loader image
קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

היהדות מעניקה מקום של כבוד ויוקר לנשים, וכך הדבר מוכח לאורך התנ"ך כולו המשבח נשים יהודיות שהגיעו לדרגות רוחניות גבוהות או שבזכותן ניצל עם ישראל, וכן בכתבי רבני ישראל מדורות קדומים המציינים את היחס המכבד והראוי שעל כל בעל לתת לאשתו

מה היהדות באמת אומרת על נשים, מהותן ותפקידן בעולם?

נראה כי התקבעה התפיסה ש"ביהדות - הנשים נחותות". בכל שיח, תקשורתי או אישי, הקשור לנושא זה, מבט מלא רחמים בדרך-כלל יופנה אל עבר 'הדתיות' שנאלצות להתמודד עם מר גורלן. אך מה היהדות טוענת בכל הקשור למעמד האישה, והאם אותה תפיסה היא אכן עובדה מוגמרת או מיתוס בלבד? 

בספר בראשית, בתיאור של בריאת העולם, נאמר בסיום כל אחד מימי הבריאה "וירא אלוהים… כי טוב". המילה 'טוב' חוזרת על עצמה אחת עשרה פעמים בקטע קצר מאוד, ורק בפעם השתיים עשרה, כשהיא נאמרת לגבי האדם, היא מופיעה בתוספת שלילה – "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח).

הבריאה כולה טובה, ורק דבר אחד לא טוב – הבדידות. בריאת האדם לבדו הייתה חסרה בשלמותה, ועל כן ה' ברא את האישה: "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם). מה הביאה האישה שלא היה קודם לכן? מה היה חסר בעולם טרם בריאתה של האישה? האישה מביאה איתה משהו שעד כה לא היה בעולם – קשר בין אישי. כל מהותה של האישה בסיפור הבריאה היא להביא לעולם את הפלא שנקרא "מערכת יחסים".

בעוד שהחשיבה הגברית מתאפיינת ברדיפה אחרי מטרות בעולם החוץ – הצלחה, קריירה, ניצחון במאבקים, הישגים, הערכה חברתית וכדומה – מהותה של האישה היא הפנימיות ויצירת קשר בין אישי חזק.

"בלעדיך אני חצי בן-אדם"

בעולם שבו מעריכים רק הישגים גשמיים ומדידים, קל להתפעל מהישגיה של הגבריות. בעלי התכונה הזו הם אלה שהקריירה שלה מתקדמת יפה, שמגלים יעדים וכובשים ארצות, שמממשים את עצמם. ולכן כאשר התנאים החברתיים השתנו והתאפשר לאישה לבחור מחדש את מקומה, הרבה מן נשים שהרגישו כבולות בחרו במסלול חיים של השגת יעדים גבריים, שכן זה מה שנחשב בעל ערך בעולם שלנו.

אך אלוהים ברא את הנשיות כדי שלעולם תהיה גם נקודת מבט אחרת. בלשון הקבלה מכונה הגבר 'פלגא דגופא', חצי גוף. האישה והנשיות הן החצי השני המשלים – אותו "עזר כנגדו".
מטרת הבריאה היא להביא את האדם השלם, המורכב מזכר ונקבה, לתיקון מושלם. הגבר עושה את זה במסלול של פעולות חיצוניות שמטרתן להשפיע על הפנים. לעומת זאת, האישה מגיעה לשלמות שלה על ידי עשיית מה שכבר קיים בטבעה – יצירת בית, קשרים, חום ואהבה.
כשהיא מביאה את הרוך והמתיקות שלה לעולם, היא למעשה בונה מנוע בלתי ניתן להחלפה לכל העולם כולו. היא החמצן הרוחני שמניע את האנושות כולה. אלוהים אומר לאישה: "אני מפקיד בידייך את נשמותיהם של בן זוגך וילדייך. אישה בונה – אישה הורסת. הכול תלוי בך!".
האישה קיבלה את הכלים והכוחות למשוך בחוטים ולנהל בצורה עקיפה את הישגי העולם כשהיא עושה זאת בצורה מוסוות.

במדרש מובאת אפיזודה בעלת מסר על עוצמת השפעתה של אישה על בעלה: זוג נשוי, צדיק וצדיקה, לא זכו שנים רבות להביא ילדים. הם הגיעו יחדיו להחלטה כי מוטב יהיה לפרק את החבילה, כך שכל אחד יינשא לאחר ואולי כך יזכו הם לילדים. אותו צדיק נשא אישה שנייה שהייתה רשעית, ואותו צדיקה נישאה לאדם שהיה רשע.
הצדיק שנשא לאישה שנייה רשעית – הפך בעצמו לרשע, ואותו צדיקה שנישאה לרשע – הפכוהו לצדיק. מסכמים חכמי ישראל "הכול תלוי באישה" (בראשית רבה, יז).

היהדות רואה את האדם כשלם המורכב משני חלקים – זכר ונקבה, ואין אחד מהם עולה בחשיבותו על השני. כל אחד מהצדדים ניחן בתכונות שונות ומסתכל בצורה מיוחדת ושונה על המציאות. תכונתה הבולטת של הגבריות היא אקטיביות והישגיות, ולא בכדי עולמנו התבסס עד היום על הישגי הגברים ומובל על ידו. יחד עם זאת, החלק השני של המשוואה הינו החלק הנשי שמשחק תפקיד קריטי בהנעת הגלגלים מאחורי הקלעים. הנשיות מתבטאת ביחסי אנוש, תקשורת ורגישות לזולת. שני הצדדים הללו משלימים זה את זה, האחד לא יכול בלי השני.

שלא עשני אישה?

במובן מסוים, השקפה זו מתבטאת בהבדל שבין הברכות שמברכים גברים ונשים בבוקר. הגבר מברך "שלא עשני אישה" (תפילת שחרית), ואילו האישה מברכת "שעשני כרצונו". בגלל ההבדל הזה נוהגים לפעמים להאשים את הגברים על כך שהם שוביניסטים ומתנשאים על הנשים, בעוד שהנשים מסתפקות כביכול בברכה מדרג ב', ברירת מחדל פוגענית ומעליבה.

אולם האמת הפוכה לגמרי – האישה מייצגת סוג אישיות שכבר שלמה עם עצמה כפי שהיא.  במושגים מתחום הנפש, הגבר עסוק ב-Doing (עשייה); האישה הרבה יותר קרובה ל-Being (להיות).
על פי היהדות, אלוהים ברא את האישה כשהיא רוחנית יותר מהגבר, וקרובה יותר לאידיאל ולשלמות. האישה במהותה קרובה יותר לרצון של אלוהים מאשר האיש, ולכן היא מברכת 'שעשני כרצונו'. דווקא הברכה שנחשבת כ"סוג ב'" היא הפירגון הכי גדול לאישה.

אז למה הגבר מברך 'שלא עשני אישה'? פשוט מאוד. הגבר נצטווה בהרבה מאוד מצוות שהאישה לא מצווה בהן, כמו תפילין, סוכה, ציצית ועוד. כשהוא מברך את הברכה הזו, הוא למעשה מודה לה' על הזכות שניתנה לו לקיים מצוות. 

המצוות הן למעשה מעין חומה רוחנית ששומרת על הגבר בתוך המסגרת של הקדושה. האישה לא צריכה את המצוות בהן הגבר מצווה כי היא רוחנית יותר מטבעה ולא נזקקת להן.

הפמיניזם כשוביניזם

בימינו, הנשים מנסות להתחפש לגבר ולהוכיח כמה שהן שוות ולא פחותות, כשהן מנערות מעליהן את הטבע הנשי. כשאישה מדכאת את הנשיות, שמתבטאת בעדינות, ביתיות, רכות ורגישות ומבליטה צדדים המיוחסים לפן יותר גברי, היא למעשה מנסה להשתמש בכלים שונים שלא מותאמים לה בחושבה כי 'זה שווה יותר'. "גם אנחנו יכולות להיות טייסות", "גם אני יכולה להיות נשיא ארה"ב", הן מצהירות.
נכון – אין ספק שהיא יכולה. אבל מי אמר שלהיות טייס זה יותר חשוב מלהיות המנוע של המטוס?
תנועת הפמיניזם היא זו שלמעשה החדירה לתודעת הציבור את הרעיון כי תפקיד האישה הוא נחות ומותיר את הנשים כמדוכאות ומסכנות, שלא קיבלו צ'אנס לממש את עצמן. הפמיניזם הצליח לגרום לאנושות להאמין שלטפל בתינוק שלנו זה 'פחות' מאשר להיות עו"ד מוצלחת שהביאה ניצחון ללקוח שלה בבית המשפט. הלקוח הרוויח 50,000 ש"ח, והתינוק ראה את אימו חצי שעה בערב. האם יש הגיון בקביעה הזו? למה לא לשנות את התפיסה אליה התרגלנו, ומי קבע שהיא הנכונה?

שני מלכים בשני כתרים

כל מערכת מוצלחת בנויה מחלקים השונים במהותם ובעלי תפקיד ואחראיות המוגדרים להם. הצבא מורכב מחיילות שונות: אוויר, ים ויבשה; חברת היי-טק מורכבת ממנהלים, מהנדסים, עובדי משאבי אנוש וכו'; ממשלה מורכבת משרים שונים כשלכל שר יש את התיק שלו;
ללא הפרדה וייעוד מוגדרים לכל חלק וחלק, המערכת הייתה הופכת לאנדרלמוסיה אחת גדולה ובלתי מתפקדת. חלוקת התפקידים היא זו שמביאה לידי כך שהמערכת תתנהל בצורה בריאה ונכונה. כמובן שחלוקת התפקידים נעשית בהתאם להכשרה, רקע ואופי האנשים.
תא משפחתי הינו מערכת גם כן, ועל מנת שהיא תתנהל כראוי נדרש שגם בה תהיה חלוקת תפקידים ברורה.
האיש מטבעו בעל נטייה וחיבור לעולם החוץ, בעוד האישה בטבעה בעלת כישרון וחיבור לעולם הרגש, להבנת נפש הילד, ולבית עצמו. חלוקת תפקידים בין האיש לאישה ע"פ תכונות נפשם הוא אחד התנאים ליצירת בית פורח ומתפקד.  

אף אחד מהתפקידים אינו נעלה או פחות מחברו, אלא לכל אחד מקומו שלו. שני החלקים נצרכים וחיוניים המשלימים זה את זה.
נשיות בריאה ומתוקנת מושגת כאשר לקול הנשי יש מקום לצד הקול הגברי, ושניהם חיים יחד בהרמוניה שמעצימה ומגדילה זה את זה.

היטיב לסכם את הדברים בתמצית הרב אליהו כי טוב בספרו "איש וביתו":

"חכמי ישראל אינם מרבים דברים על שוויון זכויות האישה ועל החזרת כבודה, שכן ישראל שהם חיים על פי חוקי ה׳ ותורתו מעולם לא שללו מן האישה את זכויותיה ולעולם גם לא יוכלו ולא ירצו להוסיף על זכויותיה תוספת כלשהי. האיש והאישה – שני מלכים המשמשים בשני כתרים, ומלכותם בשני עולמות משלהם. שני מינים בתוך המין האנושי. שני תפקידים לשניהם ושני סוגי זכויות. שתי מעלות נפרדות ונכבדות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" 

תעתועי ראייה

התנ"ך, הגמרא ושאר כתבי הקודש היהודיים מלאה בציטוטים המבטאים יוקר וכבוד גדול לאישה. ביניהם ישנם פסוקים ואמרות שללא הבנה עמוקה בהם עלולים בקלות לצאת מהקשרם ולהתפרש בצורה הופכית לכוונתם האמיתית.
לדוגמא, שלמה המלך, החכם באדם, אומר בפס' אחד: "מצא אשה מצא טוב" (משלי, יח, כב), ובפס' אחר הוא אומר "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת, ז, כו).
הפסוק השני יכול היה להיאמר בלשון הזו: 'האישה מרה ממוות', אך שלמה המלך נוקט דווקא במילים "מוצא אני מר ממוות את האישה" על מנת להעביר מסר חשוב בנושא שלום הבית.
ההבדל בין הזוגיות המתוארת בשני הפסוקים נובע מנקודת שוני אחת: מה אתה מחפש בזוגיות – הענקה לאחר או את העונג הפרטי שלך? את האישה שמולך או את עצמך?
אם אתה מוצא שזוגיות זה ה'אישה', כפי שמתואר בפס' הראשון, כלומר נתינה והענקה לאחר – תזכה לזוגיות פורחת, וכמובן שהאישה תהיה הראשונה שתרצה לתת את כל כולה בחזרה.
אך אם אתה מוצא שזוגיות זה ה'אני', כפי שמתואר בפס' השני, כלומר קבלת טובות הנאה עבור עצמך – הזוגיות תהיה מרה.

המילה 'אני' המצוינת בפס' השני באה ללמד אותנו כי בזוגיות המתבססת על אנוכיות ואגו, המיוצגים ע"י המילה 'אני', בני הזוג ינחלו סבל רב ומרירות. שלמה המלך בא ללמד אותנו כי תנאי הכרחי לזוגיות המלאה בהרמוניה ובשלום היא ענווה והתחשבות באחר. 

מקום אחר העלול להתפרש שלילית אומר: "אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (מסכת שבת, דף קנב).
במבט ראשוני הפס' מתפרש בצורה איומה, אך כשלומדים את כוונת חז"ל הכול נראה אחרת.
מה הדבר הכי כואב לאישה במערכת זוגית? בגידה. אין כואב מזה.
ישנה בדיחה מוכרת על אישה שבאה בבוקר לחברתה בוכייה ומספרת לה בהיסטריה: "בעלי לא חזר הביתה מאתמול בלילה. אני חושבת שיש לו מישהי אחרת!". החברה ניסתה לעודד אותה ואמרה: "תהיי אופטימית! אולי משאית דרסה אותו…".
השלום והחיבור בין איש לאשתו חשובים עד מאוד בעולם היהדות, וכדי לשמר את מערכת הנישואים חכמינו אומרים לגבר הנתקל בפיתוי זר כיצד להסתכל על אותה אישה על מנת שיחוש דחייה וירחק ממנה. מטרת חכמינו באומרם משפט זה הוא להגן על האישה ולשמור על התא המשפחתי.
במקום אחר בכתבי הקודש היהודיים נאמר לגבר כיצד עליו להסתכל על כל הנשים בעולם שאינן אשתו – כמו קופות…
והנה לשון הזוהר לגבר ביחסו לאשתו בתרגום: "זו היא שלא יימצא כמותה. זו היא היוקר של הבית. כל הנשים בפניה כקוף בפני בני אדם" (זוהר, חלק א, מט, ב).

אזכור אחר הנתפס בטעות כזלזול באישה הוא היותה פסולה לעדות. ישנם הלוקחים עובדה זו ומציגים זאת כראייה לזלזול בנשים, כשלמעשה הדבר הפוך לחלוטין.
התורה שומרת על כבודה ויוקרה של האישה, ולכן מונעת ממנה להגיע למקום בו מתקוטטים אנשי דין ומחלוקת. הראייה לכך שהתורה שומרת על כבודם של אלה שמעמדם רם כתובה בספר ההלכה היסודי "שולחן ערוך" המביא כי רב הגדול בחוכמתו שאין זה מכבודו ללכת לבית הדין – לא ילך. (שולחן ערוך, חושן משפט סימן כח סעיף ה) 

המשך קריאה ↓

1

יחס התורה לנשים

במהלך רוב ההיסטוריה האנושית, נשים נחשבו במעמד נמוך יותר. בעולם שבו הכוח הפיזי והסיבולת הגופנית היו מה שנחשב, מקומם של גברים היה בולט יותר. אולם גם בעולם שבו הנשים זכו למעמד חברתי נמוך, בעולם היהודי מעמדן נותר כיקר ומכובד. כמו כן, התורה יצרה תקנות רבות שנועדו לטובת האישה: הכתובה, למשל, היא מסמך המחייב את הגבר לשמור על זכויותיה במקרה של הפסקת הנישואין. יתומות נהנות מזכויות יתרות מהיתומים (משנה כתובות יג, ג), וכן ישנו יחס כלכלי מועדף לבנות על פני בנים (רמב"ם הלכות אישות, פרק כ).
כאשר שלמה המלך ביקש לתאר את האישה הכשרה הוא השתמש בביטוי "אשת חיל מי ימצא", ואז עבר למנות את כישרונותיה ויכולותיה הפוטנציאליים בהם ניחנה האישה בטבעה. במסורת היהודית נהוג כי בערב שבת הבעל שר לאשתו את מילותיו המהללות של שלמה המלך, "אשת חיל מי ימצא". ישנן עוד הוכחות רבות המוכיחות כי מעמד האישה ביהדות גבוה הרבה יותר מזה שמנסים לצייר כעת.

המשך קריאה ↓

4

נשים גדולות #1

התורה מלאה בתיאורים של נשים גדולות מהחיים. שרה אמנו, למשל, נחשבת לגדולה מבין הנביאות בעם ישראל. לאברהם אבינו נאמר במפורש: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית, כא, יב) ורש"י, מגדולי פרשני התנ"ך והתלמוד, הסביר ע"פ הגמרא כי אברהם אבינו היה טפל לשרה בנביאות. כמו כן, על הפסוק: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (בראשית, טז, ב) הסביר רש"י כי הכוונה לרוח הקודש שבה.
גם מרים הנביאה, אחותם של משה רבנו ואהרן הכהן, נחשבת לנביאה יוצאת דופן, שבזכותה סופקו מים לבני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. בזמן שמשה רבנו עודד את הגברים לאחר קריעת ים סוף לשירת הים, מרים קראה לנשים לשירה נשית מיוחדת: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות, טו, כ). מאין לנשים היו תופים ביציאת מצרים?! חכמינו מסבירים כי הן היו כל כך צדקניות, עד שהיו משוכנעות שהקב"ה יעשה להם נס ולכן הוציאו איתן תופים ממצרים…

המשך קריאה ↓

2

יחסם האמיתי של גדולי ישראל לנשים

פעמים רבות מוזכר בתלמוד כי חכמי ישראל לא קיבלו החלטות גורליות מבלי להתייעץ עם נשותיהם, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהתייעץ תחילה עם רעייתו כשהוצע לו תפקיד כנשיא ישראל (מסכת ברכות כז, ב). עוד אומר התלמוד כי "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה" (מסכת יבמות סב, ב).
חכמי ישראל קבעו כי אדם צריך לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו (וכך גם נפסק ברמב"ם להלכה). הרב יעקב אדלשטיין, שכיהן כרבה של רמת השרון, לא היה יוצא לשום שיעור, פעילות או אירוע מבלי לבקש ברכה מאשתו, והיה מבקש לשמוע את חוות דעתה בכל עניין שהיה נדרש לקבל בו הכרעה. זהו יחס מכבד, בדיוק ההיפך מיחס משפיל שמנסים "להדביק" ליהדות. הרב יוסף דב סולוביצ'יק, אחד מגדולי התורה בארה"ב בדור הקודם, אמר על אשתו קדיש במשך שש שנים לאחר שנפטרה (המנהג הוא לומר רק שנה אחת). לתלמידיו שהקשו עליו, שהרי ההלכה קובעת שאין להתאבל על המת יותר מדי, ענה הרב: "אבל מה אני יכול לעשות?" – תשובה שהמחישה את הקשר החזק שנרקם ביניהם. וכשהרבי מלובביץ' נהג לפנות מדי יום זמן מיוחד לשתיית כוס תה עם אשתו למרות העומס הגדול שהיה מוטל עליו, אמר לחסידיו: "אני מתייחס לכוס התה שלי עם אשתי לפחות באותה רצינות כמו שאני מתייחס להנחת תפילין…"

המשך קריאה ↓

5

נשים גדולות #2

דבורה הנביאה מופיעה בתנ"ך בכינוי "אשת לפידות". היא זכתה לכינוי זה כיוון שבעלה, ברק, היה אדם פשוט ולא זכה ללמוד, והיא סייעה לו למלא את חלקו בלימוד התורה. כך מובא במדרש: "בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: 'בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי העולם הבא', והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש". בתנ"ך מתואר כיצד שפטה דבורה את בני ישראל ואף הובילה אותם לניצחון על צבא סיסרא, שנלחם בעם ישראל שנים רבות.
מי שהביסה בסופו של דבר את סיסרא עצמו הייתה יעל – אשת חבר הקיני. כאשר סיסרא נמלט משדה הקרב, הוא החל לחפש מחסה מפני רודפיו. בשל ברית שלום שהייתה בין מלך חצור לבין בית חבר הקיני, ניגש הוא אל חבר הקיני שישב באזור. יעל יצאה לקראתו והזמינה אותו אליה בחביבות, ואז כשנם את שנתו הרגה אותו בעוז לאחר שניצלה את ביטחונו בה, ובכך הבטיחה את ניצחונם של ישראל במלחמה. ואת כל זה היא עשתה מהאוהל…

המשך קריאה ↓

3

זכר ונקבה בראם

בלשון הקבלה, זכר ונקבה הם מושגים ארכיטיפיים (ארכיטיפ – אב טיפוס), כלומר מושגים מופשטים וערטילאיים. הזכר הוא כינוי למשפיע, והנקבה – כינוי למקבל. מושגי הזכר והנקבה שייכים לכל רובדי המציאות, כולל בעולמות עליונים ורוחניים ביותר. ברובד הגשמי הם נמצאים בעולמנו כגברים ונשים, אך לא רק. כל אחד הוא לפעמים משפיע (למשל מרצה שמלמד סטודנטים – מעניק מהידע שלו) ולפעמים מקבל (למשל לקוח בחנות). ה"משפיע" כמובן יכול להיות חלק מהיום בתפקיד "מקבל", ולהיפך. הקבלה מסבירה כי אצל הגבר התרכזו יותר תכונות של השפעה, ואצל האישה – יותר תכונות של קבלה. אולם אלו שני כוחות שכל אחד מהם חייב להשתלב עם הכוח השני ולהשלים אותו בכדי להגיע לשלמות. תכלית השלמות היא כאשר כל אחד נותן את חלקו באופן מיטבי ואז היחסים מביאים לידי השלמה. 

המשך קריאה ↓

1

יחס התורה לנשים

במהלך רוב ההיסטוריה האנושית, נשים נחשבו במעמד נמוך יותר. בעולם שבו הכוח הפיזי והסיבולת הגופנית היו מה שנחשב, מקומם של גברים היה בולט יותר. אולם גם בעולם שבו הנשים זכו למעמד חברתי נמוך, בעולם היהודי מעמדן נותר כיקר ומכובד. כמו כן, התורה יצרה תקנות רבות שנועדו לטובת האישה: הכתובה, למשל, היא מסמך המחייב את הגבר לשמור על זכויותיה במקרה של הפסקת הנישואין. יתומות נהנות מזכויות יתרות מהיתומים (משנה כתובות יג, ג), וכן ישנו יחס כלכלי מועדף לבנות על פני בנים (רמב"ם הלכות אישות, פרק כ).
כאשר שלמה המלך ביקש לתאר את האישה הכשרה הוא השתמש בביטוי "אשת חיל מי ימצא", ואז עבר למנות את כישרונותיה ויכולותיה הפוטנציאליים בהם ניחנה האישה בטבעה. במסורת היהודית נהוג כי בערב שבת הבעל שר לאשתו את מילותיו המהללות של שלמה המלך, "אשת חיל מי ימצא". ישנן עוד הוכחות רבות המוכיחות כי מעמד האישה ביהדות גבוה הרבה יותר מזה שמנסים לצייר כעת.

המשך קריאה ↓

2

יחסם האמיתי של גדולי ישראל לנשים

פעמים רבות מוזכר בתלמוד כי חכמי ישראל לא קיבלו החלטות גורליות מבלי להתייעץ עם נשותיהם, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהתייעץ תחילה עם רעייתו כשהוצע לו תפקיד כנשיא ישראל (מסכת ברכות כז, ב). עוד אומר התלמוד כי "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה" (מסכת יבמות סב, ב).
חכמי ישראל קבעו כי אדם צריך לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו (וכך גם נפסק ברמב"ם להלכה). הרב יעקב אדלשטיין, שכיהן כרבה של רמת השרון, לא היה יוצא לשום שיעור, פעילות או אירוע מבלי לבקש ברכה מאשתו, והיה מבקש לשמוע את חוות דעתה בכל עניין שהיה נדרש לקבל בו הכרעה. זהו יחס מכבד, בדיוק ההיפך מיחס משפיל שמנסים "להדביק" ליהדות. הרב יוסף דב סולוביצ'יק, אחד מגדולי התורה בארה"ב בדור הקודם, אמר על אשתו קדיש במשך שש שנים לאחר שנפטרה (המנהג הוא לומר רק שנה אחת). לתלמידיו שהקשו עליו, שהרי ההלכה קובעת שאין להתאבל על המת יותר מדי, ענה הרב: "אבל מה אני יכול לעשות?" – תשובה שהמחישה את הקשר החזק שנרקם ביניהם. וכשהרבי מלובביץ' נהג לפנות מדי יום זמן מיוחד לשתיית כוס תה עם אשתו למרות העומס הגדול שהיה מוטל עליו, אמר לחסידיו: "אני מתייחס לכוס התה שלי עם אשתי לפחות באותה רצינות כמו שאני מתייחס להנחת תפילין…"

המשך קריאה ↓

3

זכר ונקבה בראם

בלשון הקבלה, זכר ונקבה הם מושגים ארכיטיפיים (ארכיטיפ – אב טיפוס), כלומר מושגים מופשטים וערטילאיים. הזכר הוא כינוי למשפיע, והנקבה – כינוי למקבל. מושגי הזכר והנקבה שייכים לכל רובדי המציאות, כולל בעולמות עליונים ורוחניים ביותר. ברובד הגשמי הם נמצאים בעולמנו כגברים ונשים, אך לא רק. כל אחד הוא לפעמים משפיע (למשל מרצה שמלמד סטודנטים – מעניק מהידע שלו) ולפעמים מקבל (למשל לקוח בחנות). ה"משפיע" כמובן יכול להיות חלק מהיום בתפקיד "מקבל", ולהיפך. הקבלה מסבירה כי אצל הגבר התרכזו יותר תכונות של השפעה, ואצל האישה – יותר תכונות של קבלה. אולם אלו שני כוחות שכל אחד מהם חייב להשתלב עם הכוח השני ולהשלים אותו בכדי להגיע לשלמות. תכלית השלמות היא כאשר כל אחד נותן את חלקו באופן מיטבי ואז היחסים מביאים לידי השלמה. 

המשך קריאה ↓

4

נשים גדולות #1

התורה מלאה בתיאורים של נשים גדולות מהחיים. שרה אמנו, למשל, נחשבת לגדולה מבין הנביאות בעם ישראל. לאברהם אבינו נאמר במפורש: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית, כא, יב) ורש"י, מגדולי פרשני התנ"ך והתלמוד, הסביר ע"פ הגמרא כי אברהם אבינו היה טפל לשרה בנביאות. כמו כן, על הפסוק: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (בראשית, טז, ב) הסביר רש"י כי הכוונה לרוח הקודש שבה.
גם מרים הנביאה, אחותם של משה רבנו ואהרן הכהן, נחשבת לנביאה יוצאת דופן, שבזכותה סופקו מים לבני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. בזמן שמשה רבנו עודד את הגברים לאחר קריעת ים סוף לשירת הים, מרים קראה לנשים לשירה נשית מיוחדת: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות, טו, כ). מאין לנשים היו תופים ביציאת מצרים?! חכמינו מסבירים כי הן היו כל כך צדקניות, עד שהיו משוכנעות שהקב"ה יעשה להם נס ולכן הוציאו איתן תופים ממצרים…

המשך קריאה ↓

5

נשים גדולות #2

דבורה הנביאה מופיעה בתנ"ך בכינוי "אשת לפידות". היא זכתה לכינוי זה כיוון שבעלה, ברק, היה אדם פשוט ולא זכה ללמוד, והיא סייעה לו למלא את חלקו בלימוד התורה. כך מובא במדרש: "בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: 'בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי העולם הבא', והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש". בתנ"ך מתואר כיצד שפטה דבורה את בני ישראל ואף הובילה אותם לניצחון על צבא סיסרא, שנלחם בעם ישראל שנים רבות.
מי שהביסה בסופו של דבר את סיסרא עצמו הייתה יעל – אשת חבר הקיני. כאשר סיסרא נמלט משדה הקרב, הוא החל לחפש מחסה מפני רודפיו. בשל ברית שלום שהייתה בין מלך חצור לבין בית חבר הקיני, ניגש הוא אל חבר הקיני שישב באזור. יעל יצאה לקראתו והזמינה אותו אליה בחביבות, ואז כשנם את שנתו הרגה אותו בעוז לאחר שניצלה את ביטחונו בה, ובכך הבטיחה את ניצחונם של ישראל במלחמה. ואת כל זה היא עשתה מהאוהל…

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

גאות להיות יהודיות
מעמד האישה ביהדות עם הרב זמיר כהן
תגובה להשמצות על מעמד הנשים ביהדות - א'
תגובה להשמצות על מעמד הנשים ביהדות - ב'
"החרדיות" מדברות
הרופאה שמספרת על פספוס חייה

ליצור קדושה מאוכל טוב ובית חם

שיחה טובה עם אמא יכולה לעשות לנו לפעמים הרבה סדר בראש

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

השיעור שלמדתי מאשתו השנייה של בעלי

זוג צעיר נישא, ומתברר שהבעל הוא, איך לומר, אפס גמור. לפחות בעיני רעייתו. האם ניתן לשנות אותו? להפוך אפס לעשר? מסתבר שהכול תלוי באישה. סיפור אמיתי הממחיש את כוחה העוצמתי של האישה - לבנות נפשות יש מאין

גדלתי בבית לא דתי ולא חילוני, "פרווה" כזה, באחד מיישובי הדרום. הבית שלנו היה פשוט, מסורתי. הוריי שלחו אותי לחינוך תורני.

הייתי תלמידה די טובה, ובבית הספר התחזקתי יותר ביהדות. כשהגיע זמן השידוכים, הייתי בחורה תמימה מאד. הכירו לי בחור שנראה טוב, ממשפחה טובה. היו בו צדדים מקסימים, והוא נראה כבן אדם הכי מיוחד שהכרתי.  

הבחור הנחמד הזה התגלה מיד אחרי החתונה, לא נעים לומר – כאפס מוחלט. הוא פשוט היה ישן עד השעות מאוחרות של הבוקר, או המוקדמות של הצהריים, תלוי מאיזה צד מסתכלים. הוא היה נעלם מהבית בכל עת שרצה, חוזר אליו בכל עת שרצה, ומסתובב עם חברים ריקים ואפסים בדיוק כמותו.

נולדו לנו חמישה ילדים, ואני נאלצתי להתמודד לבד. פרנסה, חינוך, ניקיון הבית. הכל. הוא היה מגיע, אוכל, ישן והולך שוב להסתובב. לפעמים היה מנסה להיכנס לאיזה עסק כושל. הייתי מזהירה אותו מראש, אך הוא היה מתלהב ומשקיע כספים. בדרך כלל זה היה נופל מהר, ועם תוספת של כמה חובות.

הוא מעולם לא היה רע אליי או אל הילדים. אבל לא היה לי שום דבר ממנו. למעשה, התייחסתי אליו כאילו הוא ילד קטן, ובאמת היה משהו ילדותי בהתנהגות שלו. הוא היה נפגע מכל דבר קטן, היה חלש מאד נפשית, ונשבר מכל התמודדות קטנה.

הוא טען שאני מנהלת לו את החיים. זה אולי היה נכון, אבל לא היתה לי ברירה. והאמת היא, שלא ניהלתי את החיים שלו, רק ניהלתי את הבית שלי, וכשהוא היה מגיע – הייתי חייבת להעיר לו על השטויות שהוא עושה, כדי שלפחות זה לא יעבור לילדים.

הילדים דווקא הסתדרו איתו לא רע. בסך הכל הוא מעולם לא היה בן אדם רע. הוא היה מנופף לי בעובדה שהילדים אוהבים אותו, ואני הייתי אומרת לו בקביעות: "בטח, איזה ילד זוכה שיהיה לו אבא ברמה שלו???"

* * *

יום אחד נמאס לי. החלטתי להתגרש. הוא התנגד. בוודאי שהתנגד. מה היה לו רע? יכול היה לבוא כרצונו למלון חמישה כוכבים, לאכול וללכת. הוא נלחם קשות וטען שהוא רוצה שלום בית. הלכנו לאלף יועצים ויועצות, וכולם הרימו ידיים. הם הבינו שאין מה לעשות. רובם המליצו לי להתגרש.

אחרי שלוש שנים של פירוד, קיבלתי ממנו גט. עשיתי זאת בחוכמה, שכנעתי אותו בנועם שאין לי משהו נגדו, ושהוא יוכל לראות את הילדים בלי שום הגבלה. הפעלתי רבנים ולחצים – והוא השתכנע. הרגשתי שיצאתי לחופשי. לא מבית כלא, מבית משוגעים. הוא לא היה אדם רע, רק ברמה מאד נמוכה.

שנה לאחר הגירושין, הבן אדם מתחתן שוב. שמחתי בשבילו ובשבילי. בסך הכל מעולם לא שנאתי אותו. אבל למען האמת, ריחמתי על אשתו החדשה, שעדיין לא ידעה לאיזה בוץ היא מכניסה את עצמה.

זמן מה לאחר שהם התחתנו, הזדמן לי להיפגש עם אשתו רינה (שם בדוי) באירוע מסוים. היא דווקא דיברה אליי יפה ובמאור פנים, וחשתי שאני מחבבת אותה – אולי מפני שריחמתי עליה?!

מהדברים שלה הבנתי שאין בלבה עליי. התפלאתי. הייתי בטוחה שהוא השמיץ אותי באוזניה, אבל רינה התייחסה אליי בידידות, ואמרה בפשטות כי היא יודעת שאנחנו לא התאמנו זה לזה. זהו.

כל כך פשוט וקל.

דווקא התייחסתי אליה יפה, שיבחתי את בעלי לשעבר באזניה. אמרתי לה שיש לו לב טוב. מה שאמת – אמת. מה עוד, שזה הדבר היחיד הטוב שיכולתי לומר עליו.

האמת היא, שעל אף שרינה היתה אישה מאד פשוטה – הרגשתי שאני מרגישה טוב בחברתה. חזרתי הביתה בתחושה מוזרה.

עם הזמן, אני מתחילה לשמוע שבעלי פשוט הולך ומשתנה. הוא החל לעבוד במקום מסויים, התמיד בעבודתו והתחיל להרוויח די יפה. שמעתי שהוא חוזר הביתה מיד אחרי העבודה, ושהוא עזב לאט לאט – לא בבת אחת – את כל החברים הרעים שלו. הבנות שלי סיפרו לי, שהוא לומד תורה בחברותא בערב, ומהבנים שמעתי שהוא מתעניין בלימודים שלהם ומעודד אותם.

הדבר היה לי מאד לפלא, ומשום מה גרם לי תחושת אי נוחות. לא הבנתי איך זה קורה.

הזדמן לי להיפגש עוד כמה פעמים עם רינה, והיא בכל פעם היתה משבחת אותי ואומרת לי דברים טובים על החינוך שנתתי לילדים שלי, ועל הסדר והניקיון שלהם. אחר כך היתה משבחת את בעלה ואומרת לי כמה הוא טוב ומיוחד. היא לא עשתה את זה מרשעות. היא ידעה היטב שאני זו שברחתי ממנו.

* * *

עברו מאז חמש עשרה שנה. חיתנתי כבר שתי בנות ושני בנים. לבעלי לשעבר יש ארבעה ילדים מאשתו השנייה, ואי אפשר להכיר אותו. הוא נהיה רציני, מתורבת, פשוט בן אדם אחר. מדבר בשקט, לא עושה שטויות. תמיד שילם מזונות בזמן, ולא היו לי איתו שום בעיות.

לפני חודשיים הגיע התשלום האחרון של המזונות. בני הקטן הגיע לגיל שמונה עשרה. זה לא היה העניין של הכסף, כמו הידיעה שעוד פרק בחיים חלף ועבר, ומאז עוברות בי כל מיני מחשבות, ואני מיום ליום נכנסת לעצב ולדיכאון.

לא יודעת איך דחקתי את המחשבות הללו כל השנים. אולי מפני שלא רציתי להכיר באמת. איך זה יכול להיות שבעל שהיה כל כך חדל אישים – אצלי – שהייתי אישה מושלמת, עקרת בית למופת ואישה חזקה שהחזיקה את הבית, איך זה יכול להיות שמיד לאחר שהשתחרר ממני – הוא נהיה בן אדם?

האמת היא שאני יודעת היטב את התשובה, מהשיחות שערכתי עם רינה לאורך כל השנים.

אני לא מצאתי שום סיבות להעריך אותו. לא עבודה, לא חוכמה, לא אחריות. כלום. את הלב הטוב שלו ייחסתי אולי לטפשות שלו. אבל היא העריצה אותו על כל דבר קטן. פעם היא סיפרה לי שהם היו בשייט בכינרת, בסירת מירוץ עם הילדים, והיא אומרת לי: "את יודעת איך הוא נוהג בסירה? הוא ניצח את כולם. הילדים היו בשמיים". אני צחקתי ובזתי לה בלבי: "הנה עוד סיבה להעריץ בעל – הוא שייט טוב". אבל עם הזמן, שמתי לב שהיא מעריצה בו כל דבר. לא מבקרת אותו כלל. גם כשהיתה לה ביקורת, היתה אומרת את זה בצורה עדינה ביותר.

בתחילת הדרך סיפרה לי שהוא ישן הרבה. היא בכתה באוזניי ואמרה: "מסכן, קשה לו, הוא עבר הרבה בחיים. היתה לו ילדות קשה. אני מדליקה בשבילו נר כל יום ומברכת שיהיה חזק. הוא לא אשם, אלא החיים שלו. בינתיים אני משתדלת שלא יפריעו לו, כדי שיתחזק ויצליח". כאלו מילים.

* * *

אני חושבת המון על הדרך שלה מול הדרך שלי, הצינית, הביקורתית, המשתלחת – ויודעת שאצלי פשוט לא היה לו סיכוי. אני דרשתי ממנו תוצאות, בלי להשקיע בו כלום. לא נתתי לו שום אשראי. להיפך, ביקשתי ממנו לפרוע חובות, בלי לתת לו את האפשרות לעבוד כדי לכסות אותם.

מזדמן לנו הרבה להיפגש בשמחות. רואים כמה טוב לו וכמה הוא מעריך אותה. אני לא מקנאה בה. אני יודעת שקנתה זאת ביושר. היא אישה מקסימה. עליה נאמר: "חוכמת נשים בנתה ביתה".

רינה היא אשת חיל אמתית. מכל הפשטות שלה יכולתי ללמוד הרבה. אני לא מרגישה שהיא לקחה ממני משהו. לעולם לא הייתי מצליחה לשנות את היחס לבעלי, ואילו היינו נשארים יחד, החיים שלי איתו היו גרועים וכואבים פי כמה. היא עשתה יש מאין. ממש ככה. הגדרתי אותו כאפס, ואילו היא נעמדה לפניו כספרה אחת ועשתה ממנו עשר.

רינה לא לקחה ממני דבר. היא נתנה לי את הידיעה מהי הדרך היחידה לשנות את הזולת: לא על ידי הערות ופגיעות. לא על ידי התרחקות, אלא על ידי נתינה, גם כשלא מגיע. נתינה ללא תנאי והרבה אשראי.

הקשר הטוב עם רינה ממשיך עד לימים אלה. היא עדיין חשה נחיתות מולי, ותמיד מתנצלת על כל דבר ומקפידה בכבודי, אבל בזמן האחרון אני חשה שאני לא ראויה להגיע לקרסוליה. היא אישה גדולה, אצילית, מיוחדת במינה.

האמת התגלתה לי פתאום במלוא עוצמתה. רינה, היא היא האישה שעליה נכתב המזמור "אשת חיל", וכשאני קוראת את המילים, אני נתקלת בה בכל שורה.

"אשת חיל מי ימצא

ורחוק מפנינים מכרה

בטח בה לב בעלה

ושלל לא יחסר",

ובעיקר: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" – המשפט הזה מתאר את רינה בדיוק נמרץ.

כעת אני מבקשת להינשא בשנית. רינה מנסה לעזור לי למצוא מישהו מתאים, ואני יודעת שאיני צריכה לברור יותר מדי. אם אתנהג כמותה, אוכל להפוך כל בן זוג למתאים ומיוחד, כי כמים הפנים אל הפנים – כן לב האדם לאדם.

* * *

אני רוצה להוסיף כאן כמה מילים אישיות לרינה:

"תודה לך, רינה, על הכל. תודה על מה שלקחת ממני, תודה על מה שנתת בי, תודה על מה שאת, ותודה על מה שעשית ממני".

מתוך הספר 'אנשים מספרים על עצמם' 

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

מפתחות לחיים: מעמד האישה ביהדות
האם אני פחות חשובה?
"חזנית וקוראת בתורה"
תחזירו לי את היום שלי