"עכשיו זה מדעי!" צועקות הכותרות בעיתון. "מחקר חדש עתיד לטלטל את פני האנושות" קוראים הקריינים בחדשות. המדע הפך בימינו לשם קוד לכל מה שרציונלי, ודַאִי ומוכח ללא עוררין. האדם המודרני הורגל לחשוב ש'עובדה מדעית' היא ידיעה ברורה ומאומתת, ואילו האמונה – היא רק אמונה, והיא "לא מבוססת"… לכן, כאשר קוראים על גילוי מדעי שסותר את הכתוב בתורה או בדברי חכמינו, ברור למי רוב האנשים נוטים להאמין.
אולם עם כל היתרונות והחידושים המבורכים שהביא המדע לחיינו, העובדות הן שהמדע אינו כל יכול. הוא סובל מכשלים וחסרונות שלפעמים נוטים להתעלם מהם.
בעבר, המדענים שחקרו את העולם היו אנשים מאמינים שעשו זאת מתוך אמונה שהוא אינו סתם 'טעות מקרית', אלא חיפשו את עקבות הבורא המתבטאים בטבע. אנשים מאמינים לא חששו שמא המחקר המדעי יערער את אמונתם, מפני שחקר הטבע היה חלק מהעבודה הרוחנית שלהם (להרחבה, קראו את השאלה: איך זה שרוב המדענים לא מאמינים?).
כך התנהלו הדברים במשך שנים רבות. כל עוד החוקרים שמרו על ענווה אינטלקטואלית והכירו בכך שהמדע מספק רק זווית הסתכלות אחת – חשובה מאוד, אבל בכל זאת רק אחת – על המציאות, יכלו הדת והמדע לשכון בשלום זה לצד זה.
אולם, בשלב מסוים השתנו הדברים. לפני כשלוש מאות שנים החלה להישמע הטענה כאילו המדע הוא אמת מוחלטת, ואילו הדת היא אמונה לא רציונלית שאין לה על מה להסתמך. מדענים ופילוסופים שביקשו לשכנע בגישה זו גיבשו השקפת עולם דורסנית המכונה מדענוּת (Scientism), ולפיה השיטה המדעית היא היחידה שמאפשרת להגיע אל האמת.
במקביל, ככל שהמדע התפתח הוא החל לנסח תאוריות ספקולטיביות על אירועים שקרו בעבר, כמו היווצרות היקום והופעת החיים על פני כדור הארץ. תאוריות אלה היו חסרות מבחינה מדעית ונשענו על השערות והנחות עבודה אפשריות, אך לא מוכחות. כך החל העימות המדובר שבין עולם המדע לבין עולם הדת.
בכדי להבין את היחס שבין מדע לדת עלינו תחילה לענות: מהו בכלל מדע?
מדוע התפוח נפל?
המדע הוא שיטת איסוף, מדידה וניתוח של תופעות הגלויות לנו והניתנות למדידה. תופעות אלה יכולות להיות תנועות כוכבים, הרכב של חומר מסוים, תהליכים ביולוגיים או כל דבר אחר ובלבד שיהיה כמותי ומדיד. לאחר שהמדענים אוספים תצפיות ומדידות, הם מנסחים חוקים בצורה של נוסחאות ותאוריות שיכלילו את כל המקרים שנצפו. כך למשל, על פי הסיפור הידוע, אייזיק ניוטון הבחין יום אחד בתפוח הנופל על הארץ. הדבר עורר אותו לשים לב שכל החפצים שנזרקים באוויר נופלים על הארץ. הוא הניח שקיים כוח כלשהו שמושך אותם למטה, ולפי זה ניסח את חוק הגרביטציה (כוח המשיכה). צורת חשיבה דומה לזו שהפעיל ניוטון מאפשרת למדענים להגיע להישגים מרשימים, שקידמו את העולם לשיאים מדעיים וטכנולוגיים מדהימים. אולם יחד עם זאת, יש בה גם חסרון.
המגבלה העיקרית של המדע היא שהוא יכול לעסוק רק בשאלות טכניות כמו: מה קרה? איך זה קרה? מה צפוי לקרות בעתיד לאור מה שכבר קרה?
אך המדע אינו מסוגל לעסוק בשאלות של מהות: למה התפוח נופל על הארץ ולא עולה למעלה, כמו שקורה בחלל? מדוע השמש זורחת דווקא במזרח? מפני מה נוצרו החיים בצורה כזו ולא בצורה אחרת? לאיזו תכלית קיים העולם? כל אלה נחשבות לשאלות 'לא מדעיות', שאינן עוסקות בתופעות שניתנות למדידה אלא מבקשות תכלית, משמעות ופשר לדברים.
המדע אחראי להסביר תופעות גלויות על ידי נוסחאות, ולשער אילו תופעות נוכל לצפות בעתיד. הדת, לעומת זאת, עוסקת בשאלות אחרות לגמרי: תכלית האדם, מעמדו לפני האל, העקרונות להתנהגות מוסרית והמשמעות הקיומית של חידת הבריאה. על שאלות אלה המדע כלל אינו מנסה, וגם אינו מסוגל, לענות. וכפי שניסח זאת אחד ההוגים החריפים בעניין זה: "המחקר המדעי מושתת על מתודה [=שיטת מחקר] שאינה כוללת התייחסות לערכים ולמשמעויות. אבל אם האדם כיצור חש ומרגיש, חושב ובוחן, שואף ומתכוון, מתחיל להגות במשמעויות וערכים – לא אל המדע הוא יכול לפנות". (פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שיחות על מדע וערכים).
האמונות הסודיות של המדענים
בבסיס התאוריה המדעית עומדות הנחות יסוד, אקסיומות. בלעדיהן, לא יכול להתקיים מדע! אך אם מתבוננים היטב, מתברר שהנחות אלה אינן ניתנות להוכחה, ולמעשה הן אמונות לכל דבר.
הבה נראה דוגמה. בגאומטריה האוקלידית (זו שלמדנו בתיכון) קיימת הנחת יסוד, ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. זוהי אקסיומה שקבע החכם היווני שהמציא אותה (אוקלידס), אך איש מעולם לא הוכיח אותה, וגם אין שום אפשרות להוכיח אותה. אמת, השימוש באקסיומה מביא לתוצאות הנדסיות מצוינות למרות שהיא לא יותר מאשר השערה בלתי מוכחת!
אך מה אם נעמיד אותה במבחן? לפני כמאתיים שנה החליט מדען רוסי בשם ניקולאי לובצ'בסקי להפר את האקסיומה, ובדק מה יקרה אם נשנה את הנחת היסוד ונקבע שקווים מקבילים דווקא כן נפגשים. על בסיס הנחה 'חדשה' זו הוא פיתח תחום מתמטי שנקרא 'גאומטריה לא-אוקלידית', וממנה התפתחו כמה שיטות חשובות אחרות. תשאלו, מי צריך את זה?
ובכן, כיום כמעט כל תחום במדע משתמש בגאומטריה הלא-אוקלידית כדי לערוך חישובים מסוימים. אלברט איינשטיין השתמש בה כדי לפתח את תורת היחסות שלו – אותה תאוריה שבזכותה הוא נחשב למדען החשוב ביותר במאה העשרים!
מדוע המדענים מניחים דווקא הנחות יסוד כאלה ולא אחרות? יש כל מיני סיבות, ביניהן הגיון ואף אינטואיציה. אך בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מכך שעצם ההישענות על אקסיומות מסוימות, שקיימת בכל תחום מדעי, איננה אמת אובייקטיבית מוכרחת.
האם הסיבתיות קיימת?
ישנו סוג מורכב יותר של אקסיומות, אשר ערעורן שומט לגמרי את הבסיס מתחת לכל התפיסה המדעית.
למשל, החקירה המדעית מתבססת על קשר של סיבה ותוצאה – תופעה א' גורמת לתופעה ב'. בדוגמה שראינו עם ניוטון, אם תפוח נזרק באוויר (תופעה א'), הוא תמיד ייפול לארץ (תופעה ב'), וכך הוא הגיע למסקנה שישנו כוח משיכה. קשר כזה מכונה 'סיבתיות', והוא אחד מיסודות החשיבה המדעית. אך מה אם לא קיימת בכלל סיבתיות?
הפילוסוף הסקוטי דיויד יוּם (1776-1711) הטיל ספק בעצם קיומה של הסיבתיות. לדבריו, אף אחד מעולם לא הוכיח אותה: לכל היותר ראינו שפעולה א' גורמת לפעולה ב', אך מי אמר שיש קשר הכרחי ביניהן? אולי העובדה שהשמש זורחת כל יום היא בסך הכול עניין מקרי שחזר על עצמו מיליון פעם, ובפעם המיליון ואחת הוא לא יקרה שוב?
האקסיומות שעליהן מבוסס המדע אינן אמת מוחלטת ובלתי מעורערת כפי שרבים אולי מאמינים. אלה הן 'האמונות הדתיות' של המדע. כאשר מוכנים להטיל בהן ספק, מתערער כל קיומו של המדע כפי שאנו מכירים אותו.
הטיות בקרב הקהילה המדעית
למרות שלמדע יצא שם של מתודה נקייה משיקולים זרים, אין זה כך בהכרח. כמו אצל כל בני האדם, גם בקרב מדענים יש הטיות, השקפות עולם ואג'נדות אישיות, שמסלפות לעיתים את החתירה לאמת מדעית. רק לעתים רחוקות ההטעיות נעשות במכוון, ולרוב הן פשוט מתרחשות כחלק מצורת העבודה המדעית.
אחת מהן מכונה הטיית אישור, שבה חוקרים נוטים לראות דברים שאינם קיימים (או לא לראות דברים שקיימים) רק כי הדברים אינם מתאימים להנחות המוצא שלהם. זמן קצר לאחר גילוי קרני הרנטגן (קרני X), "התגלתה" גם קרינת N על ידי הפיזיקאי רֵנֵה בְּלוֹנְדְלוֹ, שלפי המדידות שלו גרמה להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להיראות בהירות יותר. בלונדלו פרסם את הממצאים ו-120 מדענים תמכו בו, ואף כתבו 300 מאמרים תומכים. רק כשהגיע הפיזיקאי רוֹבֵּרט ווּד התברר כי לא דובים ולא יער. הוא הוכיח כי קיומן של קרני N הן פרי דמיונם בלבד של המדענים. לדיווחו הייתה השפעה עצומה על הקהילה המדענית, שהפסיקה לתמוך מאז בקיומן של קרני N.
כיצד יתכן ש-120 מדענים האמינו בטעותם? הציפיות והרצונות הפנימיים של המדענים הובילו אותם שלא במודע לראות את אשר הם רוצים לראות ולנהל מחקר מוטה ושגוי.
סוג נוסף של הטיה הוא הטיית פרסום (או "אפקט מחקרי המגירה", File Drawer Problem), לפיה חוקרים אינם מפרסמים את כל הנתונים שבידם, אלא רק את אלה שעשויים לעורר עניין ציבורי או שיש בהם חידוש. אם תרופה פועלת כנגד מחלה מסוימת הם יפרסמו זאת בהבלטה, אך אם במחלות אחרות התרופה גרמה לנזק הם יצניעו את העניין…
כמו כן, המדע מושתת על אמיתות מקובלות ואמונות "כמו-דתיות", שמי שאינו מקבל אותן מוקע ומוחרם מהקהילה המדעית, משרתו נשללת ממנו והוא אינו מוזמן לאירועים מדעיים. נכון שלא כל רעיון אזוטרי צריך לקבל במה הדומה לזו של טענה מדעית, אבל צריך גם לזכור שלא כל מה שמוגדר כ"מדעי" הוא אמת צרופה.
סודות מלמעלה
משה רט, ד"ר לפילוסופיה, שעסק רבות בסוגיית מדע ודת, כותב "המטרה בחשיפת אותן אמונות מדעיות איננה להביא לזלזול במדע, אלא להפך – להראות את חשיבותה של האמונה. בלי לקבל על עצמנו כמה אמונות יסודיות, בלי לסמוך על האינטואיציות שלנו, לא היה מתאפשר הפרויקט המדעי הגדול, שבזכותו הגיעה האנושות להישגים כל כך מדהימים. אילו היינו נוקטים בגישה פוזיטיביסטית קשוחה, שאינה מקבלת שום אמונה ללא הוכחות, הרי שהיינו נידונים לחיים של ספקנות נצחית בתוך שוכני מערות. הנכונות לסמוך על האמונה, בצירוף למחקר הביקורתי והיסודי, היא שהובילה אותנו עד הלום, לידע ולהתקדמות שצברנו".
אין הדת מזלזלת בעולם המדע, אלא מכבדת את הישגיה המרשימים שתרמו רבות לחיי האנושות. עם זאת, כאשר קיימות סתירות בין הנטען בתורת ישראל לבין הנטען בעולם המדע – אין אלה המאמינים באמיתותה של תורת ישראל יראים שמא התגלה פגם באמונתם, אלא מאמינים כי המדע הוא הטועה ואין זה אלא עניין של זמן עד שהמדע עצמו יוכיח את טעותו בהתקדמותו. כך קרה בעת העתיקה כאשר אסטרונומים לא-יהודיים טענו כי קיימים כמה אלפי כוכבים בודדים ביקום בעוד חכמי התלמוד טענו למספר אחר בסדר גודל קיצוני (בקירוב 10 בחזקת 18). והנה לשון הגמרא בה מובא אומדן הכוכבים ע"י חישוב של הכפלת המספרים במערכות מסודרות הקיימות ביקום, כגון: גלקסיות, צבירים, צבירי-על וכו': "אמר לה הקב"ה: בתי, 12 מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו 30 חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו 30 לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו 30 רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו 30 קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו 30 גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו 365 אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך" (מסכת ברכות, דף לב, עמ' ב).
ככל שאמצעי הטכנולוגיה משתכללים כך מס' הכוכבים אותו המדע אומד מתקרב יותר ויותר לזה הנכתב בגמרא.
דוגמא נוספת לידיעת התורה את מה שהמדע גילה רבות באחריתה היא צורת העולם, תנועתו סביב צירו, העובדה שבזמן שבחלקו של העולם ישנו יום בחלקו האחר ישנו לילה, כוח המשיכה ועוד. עד לפני כ-500 שנה עם גילויה של יבשת אמריקה במסעו של קולומבוס, הדעה הרווחת הייתה כי העולם הינו שטוח. והנה בזוהר הקדוש (ויקרא דף י, א) אשר נכתב לפני כ-2000 שנה כבר נכתב אודות צורת העולם ופרטי מידע נוספים אשר היו נראים עד לעת החדשה כתמוהים ומופרכים. חכמי ישראל מגדירים את המידע הזה בסוף אותם דברי הזוהר כ'סוד', כלומר כחוכמת התורה שנמסרה והועברה מדור לדור, ולא הוסקה ע"י מחקר או הבנות שכליות.
עובדה נוספת המשקפת כיצד המדע מגלה את מה שהתורה מגלה עוד הרבה לפני כן היא נדידת היבשות. הראשון שהעלה את הרעיון של נדידת היבשות היה המדען אלפרד לותר וֶגֶנֶר אשר טען כי בתחילה כל היבשות היו ליבשה אחת, ורק בשלב מאוחר יותר הן התפצלו לשבע יבשות והתרחקו זו מזו. לאחר התרחבות המחקר בנושא, אכן תאוריה זו אושרה לחלוטין. אותה תגלית מרעישה לא הסעירה במיוחד את חכמי ישראל שהיו בקיאים בכל רזי התורה, שכן כבר בזוהר הקדוש שנכתב לפני כ-2000 שנה נאמר כך, והנה לשון הזוהר: "תנא, ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה נתהוו שבע ארצות" (זוהר חדש, י"ב, א). כלומר, בשעת בריאה העולם הייתה יבשת אחת שבשלב מסוים התחלקה לשבע יבשות, אשר התרחקו זו מזו כאשר מי האוקיינוס חודרים אל החלל שנוצר ביניהן. כל זאת תורת הסוד מגלה כאשר לפני אלפי שנה אף בן אנוש לא יכול היה לדעת כי כל היבשות מקורן ביבשה אחת שהתחלקה, וכן כי קיימות שבע יבשות בשעה שחלקן כלל לא התגלו באותה עת כמו יבשת אמריקה או אוסטרליה.
קיימות עוד כהנה וכהנה דוגמאות על סתירות בין המדע לדת היהודית, כאשר חלק מן טענות המדע התבדו עם התקדמותו והתבררו כתואמות לנטען בתורת ישראל.
בתורה עצמה קיימות הוכחות מני רבות המשקפות את על-האנושיות שבה (ראו בשאלה: איך אפשר להיות בטוחים שהתורה היא לא המצאה?), ולכן המאמין בה אינו מושפע מטענות מדעיות שקמות ונפלות אלא הולך נאמנה עם האמת העליונה.
