loader image
קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

הטבילה שהתורה ציוותה עליה נעשית באגן מים חיים, שנאגרו ישירות מהטבע ולא נעשה בהם שימוש קודם. למים החיים יש איכות רוחנית גבוהה, שכן הם מטהרים את האדם מטומאות שדבקו בו. אין זה דומה כלל לניקיון המושג באמבטיה שמביא לניקיון חיצוני גרידא, בעוד הטבילה במקווה מביא לידי טהרה רוחנית

מה ההבדל בין טבילה במקווה לבין רחצה במקלחת, ומהי המטרה שבטבילה זו?

האם שמירת טהרת המשפחה אינו מנהג קדום חסר תכלית? האם טבילה במקווה אכן יוצרת שינוי כלשהו אצל האישה? על הסיבות לקיום מצווה זו, השפעתה רוחנית וגם… על הקסם שזה מכניס לחיי הנישואין

נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, מחפשת כבר שנים רבות חיים בחלל. אבל איך מחפשים חיים בחלל? אחד הפרמטרים הוא הימצאותם של מים בכוכבי לכת רחוקים. הנחת היסוד של האסטרו-פיזיקאים היא שחיים יכולים להתקיים רק במקום שבו קיימים מים, ואם אין עדויות למים – הסיכוי למצוא חיים הוא קלוש. מים פירושם חיים, ולא בכדי התורה מכנה את המים פעמים רבות בשמם המלא: "מַיִם חַיִּים". המים מהווים לא רק 70% ממשקל הגוף שלנו, אלא גם את הנוזל הראשוני ביותר שאיתו נפגש העובר. כבר ברחם הוא עטוף בשכבת מים עבה שמספקת לו הגנה.

התורה הגדירה את הטבילה במים כאמצעי לטהרה, והמצווה לטבול חלה ביסודה גם על גברים וגם על נשים. הטהרה היתה בשיאה בזמן שבית המקדש עמד על תילו. באותם ימים הקשר בין האדם לבין ה' היה יותר ישיר ופשוט, ולטהרה היה חלק חשוב בכך. אולם מאז שחרב בית המקדש חלק ניכר ממנה הפך לפחות רלוונטי לחיינו. עם זאת, גם בימינו הטהרה מסלקת את המחסומים הרוחניים שעומדים בינינו לבין ה', ורבים מתארים את הטבילה כחוויה רוחנית גבוהה. בפועל, במציאות של ימינו ישנה משמעות הלכתית רק לטבילת נשים.

מה שיוצר טומאה הוא מגע עם מוות – לכן, המת הוא אבי אבות הטומאה, בעלי חיים מתים (ולא אלה שנשחטו בשחיטה כשרה) אף הם מטמאים ברמה מסוימת, וכך גם תהליכים ביולוגיים בגוף שיש בהם 'ירידה' בדרגת החיים (כגון וסת, לידה, שכבת זרע בגבר וכדומה). אם החיים עצמם הם הקדושה והטהרה, אז כל דבר שמעיד על אובדן של חיות הוא היפך הטהרה – הטומאה. קבלת הוסת מעידה על פוטנציאל לחיים שאבד ולא יצא לפועל, וכן גבר ששכבת זרע יצאה מגופו מקבל טומאה שכן הזרע הוא פוטנציאל לחיים. אף אישה שעוברת לידה, שהוא האירוע שמסמל את החיים בצורה הכי מובהקת, עוברת ממצב טהרה למצב טומאה שעד רגע הלידה גדלו בתוך גופה חיים וכעת נמצאים הם מחוצה לה. כלומר, כל חיות שמהתווה בתוך גוף האדם ונפלטת החוצה מביאה לידי טומאה רוחנית. ישנם גורמים נוספים המביאים לידי טומאה (כמו, נוכחות בבית עלמין, טומאת נבלה ועוד) כאשר לכל אחד ישנה רמת טומאה אחרת וכללי טהרה שונים. 

איך עובד המקווה?

משמעות המילה 'מקווה' היא בפשטות "מאגר מים", אולם המים שנמצאים במקווה אינם מי ברז רגילים. הטבילה נעשית בתוך "מים חיים" – מי מעיין או מי גשמים במצבם הראשוני והבראשיתי, שלא נותקו מן הקרקע (או מחוברים אליה ע"י השקה). בעבר היו טובלים במעיינות המצויים בחיק הטבע, אך הדבר אינו כל כך אפשרי לרוב האנשים, לא תמיד נוח וגם יש בו אתגרים הלכתיים לא קטנים. לכן נבנו המקוואות – בריכות של מים נקיים, מחוממים, כשרים כהלכה והכי חשוב, טהורים. רק במים כאלה מתקיים גם אפקט הטהרה, ולא ניקיון בלבד כפי שמתקיים ברחצה רגילה במי אמבטיה. ניקיון במקלחת עם תחליבי רחצה שונים לעולם לא יביאו לידי טהרה, מכיוון שטבילה במקווה הינה פעולה מטא-פיזית, רוחנית שמעבר לגוף ולא חיצונית גרידא. אומנם ההכנות הנדרשות טרם הטבילה עוסקות בניקיון חיצוני כדי למנוע חציצה בין הגוף לבין מי המקווה החיים, אך עצם פעולת הטבילה לא קשורה כלל לניקיון. ניקיון במקלחת הינה פעולה חיצונית, בעוד טבילה במקווה הינה פעולה פנימית המשפיעה על החלק הגבוה באדם – הנשמה.  

בניית מקווה כשר תוך שמירה על היגיינה גבוהה מצריכה ידע רב. על גג המקווה נאגרים בדרך כלל מי הגשם, ומשם הם יורדים בדרך מיוחדת אל מאגרים נוספים שמהם מתמלאת בריכת הטבילה. המים שבהם טובלים מחוטאים ומוחלפים בתדירות גבוהה, אך כל הזמן מחוברים לאותו מאגר טהור של מי גשם ("אוצר"). מבחינה הלכתית הדבר שומר על טהרת המים ומאפשר לטבול במים נקיים – וחיים. 

בניית מקווה ותיחזוקו היא כאמור משימה מורכבת, שכוללת פרטים רבים המצריכים בקיאות הלכתית והנדסית בתהליך הבנייה. גם תהליך התחזוקה דורש הבנה גדולה, למשל לוודא שהמים אכן לא ייכנסו לשום כלי שיהפוך אותם למים שאובים, ולא תהיה מעורבות של יד אדם בתהליך. במהלך בניית המקווה מוודאים האחראים לכך שהכל נעשה באופן רציף וכי המים שזורמים אל המקווה הינם אכן מים מטהרים. כיום המקוואות אינם רק כשרים הלכתית אלא מרשימים ואסתטיים ברמות הגבוהות ביותר – כמעט בכל ישוב אפשר למצוא "מקווה-ספא", ברמת גימור שאינה מביישת את בתי המלון היוקרתיים ביותר.

מתנה מיוחדת לנשים בלבד

במציאות של ימינו יש להבחין בין טבילה של גברים לטבילה של נשים: טבילה של גברים נעשית בימינו כמעט אך ורק מצד תוספת טהרה. יש גברים הנוהגים לטבול מדי בוקר לפני התפילה, ורבים נוהגים לטבול בימי שישי ובערבי חג, אך אין זה דין מחייב. גם אצל נשים הטבילה משמשת לחידוש הקשר עם ה', אלא שאצלן ישנה מצווה מיוחדת המיועדת להן: טהרת המשפחה (נידה).
למעשה, ישנן שלוש מצוות בתורה שניתנו לנשים באופן מיוחד, והן בראשי תיבות: הח"ן – הדלקת הנר, הפרשת חלה ונידה. אומנם גם הגברים חייבים בהן, אלא שלנשים יש קדימות בקיומן משום שהן נוגעות לבית היהודי ולקשר שבין איש לאישה, שאלו הם יסודות מהותיים בנפשה של האישה.

התורה קבעה ביחס לקשר הזוגי בין איש לאישה מצווה המכונה "טהרת המשפחה" הקובעת כי מדי חודש בני הזוג צריכים לפרוש ממגע זה עם זה, והם יהיו מותרים במגע רק לאחר סיום מועד הוסת הנבדקת ע"י בדיקת האישה, ספירה של "שבעה נקיים" (שבעה ימים לאחר סיום הוסת), וטבילת האישה במקווה על פי הכללים שנקבעו בהלכה.
חשוב לדעת כי איש ואישה המקיימים יחסים אישיים בזמן שהאישה אינה בטהרה (כלומר ללא טבילה במקווה כנדרש) עוברים על איסור כרת. 

מעבר לערך של קיום המצווה, לשמירת טהרת המשפחה ישנם יתרונות רבים ברמה הזוגית. זמני הקירבה והריחוק מאפשרים התחדשות וריענון של הקשר, וגם את היכולת להתבונן בצדדים השונים של בני הזוג שבדרך כלל נדחקים הצידה. יש תקופות שבהן יש קשר יותר גופני ויש תקופות של קשר יותר נפשי, אך בפועל הם משלימים זה את זה. זהו סוד שימור הקשר לאורך שנים, וגם סוד היכולת להעמיק אותו עוד ועוד לאורך הדרך.

לקבלת הדרכה וייעוץ יהודי נשי-אישי בנושא 'טהרת המשפחה' (ללא עלות) ניתן לפנות למחלקת 'מתחברות' של ארגון הידברות בטל' 02-6301516 או במייל [email protected]

 

המשך קריאה ↓

1

קיצור הלכות טבילה

התורה קובעת כי מרגע שאישה קיבלה וסת, היא ובן זוגה מנועים ממגע פיזי, ואפילו נגיעה קלה, עד לאחר טבילתה במקווה. לאחר שמסתיים הדימום (בדרך כלל בסביבות 5-4 ימים), האישה מבצעת "הפסק טהרה" שנועד לוודא שהדימום אכן נפסק. מרגע זה היא סופרת "שבעה נקיים" – שבוע שבו היא מוודאת כי הוסת אינה ממשיכה בעוצמות חלשות יותר. בלילה שלאחר סיום שבעת הנקיים (כלומר בלילה השמיני) היא רשאית לטבול במקווה ולשוב לבעלה – עד לפעם הבאה שתקבל וסת. גם אישה לאחר לידה זקוקה לתהליך טהרה, שנמשך בדרך כלל זמן ארוך יותר. כלות נוהגות לטבול באחד הלילות הסמוכים לחתונתן, כדי להיכנס לחופה ולהתחיל את הקשר הזוגי בטהרה.

המשך קריאה ↓

4

טבילה לפני הספירה

מקוואות אינם המצאה חדשה: מקוואות עתיקים מתקופת בית שני (לפני יותר מאלפיים שנה!) הם ממצא נפוץ למדי בארץ; אפילו במצדה התגלו מקוואות, למרות שהיא ממוקמת במדבר וכמעט ולא יורדים בה גשמים. החוקרים הבחינו בתופעה מעניינת במקוואות העתיקים: ברבים מהם ישנו פתח כפול, וההשערה היא שאחד שימש לכניסה והשני ליציאה. מסתבר שאלה היו מקוואות "תעשייתיים", שנועדו לטבילה של המונים. כאשר היה צורך שכמות אנשים רבה תיטהר (כמו לפני עלייה לרגל לירושלים אל בית המקדש בשלושת הרגלים), שביל אחד שימש לנכנסים למקווה ושביל שני ליוצאים. טכנולוגיה של פעם…

המשך קריאה ↓

2

טבילה ללא חציצה

אחד הדברים המעכבים את הטבילה מכונה "חציצה". ההלכה קובעת כי בעת הטבילה במים כל הגוף צריך להיות מכוסה במים, ללא כל הפסק של חומר או חפץ מסוים. חציצה כזו יכולה להיות טבעות ותכשיטים, לק ציפורניים, עדשות מגע, תחבושות (כל עוד ניתן להסירן מבחינה רפואית) וכדומה. הבלנית, שהיא האחראית על תפעול המקווה, הנמצאת במקווה מסייעת לשים לב לכל הדברים שעלולים לשכוח, ומוודאת מבחוץ כי במהלך הטבילה שום חלק לא נשאר מחוץ למים.

המשך קריאה ↓

5

חם או קר?

פעם נאלצו לטבול במים קרים, ולעתים אף במי קרח, אך כיום כמעט כל המקוואות מחוממים ומגיעים לטמפרטורה נעימה למדי. והנה מסתבר שלא כולם אוהבים מים חמים. החוקר אביתר מרינברג מציין כי למרות שטבילה במקווה עם מים חמים נעימה ולכן יש יותר סיכוי שהיא תהיה ארוכה יותר (וגם כשרה יותר, כי אף חלק בגוף לא יישאר בחוץ), מסתבר שיש כאלה שמעדיפים דווקא טבילה במים קרים. חלק מהנשים ציינו כי הן מרגישות רעננות ו"טהורות" יותר דווקא כאשר המים הם מעט קרירים. במקוואות גדולים, בעיקר של גברים, אפשר למצוא מספר בריכות טבילה בטמפרטורות שונות, ובמקוואות החדישים אפילו מציינים בשלט אלקטרוני מעל הבריכה את הטמפרטורה המדויקת…  

המשך קריאה ↓

3

היהלום שבשן

בגלל חשיבותם של המקוואות לאורח החיים היהודי, בכל מקום אליו הגיעו יהודים הוקם גם מקווה. בזמן השואה, אחת הדרכים האכזריות של הגרמנים לפגוע ביהודים הייתה לסגור את כל המקוואות. שאלות רבות הגיעו לרבנים: כיצד מקיימים קשר זוגי במצב כזה, והאם בכלל ניתן להתחתן? כך למשל, בחורף 1939 קבע מנהל מחלקת התברואה של העיר ורשה כי מי שיטבול במקווה יקבל עונש כמו על מעשה חבלה – באותם ימים, משמעות הדבר הייתה עשר שנות מאסר עד עונש מוות. מודעות נתלו על תשעת המקוואות שהיו בוורשה, אולם הנשים היהודיות לא ויתרו. בעליו של אחד המקוואות פרץ פתח למקווה דרך קיר משותף במרתף סמוך, ולמרות העונש הקשה – נשים הגיעו למקום מדי ערב לטבול, תוך שהן מסכנות את חייהן.

המשך קריאה ↓

1

קיצור הלכות טבילה

התורה קובעת כי מרגע שאישה קיבלה וסת, היא ובן זוגה מנועים ממגע פיזי, ואפילו נגיעה קלה, עד לאחר טבילתה במקווה. לאחר שמסתיים הדימום (בדרך כלל בסביבות 5-4 ימים), האישה מבצעת "הפסק טהרה" שנועד לוודא שהדימום אכן נפסק. מרגע זה היא סופרת "שבעה נקיים" – שבוע שבו היא מוודאת כי הוסת אינה ממשיכה בעוצמות חלשות יותר. בלילה שלאחר סיום שבעת הנקיים (כלומר בלילה השמיני) היא רשאית לטבול במקווה ולשוב לבעלה – עד לפעם הבאה שתקבל וסת. גם אישה לאחר לידה זקוקה לתהליך טהרה, שנמשך בדרך כלל זמן ארוך יותר. כלות נוהגות לטבול באחד הלילות הסמוכים לחתונתן, כדי להיכנס לחופה ולהתחיל את הקשר הזוגי בטהרה.

המשך קריאה ↓

2

טבילה ללא חציצה

אחד הדברים המעכבים את הטבילה מכונה "חציצה". ההלכה קובעת כי בעת הטבילה במים כל הגוף צריך להיות מכוסה במים, ללא כל הפסק של חומר או חפץ מסוים. חציצה כזו יכולה להיות טבעות ותכשיטים, לק ציפורניים, עדשות מגע, תחבושות (כל עוד ניתן להסירן מבחינה רפואית) וכדומה. הבלנית, שהיא האחראית על תפעול המקווה, הנמצאת במקווה מסייעת לשים לב לכל הדברים שעלולים לשכוח, ומוודאת מבחוץ כי במהלך הטבילה שום חלק לא נשאר מחוץ למים.

המשך קריאה ↓

3

היהלום שבשן

בגלל חשיבותם של המקוואות לאורח החיים היהודי, בכל מקום אליו הגיעו יהודים הוקם גם מקווה. בזמן השואה, אחת הדרכים האכזריות של הגרמנים לפגוע ביהודים הייתה לסגור את כל המקוואות. שאלות רבות הגיעו לרבנים: כיצד מקיימים קשר זוגי במצב כזה, והאם בכלל ניתן להתחתן? כך למשל, בחורף 1939 קבע מנהל מחלקת התברואה של העיר ורשה כי מי שיטבול במקווה יקבל עונש כמו על מעשה חבלה – באותם ימים, משמעות הדבר הייתה עשר שנות מאסר עד עונש מוות. מודעות נתלו על תשעת המקוואות שהיו בוורשה, אולם הנשים היהודיות לא ויתרו. בעליו של אחד המקוואות פרץ פתח למקווה דרך קיר משותף במרתף סמוך, ולמרות העונש הקשה – נשים הגיעו למקום מדי ערב לטבול, תוך שהן מסכנות את חייהן.

המשך קריאה ↓

4

טבילה לפני הספירה

מקוואות אינם המצאה חדשה: מקוואות עתיקים מתקופת בית שני (לפני יותר מאלפיים שנה!) הם ממצא נפוץ למדי בארץ; אפילו במצדה התגלו מקוואות, למרות שהיא ממוקמת במדבר וכמעט ולא יורדים בה גשמים. החוקרים הבחינו בתופעה מעניינת במקוואות העתיקים: ברבים מהם ישנו פתח כפול, וההשערה היא שאחד שימש לכניסה והשני ליציאה. מסתבר שאלה היו מקוואות "תעשייתיים", שנועדו לטבילה של המונים. כאשר היה צורך שכמות אנשים רבה תיטהר (כמו לפני עלייה לרגל לירושלים אל בית המקדש בשלושת הרגלים), שביל אחד שימש לנכנסים למקווה ושביל שני ליוצאים. טכנולוגיה של פעם…

המשך קריאה ↓

5

חם או קר?

פעם נאלצו לטבול במים קרים, ולעתים אף במי קרח, אך כיום כמעט כל המקוואות מחוממים ומגיעים לטמפרטורה נעימה למדי. והנה מסתבר שלא כולם אוהבים מים חמים. החוקר אביתר מרינברג מציין כי למרות שטבילה במקווה עם מים חמים נעימה ולכן יש יותר סיכוי שהיא תהיה ארוכה יותר (וגם כשרה יותר, כי אף חלק בגוף לא יישאר בחוץ), מסתבר שיש כאלה שמעדיפים דווקא טבילה במים קרים. חלק מהנשים ציינו כי הן מרגישות רעננות ו"טהורות" יותר דווקא כאשר המים הם מעט קרירים. במקוואות גדולים, בעיקר של גברים, אפשר למצוא מספר בריכות טבילה בטמפרטורות שונות, ובמקוואות החדישים אפילו מציינים בשלט אלקטרוני מעל הבריכה את הטמפרטורה המדויקת…  

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

גאונות: הכלי היהודי ששומר לנו על הזוגיות
איה קרמרמן בשיתוף אישי על הזוגיות שלה
מה המדע אומר על מים של מקווה?
טהרת המשפחה מובילה לזוגיות טובה
3 דק' קסומות על זוגיות איכותית
מה עושים במקווה? מדריך מצולם
סודה של המשפחה היהודית
מה הזוהר הקדוש אומר על טבילה במקווה?
נשים חילוניות מספרות על הטבילה שלהן
מה ההיגיון לטבול דווקא במקווה טהרה?
מה קורה מבחינה אנרגטית אחרי המקווה?
עד כמה זה עוזר לקשר הזוגי?

פעם ראשונה עם פרפרים בבטן

פעם ראשונה שאת הולכת למקווה? בואי נדבר על זה

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

הצאנ'ס האחרון של הנישואים

"החלו הנסיונות להרות. שנה. שנתיים. ו... עוד אחת. מהר מאוד הם הבינו שיש כאן בעיה. מביטים היו בעיניים כלות על המשפחות שסביבם. מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל. מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם"

חני ליפשיץ, שלוחת בית חב"ד קטמנדו-נפאל מספרת:

"כבר כמה ימים יושבת אצלנו לימור (שם בדוי), שקטה ומהורהרת. מדי פעם שואלת שאלה כזו או אחרת, אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. לצידה יושב אמיר בעלה, זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין.

"זהו חני, אני תקועה," היא אומרת לי, "תקועה לגמרי". היא מרגישה תקועה, אבל האצבעות שלה זזות מהר בתוך הכיסים. אין לה עוד מה לומר. שותקת, אמרה מספיק. לא תמיד יש צורך להכביר במילים והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם. אני שותקת יחד איתה.

בהתחלה, הכול היה טוב כל כך. לימור הילכה בין האנשים כשקסם הנישואין הטובים מעטר את ראשה, ועיניו של אמיר האירו את חלונות העיר תל אביב.

ואז החלו הניסיונות להרות. שנה. שנתיים. ו… עוד אחת ועוד אחת. מהר הם הבינו שיש כאן בעיה. מביטים בעיניים כלות על המשפחות של חבריהם סביבם, מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל, מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם.

למה? למה לכולם כן, ורק להם לא?

"לא חסכנו באמצעים," סיפרה לי. "אין מומחה שלא ביקרנו אצלו, אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה: זה לא יקרה!". ופתאום החלומות נהפכו לאפורים, האור בעיניו של אמיר כבה לגמרי. חילוקי הדעות והמריבות קנו משכן של קבע בביתם. הם שכחו מתי הייתה הפעם האחרונה בה חייכו האחד לשנייה.

רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואין הטובעת, החליטו על מוצא אחרון. עזבו את הזריקות והטיפולים וארזו את תרמיל הדרכים העזוב, לנקות את הראש ולנסוע הכי רחוק שאפשר. לנפאל, להודו ואולי גם סין. "אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס – סימן שאין לזה סיכוי".

כשהיא מתיישבת אצלי בקטמנדו הדמעות מגיעות כשהיא זועקת "גם פה זה לא מצליח!". הצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים, והעצב שובר את מקלות ההליכה. היא בוכה לי על הכתף ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.

אני לא יודעת מה קרה לי כשאני מחזיקה לה את היד ואומרת פתאום: "לימור, אני רוצה שתבואי איתי לטבול," הבטן שלי מתהפכת. מאיפה זה יצא לי עכשיו? היא עוזבת את אחיזתי באחת.

"לטבול… במקווה כאילו? מה פתאום לטבול?" היא קמה מן הספה. "אני כבר טבלתי פעם אחת לפני החתונה וזה לגמרי הספיק לי, לא תודה!".

"אבל את לא מבינה!" אני חותכת את דבריה. "את תבואי איתי לטבול ויהיה לך ילד!".

מה קורה לי? זו כל כך לא אני! "אני מבטיחה לך, לימור!" אני זועקת לעברה, "יהיה לך ילד!".

מה? מי אני בכלל? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה בטחון? אבל באותו רגע הרגשתי שאני שליחה, צינור. שאני מעבירה מסר מעולם אחר.

היא מביטה בי כנשוכת נחש. כעוסה ומאוכזבת מטיחה בי "תתביישי לך חני! איך את מעיזה להבטיח לי דבר כזה? עשר שנים אני מתרוצצת מרופא לרופא, ואף אחד מהם לא מעז להבטיח לי ילד, ואת מכירה אותי דקה וחצי וכבר מעיזה?!".

הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה. צעדיה חפוזים בדרכה אל דלת היציאה.

רגע לפני שהיא אוחזת בידית אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים ומבקשת אותה להקשיב לי, רק עוד רגע אחד.

"אין לנו כאן מקווה" אני מספרת לה. "אנחנו טובלות פה בנהר. בשביל לטבול צריך לנסוע שעה וחצי. לטפס עוד שעה בהרים ולהגיע לנהר קפוא. בשביל לטבול צריך לשבור קרח!".

הדמעות מתגלגלות במורד לחיי, מאיפה הן הגיעו בכלל?

"אני רוצה שתבואי איתי לטבול," אני מתחננת. "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח, ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד!".

הידיים הקרות שלה מתחממות אט אט, המבט בעיניה מתרכך.

"מאיפה באת לי פתאום, חני?" ממלמלת. "מאיפה באת לי? די. אנחנו כבר ויתרנו. ו… מה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי. אנחנו לא מאמינים בדברים האלה. מה אני אגיד לו?".

אני מרגיעה אותה שלא תדאג. חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.

המלחמה בתוכה נרגעת אט אט, עיניה מתבהרות, קרני השמש הבאים מן החלון משרטטים נקודות של חן ורוגע על לחייה.

"את יודעת מה? בואי, חני" היא אומרת לי. "בואי נלך לנהר"

אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת…

בשבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה כל יום. אנחנו יושבות ומדברות, לומדות את משמעותה של טהרה. על הכוח של האישה היהודית, על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות, והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ועוגת הקינמון של הבוקר.

אמיר באמת התנגד בהתחלה. אבל כשהגיע יום הטבילה, הוא הגיע איתה כדי לחכות לה עד שתחזור. הוא נכנס ראשון ולימור מיד אחריו, הייתה לבושה בשמלה לבנה עם אור כזה בעיניים. אור שאני בטוחה שגם אמיר לא ראה הרבה מאוד זמן.

***

ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס. אנו בדרכנו אל הכפר בודהא נילקנתא – שם נמצא הנהר "שלנו". באוטובוס הישן אין חלונות. הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכיסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים, עשרה תרנגולות ושלוש עיזים, ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה.

לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה, כפסע בינינו לבינה. בכל פעם שזה קורה אני מגניבה מבט חושש אל לימור אבל היא קורנת, שום דבר לא אכפת לה. כשאנחנו יורדות מן האוטובוס הטבע שר לנו שיר של יום. הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר, קופים מרקדים מעץ לעץ. הירוק מתערבב בתכלת שמיים.

אני כבר רגילה למראות, אך לימור מוקסמת לגמרי. יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם הכוכבים. הדרך למעלה ארוכה ומתישה, ואנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם, על נשים צדקניות שזו הייתה דרכן לטבול מיד חודש בחודש.

הנה אנו פוסעות בפסיעות שלהן כעת, מתחברות אליהן בעליה התלולה הזו אל מרומי הכפר. אני כבר יודעת שדווקא הפשטות במקום בו זכינו להיות שליחים, נפאל הנפלאה והקדומה שבה אנו חיים, זו שמרבית שעות היום אין בה חשמל, שהמים לא תמיד זורמים בברזים, העוני מחפיר, התשתיות לקויות, היא זו המקרבת אלינו כל כך הרבה נשמות. למדנו פעם אחר פעם לקחת את המכשולים והקשיים למקום של עוצמה ותועלת.

את העלייה שאני עולה כעת עם לימור עלו איתי עשרות נשים, שבמקום ממנו הן באו חששו כל כך, ודווקא כאן נשבר הקרח. סיפורי המקווה בנהר שבה את ליבן, החוויה הנשית בטבע קסמה להן. רק הן מול בורא עולם וההרים שממול לוחשים תפילה.

כשאנחנו מגיעות למקום, החושך מכה בנו. אבל אני כבר מזהה כל סלע וזיז בעיניים עצומות. פניה של לימור מאירות כלבנה. אנו כמעט לא זקוקות לפנס הראש שמאיר לנו.

"בואי" אני מבקשת קודם שניגש לנהר. "שבי איתי רגע. יש שיר שאני אוהבת לשיר עם הבנות לפני הטבילה". המים העולים מן הנהר שרים איתנו. הציפורים עוצרות ממעופן.

"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" אני שרה. לימור חוזרת אחרי מילה במילה, ראשה מונח על כתפי, ידינו אוחזות זו בזו. "שעת רחמים ועת רצון מלפניך…".

אני מוציאה את הגרזן מן התיק, ניגשת לנהר ושוברת את מעטה הקרח שעוטף אותו. המים קפואים תחת אצבעותיי. לימור ממתינה כשהיא רועדת, ולא רק מהקור. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת צעקה: "אהההה! זה קפואאאאאא". יבבות קולה מגיעות עד כיסא הכבוד. כוכבי שמיים יורדים מטה כשהיא יוצאת מן הנהר, טהורה ושקטה.

אני מכבדת את הרגע. לא מכבירה במילים. רק מחבקת אותה בחיבוק של תפילה. אנו יושבות על העפר התלול. שתי נשים מול הבריאה כולה.

מתפללות.

מבקשות…

למחרת היא נסעה עם אמיר להודו ומשם לסין. לא נשארנו בקשר. ניסיתי להתחקות על עקבותיה בכל מיני דרכים אך לשווא. היא פשוט נעלמה לי.

***

אחרי עשרה חודשים צלצל הטלפון בביתי.

"חני?"

"כן…" זיהיתי את קולה, "לימור?".

זו הייתה היא, אך אני שמעתי רק בכי.

לקח לה זמן לספר.

לספר שקרה להם נס, ממש אתמול.

נולדה להם בת.

והיא קראה לה: נסיה.

 

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

לשמור טהרת המשפחה – מה ייצא לי מזה?!
הסוד היהודי: איך שומרים על הזוגיות משחיקה?
הטרנד החדש: נשים חילוניות טובלות במקווה
כשאחותי החילונית טבלה לראשונה במקווה
המקווה – שער התענוגות
ירח דבש, בכל חודש מחדש
מה זה מקווה?
לא לנשים בלבד
מהו ההבדל בין מקווה לבין אמבטיה?