loader image
קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

התורה שקיבלנו בהר-סיני כוללת את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה. ישנה מחשבה כאילו התורה הכתובה חשובה יותר היות והיא אמינה יותר ופחות ניתנת לזיוף, בעוד שהתורה שבעל פה ניתנת כביכול למניפולציות שונות. בפועל, המצב שונה לחלוטין והמציאות מוכיחה כי לא ניתן להבין או לקיים את התורה שבכתב אילולא התורה שבעל פה

האם לא מספיק לקיים את התורה שבכתב? מה מקומן של התורה שבעל פה ושל מצוות שתיקנו חכמים?

את התורה הכתובה נניח ואפשר לקבל, אבל את התורה שבעל-פה?! היא מצטיירת בצורה הרבה פחות אמינה. האם יש דרך להוכיח שאלוהים נתן במעמד הר סיני גם את התורה שבעל-פה? ובשביל מה צריך אותה, לא מספיק רק תורה שבכתב?

המסורת היהודית קובעת כי התורה שקיבלנו בסיני כוללת שני חלקים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שתיהן נמסרו למשה רבנו, אלא שאת הראשונה הוא העלה על הכתב בספר התורה, ואילו השנייה, שכללה את הביאורים והפרטים, הוא לימד בעל פה.

התורה שבכתב מעידה על התורה שבעל-פה  

אבל האם משה רבנו בכלל קיבל תורה שבעל פה? אולי זוהי רק המצאה מאוחרת שנועדה לאפשר לרבנים לשלוט על אנשים? אז הנה כמה פסוקים מתוך התורה שבכתב המעידים על קיומה של התורה שבע"פ:

א. "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה" (ויקרא כו, מו).
כלומר, בהר סיני ניתנו שני תורות: תורה שבכתב ותורה שבע"פ.
ב. "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם" (דברים ד, יד).
בתורה שבכתב עצמה רשום כי ה' ציווה את משה רבנו ללמד את העם את החוקים והמשפטים מפיו, ולא רק למסור ספר תורה כתוב.
ג. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב).
בהר סיני נמסר למשה רבנו 2 לוחות הברית, התורה שבכתב (שלמד את סודותיה בהר סיני ונכתבה בשנות נדודי המדבר) והתורה שבע"פ. משמעות המילה "מִּצְוָה" בפסוק היא להעיד כי לא ניתנו רק לוחות הברית והתורה הכתובה, אלא גם ה"מִּצְוָה" – פירוש התורה והוראות מעשיות לקיומן של המצוות. כמו כן, התורה שבכתב מעידה בסוף פסוק זה כי הדרך ללמד את העם את אופן קיום המצוות והתורה היא דרך הוראה והנחייה.
ד. "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (דברים לא, כד).
התורה שבכתב מעידה כי ספר התורה שבכתב נמסר לבני ישראל רק עם פטירת משה רבנו. מכאן ניתן להסיק שעד פטירת משה רבנו, התורה נלמדה והועברה בע"פ, שכן טרם נמסר לעם ספר תורה כתוב. הוראת ולימוד התורה שבע"פ קדמה למתן התורה הכתובה.

משה רבנו עלה להר סיני והיה שם במשך 40 יום ולילה. במשך אותו זמן אלוהים לימד אותו את כל פירושי, רבדי ועומקי התורה שהיא התורה שבע"פ. לאורך שנות נדודי המדבר משה רבנו העלה על כתב את התורה שבכתב ע"פ דבר אלוהים אליו, וכן לימד בע"פ את התורה שבע"פ לחכמי הדור שהם לימדו והעבירו אותה לשאר העם.

להורות בלי להסביר?!

נצא מנקודת הנחה לרגע כי ברור לכל שהתורה שבכתב הינה אמת מוחלטת שהתקבלה מבורא עולם. אם בורא עולם בחר להוריד ספר הנחיות לעם היהודי, סביר להניח שהוא ירצה שהם יבינו את הנאמר באותו ספר, את הפירוש והמשמעות של הכתוב. אך אם פותחים את ספר התורה שבכתב רואים כי היא אינה מפורטת מספיק: היא מספקת הוראות והנחיות כלליות ביותר, ולא מסבירה כיצד ליישם אותן בחיי היום יום. 

כך למשל האיסור על חילול שבת, שהעונש עליו בתורה הוא מיתה וכרת (כריתת החלק הגבוה שבנשמה). האם על עונש חמור כל כך לא היינו מצפים שיהיה הסבר בסיסי ממה צריך להימנע? ובכל זאת, התורה כמעט ולא מפרטת מהו אותו "איסור מלאכה" שנאסר לעשות בשבת.  אם בני ישראל לא יודעים מה זה אומר לשמור שבת, איך ציפו מהם להימנע מחילול שבת? אלא שברור שמשה רבנו הסביר לבני ישראל ממה יש להימנע, וידיעות מפורטות אלו נלמדו מהתורה שבעל פה.  

אם התורה היא הוראה לצורת חיים מסוימת, הרי שהתורה שבכתב כשלעצמה רחוקה מכך. היא כללית, לא תמיד מנוסחת בצורה מובנת או ברורה, ואינה מסבירה כיצד ליישם את החוקים הרבים שמופיעים בה. למעשה, התורה שבעל פה בעלת תפקיד מכריע שרק על ידה ניתן להבין את התורה שבכתב ולקיים את מצוותיה. 

הלימוד מחייב מסורת

המסורת חשובה ומהותית לא רק ביהדות, אלא בכל למידה והתפתחות אנושית. חשבו על האופן שבו אנו לומדים לדבר: המבוגר מצביע על חפץ ואומר "הנה בובה", "הנה חתול", והמילה נקלטת במוחו של הילד. כך לומדים שפה. אפילו לימוד קריאה – מוכרח להתבסס על מסורת! אם נשים ילד מול ספר, הוא לעולם לא ילמד לקרוא מעצמו. הסימנים שבספר לא יאמרו לו דבר אלא אם אדם בעל ניסיון יישב איתו ויסביר: "זו האות א', היא נשמעת כך; זו האות ב', היא נשמעת כך; הנה קָמָץ שנשמע כך". כך הם פני הדברים בכל תחומי החיים, ובכללם התורה גם כן.

הצורך בתורה שבעל פה

ישנן כמה סיבות נוספות מדוע צריך גם את התורה שבעל פה:

  1. "הפרטים אין להם קץ" (לשונו של המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל", פרק סח). כשקונים מכשיר חשמלי חדש, בדרך כלל מצורפת אליו חוברת הוראות הפעלה. אך לא משנה כמה עבה היא תהיה, היא לעולם לא תכלול את כל השאלות שיכולות להתעורר ואת כל סוגי התקלות. כך גם התורה שבכתב כוללת רק את העקרונות הכלליים, ואילו התורה שבעל פה באה להשלים את הפער. מצוות שתוארו בתורה במשפט קצר מקבלות בתורה שבעל פה "רוחב פס" גדול הרבה יותר, מעין "זום אין" על פירוט המעשה. למשל, התורה מצווה "בסוכות תשבו שבעת ימים", אולם לא מפרטת מהי הסוכה, כיצד בונים אותה ומה הרעיון העומד מאחוריה, שלא לדבר על עוד עשרות שאלות אחרות שמתעוררות. כאן נכנסת התורה שבעל פה, שנותנת את כל המידע בצורה מלאה וברורה.
  2. "רוח המפקד". לעיתים קשה להבין את רוח הדברים שעולה מטקסט כתוב, בלי הסבר נלווה. אם תקראו את המשפט הבא:"רציתי שאתה תביא לי פרחים", תוכלו להבין אותו בכמה אופנים:
    רציתי שאתה תביא לי פרחים (בלשון עבר, אתמול, אבל עכשיו זה כבר לא משנה);
    רציתי שאתה תביא לי פרחים (אתה ולא מישהו אחר);
    רציתי שאתה תביא לי פרחים (לי, לא לאימא שלך!);
    רציתי שאתה תביא לי פרחים (ולא בוטנים).איך נדע למה הכותב התכוון? היום מצאנו פתרון בדמות סמלי אימוג'י ואייקונים שמוסיפים להודעות ווטסאפ ודוא"ל, אך לא תמיד זה אפשרי (למשל בספרים). לעומת זאת, מסר שעובר בעל פה הינו ברור ומדויק יותר ממסר הכתוב. בדיוק בשביל זה אנו זקוקים לתורה שבעל פה, שכן בזכות ההרחבה והדינמיות שלה מועבר המסר התואם לכוונת הדובר ונשמר הטון הנכון.
  3. רלוונטיות. התורה היא נצחית ומתאימה לכל דור ולכל מקום, אך לשאלות רבות בחיים המודרניים אין התייחסות ישירה בתורה. האם מותר לנסוע ברכב אוטונומי בשבת? מה הכשרות של המבורגר צמחוני שהודפס במדפסת תלת־ממדית? האם מותר להשקיע במניות של חברה שמוכרת אוכל לא כשר? כל הסוגיות הללו לא נזכרו בתורה שבכתב, אבל בתורה שבעל פה מופיעים כללים מנחים ועקרונות שמהם נוכל להסיק מה לעשות גם במצבים משתנים.התורה עצמה מנחה כי כאשר תתעורר שאלה הלכתית מסוימת, יש לפנות לחכמי אותו הדור ולקבל מהם את ההוראה המתאימה, אותה הסיקו מכוח העקרונות הנלמדים מהתורה שבע"פ:"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּך: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, ח-יא).

 

תקשורת – החוט המחבר

התורה שבעל פה נקראת כך כי במהותה היא הייתה אמורה להישאר בעל-פה. ואכן, במשך שנים ארוכות היא לא נכתבה, אלא הועברה מרב לתלמיד. ולא רק זאת, אלא שחל איסור מוחלט לכתוב אותה: "דברים שבכתב אי [אין] אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (מסכת גיטין, דף ס). לאחר כישלון המרד הגדול של היהודים בשלטון הרומי בארץ-ישראל (בשנת 135 לספירת הנוצרים) וגזרות הרומאים נגד לימוד תורה בארץ ישראל, הועלתה על כתב בצורה מסודרת ולראשונה התורה שבעל פה במשנה על ידי רבי יהודה הנשיא על מנת שלא תשכח. גם אז, היה זה רק אוסף מקוצר יחסית של הלכות כלליות, שחסרו את העושר והרב-גוניות של כל מה שלא נכנס לתוך הטקסט. 

התורה שבעל פה הינה היסוד לחיים הדתיים של עם ישראל. עבורנו היהודים, עצם האמונה שמשה רבנו קיבל תורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב היא אחד מעקרונות היסוד של היהדות:

"כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְמשֶׁה בְּסִינַי – בְּפֵרוּשָׁן נִתְּנוּ. שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" (שמות כד, יב) – 'תּוֹרָה' זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּ'ַמִּצְוָה' זה פֵּרוּשָׁהּ. וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה עַל פִּי הַמִּצְוָה. וּמִצְוָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה" (רמב"ם, הקדמה למשנה תורה)

בתלמוד נאמר שהברית של ה' איתנו לא ניתנה אלא "בשביל דברים שבעל פה" (מסכת גיטין, דף ס), ועל פי ההלכה מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה שבעל פה נחשב כופר, גם אם הוא מקבל את התורה שבכתב: "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה… הרי זה בכלל האפיקורסין" (רמב"ם הלכות ממרים, פרק ג). קריאת התורה "כפשוטה", רק על פי הפירוש המילולי של הטקסט (כפי שעושים למשל הקראים), נחשבת ביהדות לדבר שגוי. אפילו מי שמבקש ללמוד את הפשט מוכרח להתייחס לפירושים קדומים, כך שלא יבין או ילמד אחרים דברים מדעתו האישית שאין מקורם בתורה.
פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי חשוב מהמאה הראשונה, ניסח יפה את חשיבותה של המסורת:

"מנהגים הם חוקים שלא נכתבו. הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוחות אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות, שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה. כי המציית לחוקים הכתובים בלבד אינו ראוי לשבח, מכיון שהוא מוזהר על ידי ההכרח ואימת העונש, אבל מי שנאמן לחוקים הבלתי כתובים ומראה שצדקתו הוא מרצונו החופשי, ראוי לשבח" (פילון, על החוקים המיוחדים ד, 150-149 (על פי תרגומו של אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות, עמ' 259)).

 

המשך קריאה ↓

1

אני אשב בחושך

התורה שבעל פה היא הבסיס לקיום העם היהודי, ואנו רואים כי במהלך ההיסטוריה היו קבוצות שלא קיבלו אותה. כך למשל היתה בתקופת חז"ל קבוצה בשם "צדוקים", שכפרה במציאותה של התורה שבעל פה; מה הייתה אחריתם? הצדוקים נעלמו מעם ישראל. במאה השמינית לספירה קמה קבוצה נוספת שדחתה את התורה שבעל פה, והם מכונים עד היום "קראים". הקראים עושים רק את מה שכתוב במפורש בתורה, ולכן בשבת הם יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים – כי בתורה נאמר "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). 

המשך קריאה ↓

4

מצוות דרבנן

התורה נתנה רשות לחכמים לבאר את התורה על פי הכללים המנחים שקיבלנו. המצוות והתקנות שקבעו חכמים זוכות למעמד מיוחד משום שהן כוללות את החלק שלנו, עם ישראל, בתורה ואינן מוכתבות מלמעלה. זו השותפות שלנו עם ה', ועל כך אמרו חז"ל: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ערֵבים עלי דברי דודיך [חכמי ישראל] יותר מיינה של תורה" (מסכת עבודה זרה, דף לה). בין יתר הדברים שקבעו חכמים הוא תיקונם של שבע מצוות מדרבנן [=שנתקבלו מחכמים], ואלו הן: חנוכה, פורים (מגילת אסתר), קריאת הלל (תוספת בתפילה, במועדים, ובראשי חודשים), נטילת ידיים, ברכות, הדלת נר שבת, עירובין (תחום בהלכות שבת). אף על פי שהן לא נכתבו בתורה, מברכים עליהן "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על…". נשאלת השאלה: כיצד אפשר לברך "אשר קידשנו במצוותיו" אם לא ה' נתן אותן אלא חכמים? וההסבר הוא שה' ציווה עלינו בתורה עצמה לשמוע לדברי החכמים (דברים יז, י-יא), ולכן קיום מצוות חכמים היא למעשה קיום ציוויו של ה'.
והנה לשון התורה: "וְעָשִׂיתָ, עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, י-יא).

המשך קריאה ↓

2

איך לומדים לקרוא?

בתלמוד (מסכת שבת, דף לא) מסופר מעשה על אדם שביקש להתגייר. הוא הגיע אל שמאי, מגדולי החכמים, ואמר לו שהוא מעוניין ללמוד רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה שנראתה לו פחות אמינה. שמאי לא הסכים וגירש אותו מעל פניו. פנה אותו אדם להלל הזקן, והוא הסכים ללמד אותו. ביום הראשון לימד אותו הלל את צורת האותיות – "זו אל"ף, זו בי"ת". כשהגיע התלמיד למחרת, חזר הלל על מה שלמדו יום קודם, אך הפעם הצביע על האותיות ושינה את שמותיהן: אל"ף הפכה לבי"ת, בי"ת הפכה לאל"ף. התלמיד הביט בו בתמיהה ושאל: "והרי אתמול אמרת לי להפך?". ענה לו הלל: "רצית ללמוד רק את התורה שבכתב; אבל אפילו כדי לדעת לקרוא צריך תורה שבעל פה!". המסר שביקש הלל להמחיש הוא שאפילו לימוד האותיות שבהן נכתבה התורה שבכתב, מחייבת מסורת המועברת בעל פה. 

המשך קריאה ↓

5

סייג לתורה

סייג הוא גדר, גבול. חלק מההלכות שנקבעו במהלך השנים ע"י חכמים הן בעצם תקנות ("גזרות") שנועדו להרחיק את האדם מן העבירה שמקורה בתורה, בדומה לגדר שניצבת מסביב לבור המונעת את נפילת האדם לתוכו. כך למשל נולד איסור "מוקצה": בשבת חל איסור לבצע מלאכות מסוימות, וכדי שלא נעבור עבירה בטעות, אסרו חכמים להזיז חפצים שעלולים להוביל לשימוש אסור בשבת. כך למשל כדי לא לעבור על איסור כתיבה בשבת, אין להזיז מכשירי כתיבה. באופן זה קטֵן הסיכוי שמישהו ישתמש בהם בהיסח הדעת. עם זאת, חז"ל נדרשו לראיית העתיד, חוכמה, אחראיות ושיקול דעת זהיר, כדי להחליט על מה לגזור ועד כמה, שהרי אם הגדר תהיה קרובה מדי לבור אפשר יהיה ליפול לתוכו, ואם היא רחוקה מדי – הדבר יפגע בשגרת החיים.

המשך קריאה ↓

3

תורה שבעל פה על רגל אחת

במאה השנייה לספירה נקלע עם ישראל למצוקה תחת עול השלטון הרומאי בארץ, והעברת המסורת מרב לתלמיד לא יכלה להמשיך כסדרה. רבי יהודה הנשיא, מנהיג הדור, החליט להעלות על כתב את התורה שבעל פה על מנת שלא תשכח, וערך את שישה סדרי משנה (ראשי תיבות ש"ס). המשנה היא אוסף של דינים וכללים מפורטים שנמסרו בעל פה על כל המצוות שבספר התורה. ששת הסדרים הם: 
א. זרעים – עוסק במצוות התלויות בארץ ובקרקע, ברכות, ותפילה.
ב. מועד – עוסק בהלכות שבת ומועדי השנה.
ג. נשים – עוסק בדיני נישואין וגירושין.
ד. נזיקין – עוסק בדיני ממונות ונזקים שבין אדם לחברו.
ה. קדשים – עוסק בהלכות בית המקדש ועבודת הקורבנות.
ו. טהרות – דיני טומאה וטהרה.

הסדרים מחולקים למסכתות, וכל מסכת עוסקת בנושא מוגדר פחות או יותר. כך למשל נמצא בסדר "מועד" מסכתות כמו שבת, פסחים, סוכה, ראש השנה, יומא (יום הכיפורים), מגילה (פורים) ועוד. כל מסכת מחולקת לפרקים, וכל פרק מורכב מכמה משניות. רבי יהודה הנשיא הוא החותם את תקופתם של התנאים – חכמי המשנה.

אף שהמשניות שליקט רבי יהודה הנשיא זכו למעמד-על, עם הזמן התעוררו שאלות חדשות שלא זכו למענה. כך נוצר התלמוד ('גמרא' בארמית) – חיבור רחב היקף המבאר, מסביר ומרחיב את המשנה. חכמי התלמוד נקראים אמוראים, והם חיו על פני תקופה של כשלוש-מאות שנה בבבל ובארץ ישראל. שני החיבורים המרכזיים שלהם הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי

מכאן ואילך, כל הספרות ההלכתית מתבססת על הגמרא. בכל תקופה למדו את התורה עם פירושי החכמים הקודמים, שהוסיפו נדבך נוסף בהבנת התורה. 

המשך קריאה ↓

1

אני אשב בחושך

התורה שבעל פה היא הבסיס לקיום העם היהודי, ואנו רואים כי במהלך ההיסטוריה היו קבוצות שלא קיבלו אותה. כך למשל היתה בתקופת חז"ל קבוצה בשם "צדוקים", שכפרה במציאותה של התורה שבעל פה; מה הייתה אחריתם? הצדוקים נעלמו מעם ישראל. במאה השמינית לספירה קמה קבוצה נוספת שדחתה את התורה שבעל פה, והם מכונים עד היום "קראים". הקראים עושים רק את מה שכתוב במפורש בתורה, ולכן בשבת הם יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים – כי בתורה נאמר "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). 

המשך קריאה ↓

2

איך לומדים לקרוא?

בתלמוד (מסכת שבת, דף לא) מסופר מעשה על אדם שביקש להתגייר. הוא הגיע אל שמאי, מגדולי החכמים, ואמר לו שהוא מעוניין ללמוד רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה שנראתה לו פחות אמינה. שמאי לא הסכים וגירש אותו מעל פניו. פנה אותו אדם להלל הזקן, והוא הסכים ללמד אותו. ביום הראשון לימד אותו הלל את צורת האותיות – "זו אל"ף, זו בי"ת". כשהגיע התלמיד למחרת, חזר הלל על מה שלמדו יום קודם, אך הפעם הצביע על האותיות ושינה את שמותיהן: אל"ף הפכה לבי"ת, בי"ת הפכה לאל"ף. התלמיד הביט בו בתמיהה ושאל: "והרי אתמול אמרת לי להפך?". ענה לו הלל: "רצית ללמוד רק את התורה שבכתב; אבל אפילו כדי לדעת לקרוא צריך תורה שבעל פה!". המסר שביקש הלל להמחיש הוא שאפילו לימוד האותיות שבהן נכתבה התורה שבכתב, מחייבת מסורת המועברת בעל פה. 

המשך קריאה ↓

3

תורה שבעל פה על רגל אחת

במאה השנייה לספירה נקלע עם ישראל למצוקה תחת עול השלטון הרומאי בארץ, והעברת המסורת מרב לתלמיד לא יכלה להמשיך כסדרה. רבי יהודה הנשיא, מנהיג הדור, החליט להעלות על כתב את התורה שבעל פה על מנת שלא תשכח, וערך את שישה סדרי משנה (ראשי תיבות ש"ס). המשנה היא אוסף של דינים וכללים מפורטים שנמסרו בעל פה על כל המצוות שבספר התורה. ששת הסדרים הם: 
א. זרעים – עוסק במצוות התלויות בארץ ובקרקע, ברכות, ותפילה.
ב. מועד – עוסק בהלכות שבת ומועדי השנה.
ג. נשים – עוסק בדיני נישואין וגירושין.
ד. נזיקין – עוסק בדיני ממונות ונזקים שבין אדם לחברו.
ה. קדשים – עוסק בהלכות בית המקדש ועבודת הקורבנות.
ו. טהרות – דיני טומאה וטהרה.

הסדרים מחולקים למסכתות, וכל מסכת עוסקת בנושא מוגדר פחות או יותר. כך למשל נמצא בסדר "מועד" מסכתות כמו שבת, פסחים, סוכה, ראש השנה, יומא (יום הכיפורים), מגילה (פורים) ועוד. כל מסכת מחולקת לפרקים, וכל פרק מורכב מכמה משניות. רבי יהודה הנשיא הוא החותם את תקופתם של התנאים – חכמי המשנה.

אף שהמשניות שליקט רבי יהודה הנשיא זכו למעמד-על, עם הזמן התעוררו שאלות חדשות שלא זכו למענה. כך נוצר התלמוד ('גמרא' בארמית) – חיבור רחב היקף המבאר, מסביר ומרחיב את המשנה. חכמי התלמוד נקראים אמוראים, והם חיו על פני תקופה של כשלוש-מאות שנה בבבל ובארץ ישראל. שני החיבורים המרכזיים שלהם הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי

מכאן ואילך, כל הספרות ההלכתית מתבססת על הגמרא. בכל תקופה למדו את התורה עם פירושי החכמים הקודמים, שהוסיפו נדבך נוסף בהבנת התורה. 

המשך קריאה ↓

4

מצוות דרבנן

התורה נתנה רשות לחכמים לבאר את התורה על פי הכללים המנחים שקיבלנו. המצוות והתקנות שקבעו חכמים זוכות למעמד מיוחד משום שהן כוללות את החלק שלנו, עם ישראל, בתורה ואינן מוכתבות מלמעלה. זו השותפות שלנו עם ה', ועל כך אמרו חז"ל: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ערֵבים עלי דברי דודיך [חכמי ישראל] יותר מיינה של תורה" (מסכת עבודה זרה, דף לה). בין יתר הדברים שקבעו חכמים הוא תיקונם של שבע מצוות מדרבנן [=שנתקבלו מחכמים], ואלו הן: חנוכה, פורים (מגילת אסתר), קריאת הלל (תוספת בתפילה, במועדים, ובראשי חודשים), נטילת ידיים, ברכות, הדלת נר שבת, עירובין (תחום בהלכות שבת). אף על פי שהן לא נכתבו בתורה, מברכים עליהן "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על…". נשאלת השאלה: כיצד אפשר לברך "אשר קידשנו במצוותיו" אם לא ה' נתן אותן אלא חכמים? וההסבר הוא שה' ציווה עלינו בתורה עצמה לשמוע לדברי החכמים (דברים יז, י-יא), ולכן קיום מצוות חכמים היא למעשה קיום ציוויו של ה'.
והנה לשון התורה: "וְעָשִׂיתָ, עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, י-יא).

המשך קריאה ↓

5

סייג לתורה

סייג הוא גדר, גבול. חלק מההלכות שנקבעו במהלך השנים ע"י חכמים הן בעצם תקנות ("גזרות") שנועדו להרחיק את האדם מן העבירה שמקורה בתורה, בדומה לגדר שניצבת מסביב לבור המונעת את נפילת האדם לתוכו. כך למשל נולד איסור "מוקצה": בשבת חל איסור לבצע מלאכות מסוימות, וכדי שלא נעבור עבירה בטעות, אסרו חכמים להזיז חפצים שעלולים להוביל לשימוש אסור בשבת. כך למשל כדי לא לעבור על איסור כתיבה בשבת, אין להזיז מכשירי כתיבה. באופן זה קטֵן הסיכוי שמישהו ישתמש בהם בהיסח הדעת. עם זאת, חז"ל נדרשו לראיית העתיד, חוכמה, אחראיות ושיקול דעת זהיר, כדי להחליט על מה לגזור ועד כמה, שהרי אם הגדר תהיה קרובה מדי לבור אפשר יהיה ליפול לתוכו, ואם היא רחוקה מדי – הדבר יפגע בשגרת החיים.

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

מי נתן סמכות לרבנים לקבוע הלכות?
מקור סמכותם של חכמי ישראל
האם גם התורה שבעל-פה ניתנה בסיני?
איך חכמים יכולים להוסיף מצוות ואיסורים?
מענה לכל הקושיות על התורה שבעל פה
מרוץ הלפיד מדור לדור
האם התורה שבע"פ נכתבה ע" בני אדם?
למה חלק מהתורה נאמר בע"פ?

"אפשר ללמוד אצלך נהיגה בזום?"

הדיאלוג הבא ממחיש שלימוד רק מהספר לא תמיד עובד כל כך טוב. כדי להעביר את המסורת כמו שצריך חייבים לימוד ישיר בין רב לתלמידיו

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

עצה של גדולים

לחצים כספיים מצד אחד, ועצה של אחד מגדולי רבני ישראל מנגד – במה לבחור?

על הברכה לה זוכים כשעומדים נאמנים לדבריהם של רבותינו, מובא הסיפור הבא:

זה היה בימיה הראשונים של המדינה. הרב רוטשטיין, חמיו של הרב בן ציון פלמן זצ"ל, קנה קרקע עם שותף בעיר תל-אביב. 

הם החליטו לבנות על הקרקע, השקיעו הון רב וגילו לדאבון לבם, שכספם אזל, בעוד שהם הצליחו לבנות רק את היסודות של הבניין.

הם לוו כספים, שיעבדו את עצמם מכף רגל ועד ראש כדי לגמור לבנות את הבניין, אך מאחר ששקעו בחובות אדירים, הם החליטו למכור את הבניין כדי לפרוע את החובות, ואכן מצאו קונה – 'ההסתדרות' רצו לקנות מהם את הבניין במחיר מצוין.

ניגש הרב רוטשטיין עם השותף שלו ל'חזון איש', גדול הדור, ואמר לו ש'ההסתדרות' רוצים לקנות את הבניין במחיר גבוה. אמר לו 'החזון איש': 'אל תמכור להם את הבניין כיוון שהם עורכים אירועים בשבת ומביאים לידי חילולה'.

הרב רוטשטיין ושותפו היו אובדי עצות. אף אחד אחר לא הציע לקנות מהם את הבניין, והם היו בלחץ אדיר. בעקבות כך יעץ השותף לרב רוטשטיין: 'בוא נלך שוב ל'חזון איש' ונגיד לו שהגיעו מים עד נפש'.

'החזון איש' אמר להם: 'אני רוצה לתת לכם מתנה, משל קטן, שבאמצעותו תבינו מה עליכם לעשות: אדם הלך במדבר, והמדבר להט כמו כבשן של תנור. החום היה נורא, לשונו דבקה לחיכו, הוא היה צמא מאוד וחיפש מים כדי להחיות את נפשו. הוא יודע, שהצמא היא המיתה הקשה מכל המיתות, אך מה לעשות ואין מים לשתות…

לפתע הוא שומע זרם מים מפכים. הוא מתקרב למקור המים – וחשכו עיניו; הוא רואה צינור של ביוב נשפך, והוא בהתלבטות נוראה: אם לא אשתה – אמות, ואם אשתה מהמים הסרוחים – אזהם את גופי, מה אפוא אעשה? אשתה או לא אשתה?…. 

כך התלבט שעה ארוכה, עד שהגיע למסקנה, שאם הוא לא ישתה – הוא בטוח ימות, אם הוא ישתה – הגוף שלו יזדהם, אך יש סיכוי שהוא יתגבר על הזיהום. הוא שתה מהמים הסרוחים הללו. לאחר שסיים לשתות הוא הלך עוד מספר פסיעות, והנה שם מצא מעיין מים חיים וזכים…

אז הוא אמר לעצמו: איזה טיפש הייתי! מה עשיתי לעצמי?! שתיתי מים מזוהמים, ועכשיו עד שאתפטר מכל החיידקים, מהריח שלהם ומהטעם הרע שלהם…'.

המשיך ואמר להם ה'חזון איש': 'דעו לכם, אחרי שמוצאים בי ביוב, שנראה לכם שהם מי ההצלה שלכם, תמיד כמה פסיעות אחר כך מגיעים למעיין מים חיים, וכשתמצאו אותם, תצטערו צער רב מדוע מכרתם את הבניין לגורמים שיביאו לחילול שבת בבניין זה'.

בסופו של דבר הרב רוטשטיין ושותפו התגברו על עצמם והחליטו שהם מתחזקים באמונת חכמים ולא מוכרים את הבניין ל'הסתדרות', ואז באה הישועה. בעירייה שינו את תוכנית בניין הערים של אותו אזור, האזור נהפך לאזור מסחרי מבוקש, המחירים קפצו, והם השכירו את המבנה במחיר גבוה ביותר והתעשרו עושר גדול. הם זכו לראות בעיניהם את התגשמותה של "נבואתו" של ה'חזון איש'.


מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" של הרב צבי נקר

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

האם אפשר להבין את התורה בלי המסורת בע"פ?
הוכחה לוגית: תורה שבעל פה ניתנה משמים
כיצד נוכל לדעת אם התורה לא השתנה לאורך הדורות?
כיצד מקיימים את המצוות שלא הוסברו בספר התורה?
מדוע לא ייתכן טלפון שבור במסורת ישראל?
קדמותה וסמכותה של תורה שבעל פה
שאל את הרב: מהי התורה שבע"פ?
האם קיים קשר בין התורה שבע"פ לתורה שבכתב?
כיצד יתכן שחז"ל "המציאו" מצוות?
מהי משנה ומהי גמרא?
האם רבנים המציאו את ההלכה של ימינו?
מהי התורה שבעל פה?
מהי בדיוק גמרא?