אנו חיים בתקופה שבה כולנו טרודים, לחוצים ומנסים להספיק כמה שיותר במרוץ כנגד הזמן. אנו מוקפים בטלפונים חכמים, רשתות חברתיות, אתרי חדשות, עיתונים, טלוויזיה, תקשורת, מסרונים, רשימות To Do, יומנים דיגיטליים, תזכורות… העולם היום הוא מקום הרבה יותר לחוץ ממה שהיה בעבר. באורח החיים המודרני, שבו כולם דורשים את תשומת הלב שלנו – זמן לרגיעה, למחשבה, להתעמקות ומנוחת הנפש, הפך לגדר מותרות.
למה לא כל יום שבת?
התורה מספרת שהעולם נברא בשישה ימים. בכל אחד מימות השבוע נברא דבר אחר – אור וחושך, שמש, ירח וכוכבים, צמחים, בעלי חיים ואדם. בסיום היום השישי, שבת אלוהים ממלאכתו. היום השביעי מיוחד בכך שלא נברא בו שום דבר, הוא נעשה ליום שכולו עונג ומנוחה. וכך גם אנחנו נוהגים לפסוק ממלאכה ליום שלם, מדי שבוע.
כל השבוע אנחנו משתדלים לשפר את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר, ומרבים בעשייה ובפעילות. יום אחד בשבוע מוקדש להקשבה ולהפנמה של מה שעשינו ולמה שמתרחש סביבנו. השביתה ממלאכה איננה עונש; היא חלק מהותי של המלאכה, כמו הרגע שבו צייר צועד לאחור ומביט בהתפעלות בתמונה שסיים לצייר זה עתה. הוא נהנה מהיופי שלה כמו שהיא, גם אם יש עוד מה להוסיף ולשנות.
השבת מעודדת אותנו להתחבר למשפחתנו, לעצמנו, לעולמנו הפנימי. היא אומרת לנו להתנתק מהטכנולוגיה, מהמסכים, מהצורך "להספיק". בשביתה הכפויה שלה, היא מעבירה אותנו מעולם העשייה – Doing, לעולם ההוויה – Being. היא נותנת שלווה, ומטעינה את מצברי הנשמה מחדש. ימות החול הם החיים עצמם; השבת מזכירה לנו בשביל מה חיים.
קדושת השבת גדולה כל כך, עד שהיא מצליחה לרומם לא רק את הנשמה, אלא גם את הגוף. "עונג שבת" פירושו ליהנות מאוכל משובח, לשתות יין טוב, לישון קצת יותר מהרגיל. הגשמיות, שבימי החול מושכת אותנו למטה, הופכת על ידי קדושת השבת למכשיר התרוממות.
השבת כרעיון חברתי מתקדם
לשבת יש גם פן חברתי מובהק. התורה מסבירה שהשבת עצמה מהווה זיכרון להיותנו עבדים חסרי זכויות במצרים, עת היינו משועבדים למערכת כלכלית חזקה שאיש לא יכול היה להתנגד לה. שמירת השבת היא הביטוי המובהק לחירות האדם – שביעית מחייו שבה אינו משועבד לשום ציווי או גחמה אנושיים.
"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה', י"ד).
השחרור שמביאה עמה השבת טומן בחובו משמעות מוסרית אדירה. זו הייתה טענתו של נתן שרנסקי, אסיר ציון מפורסם ברוסיה הסובייטית, ולימים שר בממשלת ישראל ויושב ראש הסוכנות היהודית. כשנשפט במשפט שתוצאתו הייתה כבר ידועה מראש, אמר באומץ לב לשופט:
"אתה, אדוני השופט, חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך מכיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך, ואילו אני אהיה משועבד מכיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך, השופט, קבעו מראש מה לומר. גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת, וזה חמור פי כמה" (נתן שרנסקי, "לא אירע רע", 1989).
זו אחת הסיבות שהתורה רואה בחילול שבת עבירה חמורה כל כך – חיים ללא שבת הם חיים ללא חירות. ואם גוזלים מן האדם את חירותו, גוזלים גם את משמעות חייו, את נפשו ואת גופו גם יחד.
מאז ומעולם, שמירת השבת הייתה מאפיין יסודי של החברה היהודית. ואילו כיום אנו רואים שכאשר שמירת השבת מתרופפת במרחב הציבורי, אנשים נאלצים לעבוד ללא הפסקה, להפסיד את הזמן היקר עם משפחותיהם ולאבד את החירות הרוחנית שלהם. כמה חבל…
השבת שומרת עליך
בעשורים האחרונים, נוכחותם של אמצעי התקשורת והמכשירים האלקטרוניים בחיינו גורמים לניכור הולך וגובר בתוך המשפחה. שאלתם פעם את עצמכם כמה זמן פנאי במשך היום הקדשתם לצפייה בטלוויזיה או לגלישה באינטרנט? ולעומת זאת, כמה זמן פנאי במשך היום הקדשתם לשיחה רגועה מול אשתך / בעלך או הילד שלכם?
אמצעי הבידור מציעים לנו מידע מרתק ומסקרן, ולכן קל מאוד לרובנו להישאב לעוד שעה של הנאה מול המחשב או הטלוויזיה, במקום להקדיש זמן יקר זה לבני ביתנו.
משפחה מלוכדת הייתה תמיד מאפיין בולט מאוד של היהודים שומרי המצוות, והשבת היא גורם משמעותי בכך. הבילוי יחד זה במחיצת זה במשך יום שלם מדי שבוע, תוך כדי סעודות השבת המלוות בשיחה רגועה ובאווירה טובה, הוא הזדמנות מצוינת להעמיק את הקשרים המשפחתיים.
פסיכולוגים ממליצים לפנות זמן איכות משפחתי מיוחד ללא הפרעות של טלפונים, מכשירי טלוויזיה ומסכים אחרים, גם אם לעיתים יש צורך לכפות אותו באופן לא טבעי.
זהו בדיוק תפקידה של ה"כפייה" לא לעשות דברים מסוימים בשבת. זוהי מתנה גדולה, שכן היא מסייעת לנו להגן על עצמנו מעצמנו. הגבלות חיצוניות נתפסות כמצמצמות את החירות, אך באופן פרדוקסלי – פעמים רבות הן דווקא אלה שמאפשרות אותה, כפי שכתב ד"ר גורדון ניופלד, פסיכולוג משפחתי בעל שם עולמי:
"תבניות והגבלות משמרות את החשוב לנו ביותר. חלק מתפקידה של תרבות הוא להגן על ערכים שאנו אוהבים' אבל איננו חווים כדחופים בחיי היום־יום. רק לעיתים רחוקות תחושת הדחיפות שלנו חזקה דיה כדי להניע אותנו לכבד צרכים אלה בעקביות.
כשהתרבות שלנו נשחקת, התבניות והריטואלים שמגינים על חיי המשפחה… נשחקים אף הם בהדרגה. מכאן החשיבות של הצבת תבניות, כל עוד בידינו הכוח לעשות זאת. אם נשאיר זאת לגורל, משפחותינו יתפרקו בהדרגה בגלל עיסוקים אישיים, דרישות חברתיות, לחצים כלכליים. אם לא מקצים מועד ומקום ולא יוצרים ריטואלים, הלחצים של מה שדחוף יותר יגברו באופן בלתי נמנע" (גורדון ניופלד, "אחזו בילדכם", 2008).
כולנו יודעים שכדי לממש את הרצון שלנו באמת, אנחנו זקוקים להגבלות. אדם שרוצה לרדת במשקל חייב לצמצם את כמות האכילה ולשפר את התזונה. אדם שחולם לכתוב ספר לא יכול לגלוש כל היום באינטרנט. ספורטאי שרוצה להגיע לאולימפיאדה חייב להתמסר לאימונים, ותוך כדי כך לוותר על הרבה דברים אחרים. האנשים המצליחים ביותר בעולם הגבילו פן אחד של החיים כדי להשיג את הפן העמוק יותר שאליו הם שאפו.
בדיוק מאותה סיבה נתן לנו בורא עולם את השבת, עם כל ההגבלות שבה. הוא ידע שרק על ידי המגבלות נוכל להשיג את קדושת השבת באמת. כמו שאמר אחד העם, "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל". משום שהשבת היא ריטואל מושלם להשגת שפיות: יש לה זמן מוגדר, טקסים משלה, ורשימה ארוכה של הפרעות שיש להימנע מהן. מתכון עם המלצות של יותר משלושת אלפים שנה…
השבת כיום של שלמות נפשית
כשאלוהים שבת ממלאכתו ביום השביעי, הוא עשה זאת משום שבאותו רגע שום דבר לא חסַר עוד. הכל היה טוב כפי שהוא, לא היה צריך לתקן שום דבר (גם אם נראה שכן). העולם הגיע לשלמות: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א', ל"א). התורה מלמדת אותנו שמדי שבוע, ביום השבת, העולם חוזר לאותה שלמות שהייתה בו כשהסתיימה בריאתו, וזה מה שהיא רוצה להקנות לנו – את היכולת ללכת צעד אחד אחורה ולקבל את המציאות. לפרוש ממלאכה פירושו להפסיק לשפוט את המציאות ללא הרף. כשנחדל מכך, נוכל לקבל את העולם כמו שהוא, גם אם נראה לנו שהוא לא מושלם. לא צריך לנסוע לשום מקום, לא להשלים משהו דחוף, לא לכתוב, לא לצייר, לא להעביר דירה. הכל טוב כמו שהוא, וזוהי השלמות האמיתית ביותר.
השבת היא אמירה שהעולם מושלם בדיוק כפי שהוא, וזוהי ההזדמנות לטעום את טעם השלמות הנצחית כבר בעולם הזה. יום שבו אפשר לטעום מהטעם המתוק של הנצח: "שבת – אחד משישים לעולם הבא" (מסכת ברכות, דף נז).
השבת כיום של התעלות רוחנית
פתחנו בכך שהשבת היא היום שבו שבת אלוהים מכל מלאכתו. שמענו על שביתה אצל מורים, אצל עובדי הרכבת, אבל האם אלוהים יכול לשבות? והרי אין לו גוף ואין לו דמות, ולא ייתכן שששת ימי הבריאה "עייפו" אותו. אז למה הכוונה בדיוק כשנאמר שהוא שבת?
בתורת הסוד נאמר כי במהלך בריאת העולם לא כל כוחותיו של אלוהים נחשפו. כדי שה' יוכל לברוא את העולם הגשמי, הוא "נאלץ" לצמצם את הופעת כוחותיו ולחשוף רק חלק קטן מהם. ביום השבת, מלמדים המקובלים, אלוהים שובת מן הצמצום הזה וחוזר להופיע בשיא גדולתו. הם הצביעו על כך שאותיות המילה 'שבת' זהות לאותיות המילה 'תשב', מלשון 'שׁיבה': בשבת העולם מתעלה ושב חזרה למקורו הראשוני, והיכולת להתקרב אל בורא עולם נעשית זמינה יותר.
גם האדם זוכה להגיע בשבת למדרגה גבוהה יותר: "נשמה יתרה ניתנה בו באדם בערב שבת, ובמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו" (מסכת תענית, דף כז). עם כניסת השבת האדם מקבל תוספת נשמה, כלי מוגבר להשגה רוחנית. ואם קיבלנו כלי עוצמתי שכזה, סימן שצריך להשתמש בו…
עליית העולמות והנשמה היתרה שהאדם מקבל בשבת מצביעות על ההבדל הגדול שבין שבת לימות החול. אם במהלך השבוע האדם אמור לתקן את העולם באמצעות עבודה גשמית ורוחנית, בשבת אין צורך לתקן, אלא רק להיות כלי לקבלת האור האלוהי. עושים זאת על ידי כך שמסלקים את הגורמים המפריעים לכך – מחשבות, דיבורים ומעשים של ימות החול, ומצד שני מגבירים את הגורמים הרוחניים – לימוד תורה, תפילה והתענגות על השבת.
לסיכום, השבת היא יום מיוחד במינו. לכאורה נראה שהיא מלאה בציוויים ובאיסורים, אולם מתברר שדווקא אותן מגבלות מאפשרות לנו להפיק את המירב מהשבת הקדושה. דווקא הניתוק מהעולם הוא זה שיוצר את החיבור אל יקירינו ואל עצמנו.
