1
אני אשב בחושך
התורה שבעל פה היא הבסיס לקיום העם היהודי, ואנו רואים כי במהלך ההיסטוריה היו קבוצות שלא קיבלו אותה. כך למשל היתה בתקופת חז"ל קבוצה בשם "צדוקים", שכפרה במציאותה של התורה שבעל פה; מה הייתה אחריתם? הצדוקים נעלמו מעם ישראל. במאה השמינית לספירה קמה קבוצה נוספת שדחתה את התורה שבעל פה, והם מכונים עד היום "קראים". הקראים עושים רק את מה שכתוב במפורש בתורה, ולכן בשבת הם יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים – כי בתורה נאמר "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג).
4
מצוות דרבנן
התורה נתנה רשות לחכמים לבאר את התורה על פי הכללים המנחים שקיבלנו. המצוות והתקנות שקבעו חכמים זוכות למעמד מיוחד משום שהן כוללות את החלק שלנו, עם ישראל, בתורה ואינן מוכתבות מלמעלה. זו השותפות שלנו עם ה', ועל כך אמרו חז"ל: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ערֵבים עלי דברי דודיך [חכמי ישראל] יותר מיינה של תורה" (מסכת עבודה זרה, דף לה). בין יתר הדברים שקבעו חכמים הוא תיקונם של שבע מצוות מדרבנן [=שנתקבלו מחכמים], ואלו הן: חנוכה, פורים (מגילת אסתר), קריאת הלל (תוספת בתפילה, במועדים, ובראשי חודשים), נטילת ידיים, ברכות, הדלת נר שבת, עירובין (תחום בהלכות שבת). אף על פי שהן לא נכתבו בתורה, מברכים עליהן "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על…". נשאלת השאלה: כיצד אפשר לברך "אשר קידשנו במצוותיו" אם לא ה' נתן אותן אלא חכמים? וההסבר הוא שה' ציווה עלינו בתורה עצמה לשמוע לדברי החכמים (דברים יז, י-יא), ולכן קיום מצוות חכמים היא למעשה קיום ציוויו של ה'.
והנה לשון התורה: "וְעָשִׂיתָ, עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, י-יא).
2
איך לומדים לקרוא?
בתלמוד (מסכת שבת, דף לא) מסופר מעשה על אדם שביקש להתגייר. הוא הגיע אל שמאי, מגדולי החכמים, ואמר לו שהוא מעוניין ללמוד רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה שנראתה לו פחות אמינה. שמאי לא הסכים וגירש אותו מעל פניו. פנה אותו אדם להלל הזקן, והוא הסכים ללמד אותו. ביום הראשון לימד אותו הלל את צורת האותיות – "זו אל"ף, זו בי"ת". כשהגיע התלמיד למחרת, חזר הלל על מה שלמדו יום קודם, אך הפעם הצביע על האותיות ושינה את שמותיהן: אל"ף הפכה לבי"ת, בי"ת הפכה לאל"ף. התלמיד הביט בו בתמיהה ושאל: "והרי אתמול אמרת לי להפך?". ענה לו הלל: "רצית ללמוד רק את התורה שבכתב; אבל אפילו כדי לדעת לקרוא צריך תורה שבעל פה!". המסר שביקש הלל להמחיש הוא שאפילו לימוד האותיות שבהן נכתבה התורה שבכתב, מחייבת מסורת המועברת בעל פה.
5
סייג לתורה
סייג הוא גדר, גבול. חלק מההלכות שנקבעו במהלך השנים ע"י חכמים הן בעצם תקנות ("גזרות") שנועדו להרחיק את האדם מן העבירה שמקורה בתורה, בדומה לגדר שניצבת מסביב לבור המונעת את נפילת האדם לתוכו. כך למשל נולד איסור "מוקצה": בשבת חל איסור לבצע מלאכות מסוימות, וכדי שלא נעבור עבירה בטעות, אסרו חכמים להזיז חפצים שעלולים להוביל לשימוש אסור בשבת. כך למשל כדי לא לעבור על איסור כתיבה בשבת, אין להזיז מכשירי כתיבה. באופן זה קטֵן הסיכוי שמישהו ישתמש בהם בהיסח הדעת. עם זאת, חז"ל נדרשו לראיית העתיד, חוכמה, אחראיות ושיקול דעת זהיר, כדי להחליט על מה לגזור ועד כמה, שהרי אם הגדר תהיה קרובה מדי לבור אפשר יהיה ליפול לתוכו, ואם היא רחוקה מדי – הדבר יפגע בשגרת החיים.
3
תורה שבעל פה על רגל אחת
במאה השנייה לספירה נקלע עם ישראל למצוקה תחת עול השלטון הרומאי בארץ, והעברת המסורת מרב לתלמיד לא יכלה להמשיך כסדרה. רבי יהודה הנשיא, מנהיג הדור, החליט להעלות על כתב את התורה שבעל פה על מנת שלא תשכח, וערך את שישה סדרי משנה (ראשי תיבות ש"ס). המשנה היא אוסף של דינים וכללים מפורטים שנמסרו בעל פה על כל המצוות שבספר התורה. ששת הסדרים הם:
א. זרעים – עוסק במצוות התלויות בארץ ובקרקע, ברכות, ותפילה.
ב. מועד – עוסק בהלכות שבת ומועדי השנה.
ג. נשים – עוסק בדיני נישואין וגירושין.
ד. נזיקין – עוסק בדיני ממונות ונזקים שבין אדם לחברו.
ה. קדשים – עוסק בהלכות בית המקדש ועבודת הקורבנות.
ו. טהרות – דיני טומאה וטהרה.
הסדרים מחולקים למסכתות, וכל מסכת עוסקת בנושא מוגדר פחות או יותר. כך למשל נמצא בסדר "מועד" מסכתות כמו שבת, פסחים, סוכה, ראש השנה, יומא (יום הכיפורים), מגילה (פורים) ועוד. כל מסכת מחולקת לפרקים, וכל פרק מורכב מכמה משניות. רבי יהודה הנשיא הוא החותם את תקופתם של התנאים – חכמי המשנה.
אף שהמשניות שליקט רבי יהודה הנשיא זכו למעמד-על, עם הזמן התעוררו שאלות חדשות שלא זכו למענה. כך נוצר התלמוד ('גמרא' בארמית) – חיבור רחב היקף המבאר, מסביר ומרחיב את המשנה. חכמי התלמוד נקראים אמוראים, והם חיו על פני תקופה של כשלוש-מאות שנה בבבל ובארץ ישראל. שני החיבורים המרכזיים שלהם הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי.
מכאן ואילך, כל הספרות ההלכתית מתבססת על הגמרא. בכל תקופה למדו את התורה עם פירושי החכמים הקודמים, שהוסיפו נדבך נוסף בהבנת התורה.