כמעט שליש מהזוגות בישראל מוצאים את דרכם לרבנות… להתגרש. מדוע זה קורה? איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים חולמים על זוגיות, סוף סוף מוצאים את "האחד" ומתאהבים, ואחרי כמה שנות חיי נישואין מפרקים את החבילה? מדוע כ"כ הרבה ממערכות הנישואין שכן מחזיקות מעמד אינן מערכות בריאות המלאות בשמחה ואושר, אלא מערכות שהמילה שהכי מתאימה לתאר אותן היא: "סוחבים… "? מדוע מערכת נישואים של אהבה והרמוניה נראת כתופעה נדירה בימינו, ואולי אף כלא מציאותית? האם ישנו מתכון לזוגיות טובה ומאושרת, ואם כן – למה לא כולם משתמשים בו?
ובכן, היהדות בהחלט מספקת 'מתכון' לזוגיות, והסיבה שלא כולם משתמשים בו היא שהוא מצריך יציאה מאזור הנוחות אליו הורגלנו עד יום חתונתנו.
הוליווד דאגה לתכנת בנו מנגנון תפיסה מאוד עקום לרעיון האהבה. למעשה, על תפיסת רעיון האהבה העקום גדלנו עוד משחר ילדותנו עם אגדות סינדרלה, שילגיה או בת ים הקטנה. שם, באותן פנטזיות לא ראליות (באגדות הילדים או בסרטים), הגיבור והגיבורה מתאהבים זה בזו ממבט ראשון, ולאחר עלילה מפותלת שבו המכשפה/האישה האחרת מנסה למנוע את אהבתם, הם זוכים לשוב זה לזרועות זה, להינשא ומאז הם חיים Happily Ever After…
גדלנו עם תפיסה שאהבה זה משהו שפשוט קורה, ואמור להימשך משם… לא? ואם האהבה נגמרת עם הזמן, אז עומדות לפנינו שתי אפשרויות: האחת, לסיים ולהתחיל פרק ב', והשנייה, לגרור 'בשביל הילדים' או סתם כי 'אלה החיים ונסתדר עם מה שיש'.
בשום סרט או סיפור אגדה דמיוני הגיבורים לא צריכים לשלם משכנתא, לשטוף את ערימת הכלים שהצטברה בכיור, לאסוף את פירורי הבמבה שהילד דאג להשאיר או לקום בפעם השלישית בלילה לתינוק שבוכה. ומה היהדות אומרת? היהדות אומרת שדווקא שם טמון הפוטנציאל לצמיחתה של אהבה אמיתית… איך ולמה? אז בואו נתחיל…
בשביל מה בכלל להתחתן?
התורה מסבירה לנו כי סיבת הגעתנו לזה העולם אינה למטרת לעשות על האש עם החבר'ה, לקדם קריירה מדופלמת, ואפילו לא למען הבאת דור המשך גרידא. התורה מסבירה שכל אחד ואחת מאיתנו הגיע לכאן כדי לעבור מסלול שבסופו הוא ייהפך לאדם גדול יותר, נעלה יותר וטוב יותר. לא באנו לעולם כדי להיכנס, להתקיים ולחיות 80-90 שנה, ולצאת כמו שנכנסנו. התורה מסבירה כי האמצעי היחידי שבו נוכל לעבוד על הפנימיות שלנו ולהשתנות כאנשים הוא חיי נישואין. המסגרת של חיי נישואין תובעים מהאדם לצאת מאזור הנוחות שבו הוא חי עד כה, לשנות הרגלים לטובת האחר, להתחשב ברצון השני, לוותר על חלק מהרצונות שלנו, לפתח גמישות, לדעת להתאפק, להבליג ו"לנשוך את השפתיים" גם כשממש קשה.
אפשר לדמות כניסה לחיי נישואין למשל הבא: אתם נכנסים לאוטובוס ומתיישבים במושב כפול ריק מאדם, מניחים את התיק שלכם במושב שלצדכם, מתבוננים בחלון ונהנים מהנסיעה השקטה והמרווחת.
באחת התחנות עולה לאוטובוס נוסע נוסף ומבקש לשבת לצדכם. אז אתם נדרשים לקחת את התיק הכבד שהיה מונח לידיכם ולהניח אותו על ברכיכם, לזוז טיפה לעבר החלון ולהצטופף. עכשיו קצת פחות נוח ומרווח…
טוב, אז אלה הם חיי נישואין – הם דורשים מאיתנו, והם קצת פחות נוחים מאשר חיי רווקות בו כל אחד אדון לעצמו. כשמתחתנים פתאום יש מישהו שצריך להתחשב בדעתו וברצונותיו, ולשנות את התכנונים שהיו לנו.
ועם כל זאת שזה פחות נוח, זה היה בדיוק-אבל-בדיוק התיכנון של יוצר האדם, אלוהים. הוא רצה ליצור מסגרת שתכריח אותנו להתאמץ מנטלית ולהיות טובים יותר. דומה הדבר לתהליך ניקוי וזיכוך יהלומים שבו לוקחים שני יהלומים ומשפשפים אותם זה בזה. רק ע"י השיפשוף מתקבלים יהלומים נקיים ומזוככים. אז בפעם הבאה שבעלך/אשתך קצת יעצבנו אתכם, תדעו שאם תצליחו להבליג ולוותר למען השלום – הצלחתם לעבור עוד 'שיפשוף' קטן שניקה אתכם מדחפים שליליים וקידם אתכם צעד אחד קדימה כבני אדם משופרים.
סטודנט לאהבה
הרבה מן הזוגות חושבים מפעם לפעם כי אינם מתאימים זה לזו, וכי אולי היה עליהם לבחור בבן זוג אחר שדומה להם יותר. ובכן, היהדות אומרת כי "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני" (מסכת סוטה, דף ב, עמ' א). דהיינו, זה אולי נראה שאנחנו הם אלה שבחרנו את הצד השני, אך למעשה אלוהים הוא זה שבחר עם מי נתחתן, ואת מי שיהיה הכי טוב בשבילנו. אין כאן שום צירוף מקרים או שילוב של נסיבות שהביאו לכך שתעמדו מתחת לחופה עם זה שלצדכם, אלא רצונו של ה' בלבד. עובדה זו בלבד יכולה להקל מעלינו ולהסיר מחשבות סוררות האומרות 'אולי בחרתי לא נכון'. כך ה' רצה ולכן כך קרה.
אז איך בכל זאת מסתדרים למרות כל ההבדלים בינינו? ישנו משפט מפורסם בקרב יועצי הנישואים האומר "אין זוג לא מוצלח. יש זוג לא מודרך". על מנת שנצליח במערכת היחסים החשובה בחיינו, עלינו להשקיע זמן על מנת ללמוד מה הצד השני צריך מאיתנו, מהן החובות שלנו כלפיו, ומה מוטל עלינו לעשות כדי לשפר את חיי הנישואין. כדאי להתחיל מלימוד בנושא שלום-הבית כבר בתקופת הרווקות על מנת להגיע עם כלים לתוך חיי הנישואין, אך גם אם לא עשינו זאת, אף פעם לא מאוחר וניתן להתחיל בלימוד כבר מהיותנו נשואים. אף יותר מזה, מומלץ לאורך כל חיי הנישואין להמשיך וללמוד בנושא שלום הבית. בכל מקצוע ממשיכים ללמוד ולהשתלם גם לאחר סיום הלימודים הרשמי: רופאים, עורכי דין, מורים. גם האהבה דורשת תיחזוק מתמיד. שמיעת הרצאות, קריאת ספרים, השתתפות בסדנאות ושיחה פתוחה וכנה בין בני הזוג תסייע מאוד לשמירה על קשר חם וטוב לאורך שנים.
רוצים לאהוב יותר? תיתנו יותר
את מי אנחנו אוהבים יותר – את אלה שנותנים לנו או את אלה שאנו נותנים להם? למרות שזה כיף ונעים לקבל טובות, מתנות והשקעה מהאחר, אנו תמיד נאהב יותר את אלה שאנו מעניקים להם. חשבו על אהבה הורה לילדו, וכי הילד נתן משהו להורה? אלא ההורה הוא זה שהשקיע בילד כ"כ הרבה זמן, כסף, אנרגיה וכוחות. הוא טיפל בו, האכיל אותו, קם עבורו בלילות, לקח אותו לרופא, כיבס לו בגדים, החליף לו בגד שלכלך בדיוק דקה אחרי שהלביש אותו בבגד נקי, החליף טיטולים וכו' וכו'. כ"כ הרבה השקעה ללא טיפה של קבלה חוזרת, ודווקא זאת יצרה אהבה כ"כ אדירה. ההשקעה של עצמי באחר יוצרת בנו קשר וחיבור אל האחר כי ממש נתנו מעצמנו, מנפשנו בצד השני ודווקא זה מה שיצר את החיבור אליו.
זוהי גם הסיבה שאומן ירגיש חיבור כלפי פרי אומנותו או סופר לפרי עט ידו, משום שחלק ממנו נמצא בתוך אותו הדבר בו השקיע מעצמו.
הרב אליהו דסלר, מגדולי הרבנים בדור הקודם, כתב בספרו "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה – האהבה באה בעקבות הנתינה" (מכתב מאליהו, קונטרס החסד).
הרב דסלר אומר לנו במילים אחרות: אל תחכו שתרגישו את האהבה והרצון לתת ורק אז תעניקו לאחר, אלא תעניקו גם כשלא כ"כ מתחשק, ואז אותה הענקה היא זו שתפתח לכם את הלב.
אותו רעיון מובא גם במדרש: "אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הווה נושא ונותן בטובתו" (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק ב). זאת אומרת שהדרך אל האהבה עוברת דרך הנתינה.
אומנם נדרשת ההתאהבות הראשונית, אך היא מהווה את הבסיס ההתחלתי. על מנת לפתח את האהבה אין לשבת בחיבוק ידיים ולקוות שהיא תקרה מאליה, אלא יש לגרום לה לקרות ע" פרי מאמץ. לכן, אם אתם רוצים להרבות את אהבתכם כלפי הצד השני, תתחילו להעניק, להשקיע ולתת.
העולם המודרני משוכנע שרגשות הן דבר ש"קורה" לנו. משום כך, גם אהבה היא דבר שאמור לקרות בין שני בני זוג שנפגשים במקרה, כמו בביטוי האנגלי: To Fall In Love, "ליפול לתוך האהבה", אך היהדות מלמדת אותנו שנדרשת עבודה כדי שזה יקרה, היא מלמדת אותנו שחיי נישואין יכולים להיות גן עדן, אך נדרשים לכך עבודה מנטלית ומאמץ מצדנו.
התשובה לשאלה שבכותרת, 'מה המתכון לזוגיות מאושרת?', הינה קודם כל, לקחת אחריות על האהבה! איש לא יגרום לזוגיות שלכם לעבוד במקומכם. כן, על הזוגיות צריך לעבוד, כמו על כל דבר בעולם. היא לא נוצרת מעצמה.
עזרה ראשונה לחיי נישואין
לגבר ולאישה ישנם צרכים שונים מהצד השני. גבר ואשה אינם זהים; כל אחד מהם נושא תכונות אחרות. גם כשמדברים על שוויון בין המינים, כולם מבינים כי ישנם הבדלים מהותיים בין גברים לנשים, שאי אפשר להתעלם מהם בקשר הזוגי.
כשם שצורת הגוף של הגבר והאישה שונים, כך מבחינה פסיכולוגית ונפשית הם בנויים באופן שונה, ועל כן לכל אחד מהם צרכים שונים מהצד השני במסגרת הזוגית. על כל אחד מהצדדים להעניק לצד השני את מה שהאחר זקוק לו, ולא את מה שהוא חושב שהצד השני צריך.
אם בעייני אישה אהבה מתפרשת ע"י מילים טובות ויחס חם, אך הגבר מצידו חושב שאהבה מתפרשת ע"י קצת עזרה בכביסה ובכלים, הוא אולי מעניק לה ומקל עליה, אך מחסיר ממנה את הדבר החשוב ביותר לו היא זקוקה ממנו. וכן ההיפך, אם הגבר זקוק לרוב מאישתו ליחס מכבד, אך היא לעומתו סבורה שעניין זה הוא משני, ובמקום מעניקה לו מתנות יפות ובכך סבורה שהיא מעניקה לו את צורכו, הרי היא פוגעת בטיב הקשר, שכן היא מחסירה ממנו את הדבר שעומד עבורו בראש סולם הצרכים בקשר הזוגי. לכן, חשוב עד מאוד ללמוד למה האחר זקוק ממני.
אם ברצוננו ליצור מערכת חיי נישואין בעלת הרמוניה, אהבה ושלום יהיה עלינו להתמקד בחלק שלנו למערכת הזוגית, בתרומה שלנו, ובתפקיד שלנו, ולא לדרוש מהאחר שישתנה או ייתן את חלקו. בשעה שהעולם זועק 'עמוד על זכויותך!', היהדות מדגישה 'דע את חובותייך'. אך אל דאגה, ברגע שאתם תהיו טובים יותר כלפי הצד השני, השינוי לטובה מצדו של השני יגיע בשלב מוקדם או מאוחר יותר. תהיו אתם טובים יותר, ובשלב מסוים באופן טבעי גם האחר יהיה טוב יותר כלפיכם.
אז מה החובות שלנו? הרמב"ם, מגדולי הפוסקים, מונה בספרו 'משנה תורה' כמה הנחיות קצרות עבור הבעל וכמה הנחיות קצרות עבור האישה.
גברים, בואו נלמד מה הנשים באמת צריכות מאיתנו:
"צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז". אז מה זה אומר?
- לא אומרים הכול. לפעמים נדמה כאילו קשר זוגי טוב הוא קשר פתוח שבו אפשר להגיד את כל העולה על רוחנו. ממש לא! היהדות דורשת מהאדם לא להיות "דוגרי", אלא להיפך: "ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז". יתר על כן, האישה בטבעה היא רגישה יותר ולכן יש להיזהר לא לומר דבר שיפגע בה או יצער אותה.
- לפרגן עם מתנה. אם קיימת אפשרות כלכלית, יש להשתדל ברכישת תכשיט או מתנה שתשמח את האישה. ניתן להסתפק גם במתנה בעלת מסגרת תקציב מצומצם שמראה על תשומת לב ומעניקה יחס חם.
- מילים טובות. אישה זקוקה בעיקר מבעלה שיספק את צרכיה הרגשיים, ולכן יש להרבות במילים טובות וחמות, יש להעניק מחמאות, לומר דברי שבח והודיה, וכן מילות הערכה והזדהות.
- שליטה רגשית. על הגבר להקרין שמחה ועוצמה גם כאשר הוא אינו מרגיש כך, וכן יש להימנע מהתנהלות של רגזנות וכעס שכן הדבר יוצר אווירה רעילה. הגבר מהווה את החוסן והביטחון השוררים בבית, וכאשר הוא עצב או כועס, זה משפיע על כל בני הבית. ואם הוא שמח, חייכן, סבלן ושלו הרי כל בני הבית מתמלאים בתחושה טובה ורגועה.
- תקשורת. השיחה היא האמצעי המהותי דרכו נבנה הקשר, ועבור האישה שיחה היא הדבר הכי משמעותי ליצירת חיבור. לא סתם מדריכי נישואין רבים מנחים בני זוג בתחילת דרכם לשוחח מדי יום זמן ממושך – לפחות שעה. על מה מדברים כל כך הרבה? בהתחלה זה אולי נראה קצת מאולץ, אבל כשמפנים לשיחה זמן, הנושאים באים מאליהם. הזמן המוקדש לשיחה הוא גם הזדמנות נהדרת לתרגל את עניין ההקשבה העמוקה – לאפשר לבן/בת הזוג מרחב בטוח של שיחה על נושאים המטרידים אותם מבלי להרגיש ששופטים אותם. אין דבר שמחזק יותר את האהבה מאשר להרגיש נאהב בזכות מי שאני.
נשים, בואו נלמד מה הגברים שלנו באמת צריכים:
"וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה … ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". אז מה זה אומר?
- לעשות ממנו גבר. גברים זקוקים מנשותיהם לתחושת סמכותיות מיוחדת. אישה שמפגינה כבוד לבעלה מעוררת אצלו תחושת הערכה ושמחה, ומאפשרת לו להוציא מתוכו את כל הפוטנציאל הקיים בו, ולתפקד בכל שטחי החיים בצורה הטובה ביותר.
גם גבר שנמצא בתפקיד ניהולי במקום עבודתו, זקוק לתחושת הסמכותיות מאשתו דווקא ואין לכך תחליף. הוא זקוק להרגשה שאשתו סומכת עליו, מאמינה בשיקול הדעת שלו, הולכת אחר ההחלטות שלו, ובקיצור – רואה בו "גבר". - דיבור מכבד. משום הצורך הבסיסי של הבעל מיחס מכבד מאשתו, יש לשים לב לא לדבר לבעל בצורת דיבור מזלזלת, או לשלול בהינף יד את דעתו או אמירתו. להיפך, יש לדבר עמו בצורה מכבדת, אף כשהדבר הנאמר על ידו נשמע כמשולל היגיון.
- ללמוד לומר 'כן'. בתקופה בה רוח הפמיניזם שולט, כך גם התור לפתיחת תיקי גירושין ברבנות מתארך… הפמיניזם שחדרה לעולמנו מכילה בתוכה טעות יסודית האומרת 'גבר ואישה הם אותו הדבר'. היהדות לא טוענת כי הגבר נעלה מהאישה או כי האישה נעלת מהגבר, אלא שלכל אחד ישנו תפקיד וייעוד שונה, וכן צרכים נפשיים שונים. היהדות טוענת כי הגבר והאישה הם לאו דווקא בעלי מעמד שונה, אך הם כן שונים במהותם. אשר על כן, לגבר ולאישה ישנם צרכים נפשיים שונים. אחד מההבדלים הבולטים הוא הצורך הגברי לראות את אשתו הולכת אחריו כמנהיג. ובנינו, גם האישה תשמח להרגיש שבעלה הוא 'מנהיג'. אז בואו נחייה ככה, ואפשרי את לפעמים לוותר וללכת אחרי ההצעות של בעלך, גם אם חשבת קצת אחרת. עבורך זה לא קריטי, אבל אצלו זה בנימי נפשו…
- תראי לו שטוב לך. גבר מסוגל להתמודד עם ביקורות או תלונות ממקורות שמבחוץ לביתו כמו העבודה, השכן או המשפחה המורחבת, מלבד מקור אחד – אשתו. בעל רואה בביתו כמקום של קן משפחתי חם ומוגן, אך אם הוא מגיע הביתה ואשתו מלאה בכעסים, תלונות וביקורת, הוא יהפוך לאדם קטנוני, כעסן וחסר שקט פנימי. לכן, חשוב שהאישה תקבל את פני בעלה בשובו הביתה עם חיוך, תתעניין בשלומו ותציע לו לאכול או לשתות. בנוסף, חשוב שהיא תשדר לו או תגיד מפורשות כמה היא שמחה בו, וכמה באופן כללי טוב לה. בעל זקוק להרגיש שטוב לאשתו, מכיוון שאם לא כך, הוא חש שהוא זה האשם בחוסר השמחה שלה, הוא מרגיש שהוא כשל בתפקידו וחש אכזבה עצמית.
התורה שומרת על הזוגיות
באורח-החיים היהודי המתנהל ע"פ רוח התורה כלולות הנהגות ומצוות שמהוות שמירה והגנה על המערכת הזוגית. כמובן שסיבת קיומן היא משום שכך ציווה ה', אך הן טומנות בתוכן איכות חיים.
- הסוד של טהרת המשפחה. אחת המצוות החשובות ביהדות בכלל ובין בני זוג בפרט היא טהרת המשפחה, כלומר שמירת ההלכות הנוגעות לריחוק בין בני הזוג בימים שבהם האישה נמצאת בימי הווסת ו-7 ימים לאחר סיומו, כשלאחריהם יש לטבול במקווה. מעבר לכך שזוהי מצווה גדולה, היא תורמת לחיי הזוגיות ומונעת שחיקה של הרגל ושיגרה. המשחק של קירבה-ריחוק לסירוגין בימות החודש, מכניסה לתוך חיי הנישואים תנועה של התחדשות, ריענון ואף געגוע מתוק. (להרחבה בנושא תוכלו לקרוא את השאלה: מה הקטע עם המקווה? אמבטיה בבית זה לא מספיק טוב?).
- הפרדה בין המינים. הנאמנות בין בני זוג היא דבר חשוב ביותר. בלי אמון ובלי היכולת לסמוך על הצד השני שיישאר נאמן לי, אי אפשר לקיים קשר חם ואינטימי באמת. פגיעה בנאמנות היא דבר שאי אפשר לתקן אחר כך, וברוב המקרים היא מפרקת את הנישואין. לשם כך, היהדות מנחה את בני הזוג (וגם אנשים שעדיין לא נישאו) להתרחק מקשרי ידידות עם בני המין השני. בנוסף, היהדות הגדירה "הלכות ייחוד", שלפיהן אין לגבר ואישה (למעט קרובי משפחה) לשהות יחד לבד במקום סגור. שמירה על הלכות ייחוד כמובן מסייעת מאוד לשמירה על חיי הנישואין.
- עוד גדר של צניעות – להיזהר מרשתות חברתיות. מחקר בריטי שנערך ע"י עו"ד לגירושין בשנת 2012 מצא כי ב-30% מהתביעות לגירושים שהוגשו במדינה, הגורם לגירושין היה קשור לרשתות החברתיות! מאז השיעור רק הלך וגדל. מחקר נוסף שנערך ע"י ד"ר ראסל קלייטון מאוניברסיטת מיזורי מצא כי אדם המשתמש לעיתים תכופות ברשת חברתית צפוי לחוות קונפליקט זוגי שיביא לפרידה או לגירושים. אנשים חושבים "לי זה לא יקרה", אך זה מה שגם אותם "מפרקי משפחה" חשבו לעצמכם כשהם נכנסו לפייסבוק בצורה תמימה. אף אחד מהם לא דמיין לעצמו שברגע זה הוא סולל לעצמו את המסלול הישיר לפירוק הבית.
- אשתך – היחידה שקיימת לעינייך. התורה מצווה את הגבר שלא להסתכל בהתבוננות בנשים אחרות או אף בראיה שטחית בנשים שאינן לבושות ע"פ גדרי הצניעות, פרט לאשתו. הלכה זו נלמדה מהציווי "לא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט). זו גם הסיבה שגברים שומרי תורה ומצוות לא רואים טלוויזיה או מבקרים בקולנוע. גבר שנמנע מלהיחשף ליופיין של נשים אחרות, זוכה לכך שאשתו תראה עבורו אפילו יותר יפה ממה שהיא בעקבות חוסר ההשוואה לנשים אחרות.
תעשיית הבידור מלאה בגברים ונשים שמשקיעים זמן וכסף רב במראה החיצוני, ואף נבחרו בקפידה להיות מאלה המוצגים על גבי המסך. הימנעות מחשיפה לגברים ולנשים אחרות מהווה הגנה נוספת על היופי של הקשר הזוגי שלנו.
