חני ליפשיץ, שלוחת בית חב"ד קטמנדו-נפאל מספרת:
"כבר כמה ימים יושבת אצלנו לימור (שם בדוי), שקטה ומהורהרת. מדי פעם שואלת שאלה כזו או אחרת, אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. לצידה יושב אמיר בעלה, זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין.
"זהו חני, אני תקועה," היא אומרת לי, "תקועה לגמרי". היא מרגישה תקועה, אבל האצבעות שלה זזות מהר בתוך הכיסים. אין לה עוד מה לומר. שותקת, אמרה מספיק. לא תמיד יש צורך להכביר במילים והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם. אני שותקת יחד איתה.
בהתחלה, הכול היה טוב כל כך. לימור הילכה בין האנשים כשקסם הנישואין הטובים מעטר את ראשה, ועיניו של אמיר האירו את חלונות העיר תל אביב.
ואז החלו הניסיונות להרות. שנה. שנתיים. ו… עוד אחת ועוד אחת. מהר הם הבינו שיש כאן בעיה. מביטים בעיניים כלות על המשפחות של חבריהם סביבם, מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל, מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם.
למה? למה לכולם כן, ורק להם לא?
"לא חסכנו באמצעים," סיפרה לי. "אין מומחה שלא ביקרנו אצלו, אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה: זה לא יקרה!". ופתאום החלומות נהפכו לאפורים, האור בעיניו של אמיר כבה לגמרי. חילוקי הדעות והמריבות קנו משכן של קבע בביתם. הם שכחו מתי הייתה הפעם האחרונה בה חייכו האחד לשנייה.
רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואין הטובעת, החליטו על מוצא אחרון. עזבו את הזריקות והטיפולים וארזו את תרמיל הדרכים העזוב, לנקות את הראש ולנסוע הכי רחוק שאפשר. לנפאל, להודו ואולי גם סין. "אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס – סימן שאין לזה סיכוי".
כשהיא מתיישבת אצלי בקטמנדו הדמעות מגיעות כשהיא זועקת "גם פה זה לא מצליח!". הצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים, והעצב שובר את מקלות ההליכה. היא בוכה לי על הכתף ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.
אני לא יודעת מה קרה לי כשאני מחזיקה לה את היד ואומרת פתאום: "לימור, אני רוצה שתבואי איתי לטבול," הבטן שלי מתהפכת. מאיפה זה יצא לי עכשיו? היא עוזבת את אחיזתי באחת.
"לטבול… במקווה כאילו? מה פתאום לטבול?" היא קמה מן הספה. "אני כבר טבלתי פעם אחת לפני החתונה וזה לגמרי הספיק לי, לא תודה!".
"אבל את לא מבינה!" אני חותכת את דבריה. "את תבואי איתי לטבול ויהיה לך ילד!".
מה קורה לי? זו כל כך לא אני! "אני מבטיחה לך, לימור!" אני זועקת לעברה, "יהיה לך ילד!".
מה? מי אני בכלל? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה בטחון? אבל באותו רגע הרגשתי שאני שליחה, צינור. שאני מעבירה מסר מעולם אחר.
היא מביטה בי כנשוכת נחש. כעוסה ומאוכזבת מטיחה בי "תתביישי לך חני! איך את מעיזה להבטיח לי דבר כזה? עשר שנים אני מתרוצצת מרופא לרופא, ואף אחד מהם לא מעז להבטיח לי ילד, ואת מכירה אותי דקה וחצי וכבר מעיזה?!".
הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה. צעדיה חפוזים בדרכה אל דלת היציאה.
רגע לפני שהיא אוחזת בידית אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים ומבקשת אותה להקשיב לי, רק עוד רגע אחד.
"אין לנו כאן מקווה" אני מספרת לה. "אנחנו טובלות פה בנהר. בשביל לטבול צריך לנסוע שעה וחצי. לטפס עוד שעה בהרים ולהגיע לנהר קפוא. בשביל לטבול צריך לשבור קרח!".
הדמעות מתגלגלות במורד לחיי, מאיפה הן הגיעו בכלל?
"אני רוצה שתבואי איתי לטבול," אני מתחננת. "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח, ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד!".
הידיים הקרות שלה מתחממות אט אט, המבט בעיניה מתרכך.
"מאיפה באת לי פתאום, חני?" ממלמלת. "מאיפה באת לי? די. אנחנו כבר ויתרנו. ו… מה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי. אנחנו לא מאמינים בדברים האלה. מה אני אגיד לו?".
אני מרגיעה אותה שלא תדאג. חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.
המלחמה בתוכה נרגעת אט אט, עיניה מתבהרות, קרני השמש הבאים מן החלון משרטטים נקודות של חן ורוגע על לחייה.
"את יודעת מה? בואי, חני" היא אומרת לי. "בואי נלך לנהר"
אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת…
בשבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה כל יום. אנחנו יושבות ומדברות, לומדות את משמעותה של טהרה. על הכוח של האישה היהודית, על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות, והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ועוגת הקינמון של הבוקר.
אמיר באמת התנגד בהתחלה. אבל כשהגיע יום הטבילה, הוא הגיע איתה כדי לחכות לה עד שתחזור. הוא נכנס ראשון ולימור מיד אחריו, הייתה לבושה בשמלה לבנה עם אור כזה בעיניים. אור שאני בטוחה שגם אמיר לא ראה הרבה מאוד זמן.
***
ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס. אנו בדרכנו אל הכפר בודהא נילקנתא – שם נמצא הנהר "שלנו". באוטובוס הישן אין חלונות. הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכיסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים, עשרה תרנגולות ושלוש עיזים, ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה.
לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה, כפסע בינינו לבינה. בכל פעם שזה קורה אני מגניבה מבט חושש אל לימור אבל היא קורנת, שום דבר לא אכפת לה. כשאנחנו יורדות מן האוטובוס הטבע שר לנו שיר של יום. הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר, קופים מרקדים מעץ לעץ. הירוק מתערבב בתכלת שמיים.
אני כבר רגילה למראות, אך לימור מוקסמת לגמרי. יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם הכוכבים. הדרך למעלה ארוכה ומתישה, ואנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם, על נשים צדקניות שזו הייתה דרכן לטבול מיד חודש בחודש.
הנה אנו פוסעות בפסיעות שלהן כעת, מתחברות אליהן בעליה התלולה הזו אל מרומי הכפר. אני כבר יודעת שדווקא הפשטות במקום בו זכינו להיות שליחים, נפאל הנפלאה והקדומה שבה אנו חיים, זו שמרבית שעות היום אין בה חשמל, שהמים לא תמיד זורמים בברזים, העוני מחפיר, התשתיות לקויות, היא זו המקרבת אלינו כל כך הרבה נשמות. למדנו פעם אחר פעם לקחת את המכשולים והקשיים למקום של עוצמה ותועלת.
את העלייה שאני עולה כעת עם לימור עלו איתי עשרות נשים, שבמקום ממנו הן באו חששו כל כך, ודווקא כאן נשבר הקרח. סיפורי המקווה בנהר שבה את ליבן, החוויה הנשית בטבע קסמה להן. רק הן מול בורא עולם וההרים שממול לוחשים תפילה.
כשאנחנו מגיעות למקום, החושך מכה בנו. אבל אני כבר מזהה כל סלע וזיז בעיניים עצומות. פניה של לימור מאירות כלבנה. אנו כמעט לא זקוקות לפנס הראש שמאיר לנו.
"בואי" אני מבקשת קודם שניגש לנהר. "שבי איתי רגע. יש שיר שאני אוהבת לשיר עם הבנות לפני הטבילה". המים העולים מן הנהר שרים איתנו. הציפורים עוצרות ממעופן.
"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" אני שרה. לימור חוזרת אחרי מילה במילה, ראשה מונח על כתפי, ידינו אוחזות זו בזו. "שעת רחמים ועת רצון מלפניך…".
אני מוציאה את הגרזן מן התיק, ניגשת לנהר ושוברת את מעטה הקרח שעוטף אותו. המים קפואים תחת אצבעותיי. לימור ממתינה כשהיא רועדת, ולא רק מהקור. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת צעקה: "אהההה! זה קפואאאאאא". יבבות קולה מגיעות עד כיסא הכבוד. כוכבי שמיים יורדים מטה כשהיא יוצאת מן הנהר, טהורה ושקטה.
אני מכבדת את הרגע. לא מכבירה במילים. רק מחבקת אותה בחיבוק של תפילה. אנו יושבות על העפר התלול. שתי נשים מול הבריאה כולה.
מתפללות.
מבקשות…
למחרת היא נסעה עם אמיר להודו ומשם לסין. לא נשארנו בקשר. ניסיתי להתחקות על עקבותיה בכל מיני דרכים אך לשווא. היא פשוט נעלמה לי.
***
אחרי עשרה חודשים צלצל הטלפון בביתי.
"חני?"
"כן…" זיהיתי את קולה, "לימור?".
זו הייתה היא, אך אני שמעתי רק בכי.
לקח לה זמן לספר.
לספר שקרה להם נס, ממש אתמול.
נולדה להם בת.
והיא קראה לה: נסיה.
