ג'ון לנון מציע בשירו "Imagine" ('דמיינו') לחלום על עולם אוטופי. עולם שאין בו היררכיה, העדפה לתרבות או אומה מסוימת. עולם ללא מעמדות חברתיים, דתות או קבוצות אתניות. עולם שיש בו רק שלום פנימי שמנפץ את כל המחיצות בין בני האדם, שבו כולם הם שבט אחים ואחיות שחיים באחדות נפלאה של אנושות אחת מאוחדת. 

החלום הזה אולי נשמע טוב ומתוק, אבל בואו ננסה לדמיין לרגע איך באמת ייראה עולם כזה, שבו כולם שווים לחלוטין, שבו אין שום העדפה לאדם אחר על זולתו, וכל הבדל ושוני נעלמים למען המטרה של השגת שוויון מלא. ובכן, היה אחד שכבר דמיין וכתב על עולם שכזה. 

"האריסון ברגרסון" הוא סיפור קצר מאת הסופר האמריקאי קורט וונגוט, שמתאר מציאות דמיונית, המתרחשת לכאורה בשנת 2081, שבה העולם מתקיים בשוויון מוחלט בין כולם. וכך הוא נפתח: 

"כולם היו סוף סוף שווים. הם היו שווים לא רק לפני אלוהים והחוק; הם היו שווים בכל מובן שהוא. איש לא היה פיקח מזולתו. איש לא היה טוב רואי מזולתו, איש לא היה חזק יותר מזולתו. כל השוויון הזה היה תודות לתיקון ה-211 , 212, ו-213 בחוקה, ונתון להשגחתם המתמדת של אנשי הסוכנות המרכזית"

כדי להשיג שוויון מלא, החוק קבע שמי שהתבלט יתר על המידה נאלץ לצמצם את יכולותיו. סוכנים מיוחדים דאגו לאכוף את השוויון, כך שמי שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע, נדרש לחבוש מתקן מיוחד סביב האוזניים שאליו שוגר מדי כמה שניות אות רדיו חזק שיסיח את דעתו לכמה דקות; אתלטים מצטיינים נדרשו לקשור שרשראות לרגליהם כדי שלא לעקוף אף אחד בצורה לא שוויונית, ואנשים טובי מראה נדרשו לעטות על עצמם מסכות מכוערות. שוויון עד הסוף. 

ברור לכל בר דעת כי חיים בעולם שכזה רחוקים מלהיות אוטופיים. לא רק אנחנו היינו מפסידים את התכונות והכישרונות המיוחדים שניחנו בהם, אלא גם החברה כולה הייתה מפסידה – שהרי יש אינטרס ציבורי שהכישורים המיוחדים לכל אדם יפותחו עד תום, וכך החברה כולה תיתרם. 

בלי אפליה אין אהבה

השוויון גם סותר את האהבה, שהרי מהי אהבה? העדפה של אדם אחד על פני אחרים. בזוגיות מעדיפים בן/בת זוג על אנשים אחרים; הורים מעדיפים את ילדיהם על פני ילדים אחרים, וילדים מעדיפים להטיב עם הוריהם מאשר עם מבוגרים אחרים; אזרחים מעדיפים את טובת מדינתם על פני טובת מדינות אחרות, ואפילו אוהדי ספורט מעדיפים את קבוצתם על פני קבוצות אחרות. כמו שאמר פרופ' זאב מגן, "בלי אפליה – אין אהבה". 

בהענקת האהבה לאדם אחד, לאומה אחת או לקבוצת כדורגל אחת, יש פגיעה בשוויון. כשאנחנו אוהבים, אנחנו מפלים; ואם איננו מפלים אף אחד – איננו אוהבים אף אחד.

זו בדיוק הסיבה שגם היהדות אינה דוגלת בשוויון מוחלט, ומתנגדת לשוויון מלאכותי שכופה על אנשים להיות שווים בזמן שהם לא. להיפך, היהדות מעודדת את הדגשת הגיוון, השוני, ההבדל. ע"פ תפיסת היהדות, כולנו שווים רק בדבר אחד – בחובה להגיע לטוהר מוסרי ולשלמות רוחנית, כל אחד לפי מדרגתו.

שוויון או חיים?

בסוגיה מפורסמת בתלמוד הוצגה דילמה: שני אנשים הולכים במדבר ונותרו לאחד מהם רק מעט מים. אם בעל המימייה ייתן מן המים גם לחברו – שניהם ימותו, אך אם רק הוא ישתה – הוא ינצל. חכם בשם בן פטורא טוען כי עדיף ששניהם ישתו וימותו מאשר שאחד יראה במות חברו, ואילו רבי עקיבא טוען שעדיף שבמקרה כזה בעל המימייה ישתה, וכך לפחות ינצלו חייו של אחד מן השניים. הוא למד זאת מהפסוק "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), ולכן קבע: "חייך קודמים לחיי חברך". 

שיטתו של בן פטורא מעדיפה את השוויון. לדעתו לשני האנשים יש זכות שווה לחיים, ואם אחד מהם לא יוכל להינצל, עדיף ששניהם ימותו. רבי עקיבא לעומת זאת, שהלכה נקבעה כמותו, נשמע אולי פחות "שוויוני", אך הוא מעדיף את חיי האדם על פני השוויון. מעניין לציין שזהו אותו רבי עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", אותו אדם אחרון עלי אדמות שאפשר להאשים בחוסר אהבת אדם, אבל מסתבר שגם לאהבת הזולת יש גבולות – החיים עצמם.

היהדות מלמדת אותנו להעדיף את הקרובים על פני הרחוקים, ואת בני עמנו על עמים אחרים. השקפה זו מתמצה במשפט "עניי עירך קודמין" (מסכת בבא מציעא, דף עא), המבטאת כי שוויון מוחלט איננו ערך יהודי. התורה מתארת את העולם כיצירה אלוהית מגוונת המורכבת ממינים שונים בעולם הצומח והחי, בין עמים וגזעים, ורואה בכך ביטוי של הרצון האלוהי. לכל אחד יש סיבה ותכלית משלו, וכמו שאריה אינו צריך לשאוף להיות עורב ואקליפטוס אינו אמור להיות דשא, גם יהודי אינו אמור להתערבב בגויים. בברכת ההבדלה במוצאי שבת אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". ההבדלה בין מינים ובין עמים היא אחד הדברים החשובים שעשה אלוהים בבריאת העולם. התורה מבדילה בין חלקי הבריאה השונים ונותנת להם מקום אינדיבידואלי, כדי שכל אחד מהם יממש את ייחודו ותפקידו המיועד לו.

השוויון המוחלט – ערך מוסרי?

הדוגלים בכפיית שוויון מאמינים שהדבר מביא למציאות יותר מושלמת או מוסרית, אך בפועל השוויון המוחלט מבטל את החינוך למוסריות. מוסר אמיתי מתקיים כאשר לאדם יש יכולת גבוהה יותר כמו מעמד, עושר או כישרון, ובכל זאת הוא לא משתמש בכוח שלו נגד החלשים, אלא אף ההיפך, הוא עושה בה שימוש מתוך בחירה חופשית למען נתינה, נדיבות ורצון לתרום ולהועיל לאחר. כאשר אין ייחוד ושוני בין בני האדם, כך גם לא נותרת בחירה לאדם המאפשרת לו לצאת מה'עצמי' שלו ולהתרחב למען האחר, שכן אין לו ממה לתת. כאשר יש שוויון מוחלט בממון, האדם לא יכול להתחנך בנדיבות ע"י מתן צדקה לעני; כאשר יש שוויון מוחלט בחוכמה או מעמד, האדם לא יכול להתחנך בחסד ע"י מתן עזרה לחלש; כאשר יש שוויון מוחלט בכישרון, האדם לא יכול לנתבו לאפיק חיובי של תרומה, שכן הייחודיות שבו בטלה. 

השוויון שהיהדות מאמינה בו באה מנקודת המבט של אלוהים – כל הברואים הם נבראי האל, ובכל בני האדם קיימת נקודה משותפת אינסופית שקושרת אותם אל הנשגב. אך ה' גם ברא אותנו מגוונים, מובדלים, ובעלי יכולות שונות. לכל אחד מאיתנו תפקיד אחר וחובות אחרות, ואת ההבדלים הללו לא צריך לטשטש ולא לבטל.