופשית שלו. בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" הוא מספר על מחקר שערך על סטודנטים ובו ביקש לקבל מהם את חוות דעתם על התנהגותם במצבים מסוימים. הוא שאל אותם אם בסיטואציות מסוימות הם יתנהגו באלימות, בחוסר נימוס ואף אם הם סוברים שהם עשויים לתקוף אדם אחר. כל הסטודנטים ענו שהדבר כמעט בלתי אפשרי. אולם לאחר שעורר בהם רגשות עזים, ממש בעיצומה של סערת הרגשות הוא ביקש מהם לענות על אותו שאלון ממש. כעת, רבים מהסטודנטים ציינו כי הם יכולים לחשוב על עצמם מתנהגים בצורה אלימה ומסוכנת. התברר, כי מה שנחשב במצב רגיעה כבלתי אפשרי הפך במצב של סערת רגשות כממשי וסביר מאוד; מה קרה? הדחף הרגעי התעורר, ולקח איתו את יכולת החשיבה הרציונלית. היהדות מכירה בעוצמתם של הדחפים וקובעת את הכלל "אין אפוטרופוס לעריות" (מסכת כתובות, דף יג), שפירושו שאף אדם אינו יכול לראות את עצמו כפטור מן הדחף, היצר הרע, באופן מוחלט. היות ואנו עלולים 'לאבד' חלק מהבחירה החופשית שלנו כאשר היצר מתעורר, על האדם להתמקד במניעה של מצבים שעלולים להסיט אותו מדרך הישר. 

המשך קריאה ↓

3

הטעות של ליבט

אחד החוקרים שקידמו את התפיסה הגורסת כי אין לאדם בחירה חופשית כלל היה בנג'מין ליבט, נוירופסיכולוג אמריקאי. הוא ביצע ניסויים שבהם חיבר את מוח הנבדק לאלקטרודות וביקש ממנו ללחוץ על כפתור מסוים כשיחפוץ בכך. ליבט הראה כי הפעילות המוחית מתרחשת כחצי שניה לפני שהאדם לחץ על הכפתור, ובניסויים דומים שנערכו לאחר מספר שנים התברר כי במקרים מסוימים ישנו פער של 7 שניות בין הפעילות המוחית ועד לרגע שבו האדם סוף סוף לחץ על הכפתור. החוקרים טענו כי זוהי הוכחה לכך שאין בחירה חופשית – המוח מחליט הרבה לפני שהאדם עושה זאת באופן מודע ומתוך הכרה צלולה. אולם פרופ, פיטר אולריך צי, חוקר מוח מהמובילים בעולם, טוען כי אין בניסוי זה, בו הבחירה מסתכמת בין אם ללחוץ על כפתור או לא, לא מובאת שום הוכחה בנושא הבחירה החופשית: "זו החלטה בין שתי אופציות שאין לה שום משמעות, ולכן אי אפשר לומר שהיא התקבלה באופן מודע. בעיניי, מחקרים כאלה מנסים לפשט נושא מורכב לסיטואציה נטולת הרכיב הכי משמעותי ברצון חופשי – התעמקות ותשומת לב. בהחלטות שמערבות התעמקות, התהליך במוח שונה מזה שבניסויים של ליבט… הם הסירו את הרכיב הכי חשוב של רצון חופשי, ואמרו שלאנשים אין רצון חופשי. זו טעות".

המשך קריאה ↓

1

האדם - חומר או רוח?

בשנים האחרונות מנסים חוקרי המוח להסביר את נפש האדם במושגים ביולוגיים ולהראות כי האדם הוא בסך הכול מכונה משוכללת. אהבה איננה רגש נאצל כי אם "עיכוב של רשתות עצביות שבדרך כלל משמשות לבקרת יחסים ורגשות שליליים" ע"פ הפרופ' סמיר זקי, נוירופיזיולוג בריטי. כך גם רציונליות, אמונה, מוסר, עמדה פוליטית, קבלת החלטות ועוד – כולם מנגנונים נוירולוגים בלבד לטענתם. הבחירה החופשית היא אחד ממושאי המתקפה הזו, וחוקרי מוח רבים כבר מבקשים לטעון כי היא איננה אלא אשליה. פרופ' שמעון מרום, חוקר מוח בעצמו, משיג על כך במאמרו 'הפיתוי הנצחי': "מדע המוח של ימינו נעדר אמות מידה מוסכמות לקביעה של רלוונטיות ממצאיו; אין בידי מדע זה שום כלי, שבאמצעותו ניתן יהיה להצהיר על היות ממצא כלשהו רלוונטי או בלתי רלוונטי לקידום הבנת מוצא הרוח מן החומר". על הניסיון הלא מוצדק להגדיר את מהות האדם כחומר הוא אומר: "גם אם נצליח בעתיד הרחוק להדגים שנזק ברשת עצבית מוגדרת היטב פוגע ביכולתנו לאהוב, דומה הדבר לחיפוש של מהות המושג "נסיעה" בתוך מנוע הרכב שבו אדם נוסע. אנו יכולים לפרק ולהרכיב, לנתח ולהבין כל בורג וקפיץ במנוע המכונית… אך בין הבנת פעולת המנוע ובין הבנת המושג "נסיעה" אין דבר וחצי דבר". הבחירה החופשית, וכל שאר הרגשות והתחושות האנושיות, אולי מופעלות ונתמכות על ידי מנגנונים ביולוגיים, אך יש להן מקור עליון וגבוה יותר שחלק מן המדענים עוד לא מוכנים להכיר בקיומו – הנשמה.

המשך קריאה ↓

2

בחירות שהופכות לדפוס

פרופ' פיטר אולריך צי, חוקר מוח מהמובילים בעולם, טוען כי גם מבחינה ביולוגית הבחירה החופשית קיימת, הגם שיש לה גבולות מסוימים. הדוגמה החביבה על צי היא תכנון ארוחת ערב. אדם מתכנן להכין ארוחת ערב ולהזמין חברים, אך לא כולם מסתדרים זה עם זה. לאחר שהחליט על ההרכב צריך להחליט על האוכל: "נאוה צמחונית, אז האוכל צריך להיות צמחוני. מה עם פלאפל? לא, זה פשוט מדי. אני רוצה לעשות רושם. אולי לזניית תרד? זה רעיון טוב. אבל אין לי תרד, אז אצטרך לנסוע לסופרמרקט לקנות". אנחנו עוברים הרבה דורות של ייצור רעיונות, התפתחויות שלהם, ובחירה ברעיון שמספק באופן אופטימלי את הפרמטרים שלנו. התיאור הזה נשמע כמעט טריוויאלי, אך צי הוא זה שהכניס את הרעיון למעבדה וזיהה את התהליך העצבי שמתרחש במוח כשאנחנו מקבלים החלטה ובוחרים. המודל שלו מוחשי להפתיע: ההחלטות מתקבלות תחילה בקדמת המוח, כשהן עדיין מופשטות, וככל שהן יותר קונקרטיות כך הן מתקדמות לאזורים האחוריים של המוח. ה"פינג־פונג" של העלאת רעיונות, הערכתם ("אי אפשר בשר כי נאוה צמחונית") והעלאת רעיון המשך ("לזניית תרד?") מתרחש בתאי העצב בתוך אלפיות שנייה; בכל "מסירה" מועבר מידע חדש, שמשתנה לפי הקריטריונים שהופעלו עליו. השינוי הזה מתבצע על ידי שקלול־מחדש סינפטי – תהליך שמשנה את חוזק הקשרים העצביים ומשפיע על הפלט של תא העצב שמעביר הלאה מידע מעודכן. ה"משחק" מגיע לסופו כשמתקבלת תוצאה שעומדת בדרישות הסף של הקריטריונים ("לזניה צמחונית!"). בפעם הבאה שנרצה להזמין את נאוה, תאי העצב כבר יכילו את הקריטריונים המעודכנים מהארוחה הנוכחית ("הלזניה הייתה אסון"). המשמעות היא שהבחירה החופשית שלנו תהפוך עם הזמן לדפוס שיהפוך לחלק מאיתנו. 

המשך קריאה ↓

3

הטעות של ליבט

אחד החוקרים שקידמו את התפיסה הגורסת כי אין לאדם בחירה חופשית כלל היה בנג'מין ליבט, נוירופסיכולוג אמריקאי. הוא ביצע ניסויים שבהם חיבר את מוח הנבדק לאלקטרודות וביקש ממנו ללחוץ על כפתור מסוים כשיחפוץ בכך. ליבט הראה כי הפעילות המוחית מתרחשת כחצי שניה לפני שהאדם לחץ על הכפתור, ובניסויים דומים שנערכו לאחר מספר שנים התברר כי במקרים מסוימים ישנו פער של 7 שניות בין הפעילות המוחית ועד לרגע שבו האדם סוף סוף לחץ על הכפתור. החוקרים טענו כי זוהי הוכחה לכך שאין בחירה חופשית – המוח מחליט הרבה לפני שהאדם עושה זאת באופן מודע ומתוך הכרה צלולה. אולם פרופ, פיטר אולריך צי, חוקר מוח מהמובילים בעולם, טוען כי אין בניסוי זה, בו הבחירה מסתכמת בין אם ללחוץ על כפתור או לא, לא מובאת שום הוכחה בנושא הבחירה החופשית: "זו החלטה בין שתי אופציות שאין לה שום משמעות, ולכן אי אפשר לומר שהיא התקבלה באופן מודע. בעיניי, מחקרים כאלה מנסים לפשט נושא מורכב לסיטואציה נטולת הרכיב הכי משמעותי ברצון חופשי – התעמקות ותשומת לב. בהחלטות שמערבות התעמקות, התהליך במוח שונה מזה שבניסויים של ליבט… הם הסירו את הרכיב הכי חשוב של רצון חופשי, ואמרו שלאנשים אין רצון חופשי. זו טעות".

המשך קריאה ↓

4

פרופסור או פסיכופת?

ג'יימס פאלון (Fallon), פרופסור לפסיכיאטריה משפטית, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לניתוח סריקות מוחיות. ההבנה שלו באנטומיה של המוח מאפשרת לו באמצעות הדמיות מוחיות לאבחן הפרעות בתפקוד המוח כגון סכיזופרניה, פסיכופתיוּת ואפילו דיכאון. פאלון ערך נסיעות רבות כדי להעיד בשמם של רוצחים סדרתיים במשפטם ולהסביר כיצד מעשיהם לא היו תוצאה של בחירה חופשית, אלא של האופן שבו מוחם בנוי. בשנת 2005 החליט פאלון לחקור סריקות מוחיות הקשורות לאלצהיימר, וכקבוצת ביקורת הוא סרק את מוחם של בני משפחתו. אך אז התברר דבר תמוה: אחת הסריקות הייתה זהה לזו של מוחו של פסיכופת. כששאל את עוזר המחקר שלו התברר כי לא חלה טעות – וסריקת מוחו של הפסיכופת הייתה לא אחרת מאשר מוחו של פאלון עצמו! האיש, שהקדיש את חייו ואת הקריירה שלו לטענה שמוחם של פסיכופתים בנוי בצורה כזו כך שהם אינם אחראים להתנהגותם, גילה שלו עצמו יש מוח של רוצח. הוא ירש את כל 15 הגנים הקשורים באלימות ואגרסיה, ובכל זאת הוא עצמו לא התנהג באלימות. מסתבר כי התכונות הללו היו זרועות בו, אך מעולם לא הוצאו אל הפועל. חברים קרובים שלו השתמשו במילים הבאות כדי לתאר אותו: מניפולטיבי, מקסים-אך-שטני, בריון אינטלקטואלי, אגוצנטרי, לא מסוגל לאהוב באופן עמוק, שקרן ערמומי, חסר אחריות וחסר תחושת אשמה. הוא יכול היה להתפתח אחרת וללכת לכיוונים מסוכנים, אך לפאלון כמה הסברים לעובדה שזה לא קרה בפועל: ראשית, הוא גדל בבית חם ואוהב, שזיהה את התכונות החלשות שלו והציע להם מענה. שנית, בחירה חופשית. הוא החליט להשתמש בתכונות שקיבל לדברים טובים כמו פסיכיאטריה משפטית.
"אחרי כל המחקר התחלתי לחשוב על החוויה הזו כהזדמנות לעשות משהו טוב מזה שהתנהגתי כמו אידיוט כל חיי. במקום לנסות להשתנות באופן מהותי – שזה מאוד קשה – רציתי להשתמש במה שיכול להיחשב כמגרעות, בתור יתרון, כדי לעשות משהו טוב".

המשך קריאה ↓

5

ומה אם הבחירה כבר אינה בידך?

האם הבחירה החופשית נעלמת בשלב כלשהו? פרופ' דן אריאלי, המוכר ממחקריו בתחום ההתנהגות, גילה כי לעיתים האדם מאבד חלק מהבחירה החופשית שלו. בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" הוא מספר על מחקר שערך על סטודנטים ובו ביקש לקבל מהם את חוות דעתם על התנהגותם במצבים מסוימים. הוא שאל אותם אם בסיטואציות מסוימות הם יתנהגו באלימות, בחוסר נימוס ואף אם הם סוברים שהם עשויים לתקוף אדם אחר. כל הסטודנטים ענו שהדבר כמעט בלתי אפשרי. אולם לאחר שעורר בהם רגשות עזים, ממש בעיצומה של סערת הרגשות הוא ביקש מהם לענות על אותו שאלון ממש. כעת, רבים מהסטודנטים ציינו כי הם יכולים לחשוב על עצמם מתנהגים בצורה אלימה ומסוכנת. התברר, כי מה שנחשב במצב רגיעה כבלתי אפשרי הפך במצב של סערת רגשות כממשי וסביר מאוד; מה קרה? הדחף הרגעי התעורר, ולקח איתו את יכולת החשיבה הרציונלית. היהדות מכירה בעוצמתם של הדחפים וקובעת את הכלל "אין אפוטרופוס לעריות" (מסכת כתובות, דף יג), שפירושו שאף אדם אינו יכול לראות את עצמו כפטור מן הדחף, היצר הרע, באופן מוחלט. היות ואנו עלולים 'לאבד' חלק מהבחירה החופשית שלנו כאשר היצר מתעורר, על האדם להתמקד במניעה של מצבים שעלולים להסיט אותו מדרך הישר. 

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

אם ה' יודע את העתיד, היכן הבחירה שלנו?
האם בכל מצב ישנה בחירה?
לבחור להיות חופשי
האם אנו בובות על חוטים?
הרב יגאל כהן על בחירה חופשית

גם אחרי שמפשלים - הבחירה לפעם הבאה תמיד קיימת

לאחר שאמא תפסה את גלעדי הקטן גונב, היא למדה מסר חשוב מהיועצת

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

הגיבן הקדוש

בכל מצב, בכל רגע, יש לנו בחירה מה לעשות ובמה לבחור

הרב שלמה קרליבך מספר את סיפורו של "הגיבן הקדוש":

אחד המורים הרוחניים הגדולים בעידן המודרני היה רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנרצח בגטו ורשה. הוא אמר שילדים בני חמש כבר זקוקים למורה רוחני; הם זקוקים למישהו שיחבר את נשמתם לשמיים. על כן הוא הקים ממלכת ילדים.

היה לו בית ספר שלמדו בו אלפי ילדים, והוא היה אביהם, אמם וחברם הטוב ביותר. הוא הועבר בידי הנאצים הגרמנים לגטו ורשה בשנת 1940. שם הוא כתב ספר מופלא בשם "אש קודש", המסכם את השיעורים שהעביר בחשכת הגטו. 

כשיצא ספרו לאור אחרי שהסתיימה המלחמה, הכה בי יופיו; הוא חדר עמוק ללבי. שאלתי בכל מקום אפשרי: "איפה הילדים האלה? אותם ילדים יקרים ששמעו את השיעורים האלה מדי שבוע? הייתי רוצה מאוד לדבר איתם". נאמר לי שלא שרד מהם איש, אף לא אחד.

אבל יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לאורך רחוב הירקון בתל-אביב, ומולי ראיתי איש גיבן. כל כך כפוף. כל כך שבור. פניו היו יפהפיות, אבל כל צורת גופו הייתה מעוותת. הוא טאטא את הרחובות. הייתה לי הרגשה שזהו איש מיוחד, ולכן אמרתי: "שלום עליכם".

הוא ענה לי בפולנית כבדה. שאלתי אם הוא מפולין. והוא אמר: "כן, אני מפיאסצ'נה". לא האמנתי למשמע אוזני – פיאסצ'נה! שאלתי אם ראה אי פעם את רבי קלונימוס קלמן הקדוש מכולם, האדמו"ר מפיאסצ'נה. והוא אמר לי: "מה זאת אומרת ראיתי אותו? הייתי תלמיד בבית הספר שלו מגיל חמש עד גיל אחת-עשרה. כשהייתי בן אחת-עשרה נלקחתי לאושוויץ. הייתי כל כך חזק, שהם חשבו שאני בן שבע-עשרה. הצליפו בי והכו אותי ובעטו בי, ומעולם לא שבתי לאיתני; לכן אני נראה כך. אין לי אף איש בעולם. אני לגמרי לבד".

הוא המשיך לטאטא את הרחוב.

אמרתי לו: "ידידי המתוק, אתה יודע, כל חיי חיכיתי לראות אותך, אדם שראה את הרבי מפיאסצ'נה, אדם שהיה אחד מילדיו. ספר לי בבקשה אחת מתורותיו".

הגיבן הביט בי בזעם: "אתה חושב שאתה יכול להיות באושוויץ חמש שנים ועדיין לזכור את התורות שלו?".

"כן, אני בטוח בכך" אמרתי, "התורות של הרבי – איך אפשר לשכוח אותן?".

ואז הוא אמר: "בסדר, חכה". הוא הלך אל הברזייה לרחוץ את ידיו. הוא סידר את עניבתו, לבש את מקטורנו, ואז שאל אותי שוב: "אתה באמת רוצה לשמוע?".

"אני נשבע לך שכן. אני אספר את התורה שלו בכל העולם" השבתי.

אז הוא התחיל: "אני רוצה שתדע שמעולם לא הייתה שבת כמו אותה שבת אחרונה עמו. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה – בין המנות. ואחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: 'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו'".

נאנח הגיבן: "אתה יודע, הורי אינם, כל משפחתי, כולם מתו. וככה הייתי באושוויץ – לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: 'ילדים, תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר. ילדים, עשו משהו טוב למישהו אחר'".

הוא הסתכל בעיניי במבט ישיר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כוח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש אחד לשני ושואל: 'למה אתה בוכה?' והם היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה איתם. וכך הייתי עובר מאדם לאדם. זה היה נותן לי כוח ליום הבא. כשהגעתי שוב לקצה גבול היכולת שלי, שמעתי את קולו של הרבי שלי.
אני רוצה שתדע שאני כאן בתל-אביב, ואין לי איש בעולם. ירדתי לחוף, חלצתי את נעליי, ועמדתי להיכנס אל תוך הים ולהטביע את עצמי, ולא יכולתי שלא לשמוע את קולו של הרבי שלי אומר: 'ילדים, קינדערלאך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו'".

הוא התבונן בי שוב זמן ארוך ואמר: "אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות ברחובות העולם?"

והוא המשיך לטאטא את הרחוב.

היה זה סוף הקיץ, והייתי צריך לחזור לארצות הברית למשך הסתיו. אבל כשחזרתי לתל-אביב והלכתי לרחוב הירקון לחפש את הגיבן הקדוש, לא יכולתי למצוא אותו. שאלתי כמה אנשים והם אמרו לי: "מה, אתה לא יודע? הוא הלך לעולמו בתחילת הסתיו".

אבל האם לא כולנו גיבנים קדושים בדרך כלשהי? בכולנו העולם הכה קצת ולפעמים הרבה. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מאוחר בלילה "מה כל העניין כאן בעצם? מה אנחנו עושים פה?". התשובה היא, שלכל אחד מאיתנו יש קריאה, עבודה מיוחדת שרק הוא יכול לעשות ב"טאטוא רחובות העולם". אף אחד לא יכול לאמור לנו מהי אותה עבודה. אף אחד לא יכול לקחת אותה מאיתנו. לשם עשיית המלאכה הזאת אנו קמים בבוקר. זוהי קריאתה של נשמתנו. 

האזינו כאן לשירו של אהרן רזאל, 'הגיבן הקדוש'.

 

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

כיצד ההסתרה של ה' יוצרת את הבחירה?
אם הכל משמים – זו לא אשמתי שאיחרתי לאוטובוס?
5 השלבים במלחמה על הבחירה החופשית
מכחישי הבחירה החופשית
הפסיכופת שבתוכי
אם האדם מושפע מהסביבה והחינוך – אז היכן הבחירה?
הבחירה החופשית מוכיחה את קיומה של הנשמה
מאמזון למדתי על הבחירה החופשית במחשבות שלנו
כיצד רואה המדע את הזמן? ומה אומרת היהדות?