loader image
קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

לשאלת חידת החיים ניתנו אינספור תשובות, ביניהן: המשכיות הקיום, הנאה, אהבה, פטריוטיות, לעשות כסף ועוד... אולם עמדתו של האדם המאמין היא שדברים אלו נובעים מתוך מאווי האדם ורצונותיו האנוכיים, ומשמעות החיים הינה הכרת הבורא והתמסרות ליצירת קירבה עמו

מהי המטרה של החיים? האם קיימת תכלית עליונה שעלינו לממש?

כולנו עסוקים בשטף החיים הקדחתני של ימינו - לימודים, עבודה, סידורים, קניות, מטלות בית - אך נראה שבכל המרוץ הזה ישנו דבר אחד ששכחנו לשאול: בשביל מה כל זה? האם קיימת מטרה כלשהי לעצם חיינו, או שמא יש ליהנות מהחיים כל עוד הם נמשכים, עד הסוף הידוע מראש? עוצרים לרגע את החיים ומהרהרים על - תכלית החיים

דמיינו לעצמכם כי חברת הטכנולוגיה המתקדמת בעולם מכריזה על אירוע השקה ענק של מוצר שעתיד לשנות את העולם. זהותו של המוצר החדשני נשמרת בסוד, ואיש פרט לממציאו הדגול אינו יודע עליו דבר. כנס ההשקה המרהיב תוכנן בהשקעה רבה, בו נוכחים מאות עיתונאים מכל רחבי העולם, והינו משודר בשידור חי למדינות רבות. אז עולה הממציא לבמה, מסיר בהתפעלות את הבד שמכסה את המצאת פיתוחו ומכריז בקול: "אני גאה להציג בפניכם את המלגופוס הראשון בעולם!". על הבמה מונח גוש פלסטיק עם שמונה גלגלים, שלוש אנטנות, פאנל סולרי, מס' רכיבים אלקטרוניים ומעבד.

הקהל היושב באולם לא מבין ממה עליו להתרגש, וכי מהו אותו מלגופוס עלום? הוא מצפה בקוצר רוח שיסבירו לו ממה יש להתפעל כל כך. אך ברגע שבו פותח הממציא את פיו כדי להסביר, מתרחשת טרגדיה נוראה: הממציא נתקף עווית, לופת את חזהו ותוך שניות ספורות נופל על הבמה. צוות רפואי עולה מיד וכעבור זמן קצר קובע את מותו של הממציא, שנפטר מן העולם לפני שזכה להסביר למי מהנוכחים את מהותה של ההמצאה החדשה. לאחר ההספדים, השבעה והשלושים, מתברר כי בשל הסודיות הרבה שום חוברת הוראות לא נשמרה, וכך מנסים חובבנים ומקצוענים כאחד להבין את סודה של המכונה החדשה. הם מנסים ומאלתרים שימושים שונים למכשיר, אך האם זו באמת הייתה כוונתו המקורית של הממציא? היחיד שיכול לענות על כך זה הוא עצמו. 

ובכן, איננו יודעים למה משמש אותו מלגופוס מסתורי, אך זהו משל להבנת תכלית חייו של האדם. שהרי גם האדם נברא בצורה מסוימת ולו מרכיבים שונים – לב, מוח, ידיים, רגליים, פה, אף, שיניים. אולם הוא נולד ללא הוראות הפעלה… וכך, רוב האנשים משתמשים ביכולות השונים שקיבלנו מבלי לשאול את עצמם ולו פעם אחת: לשם מה נוצר האדם? 

את שאלת תכלית חייו של האדם נצטרך לשאול את מי שברא את האדם – אלוהים.
אז להרים טלפון ולשאול אי אפשר, אבל הוא דאג למסור לנו הנחיות מפורטות ומידע רחב בכל הקשור לתכלית חיינו והדרך בה ניתן להגיע אליה. כל אלו ניתנו בתורה במעמד הר-סיני.
'מעמד הר-סיני' נשמע כמושג רחוק שנות אור מחיינו ולא כ"כ רלוונטי לעולם של היום. מלבד זאת, איך אפשר להיות בטוחים שהוא אכן התרחש ושהתורה אותה העביר משה רבנו לאבותינו באמת נמסרה מזה שברא את העולם, ולא ע"י בן אנוש? על שאלת אמיתות התורה וקיומו של מעמד הר-סיני יש לעסוק בנפרד (תוכלו לקרוא על כך בשאלה: איך אפשר להיות בטוחים שהתורה היא לא המצאה?), אך לעת עתה עבור נושא השאלה המדוברת נצא מנקודת הנחה כי תורת ישראל אמת היא. 

אפליקציית "חיפוש" באדם

לצערנו, מי ששואל שאלות על משמעות החיים עלול להיתפס כבעל נטיות נפשיות לקויות. אדם שישאל את חברו "חשבת פעם בשביל מה אנחנו חיים?", עלול להיתקל בתגובה מעין: "הכל בסדר איתך? משהו בטח עובר עליך. אולי כדאי לך לראות פסיכולוג…". האנושות מדחיקה את שאלת השאלות, זו שנותנת טעם ומשמעות לכל רגע ורגע בחיינו – מה התכלית?

עצם החיפוש אחר משמעות הוא כבר התחלה טובה. הוא מצביע על ייחודו של האדם – יצור ששואל שאלות. כל היצורים האחרים משתלבים בטבע ונעשים חלק ממנו, ואילו האדם אינו מקבל דבר כמובן מאליו. הוא סקרן, הוא חוקר, שואל שאלות, מחפש הסברים, ממציא המצאות, מפתח פתרונות, שואף לשיפור מתמיד. 

תכונות אלה אינן נמצאות בנו 'במקרה'. הן הוטבעו בנו כחלק מהיותנו בני אנוש. מי שהעניק לנו את החיים נטע בנו מנגנון פנימי שמחפש תשובות, והוא בהחלט מצפה שנפעיל אותו…

קיום או חיים?

התשובה לתכלית האדם טמונה בהבחנה חשובה: קיים הבדל גדול בין 'קיום' לבין 'חיים'. 'קיום' הוא תפיסת מקום במרחב. כל דבר קיים תופס מקום – ספר על מדף, עלה על עץ, רגש בלב ואפילו מחשבה בראש. שני דברים אינם יכולים להתקיים יחד באותו מקום, שני ספרים לא יכולים לחלוק את אותו מקום על המדף, איננו יכולים לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת. ולכן כשמשהו קיים – הוא דוחק את כל השאר מלתפוס את אותה משבצת.

הקיום, במיוחד של בני אדם, דורש משאבים רבים: אוכל, שתייה, שינה, מחסה, בטחון, חברה. בלעדיהם, הקיום נפגם. כאשר אין תכלית אלא רק 'קיום', צורת החיים מתמקדת בהשגת המשאבים לחיים טובים, נוחים ומהנים עד כמה שניתן, אך לא מעבר. רבים שחיים כך מעידים על תחושת ריקנות, עצבות וחלל שאין הם יודעים כיצד למלא. 

'חיים' הם משהו אחר לגמרי. החיים הם הקשר של המציאות שלנו למציאותו של בורא העולם. החיים הם יציאה מהרובד המצומצם שנמצא מול עינינו הרואות וחושינו המרגישים אל עולם רוחני עליון וגבוה יותר.

להתחיל לחיות 

אם יוצאים מנקודת הנחה שהחיים הם לא דבר אקראי, אלא תוכננו ע"י מישהו שהעניק להם משמעות, וודאי שניתן להסיק שהוא לא יצפה שנצטרך לנסות לפענח אותה כחידה עלומה, אלא יעניק לנו הדרכה והסבר מהו היעד של עצם החיים וכיצד עלינו לפעול בחיינו שלנו על מנת להשיג אותו.
אותה הדרכה ניתנה במעמד הר-סיני והיא – התורה.
ע"פ תורת ישראל כל מטרת בריאת האדם הינה רצון אלוהים במתן הטבה, כפי שנאמר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם… לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יב-יג), וכן "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב, כח).

אותה הטבה תתקיים באופן נצחי ומושלם, ללא פגם, כאב או סבל. אבל איך מגיעים לשם? ה' הוריד את הנשמה שלנו לתוך גוף וחיים ארציים בהם יהא עלינו לעבור מסלול שבו עליות וירידות, קשיים והצלחות, צער ושמחה. באותו מסלול יהא עלינו לבחור בין הטוב לבין הרע, בין קירבת ה' לבין הפניית עורף אליו. רצון ה' הוא שניצמד ל"מדריך" הכתוב בתורה הניתן לנו וננהג בחיינו ע"פ אמות המידה שאותן היא הגדירה. ככל שהאדם יחייה בצורה יותר נאמנה להדרכה המקורית של בורא האדם, כך הוא יתקרב יותר ויותר אל עבר ייעדו. 

אלוהים לא נתן לנשמות באופן ישיר את ההטבה מכיוון שאז ההטבה שהנשמה תרגיש לא תהיה מושלמת, אלא ההטבה תהיה שלמה רק אם היא תעמול על מנת להרוויח את שכר העונג. לשם כך אלוהים יצר מערכת בריאה של עולם עם אדם כשיש בו 'קלקול' מסוים ועל האדם לתקן את אותו קלקול ע"י כך שהוא בוחר בטוב. הבחירה בטוב מתקנת את אותו פגם של רוע, של טומאה, של העדר קדושה ושלמות.
האדם הראשון חטא, ומאז האנושות כולה, שהיא נשמות המורכבות מנשמת האדם הראשון, מנסה לעשות את אותו 'תיקון עולם ואדם'. 

כאשר האדם מצליח לבחור בטוב ע"י היצמדות לתורת ישראל, ולהגיע לתיקון המושלם הוא זוכה בעולמות הבאים לעונג רוחני נצחי שאינו בר השגה או בר תיאור במושגנו שלנו. (לא מדובר רק בגן-עדן שהינו תחנה זמנית לנשמות שהצליחו להגיע ליעדן, אלא גם במצבו הבא של עולמנו לאחר תחיית המתים – התמזגות גן עדן עם העולם הזה, גן עדן עלי אדמות).

מלבד הזכייה בחיי נצח, האדם המגשים את תכלית חייו חש כבר בימי חייו הנוכחיים עונג וסיפוק, שכן הנשמה שבו מרגישה שהיא ממלאת את תפקידה ומתקרבת לזה שברא אותה, שאין עונג גדול מזה. כאשר אדם ממלא את הייעוד האמיתי והמקורי לו הוא חש תחושת שלמות, שלווה, סיפוק ושמחה ששום הנאה חולפת, שהעולם הזה מציע, יכולה לתת. 

שיעורי בית

כולנו נסחפים אחר שטף החיים העמוס, אך מי מאיתנו טרח לבדוק ולברר, ולו לזמן מועט, את שאלות עצם החיים: מהי נקודת הסוף של החיים, ומה באמת קורה אז? האם ישנו מתכנן לבריאה, ואם כן – מהי המטרה שלשמה הוא ברא אותי? האם קיימת שליחות מסוימת שאני אמור להשלים בימי חיי? 

הנחה כי אין משמעות עליונה לחיים, ללא בדיקה יסודית ואמיתית, משמעה הימור על החיים: אם צדקת – לא הפסדת דבר, אך אם טעית – הפסדת את חייך.
האם מבחינה רציונלית ואחראית לא יהיה זה נכון לברר שאלות מהותיות אלו? האם דווקא משום חשיבות החיים, לא יהיה זה נכון לבדוק בצורה רצינית שהם אינם זורמים בכיוון המנוגד לתכליתם? 

אדם השקוע בשגרת היום-יום עלול לאבד את ימי חייו אשר יתבררו לו בפרספקטיבה לאחור של עשרות שנים כחסרות משמעות אמיתית. ומה תהיה התחושה של אותו אדם שבגיל 80 יגלה שפספס את כל מטרת חייו? החמצה שלא ניתנת לתיאור

כל בר דעת שמתחיל במסלול מסוים, כמו מסלול לימודים, מסלול הכשרה בצבא או אף מסלול נהיגה ברכב, וודאי יודע בתחילת המסלול את נקודת היעד. אז מדוע במסלול הכי בסיסי – מסלול חיינו – רבים אינם טורחים כלל לבדוק את נקודת היעד של חייהם? נקודה למחשבה, וגם לבדיקה עצמית. 

 

המשך קריאה ↓

1

מציאת האמת

הרמב"ם, אחד מחכמי ישראל הגדולים בכל הדורות, הדגיש כי הדבר המייחד את האדם מבין כל שאר היצורים בבריאה הוא השכל. מכאן המסקנה כי תכלית האדם היא להשתמש בשכלו כדי לברר את האמת על המציאות: "תכליתו [של האדם] – פעולה אחת בלבד, ושאר פעולותיו אינן אלא להמשכת קיומו כדי שתושלם בו אותה הפעולה היחידית, והיא: השגת המושכלות וידיעת האמתיות על בורים". רק ידיעת האמת היא שמעבירה את האדם למצבו הנעלה והאידיאלי לו. הגדולה שבאמיתות היא מציאת אמת בדבר הקיום ותכלית החיים עצמם.

המשך קריאה ↓

4

אדם מחפש משמעות

 ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי ידוע שם, היה תלמיד של פרויד לפני מלחמת העולם השנייה. אולם בניגוד למורו שהסביר כי האדם מופעל על ידי דחפים ותאוות, פרנקל פיתח תאוריה שמסבירה כי באדם מקננת שאיפה מובנית למשמעות, והסביר זאת באמצעות המשפט הידוע "מי שיש לו 'למה' – יסבול כל 'איך'". פרנקל, שהיה יהודי תושב וינה, נשלח עם בני משפחתו לאושוויץ. בסיום המלחמה הוא תיאר את חוויותיו בספרו רב המכר "האדם מחפש משמעות", שמכר למעלה מתשעה מיליון עותקים. בספרו הוא מסביר כי אפילו הסבל הבלתי נסבל שספגו אסירים בשואה היה נסבל מעט יותר כאשר לאותו אדם הייתה משמעות לחייו: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו".

המשך קריאה ↓

2

חיים עם משמעות

ספר קהלת מיוחס לשלמה המלך, שמתואר כ'החכם מכל אדם', עשיר ובעל אמצעים. הוא מעיד על עצמו שמיצה את כל ההזדמנויות ומשאות הנפש של כל אדם, ואף ידע ליהנות ממה שהיה לו. אולם עדיין הוא מעיד כי כל ההנאות שאין מקורם בחיבור רוחני ואמיתי לבורא העולם הן 'הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). לאחר ההגעה לפסגה, שממנה כבר אין לאן להגיע, הוא מודה למען ילמדו אחרים: "וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּמֶשׁ כִּי-הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, יז). הוא אומר: 'האמינו לי, השגתי את כל מה שהעולם הזה יכול להציע, ארמון חלומי, זוגיות, יהלומים וממון רב, בתים וכרמים, בריכות מים, משרתים, שלטון, אך בסופו של דבר כל אלה לא העניקו לי אושר וסיפוק אמיתי'. השגת המטרות שנראות כמנצנצות וכמבטיחות שלווה ואושר לעולם לא יעניקו זאת כאשר החיים נטולים משמעות ותוכן. בסופו של דבר, לאחר מסע רוחני ארוך, הוא הגיע למסקנה הסופית המסכמת את ספר קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָם, אִם-טוֹב וְאִם-רָע" (קהלת יב, יג-יד).

המשך קריאה ↓

5

תכלית זה טוב ללב שלך

מחקר שנערך ב-2015 בבתי החולים "מאונט סיני" בארה"ב, בדק את השפעות תחושת 'תכלית לחיים' על הבריאות, כשהוא מגדיר את ה'תכלית' כתחושה של משמעות וכיוון, ואמונה שהחיים הם דבר חשוב וכדאי. במחקר התברר שתחושה מפותחת של תכלית לחיים מזוהה עם ירידה של 23% במקרי מוות באופן כללי וירידה של 19% בסיכון להתקפי לב, שבץ, צורך בניתוח מעקפים או צינתור. "פיתוח תחושת תכלית ומשמעות יכול להגן על בריאות הלב שלכם ואולי להציל את חייכם" אומר החוקר הראשי, ד"ר רנדי כהן. "כחלק מהבריאות הכללית שלנו, כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם יש לי תחושת תכלית בחיים?". צוות המחקר סקר עשרה מחקרים רלוונטיים שכללו נתונים של יותר מ-137,000 איש כדי לנתח את ההשפעה של תחושת התכלית על שיעורי מוות וסיכון לאירועים לבביים. במחקר גם נמצא כי אלה הנעדרים תחושת תכלית לחייהם נמצאים בסיכון גבוה במיוחד לאירועים לבביים. "מחקרים קודמים קישרו מגוון גורמי סיכון פסיכולוגיים וחברתיים למחלות לב, כולל גורמים שליליים כמו חרדה ודיכאון וגורמים חיוביים כמו אופטימיות ותמיכה חברתית" אומר ד"ר אלן רוזנסקי, מעורכי המחקר. "בהתבסס על הממצאים שלנו, מחקרים עתידיים צריכים להמשיך להעריך את החשיבות לתכלית החיים על בריאות ואיכות חיים, ולהעריך את השפעתן של אסטרטגיות המתוכננות לשפר את תחושת תכלית החיים של בני האדם".

המשך קריאה ↓

3

החיים צריכים כיוון

הרב סר יונתן זקס, שכיהן כרבה הראשי של בריטניה, כתב: "תפיסת העולם כמקרי מתיישבת עם כל הידע המדעי שיש לנו כיום, ואולי עם כל הידע המדעי שיהיה לנו אי פעם. אנשים רבים חושבים בצורה הזו. על פי התפיסה הזו אין שום "לָמה", לא לעמים ולא ליחידים. החיים פשוט קורים, אנחנו כאן במקרה. אולם היהודים האמינו אחרת. האנשים המשנים את העולם הם אלה המאמינים שלחיים יש תכלית, כיוון, ייעוד. הם יודעים לאן הם רוצים ללכת ומה הם רוצים להשיג. במקרה של היהדות, תכלית זו ברורה: ליצור בלב הישימון האנושי נווה מדבר המוכיח שחופש וסדר יכולים להתקיים בצוותא, שאפשר לקיים חברת מופת של דאגה לחלשים ועזרה לנזקקים, שתיתכן חברה שבניה ענווים דיים לייחס את הצלחותיהם לאלוקים ואת כישלונותיהם לעצמם, מקום שבו אנו מוקירים את החיים, באשר הם מתנת הא־ל, ומשתדלים בכל כוחנו לעשותם קדושים".

המשך קריאה ↓

1

מציאת האמת

הרמב"ם, אחד מחכמי ישראל הגדולים בכל הדורות, הדגיש כי הדבר המייחד את האדם מבין כל שאר היצורים בבריאה הוא השכל. מכאן המסקנה כי תכלית האדם היא להשתמש בשכלו כדי לברר את האמת על המציאות: "תכליתו [של האדם] – פעולה אחת בלבד, ושאר פעולותיו אינן אלא להמשכת קיומו כדי שתושלם בו אותה הפעולה היחידית, והיא: השגת המושכלות וידיעת האמתיות על בורים". רק ידיעת האמת היא שמעבירה את האדם למצבו הנעלה והאידיאלי לו. הגדולה שבאמיתות היא מציאת אמת בדבר הקיום ותכלית החיים עצמם.

המשך קריאה ↓

2

חיים עם משמעות

ספר קהלת מיוחס לשלמה המלך, שמתואר כ'החכם מכל אדם', עשיר ובעל אמצעים. הוא מעיד על עצמו שמיצה את כל ההזדמנויות ומשאות הנפש של כל אדם, ואף ידע ליהנות ממה שהיה לו. אולם עדיין הוא מעיד כי כל ההנאות שאין מקורם בחיבור רוחני ואמיתי לבורא העולם הן 'הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). לאחר ההגעה לפסגה, שממנה כבר אין לאן להגיע, הוא מודה למען ילמדו אחרים: "וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּמֶשׁ כִּי-הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, יז). הוא אומר: 'האמינו לי, השגתי את כל מה שהעולם הזה יכול להציע, ארמון חלומי, זוגיות, יהלומים וממון רב, בתים וכרמים, בריכות מים, משרתים, שלטון, אך בסופו של דבר כל אלה לא העניקו לי אושר וסיפוק אמיתי'. השגת המטרות שנראות כמנצנצות וכמבטיחות שלווה ואושר לעולם לא יעניקו זאת כאשר החיים נטולים משמעות ותוכן. בסופו של דבר, לאחר מסע רוחני ארוך, הוא הגיע למסקנה הסופית המסכמת את ספר קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל-נֶעְלָם, אִם-טוֹב וְאִם-רָע" (קהלת יב, יג-יד).

המשך קריאה ↓

3

החיים צריכים כיוון

הרב סר יונתן זקס, שכיהן כרבה הראשי של בריטניה, כתב: "תפיסת העולם כמקרי מתיישבת עם כל הידע המדעי שיש לנו כיום, ואולי עם כל הידע המדעי שיהיה לנו אי פעם. אנשים רבים חושבים בצורה הזו. על פי התפיסה הזו אין שום "לָמה", לא לעמים ולא ליחידים. החיים פשוט קורים, אנחנו כאן במקרה. אולם היהודים האמינו אחרת. האנשים המשנים את העולם הם אלה המאמינים שלחיים יש תכלית, כיוון, ייעוד. הם יודעים לאן הם רוצים ללכת ומה הם רוצים להשיג. במקרה של היהדות, תכלית זו ברורה: ליצור בלב הישימון האנושי נווה מדבר המוכיח שחופש וסדר יכולים להתקיים בצוותא, שאפשר לקיים חברת מופת של דאגה לחלשים ועזרה לנזקקים, שתיתכן חברה שבניה ענווים דיים לייחס את הצלחותיהם לאלוקים ואת כישלונותיהם לעצמם, מקום שבו אנו מוקירים את החיים, באשר הם מתנת הא־ל, ומשתדלים בכל כוחנו לעשותם קדושים".

המשך קריאה ↓

4

אדם מחפש משמעות

 ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי ידוע שם, היה תלמיד של פרויד לפני מלחמת העולם השנייה. אולם בניגוד למורו שהסביר כי האדם מופעל על ידי דחפים ותאוות, פרנקל פיתח תאוריה שמסבירה כי באדם מקננת שאיפה מובנית למשמעות, והסביר זאת באמצעות המשפט הידוע "מי שיש לו 'למה' – יסבול כל 'איך'". פרנקל, שהיה יהודי תושב וינה, נשלח עם בני משפחתו לאושוויץ. בסיום המלחמה הוא תיאר את חוויותיו בספרו רב המכר "האדם מחפש משמעות", שמכר למעלה מתשעה מיליון עותקים. בספרו הוא מסביר כי אפילו הסבל הבלתי נסבל שספגו אסירים בשואה היה נסבל מעט יותר כאשר לאותו אדם הייתה משמעות לחייו: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו".

המשך קריאה ↓

5

תכלית זה טוב ללב שלך

מחקר שנערך ב-2015 בבתי החולים "מאונט סיני" בארה"ב, בדק את השפעות תחושת 'תכלית לחיים' על הבריאות, כשהוא מגדיר את ה'תכלית' כתחושה של משמעות וכיוון, ואמונה שהחיים הם דבר חשוב וכדאי. במחקר התברר שתחושה מפותחת של תכלית לחיים מזוהה עם ירידה של 23% במקרי מוות באופן כללי וירידה של 19% בסיכון להתקפי לב, שבץ, צורך בניתוח מעקפים או צינתור. "פיתוח תחושת תכלית ומשמעות יכול להגן על בריאות הלב שלכם ואולי להציל את חייכם" אומר החוקר הראשי, ד"ר רנדי כהן. "כחלק מהבריאות הכללית שלנו, כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם יש לי תחושת תכלית בחיים?". צוות המחקר סקר עשרה מחקרים רלוונטיים שכללו נתונים של יותר מ-137,000 איש כדי לנתח את ההשפעה של תחושת התכלית על שיעורי מוות וסיכון לאירועים לבביים. במחקר גם נמצא כי אלה הנעדרים תחושת תכלית לחייהם נמצאים בסיכון גבוה במיוחד לאירועים לבביים. "מחקרים קודמים קישרו מגוון גורמי סיכון פסיכולוגיים וחברתיים למחלות לב, כולל גורמים שליליים כמו חרדה ודיכאון וגורמים חיוביים כמו אופטימיות ותמיכה חברתית" אומר ד"ר אלן רוזנסקי, מעורכי המחקר. "בהתבסס על הממצאים שלנו, מחקרים עתידיים צריכים להמשיך להעריך את החשיבות לתכלית החיים על בריאות ואיכות חיים, ולהעריך את השפעתן של אסטרטגיות המתוכננות לשפר את תחושת תכלית החיים של בני האדם".

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

צפו 5 דק' והחיים שלכם יראו אחרת
בשביל מה לחיות בעולם הזה, אם מתים בסוף?
עוצמתי: הסרט 'מציאת האמת'
הסרט 'הכרטיס לחיי הנצח'
מי אתה באמת?
הרב זמיר כהן - החיים שלאחר החיים
למה באנו לעולם?
מצמרר: אחרי 28 שנה נפגשו בעולם האמת
הרב זמיר כהן – חידת החיים
"יצאתי מהגוף וריחפתי. הרגשתי החמצה"
"נותרו לך כמה ימים לחיות", פסק הרופא
מה ה' מבקש ממשפחת המלוכה?
כוכב ה-NBA, ואמארה סטודמאייר, בהתחזקות

עם האוכל בא התיאבון: לפעמים כשמתחילים לשאול - קשה להפסיק

עידן מחליט לברר לעומק, אחת ולתמיד: האם קיימת תכלית לחיי האדם?

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

"חיי היו חלומיים, אבל היה בי כאב וריקנות"

אביגיל ספיר, חברת להקת 'מיומנה' לשעבר, הגיעה לפסגת החלומות והשיגה את כל מה שאי פעם רצתה, אך מודה ומתוודה - החיוכים המאושרים היו מזויפים ותחושת ריקנות תהומית קיננה בה. היא משתפת על הרגע שבו לטענתה התחילה לחיות באמת

"אני זוכרת אותי חוזרת לבית המלון, למיטה הזוגית המפוארת שלי, ואני בוכה את החיים שלי, בכי סוער, ואני לא מבינה מה קורה, ולמה לא טוב לי? ומה הקטע של החיים האלה? ואני מדברת עם ה', ושואלת אותו: 'האם זה לא מה שאתה רוצה ממני? אני הרי עושה את הכי טוב שאני יכולה עם מה שנתת לי, לא? אז למה אני לא שמחה…?'. ויום אחרי זה, אני קמה שוב ליום של הופעות, וכאילו שוכחת מהבכי הזה, עוטה חיוך מזויף על הפנים ומפרסמת מלא תמונות בפייסבוק מההופעה… וככה אני חיה מטור לטור, וזו המשמעות שלי בחיים. עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שאני פשוט נחנקת מהכאב הפנימי הזה, שאני משקרת לכולם ובעיקר לעצמי. מבחוץ זה היה נראה הכי טוב שיש, אבל בפנים הייתה ריקנות תהומית שלא יכולתי לברוח ממנה. פשוט לא יכולתי".

"התבוננתי על אנשים וראיתי כמה הם עצובים"

בילדותה, גדלה ספיר בהוד השרון, בבית רחוק מאוד מיהדות, לאם שגדלה בקיבוץ של השומר הצעיר, ואב שהיה לו רקע מסורתי חלקי מהבית. "חגים היו כמו סעודה משפחתית שמחה עבורנו", היא מתארת. אבל בניגוד תהומי לכך – ספיר הקטנה מעולם לא הפסיקה לשאול ולחפש, וגם לחיות אמונה. "האמנתי שיש בורא לעולם מגיל מאוד קטן. ידעתי תמיד בידיעה עמוקה וברורה שכשאני צריכה משהו – אני יודעת למי לפנות, וכשכואב לי – אני יודעת למי לבכות. היתה לי אמונה תמימה ופשוטה כזאת, שלא כל כך ברור מאיפה, כי לא חינכו אותי לזה. במקביל, כל הזמן גם שאלתי את ההורים שלי שאלות, כמו: למה אני קיימת? מה התכלית שלי? למה אלוהים ברא אותי? – ולא היו להם כל כך תשובות בשבילי, או יותר נכון, היו – אבל הן לא הספיקו לי. אמרו לי תמיד: 'את פה בשביל להיות בנאדם טוב'. וזה נכון, אבל התשובה הזאת מעולם לא הניחה את דעתי, כאילו מה? להיות טובה וזהו? גם השאלה האם יש אלוהים, היתה שאלה כזאת שאף אחד לא העז להתמודד איתה ולענות עליה, ובפנים, היו לי ים של סימני שאלה".

"בגיל יותר מאוחר, כשקצת יותר הבנתי את החיים, אני זוכרת שהתבוננתי על אנשים והרגשתי שהם מחייכים – אבל שלא באמת טוב להם, שהם לא ממש חיים. לא מאושרים. לא הבנתי גם את השגרה המעגלית הזאת, של לקום- ללכת לעבודה- לראות טלוויזיה- לישון- לעשות כסף- לקנות דברים שאתה לא צריך. כל הזמן שאלתי בשביל מה? ציפיתי ושאפתי שהחיים שלי יהיו חיים אמיתיים, שאני ארגיש חיה, שתהיה לי אהבה אמיתית, מימוש אמיתי, תכלית, וחיפשתי את זה בכל דבר. חיפשתי משמעות, רוחניות, תוכן. אם זה בריקוד, דרך המוזיקה, דרך התבוננות בטבע, טיולים".

אחרי התיכון, כשהתגייסה לצבא, הפכה ספיר למדריכת טיולים, ואחרי השחרור הפכה למדריכת טיולי סקי וסנובורד בחברת תיירות. תפקיד, שבמסגרתו טיילה המון בעולם, ונחשפה רבות ליופי הבריאה. "הטיסו אותי לעונות שלמות בחו"ל, כמו למשל חצי שנה לטייל באלפים – עבודת חלומות בקיצור. וזה היה הכי אקסטרים והרפתקה שיש. היה נוף מדהים, מסיבות, חוויות, חברים, ועוצמה מאוד חזקה של חיים. ועדיין, הרגשתי שכיף לי – אבל שלא טוב לי. הבפנים שלי היה חסר, והוא הציק לי. כל הזמן היה בי מין קול קטן שאמר לי שזה לא זה, וזה היה נורא מאכזב. ברגעים שחשבתי שזה כן זה, התאכזבתי מהר מאוד. הבנתי אז, שלחוות עונג זה משהו שמתאדה נורא מהר, שהאושר נורא חמקמק. את רודפת אחרי זה, זה ישנו – ורגע אחר כך זה נעלם, ואז יום אחרי זה או אפילו בסוף אותו יום, התחושה של לרוץ כבר לדבר הבא, מה שיש לי לא מספיק לי. שאני לא יכולה למצות את ההנאה ממשהו, ולהיות במצב הווה".

בשלב כלשהו, היא טיילה לבד בדרום אמריקה – ושם זכתה להארה מיוחדת, שמלווה אותה עד היום. "טסתי לאיי גלפאגוס, שזה מקום מבודד ואקזוטי, עם נוף מדברי וטרופי, וחיות שגדלות רק שם, מקום מדהים ויפהפה. עזבתי את כל החברים והברנז'ה הישראלית, וכל כך התמכרתי לטבע, לפשטות ולנקיות שם, שנפתח לי משהו חדש. נהיה בי איזה מין שקט פנימי כזה. הרגשתי שעד עכשיו כאילו כל הנופים שראיתי היו רק תמונות – אבל לא באמת חוויתי אותן. הייתי רואה שקיעה – וממש רואה אותה, ושואלת את עצמי מי עשה אותה, ואת כל הצבעים המדהימים האלה? הייתי מתבוננת על כלבי ים, ושואלת את עצמי מה זה הדבר המטורף הזה, איך הוא כזה חמוד? מה טמון בו?

"הבנתי גם, שעד אותה נקודה נורא נסחפתי דרך אחרים, ופתאום, בפעם הראשונה בחיי, הרשיתי לעצמי להקשיב לעצמי מבפנים. ושם, שמעתי חזק מאוד בתוכי קולות של אמונה, שבשגרה שכחתי מקיומן, ורק במצבי קיצון הרגשתי, כמו באחת הטיסות, כשהמטוס התחיל פתאום להיטלטל בטירוף. שם, גם פתאום קלטתי שזה נורא מתוק ונורא קשה להיות לבד, להכיל את המחשבות שלי, את הקשיים שלי, את הבכי שעולה ממני, את הריק שיש בתוכי. הבנתי שלא משנה כמה אני אחליף תפאורה – אם ה'גרעין' שבי חסר – לא יעזור כלום, והחלטתי להתעמק ב'גרעין' הזה. ביקשתי מאוד בפשטות ובתמימות מה', שאם הוא קיים – שיראה לי מה הוא רוצה ממני. היה לי שם עונג מסוג חדש, זה היה עונג רוחני, והוא נשאר איתי עד היום. כשאני נזכרת בו אני מתרגשת".

באחד החלקים בטיול, הגיעה ספיר לאחד מבתי חב"ד, חוויה שהותירה בה חותם עמוק מאוד. "ביומן שניהלתי אז מול ה', אני זוכרת שכתבתי: 'אתה שולח לי שליחים שמספרים לי סודות עליך, ומזכירים לי שפתאום שבת או חנוכה או פורים. מזכירים לי שאני יהודייה, פרט שבכלל שכחתי ממנו'. אחר כך גם הגיע אליי ספר שמדבר על התבודדות, תפילה ובקשה אישית, והתפעלתי, ושם גיליתי את היכולת לדבר עם בורא עולם כל הזמן, וזה היה גילוי מופלא. כשחזרתי לישראל הרגשתי שהבנתי משהו משמעותי וחדש על החיים."

"חזרתי ממופעים בגג העולם – אבל בפנים הייתי שבורה ומפורקת" 

"ואז, בלילות, הייתי בוכה ומבקשת מה' שיעזור לי להתקבל ללהקה הזאת. הסיכויים היו קלושים, בתור אחת שרק רקדה בחוגים קהילתיים, כשמדובר להקה בינלאומית – אבל קרה הדבר והתקבלתי לשם. כשזה קרה, הרגשתי שהגשמתי את חלום חיי. היה איזה ענן של אופוריה סביבי: המשפחה, החברות וכולם היו גאים בי, והפייסבוק שלי השתגע. כולם צילמו אותי, והרגשתי כמו איזה כוכבת, ולכמה רגעים באמת האמנתי שהכל טוב, זהו. שעשיתי את זה. שעכשיו אני יכולה להיות רגועה כביכול, הצלחתי, הגעתי למימוש, לעשות את מה שאני אוהבת באמת".

אבל עם הזמן, כשהאופוריה ירדה – הקול הפנימי חזר להציק. "ואז התחלתי לחפש את הדבר הבא, שזה היה להיות מהרקדנים המובחרים בלהקה, שמופיעים בחו"ל. ובסוף גם זה קרה… הטור הראשון שלי בחו"ל, היה בהונג קונג. עשינו חזרות במשך חצי שנה, וטסנו עשרה חבר'ה במשך עשרים ומשהו שעות – רק כדי להופיע שתי דקות על איזו רחפת, שזו סוג של סירה", היא צוחקת, "והכל – רק בשביל לפרסם מכונית אאודי. זה היה מרגש, ממש מטריף חושים. הרגשתי כמו סופר סטאר. לכמה רגעים הרגשתי שהעולם סובב סביבי. היום זה נשמע לי כמו הזיה".

"חשבתי שהכול תאוות ואינטרסים"

ההרפתקה הזאת, נמשכה עוד שנתיים נוספות, במהלכן הופיעה ספיר עם להקת 'מיומנה' בטורים בכל רחבי העולם: דרום אמריקה, צ'ילה, ארגנטינה, ספרד, גרמניה ועוד. אבל התסריט המוכר חזר על עצמו בכל פעם מחדש. "החיים שלי היו יותר מופרעים מכל דמיון שיכולתי לדמיין, היה לי כיף, הייתי אוכלת כל יום במסעדות גורמה, היו עושים לי כביסה, מסאז'ים, ואני הולכת, מופיעה, משלמים לי הרבה כסף… אבל בסוף כל הופעה הייתי שוב ממש שבורה ומפורקת. בוכה… הרגשתי שאני מותשת, ואין לי כוחות", כשהיא נזכרת בתקופה הזו, היא שותקת ארוכות. הקול שלה נשבר, והעיניים מתמלאות בדמעות. "פניתי לה', ואמרתי לו שאני לא מבינה למה לא טוב לי ולמה אני לא מאושרת, ואמרתי לו: 'תעזור לי להתחיל להתקדם מהנקודה הזו, תכניס בי אהבה, כדי שאני אוכל לאהוב את עצמי, אותך, את החיים…'".

אבל את חוסר המשמעות והריקנות בחיים שלה, הרגישה ספיר לא רק במישור המקצועי – אלא גם ביחס לזוגיות. "הסתכלתי על אנשים סביב, וכל הזמן חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שזו אהבה, שזהו. שככה נראית זוגיות. זה כל הזמן היה 'ליד', אבל אף פעם לא 'זה' באמת, עד שבאיזשהו שלב פשוט הפסקתי להאמין באהבה. שהיא קיימת, שיש דבר כזה. חשבתי שזו אשליה, שאין דבר כזה אהבה אמתית, שהכול תאוות ואינטרסים. בתוכי, התנתקתי מהאופציה של זוגיות, וזה לא עניין אותי בכלל, חשבתי שזה שייך לחלומות נאיביים של ילדים".

בשלב זה, חלה נקודת מפנה משמעותית בחייה של ספיר, כשטור לפורטוגל, בו היתה אמורה לקחת חלק –  התבטל בפתאומיות. "להפתעתי הרגשתי הקלה, ולא הבנתי למה. החלטתי לנצל את הזמן הזה עד הטור הבא ולעבור לצפון. לנשום אוויר, לחשוב צלול, להיפטר מהרגלים לא טובים של בריחה מהמציאות ולעשות בחירות נכונות. התבוננתי על אנשים שמעשנים, יוצאים למסיבות, רואים טלוויזיה, והבנתי שהשורש הוא אותו שורש – חוסר. הבנתי שגם לי יש את אותו החוסר הזה, והחלטתי להכיל ולא להדחיק אותו. רציתי את היכולת להכיל את המחשבות שלי בלי הפרעות, אפילו הרגלים של להירדם מול הטלוויזיה לא רציתי יותר –  אז פשוט החלטתי לא להכניס טלוויזיה. חייתי לבד, בקיבוץ שדה נחמיה בצפון, על הנחל. ככה במשך חודשים". 

"לעזוב הכול זה היה כמו קריעת ים סוף בשבילי" 

בנקודה זו, החליטה ספיר גם לעזוב סופית את להקת מיומנה. "בדיוק הציעו לי ב'מיומנה' להשתתף בפרויקט חדש ומלהיב, בשיתוף מפורסמים וסכום יפה של כסף, והתלבטתי מאוד. הייתי מאוד מבולבלת ומוזרה, היה קשה להכיל אותי. המצב שלי היה קשה. לא הייתי בשום מקום, לא היתה לי שום מסגרת, שום דבר קבוע, פשוט התבחבשתי עם הבלבול שלי תקופה. בסוף, החלטתי להיות אמיצה ולהגיד לעצמי שאם הבנתי שמשהו לא טוב, שהוא שקרי – אז לעזוב אותו, גם אם אני לא יודעת עדיין מה כן, וזה היה מפחיד".

באחד הימים, פגשה ספיר ידיד שהחל בתהליך התקרבות ליהדות, שהראה לה שיעור של הרב יובל הכהן-אשרוב. "הייתי חסרת מילים, זה פשוט נגע בי עמוקות. אחר כך הלכתי איתו לשיעור של הרב אסף בילר, ונושא השיעור היה, להפתעתי, אהבה… הוא דיבר על אהבה כמו שחשבתי כשהייתי קטנה", היא אומרת בעיניים נוצצות. "בצורה הכי טהורה, עמוקה ומתוקה שיכולתי להעלות על הדעת, והיה בזה כל כך הרבה כנות וטוהר. כל הדרך הביתה בכיתי. בתוכי היתה סערה עמוקה. התחלתי לשאול את עצמי מחדש, האם יש סיכוי שיש דבר כזה אהבה אמיתית, וזאת רק אני שוויתרתי עליה לגמרי? הרגשתי שחוויתי משהו שעשה לי רצון עז לשמוע את זה עוד, ושהולך לשנות לי את החיים.

"לאט לאט, התחלתי לשמוע שיעורים ולהתאהב במתיקות של התורה. המשכתי להתפלל לא רק על זה שיהיה לי טוב, אלא שאני אגיע למקום שיהיה טוב באמת. מקום טהור ואמיתי, ולא סתם מקום מרגש, כי היה בי הרבה רגש בתקופה הזו, והכל משך אותי. נמשכתי לקבלה, לחב"ד, לברסלב. הלכתי אחרי האור הזה, על גווניו, בעיניים עצומות, ורציתי לטעום מהכל כמה שיותר". 

"חרדים תמיד היו עבורי אנשים פרימיטיביים"

בסופו של דבר, קיבלה ספיר המלצה על מדרשה לחוזרות בתשובה בירושלים, בשם 'נווה ירושלים', אותה הסכימה לנסות לבדוק. "עד אותו רגע, הרגשתי שהרמתי כל אבן, בדקתי מדרשות בהמון מקומות ומכל מיני זרמים, ומצאתי בעיקר דברים לא מדויקים. אבל דבר אחד תמיד סירבתי לבדוק, וזה את החרדים, כי הם היו מבחינתי שחורים ומפחידים. גדלתי בחברה שמבחינתה מדובר היה באנשים פרימיטיביים, וולגריים ואלימים, וידעתי שאין מצב שאני הולכת לשם. אמרתי לעצמי: 'התורה היא אמת – אבל אין סיכוי שהיא נמצאת אצל הדוסים האלה'", היא צוחקת.

"כשהגעתי לשם, נכנסתי לשיעור על עבדות. זה היה לפני פסח ואני חשבתי ש'עבדים היינו במצרים', אבל הרב הסביר לי ולכולן שכל אחד מאיתנו עבד למשהו, ואנחנו צריכים לצאת מעבדות לחרות כל הזמן. פתאום קלטתי שאני עבד לחברה, לתואר שאני עושה ואני לא מחוברת אליו, למקום לימוד ולדברים שהם לא מדויקים בשבילי, לחברים שאני רוצה להתנתק מהם, ללבוש, ליצרים ולתאוות שלי, ולנטיות האופי הלא טובות שלי. החלטתי שאני רוצה באמת לצאת מעבדות לחירות, ולעשות בחירה.

"להפתעתי, השיעור היה כל כך חזק, הבנות היו כל כך איכותיות ומדהימות, והצוות כל כך האיר לי פנים, וכולם כל כך קיבלו אותי בחום ובאהבה – שמצד אחד ישר ידעתי שזה המקום שלי ואני חייבת להיות פה. מצד שני, הקול הרע הפנימי מצא את כל התירוצים כדי שאני ארד מזה. היו בי המון קולות פנימיים של התנגדות. ארבע פעמים הלכתי וחזרתי, כל פעם, מהצפון ועד לירושלים. בכל פעם כזאת, הרגשתי שחזרתי הביתה. ואז, כששוב חזרתי לדירה שלי, הרגשתי כאילו שכחתי מזה וכבר לא בער בי לעשות שינוי. בסוף, הרצון היה חזק מהכל. הקול הזה בער בי, מתחנן שאפסיק לחיות בשקר, וכשהגיעו מים עד נפש החלטתי לעשות את השינוי הזה. הבנתי שאני לא יכולה ללכת כל כך הרבה נגד עצמי, שיש גבול. וזאת היתה עבורי קריעת ים סוף אמיתית".

"כשנכנסתי למדרשה, הרגשתי שממלאים אותי במים טהורים, מתוקים, של תורה", היא עוצמת עיניים תוך כדי דיבור, וחיוך ענק שאי אפשר לפספס מתפשט לה על הפנים, "מאנשים שחיים את מה שהם מדברים עליו, שזה יוצא מהלב ומגיע ללב, שזה משנה, מטהר, ומבריא אותי, ואני יכולה לעשות דברים בקצב שלי, בדרך נכונה ובריאה, ולשמוח. להיות עם חברות טובות, להתקדם, ללמוד את התורה בצורה הכי ישרה ומאוזנת, ולהרגיש קרבת אלוהים אמיתית. יש כאן את כל התנאים עבורי כדי להתקדם באופן שהכי נכון לי. אני מוקפת בחברות, שגם הן רוצות להתקדם, וביחד אנחנו מרוממות אחת את השנייה, בשמחה ובחברות אמתית. עושות יחד שבתות, שיעורים, טיולים, יצירה – כל מה שנפשי ונשמתי זקוקים לה. הבניה הרוחנית היא בניה איטית, אבל שורשית, ורואים פירות. אני יודעת שאני רק בתחילת הדרך, אבל אני מרגישה את זה בגופי ובנשמתי, ויודעת שהתורה הזאת אמיתית, שאלוהים שומע ואוהב, ואין לי ספק שזה מה שהנשמה שלי רצתה כל הזמן הזה.

"היום אני עדיין רוקדת, אבל באופן הרבה יותר אמיתי וטבעי לי. אני גם יוצרת מוזיקה ומטיילת, כמו שאני אוהבת. לרגע, בכל התהליך שלי, לא חשבתי שאני צריכה להפסיק עם זה, להיפך, הייתי צריכה רק לקבל הדרכה איך עושים את זה נכון. גם בנוגע לאהבה, בתור יהודיה, אני מרגישה שהתחלתי להבין כמה עומק יש בי, וכמה אני צריכה לשמור עליו. היום אני מאמינה ויודעת שיש כזה דבר אהבת אמת, ואני מחכה לה". 

על השאלה אם היא חשה געגוע לתקופת להקת מיומנה היא משיבה "הרבה פעמים שואלים אותי את זה – ואני אומרת בלב שלם שלא. להיפך, כל מה שיש בי, שבאמת צריך לצאת החוצה – יוצא עכשיו. יש לאביתר בנאי שורה בשיר שנקרא 'אב הרחמן', שאני מתחברת אליה במיוחד. הוא שר שם: "ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן' – בסופו של דבר, אני מרגישה שרק אחרי שהסכמתי ליפול, להקריב, להרפות, ונתתי לה' מקום אמיתי להוביל אותי – הוא חיבק ועטף אותי, ואין תחושה יותר טובה מזו בעולם. מעולם לא הפסקתי להיות מה שאני מבפנים, להיפך, היום אני מסירה את כל מה שאני לא – ומתחילה לגלות את מי שאני באמת".

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

האם איכפת לה' אם הנחתי תפילין או שמרתי שבת?
"אבא, אם כולנו בסוף מתים, אז למה הבאת אותי לעולם?"
אלוהים הוא מושלם, אז למה הוא ברא אותנו?
אם חייכם חשובים לכם, קראו את המכתב הזה
אין נורא מהתחושה שפספסת את חייך
המכתב שנכתב אלייך מתוך בית החולים
מהי תכלית החיים, ומה הקשר ליהדות?
"רגע לפני הסוף הודיתי שלא השארתי כלום בעולם הזה"
"מצאתי את האושר שחיפשתי כל החיים"
סיפור כמשל למציאות חיינו בעולם הזה