המדע נהנה ממוניטין של שיטת מחקר אובייקטיבית, בלתי מוטה, המשקפת נאמנה את המציאות, בעוד שהדת והאמונה נתפסות כ'לא רציונליות', הנשענות על הנחות יסוד בלתי מאומתות. אולם בפועל, גם המדע נשען פעמים רבות על הנחות יסוד בלתי מאומתות. כשחוקרים לעומק, מתגלה כי עולם המדע לא תמיד מציג את ה'אמת לאמיתה' בכל תחום
האם האמת המוחלטת בהכרח נמצאת בצד של עולם המדע, ומה יש ליהדות לומר על כך?
'תורה' ו'מדע' תמיד נחשבו כהפכים קוטביים המייצגים שתי דעות מקבילות, שלעולם לא יפגשו. האמונה בתורה נתפסת על ידי חלק מאיתנו כאמונה עיוורת גרידא. לעומת זאת, המדע נתפס כאמת מוחלטת, ודאית ומוכחת. אך האם המדע תמיד מספר לנו את האמת? קראו וצפו להיות מופתעים
"עכשיו זה מדעי!", צועקות הכותרות בעיתון. "מחקר חדש עתיד לטלטל את פני האנושות", קוראים הקריינים בחדשות. המדע הפך בימינו לשם קוד לכל מה שרציונלי, ודַאִי ומוכח ללא עוררין. האדם המודרני הורגל לחשוב ש'עובדה מדעית' היא ידיעה ברורה ומאומתת, ואילו האמונה – היא רק אמונה, והיא 'לא מבוססת'… לכן, כאשר קוראים על גילוי מדעי שסותר את הכתוב בתורה או בדברי חכמינו, ברור למי רוב האנשים נוטים להאמין. אולם עם כל היתרונות והחידושים המבורכים שהביא המדע לחיינו, העובדות הן שהמדע אינו כל יכול. הוא סובל מכשלים וחסרונות שלפעמים נוטים להתעלם מהם.
בעבר, המדענים שחקרו את העולם היו אנשים מאמינים, שעשו זאת מתוך אמונה שהוא אינו סתם 'טעות מקרית', אלא חיפשו את עקבות הבורא המתבטאים בטבע. אנשים מאמינים לא חששו שמא המחקר המדעי יערער את אמונתם, מפני שחקר הטבע היה חלק מהעבודה הרוחנית שלהם (להרחבה, קראו את השאלה: איך זה שרוב המדענים לא מאמינים?).
כך התנהלו הדברים במשך שנים רבות. כל עוד החוקרים שמרו על ענווה אינטלקטואלית, והכירו בכך שהמדע מספק רק זווית הסתכלות אחת – חשובה מאוד, אבל בכל זאת רק אחת – על המציאות, יכלו הדת והמדע לשכון בשלום זה לצד זה.
אולם, בשלב מסוים השתנו הדברים. לפני כשלוש מאות שנים החלה להישמע הטענה כאילו המדע הוא אמת מוחלטת, ואילו הדת היא אמונה לא רציונלית שאין לה על מה להסתמך. מדענים ופילוסופים שביקשו לשכנע בגישה זו, גיבשו השקפת עולם דורסנית המכונה מדענוּת (Scientism), ולפיה השיטה המדעית היא היחידה שמאפשרת להגיע אל האמת.
במקביל, ככל שהמדע התפתח, הוא החל לנסח תאוריות ספקולטיביות על אירועים שקרו בעבר, כמו היווצרות היקום והופעת החיים על פני כדור הארץ. תאוריות אלה היו חסרות מבחינה מדעית, ונשענו על השערות והנחות עבודה אפשריות, אך לא מוכחות. כך החל העימות המדובר שבין עולם המדע לבין עולם הדת. כדי להבין את היחס שבין מדע לדת, עלינו לענות תחילה: מהו בכלל מדע?
מדוע התפוח נפל?
המדע הוא שיטת איסוף, מדידה וניתוח של תופעות שגלויות לנו וניתנות למדידה. תופעות אלה יכולות להיות תנועות כוכבים, הרכב של חומר מסוים, תהליכים ביולוגיים או כל דבר אחר, ובלבד שיהיה כמותי ומדיד. לאחר שהמדענים אוספים תצפיות ומדידות, הם מנסחים חוקים בצורה של נוסחאות ותאוריות שיכלילו את כל המקרים שנצפו. כך, למשל, על פי הסיפור הידוע, אייזיק ניוטון הבחין יום אחד בתפוח הנופל על הארץ. הדבר עורר אותו לשים לב שכל החפצים שנזרקים באוויר נופלים על הארץ. הוא הניח שקיים כוח כלשהו שמושך אותם למטה, ולפי זה ניסח את חוק הגרביטציה (כוח המשיכה). צורת חשיבה דומה לזו שהפעיל ניוטון מאפשרת למדענים להגיע להישגים מרשימים, שקידמו את העולם לשיאים מדעיים וטכנולוגיים מדהימים. אולם יחד עם זאת, יש בה גם חסרון.
המגבלה העיקרית של המדע היא שהוא יכול לעסוק רק בשאלות טכניות, כמו: מה קרה? איך זה קרה? מה צפוי לקרות בעתיד לאור מה שכבר קרה? אך המדע אינו מסוגל לעסוק בשאלות של מהות: למה התפוח נופל על הארץ ולא עולה למעלה, כמו שקורה בחלל? מדוע השמש זורחת דווקא במזרח? מפני מה נוצרו החיים בצורה כזו ולא בצורה אחרת? לאיזו תכלית קיים העולם? כל אלה נחשבות לשאלות 'לא מדעיות', שאינן עוסקות בתופעות שניתנות למדידה, אלא מבקשות תכלית, משמעות ופשר לדברים.
המדע אחראי להסביר תופעות גלויות על ידי נוסחאות, ולשער אילו תופעות נוכל לצפות בעתיד. הדת, לעומת זאת, עוסקת בשאלות אחרות לגמרי: תכלית האדם, מעמדו לפני האל, העקרונות להתנהגות מוסרית והמשמעות הקיומית של חידת הבריאה. על שאלות אלה המדע כלל אינו מנסה, וגם אינו מסוגל, לענות. וכפי שניסח זאת אחד ההוגים החריפים בעניין זה: "המחקר המדעי מושתת על מתודה [=שיטת מחקר] שאינה כוללת התייחסות לערכים ולמשמעויות. אבל אם האדם, כיצור חש ומרגיש, חושב ובוחן, שואף ומתכוון, מתחיל להגות במשמעויות וערכים – לא אל המדע הוא יכול לפנות". (פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שיחות על מדע וערכים).
האמונות הסודיות של המדענים
בבסיס התאוריה המדעית עומדות הנחות יסוד, אקסיומות. בלעדיהן, לא יכול להתקיים מדע! אך אם מתבוננים היטב, מתברר שהנחות אלה אינן ניתנות להוכחה, ולמעשה הן אמונות לכל דבר.
הבה נראה דוגמה. בגאומטריה האוקלידית (זו שלמדנו בתיכון) קיימת הנחת יסוד, ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. זוהי אקסיומה שקבע החכם היווני שהמציא אותה (אוקלידס), אך איש מעולם לא הוכיח אותה, וגם אין שום אפשרות להוכיח אותה. אמת, השימוש באקסיומה מביא לתוצאות הנדסיות מצוינות, אף על פי שהיא לא יותר מאשר השערה בלתי מוכחת!
אך מה אם נעמיד אותה במבחן? לפני כמאתיים שנה החליט מדען רוסי בשם ניקולאי לובצ'בסקי להפר את האקסיומה, ובדק מה יקרה אם נשנה את הנחת היסוד, ונקבע שקווים מקבילים דווקא כן נפגשים. על בסיס הנחה 'חדשה' זו הוא פיתח תחום מתמטי שנקרא 'גאומטריה לא-אוקלידית', וממנה התפתחו כמה שיטות חשובות אחרות. תשאלו, מי צריך את זה?
ובכן, כיום כמעט כל תחום במדע משתמש בגאומטריה הלא-אוקלידית כדי לערוך חישובים מסוימים. אלברט איינשטיין השתמש בה כדי לפתח את תורת היחסות שלו – אותה תאוריה שבזכותה הוא נחשב למדען החשוב ביותר במאה העשרים!
מדוע המדענים מניחים דווקא הנחות יסוד כאלה ולא אחרות? יש כל מיני סיבות, ביניהן הגיון ואף אינטואיציה. אך בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מכך שעצם ההישענות על אקסיומות מסוימות, שקיימת בכל תחום מדעי, איננה אמת אובייקטיבית מוכרחת.
האם הסיבתיות קיימת?
ישנו סוג מורכב יותר של אקסיומות, אשר ערעורן שומט לגמרי את הבסיס מתחת לכל התפיסה המדעית.
למשל, החקירה המדעית מתבססת על קשר של סיבה ותוצאה – תופעה א' גורמת לתופעה ב'. בדוגמה שראינו עם ניוטון, אם תפוח נזרק באוויר (תופעה א'), הוא תמיד ייפול לארץ (תופעה ב'), וכך הוא הגיע למסקנה שישנו כוח משיכה. קשר כזה מכונה 'סיבתיות', והוא אחד מיסודות החשיבה המדעית. אך מה אם לא קיימת בכלל סיבתיות?
הפילוסוף הסקוטי דיויד יוּם (1776-1711) הטיל ספק בעצם קיומה של הסיבתיות. לדבריו, אף אחד מעולם לא הוכיח אותה: לכל היותר ראינו שפעולה א' גורמת לפעולה ב', אך מי אמר שיש קשר הכרחי ביניהן? אולי העובדה שהשמש זורחת כל יום היא בסך הכול עניין מקרי שחזר על עצמו מיליון פעם, ובפעם המיליון ואחת הוא לא יקרה שוב?
האקסיומות שעליהן מבוסס המדע אינן אמת מוחלטת ובלתי מעורערת כפי שרבים אולי מאמינים. אלה הן 'האמונות הדתיות' של המדע. כאשר מוכנים להטיל בהן ספק, מתערער כל קיומו של המדע כפי שאנו מכירים אותו.
הטיות בקרב הקהילה המדעית
על אף שלמדע יצא שם של מתודה נקייה משיקולים זרים, אין זה כך בהכרח. כמו אצל כל בני האדם, גם בקרב מדענים יש הטיות, השקפות עולם ואג'נדות אישיות, שמסלפות לעיתים את החתירה לאמת מדעית. רק לעתים רחוקות ההטעיות נעשות במכוון, ולרוב הן פשוט מתרחשות כחלק מצורת העבודה המדעית.
אחת מהן מכונה הטיית אישור, שבה חוקרים נוטים לראות דברים שאינם קיימים (או לא לראות דברים שקיימים) רק כי הדברים מתאימים להנחות המוצא שלהם. זמן קצר לאחר גילוי קרני הרנטגן (קרני X), "התגלתה" גם קרינת N על ידי הפיזיקאי רֵנֵה בְּלוֹנְדְלוֹ, שלפי המדידות שלו גרמה להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להיראות בהירות יותר. בלונדלו פרסם את הממצאים ו-120 מדענים תמכו בו, ואף כתבו 300 מאמרים תומכים. רק כשהגיע הפיזיקאי רוֹבֵּרט ווּד, התברר כי לא דובים ולא יער. הוא הוכיח כי קיומן של קרני N הן פרי דמיונם של המדענים בלבד. לדיווחו הייתה השפעה עצומה על הקהילה המדענית, שהפסיקה לתמוך מאז בקיומן של קרני N. כיצד יתכן ש-120 מדענים האמינו בטעותם? הציפיות והרצונות הפנימיים של המדענים הובילו אותם, שלא במודע, לראות את אשר הם רוצים לראות, ולנהל מחקר מוטה ושגוי.
סוג נוסף של הטיה הוא הטיית פרסום (או "אפקט מחקרי המגירה", File Drawer Problem), שלפיה חוקרים אינם מפרסמים את כל הנתונים שבידם, אלא רק את אלה שעשויים לעורר עניין ציבורי, או שיש בהם חידוש. אם תרופה פועלת כנגד מחלה מסוימת, הם יפרסמו זאת בהבלטה, אך אם במחלות אחרות התרופה גרמה לנזק – הם יצניעו את העניין…
כמו כן, המדע מושתת על אמיתות מקובלות ואמונות "כמו-דתיות", שמי שאינו מקבל אותן מוקע ומוחרם מהקהילה המדעית, משרתו נשללת ממנו והוא אינו מוזמן לאירועים מדעיים. נכון שלא כל רעיון אזוטרי צריך לקבל במה שדומה לזו של טענה מדעית, אבל צריך גם לזכור שלא כל מה שמוגדר כ'מדעי' הוא אמת צרופה.
סודות מלמעלה
משה רט, ד"ר לפילוסופיה, שעסק רבות בסוגיית מדע ודת, כותב: "המטרה בחשיפת אותן אמונות מדעיות איננה להביא לזלזול במדע, אלא להפך – להראות את חשיבותה של האמונה. בלי לקבל על עצמנו כמה אמונות יסודיות, בלי לסמוך על האינטואיציות שלנו, לא היה מתאפשר הפרויקט המדעי הגדול, שבזכותו הגיעה האנושות להישגים כל כך מדהימים. אילו היינו נוקטים בגישה פוזיטיביסטית קשוחה, שאינה מקבלת שום אמונה ללא הוכחות, הרי שהיינו נידונים לחיים של ספקנות נצחית בתוך שוכני מערות. הנכונות לסמוך על האמונה, בצירוף למחקר הביקורתי והיסודי, היא שהובילה אותנו עד הלום, לידע ולהתקדמות שצברנו".
אין הדת מזלזלת בעולם המדע, אלא מכבדת את הישגיה המרשימים שתרמו רבות לחיי האנושות. עם זאת, כאשר קיימות סתירות בין הנטען בתורת ישראל לבין הנטען בעולם המדע – אין אלה המאמינים באמיתותה של תורת ישראל יראים שמא התגלה פגם באמונתם, אלא מאמינים כי המדע הוא הטועה, ואין זה אלא עניין של זמן עד שהמדע עצמו יוכיח את טעותו בהתקדמותו. כך קרה בעת העתיקה, כאשר אסטרונומים לא-יהודיים טענו כי קיימים כמה אלפי כוכבים בודדים ביקום, בעוד חכמי התלמוד טענו למספר אחר בסדר גודל קיצוני (בקירוב, 10 בחזקת 18). והנה לשון הגמרא שבה מובא אומדן הכוכבים על ידי חישוב של הכפלת המספרים במערכות מסודרות הקיימות ביקום, כגון: גלקסיות, צבירים, צבירי-על וכו': "אמר לה הקב"ה: בתי, 12 מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו 30 חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו 30 לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו 30 רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו 30 קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו 30 גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו 365 אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך" (מסכת ברכות, דף לב, עמ' ב). ככל שאמצעי הטכנולוגיה משתכללים, כך מס' הכוכבים שאותו המדע אומד מתקרב יותר ויותר לזה שנכתב בגמרא.
דוגמא נוספת לידיעת התורה את מה שהמדע גילה שנים רבות לאחר מכן, היא נדידת היבשות. הראשון שהעלה את הרעיון של נדידת היבשות היה המדען אלפרד לותר וֶגֶנֶר אשר טען כי בתחילה כל היבשות היו ליבשה אחת, ורק בשלב מאוחר יותר הן התפצלו לשבע יבשות והתרחקו זו מזו. לאחר התרחבות המחקר בנושא, אכן תאוריה זו אושרה לחלוטין. אותה תגלית מרעישה לא הסעירה במיוחד את חכמי ישראל שהיו בקיאים בכל רזי התורה, שכן כבר בזוהר הקדוש שנכתב לפני כ-2000 שנה נאמר כך, והנה לשון הזוהר: "תנא, ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה נתהוו שבע ארצות" (זוהר חדש, י"ב, א). כלומר, בשעת בריאה העולם הייתה יבשת אחת שבשלב מסוים התחלקה לשבע יבשות, אשר התרחקו זו מזו כאשר מי האוקיינוס חודרים אל החלל שנוצר ביניהן. כל זאת תורת הסוד מגלה, כאשר לפני אלפי שנה אף בן אנוש לא יכול היה לדעת כי כל היבשות מקורן ביבשה אחת שהתחלקה, וכן כי קיימות שבע יבשות בשעה שחלקן כלל לא התגלו באותה עת, כמו יבשת אמריקה או אוסטרליה.
קיימות עוד כהנה וכהנה דוגמאות על סתירות בין המדע לדת היהודית, כאשר חלק מטענות המדע התבדו עם התקדמותו, והתבררו כתואמות לנטען בתורת ישראל. בתורה עצמה קיימות הוכחות מני רבות המשקפות את על-האנושיות שבה (ראו בשאלה: איך אפשר להיות בטוחים שהתורה היא לא המצאה?), ולכן המאמין בה אינו מושפע מטענות מדעיות שקמות ונופלות, אלא הולך נאמנה עם האמת העליונה.
המשך קריאה ↓
1
מחרחרי מלחמה
מיהם האנשים שהציתו את הקונפליקט המדומה בין דת למדע? ככל הנראה היו אלה שניים: הראשון היה ג'ון ויליאם דרייפר (Draper), איש מדע נודע בדורו, נשיאה הראשון של אגודת הכימיה האמריקנית וממייסדי בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. הוא פרסם את ספרו "תולדות העימות שבין הדת והמדע" (History of the Conflict Between Religion and Science) בשנת 1874, אשר פחות או יותר האשים את הנצרות הקתולית בכל הפשעים הגרועים ביותר כנגד האנושות ובייחוד כנגד הקדמה המדעית. בספר זה המדע מתואר כזך כשלג, והמדענים הגדולים מוצגים בו כמעט כבני-אלים, שוחרי טוב ונטולי מגרעות. כך קיבל ה'מאבק' בין אמונה למדע, שאיננו הכרחי, פרסום רב.
המשך קריאה ↓
4
נא להדק חגורות, תיכף ננחת
בוויכוח טלוויזיוני אמר פעם פרופ' צבי מזא"ה, יושב ראש המכון לאסטרונומיה באונ' תל אביב, כי המדען משול לטכנאי מטוסים. הוא יכול לספק מידע עשיר על גודל המנוע, על צריכת הדלק, על מהירות המטוס, על זווית הכנפיים, אך הוא לעולם לא יוכל לדעת מה היעד של המטוס… את זאת רק הטייס יודע. משל זה בא להמחיש את הקשר שבין מדע לאמונה – המדע מתמחה בפרטים הטכניים, בעוד שהדת והאמונה נועדו להכווין מבחינה ערכית ומוסרית את האנושות אל יעדה.
המשך קריאה ↓
2
השותף השני
אנדרו דיקסון וייט (White) היה דיפלומט, היסטוריון וממייסדי אוניברסיטת קורנל היוקרתית. הוא פרסם את שני כרכי 'תולדות הלוחמה שבין הדת והתאולוגיה בעולם הנוצרי' (A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom) בשנת 1896. בספרו, שהתבסס על מחקרים והרצאות רבות שנשא וייט בנושא זה, נטען בין היתר כי "ייסודה של הנצרות, הגם שהוא מציין את תחילת התפתחותה של דת חדשה, עצר את התפתחותם של מדעי הטבע במשך יותר מאלף וחמש מאות שנים". (על פי ד"ר יקי מנשנפרוינד)
המשך קריאה ↓
5
ההמצאה של "גינות כלבים מגדריות"
עד כמה ניתן להסתמך על אמינות הפרסומים האקדמאיים? בשנת 2018 נערך ניסוי מעניין בארה"ב: ד"ר ג'יימס לינדזי פרסם עם שניים מעמיתיו מספר מאמרים העוסקים במגדר וסוציולוגיה בכמה מכתבי העת האקדמאיים המובילים בארה"ב. הבעיה הייתה, שכל הפרסומים האלה לא היו אלא פייק-מאמרים – תרמית אחת גדולה… מטרתם הייתה לבדוק את אמינות עולם האקדמיה שעליו נשענים גופים מקצועיים, שעל פיו מתקבעות תפיסות עולם, ושלפיו האנושות מתקדמת ונבנית. חברי הצוות למדו תחום אקדמי מסוים לעומק, אימצו את סגנון ההתנסחות המקובל בו וכתבו על סוגיות שנחשבות לבעלות עניין ציבורי – אך שום דבר ממה שכתבו לא היה אמיתי. כך, למשל, הם המציאו מאמר על גינות כלבים כמקום המעודד 'תרבות מגדרית כלבית'; טענו כי השמנת יתר קיצונית אינה באמת מסוכנת לבריאות, אלא מובנית ככזאת על ידי הרפואה המערבית; וחיברו מאמר שטוען כי אסטרונומיה היא מדע סקסיסטי ומערבי מדי. חלק גדול מהמאמרים התקבלו לפרסום בכתבי עת יוקרתיים ומוכרים. פרופ' בוגוסיאן, מעורכי המחקר, אמר בעקבות פרסום הפרשייה כי "אני סבור שהושחתו היבטים מסוימים של יצירת ידע בארה"ב". בסיכום המחקר כתבו השלושה: "צברנו די ראיות ומספיק ניסיון כדי לטעון שיש בעיית הטיה בתחומים אלה" ('ישראל היום', 11.10.2018).
המשך קריאה ↓
3
המדע הלא-מדעי
קרל פופר, מגדולי הפילוסופים של המדע, טען כי השיטה המדעית מבוססת על עקרון ההפרכה. לפי עקרון זה תאוריה מדעית מקובלת היא כזו שניתן למצוא דרך להעמידה במבחן, ולבדוק אם ניתן להפריך אותה. רעיון שלא ניתן למצוא לו מבחן שמסוגל להפריכו במקרה שאינו אמת – אינו רעיון מדעי. פירוש הדבר הוא שקיימות תאוריות רבות בעולם המדע שנחשבות כמוחלטות בעיני הציבור, כשלאמיתו של דבר אינן מוגדרות כלל כ'מדעיות'.
המשך קריאה ↓
1
מחרחרי מלחמה
מיהם האנשים שהציתו את הקונפליקט המדומה בין דת למדע? ככל הנראה היו אלה שניים: הראשון היה ג'ון ויליאם דרייפר (Draper), איש מדע נודע בדורו, נשיאה הראשון של אגודת הכימיה האמריקנית וממייסדי בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. הוא פרסם את ספרו "תולדות העימות שבין הדת והמדע" (History of the Conflict Between Religion and Science) בשנת 1874, אשר פחות או יותר האשים את הנצרות הקתולית בכל הפשעים הגרועים ביותר כנגד האנושות ובייחוד כנגד הקדמה המדעית. בספר זה המדע מתואר כזך כשלג, והמדענים הגדולים מוצגים בו כמעט כבני-אלים, שוחרי טוב ונטולי מגרעות. כך קיבל ה'מאבק' בין אמונה למדע, שאיננו הכרחי, פרסום רב.
המשך קריאה ↓
2
השותף השני
אנדרו דיקסון וייט (White) היה דיפלומט, היסטוריון וממייסדי אוניברסיטת קורנל היוקרתית. הוא פרסם את שני כרכי 'תולדות הלוחמה שבין הדת והתאולוגיה בעולם הנוצרי' (A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom) בשנת 1896. בספרו, שהתבסס על מחקרים והרצאות רבות שנשא וייט בנושא זה, נטען בין היתר כי "ייסודה של הנצרות, הגם שהוא מציין את תחילת התפתחותה של דת חדשה, עצר את התפתחותם של מדעי הטבע במשך יותר מאלף וחמש מאות שנים". (על פי ד"ר יקי מנשנפרוינד)
המשך קריאה ↓
3
המדע הלא-מדעי
קרל פופר, מגדולי הפילוסופים של המדע, טען כי השיטה המדעית מבוססת על עקרון ההפרכה. לפי עקרון זה תאוריה מדעית מקובלת היא כזו שניתן למצוא דרך להעמידה במבחן, ולבדוק אם ניתן להפריך אותה. רעיון שלא ניתן למצוא לו מבחן שמסוגל להפריכו במקרה שאינו אמת – אינו רעיון מדעי. פירוש הדבר הוא שקיימות תאוריות רבות בעולם המדע שנחשבות כמוחלטות בעיני הציבור, כשלאמיתו של דבר אינן מוגדרות כלל כ'מדעיות'.
המשך קריאה ↓
4
נא להדק חגורות, תיכף ננחת
בוויכוח טלוויזיוני אמר פעם פרופ' צבי מזא"ה, יושב ראש המכון לאסטרונומיה באונ' תל אביב, כי המדען משול לטכנאי מטוסים. הוא יכול לספק מידע עשיר על גודל המנוע, על צריכת הדלק, על מהירות המטוס, על זווית הכנפיים, אך הוא לעולם לא יוכל לדעת מה היעד של המטוס… את זאת רק הטייס יודע. משל זה בא להמחיש את הקשר שבין מדע לאמונה – המדע מתמחה בפרטים הטכניים, בעוד שהדת והאמונה נועדו להכווין מבחינה ערכית ומוסרית את האנושות אל יעדה.
המשך קריאה ↓
5
ההמצאה של "גינות כלבים מגדריות"
עד כמה ניתן להסתמך על אמינות הפרסומים האקדמאיים? בשנת 2018 נערך ניסוי מעניין בארה"ב: ד"ר ג'יימס לינדזי פרסם עם שניים מעמיתיו מספר מאמרים העוסקים במגדר וסוציולוגיה בכמה מכתבי העת האקדמאיים המובילים בארה"ב. הבעיה הייתה, שכל הפרסומים האלה לא היו אלא פייק-מאמרים – תרמית אחת גדולה… מטרתם הייתה לבדוק את אמינות עולם האקדמיה שעליו נשענים גופים מקצועיים, שעל פיו מתקבעות תפיסות עולם, ושלפיו האנושות מתקדמת ונבנית. חברי הצוות למדו תחום אקדמי מסוים לעומק, אימצו את סגנון ההתנסחות המקובל בו וכתבו על סוגיות שנחשבות לבעלות עניין ציבורי – אך שום דבר ממה שכתבו לא היה אמיתי. כך, למשל, הם המציאו מאמר על גינות כלבים כמקום המעודד 'תרבות מגדרית כלבית'; טענו כי השמנת יתר קיצונית אינה באמת מסוכנת לבריאות, אלא מובנית ככזאת על ידי הרפואה המערבית; וחיברו מאמר שטוען כי אסטרונומיה היא מדע סקסיסטי ומערבי מדי. חלק גדול מהמאמרים התקבלו לפרסום בכתבי עת יוקרתיים ומוכרים. פרופ' בוגוסיאן, מעורכי המחקר, אמר בעקבות פרסום הפרשייה כי "אני סבור שהושחתו היבטים מסוימים של יצירת ידע בארה"ב". בסיכום המחקר כתבו השלושה: "צברנו די ראיות ומספיק ניסיון כדי לטעון שיש בעיית הטיה בתחומים אלה" ('ישראל היום', 11.10.2018).
המשך קריאה ↓
סרטון אחד שווה אלף תמונות
אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת
העימות בין דת ומדע
תורה ומדע עם הרב זמיר כהן
האבולוציה: עובדה או תיאוריה בקריסה?
עוצמתי: הוכחה מדעית לקיומו של אלוהים
מרתק: מה אומרים מדענים על האמונה בה'?
המדענים כבר הבינו - יש בורא לעולם
פרופ' ירמיהו ברנובר בנושא מדע ותורה
תגליות שהיהדות גילתה לפני מאות שנים
איך ידענו את זה לפני כולם?
המחשת וואטסאפ
אמא עצבנית בשיחה עם המפקח
אמירות מסוימות יכולות להישמע הזויות, אך כששומעים את ההסבר - הן כבר נשמעות אחרת לחלוטין
החליקו על המכשיר לקריאת השיחה!
עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!
סיפור מהחיים
פרופ' דורון אורבך: "מצאתי את אלוהים במעבדה"
"הגעתי ליהדות דרך השכל אחרי שהתחלתי ללמוד כימיה. נפל לי האסימון כשהבנתי שהכימיה של החיים כל כך גאונית, שקשה לחשוב שנוצרה במקרה"
פרופסור דורון אורבך (72) הוא כימאי ישראלי בעל שם עולמי בתחום האלקטרוכימיה, ומעוטר בפרסים ישראלים ובינלאומיים. הוא עמית בכיר בחברה לאלקטרוכימיה (ECS), בחברה הבינלאומית לאלקטרוכימיה (ISE), בחברה לחקר חומרים (MRS), וכן חבר באקדמיה האירופית למדע. הוא פרסם קרוב ל-700 פרסומים מדעיים בכתבי עת מובילים בתחומי כימיה פיזיקלית, אלקטרוכימיה ומדע החומרים.
הוא נולד בבית עם חינוך מסורתי, גדל ברמת גן ולמד בתיכון בליך. לאחר מכן, הוא שירת בצה"ל ושוחרר ממילואים בדרגת רב סרן. כיום הוא נשוי לשרה, אף היא בוגרת תיכון בליך. השניים התקרבו ליהדות, הם מתגוררים בבני ברק, הורים לשבעה ילדים וסבים לעשרות נכדים.
מה גורם לבוגר יחידות קרביות, מלח ארץ, בעל קריירה חזקה באקדמיה, לשנות במהפך את אורח חייו?
להתפעל מעלה דשא שדורכים עליו עשר פעמים ביום
"היו לי חיים טובים כחילוני. הגעתי ליהדות דרך השכל אחרי שהתחלתי ללמוד כימיה", אומר פרופסור אורבך. "נפל לי האסימון כשהבנתי שהכימיה של החיים כל כך גאונית, שקשה לחשוב שנוצרה במקרה".
לימודי הכימיה היו אלו שהוכחו לו מעל לכל ספק את קיומו של הבורא. "מי שמכיר את הכימיה של החיים אמור לדעת שמאחוריהם עומד מתכנן סופר-אינטליגנטי", פורס אורבך את הדרך בה גילה את בורא עולם. "הפיזיקה המודרנית, תורת הקוונטים והרפואה – תחומים שבהם נראה שכביכול המדע סותר את האמונה באלוהים – זה דיס-אינפורמציה. המהנדסים הכי מוצלחים בעולם מנסים לחקות את הגאונות הזאת, בהצלחה מוגבלת מאוד. אני עובד עם חברה בגרמניה בשם BASF, שיש לה מפעל בגודל של רמת גן, אבל כל מי שלמד הנדסה כימית אמור לדעת שכל עלה דשא שאנחנו דורכים עליו עשר פעמים ביום, שם בכיס את כל BASF הגדולה – כל עלה של צמח לוקח את המיליגרמים שהוא צריך של מים, חמצן וחנקן ומייצר אלפי סוגי חומרים, בלי זיהום אוויר ובלי הררי פסולת. לעולם החי והצומח יש יכולות כימיות אדירות. יש לנו פרופסורים מצוינים לביוכימיה, שמפצחים את תעלומות החיים, ומשום מה לא מתפעלים וחושבים שתופעת החיים היא מקרית. למי שעוסק במדע אין בהכרח תמונה אינטגרלית.
"במדע המודרני אנחנו נדרשים לחקור לעומק. המחקר המדעי משול במקרים רבים למהלך של ראפטינג בקניון. אנו, המדענים, נאלצים במקרים רבים להתחפר כדי לעבוד ביסודיות רבה, וזה גורם לכך שאין לכל המדענים בהכרח תפישה אינטגרלית. לעניות דעתי, העיסוק האינטנסיבי במדע ובחיבור ליהדות מאפשרים מבט אינטגרלי ונכון על המציאות".
יצירה ספונטנית של חיים – איננה אפשרית
"המדע המודרני נותן לנו יכולת מצוינת להתפעל מחוכמת הבריאה", אומר אורבך. "לאדם שחוקר באובייקטיביות יש כלים טובים להתפעל מהקב"ה. אני יכול לעמוד מול כל מדען בעולם ולדון אתו בנושאים האלה על בסיס מדעי".
"ככל שלמדתי יותר, כך התברר לי שהכימיה של החיים – פוטוסינתזה, תהליכי צמיחה, הארגון הפנימי של כל תא חי ויחסי הגומלין המורכבים (ברמת המולקולות) המאפשרים ומזינים את תופעת החיים – לא יכלה להתפתח במקרה. היא גאונית מדי, מתוכננת מדי לפרטי פרטים מכדי להיות מקרית. כל עלה של דשא שאנו דורכים עליו כמה פעמים ביום בלי לשים לב, הוא תשלובת מפעלים (זעירים) כימית מפוארת ומתוחכמת, ששום תשלובת כימית תעשייתית מעשה ידי אדם לא יכולה להתחרות בה מבחינת יעילות, אפס ליקויים ותכליתיות. היה לי ברור שלפי החוקים הבסיסיים של הטבע, יצירה ספונטנית של חיים ללא יד מכוונת וללא תכנון מראש איננה אפשרית.
"החוויה המדעית החשובה ביותר שלי בשנות לימודי הייתה התפעלות. התפעלות מהאיזון העדין שמחזיק את החלקיקים האלמנטריים באטום, את האטומים בתרכובות, את גרמי השמים בחלל (כשקיים כוח גרביטציה עולמי שאמור לכנס אותם יחד), ובעיקר התפעלות מהמהלכים הכימיים הגאוניים שיוצרים ומתַחזקים חיים".
"כשאתה חוקר ומתבונן במערכות המורכבות של הכימיה של החיים, מתברר לך מרגע לרגע שזה פשוט בלתי סביר להאמין שעולמנו נוצר במקרה. אחד החוקים היסודיים של הבריאה הוא 'החוק השני של התרמודינמיקה'. חוק זה אומר שהעולם צועד באופן טבעי לקראת אי סדר גובר והולך, כלומר – לקראת הרס עצמי. שרשרת התגובות הטבעיות בטבע הן תגובות של הרס, של התפרקות. הרעיון שהחלבונים המסובכים שלנו ייווצרו במקרה בעוד העולם צועד כל הזמן לעבר פירוק, הוא בעיני אבסורד על פי חוקי התרמודינמיקה".
"היה ברור לי שאי אפשר להבין את העולם בלי להכיר בכוח עליון. הטבע לא יכול לברוא את עצמו, רק ישות עם כושר נפלא ובלתי מוגבל של יכולת יכולה להמציא ולפתח את הדבר הגאוני שקוראים לו הכימיה של החיים. כל תגליות המדע משאירות אותנו מתפעלים ומשתאים, אולם הן אינן מספיקות כדי לחבר אותנו לבורא, עיסוק במדע לבדו יכול להשאיר את המתבונן האובייקטיבי מגיע למסקנה שיש משהו מעבר לטבע ולהסתפק בזה. הגורם החזק האמיתי שיכול להביא אדם להכרה השכלית בהשגחה הפרטית של הבורא ובהכרח לחפש את הקשר איתו הוא המסרים המופלאים שנושא איתו עם ישראל מדורי דורות".
היכרות מחודשת עם היהדות
בתקופת היותו סטודנט, עבד אורבך כמדריך תיירים, ולשם כך למד על ההיסטוריה של עם ישראל. "במערכות הלימוד החילוניות, לפחות בתקופתי, תולדות עם ישראל מתוארים כפסיפס מייגע, מערכת בלתי פוסקת של סבל וייסורים כמעט שרירותיים, עינויים וגלות חסרת תכלית, תוחלת ותקווה, ורק הציונות הגואלת האירה סוף סוף בקצה המנהרה, אחריה מגיעה השואה, והמדינה הצעירה מהווה פתרון גואל לעם ישראל החוזר לעצמו, כביכול סוף סוף מחדש ימיו כקדם. באופן זה מתעלמים לגמרי ממה שנאמר בנביאים ובכתובים.
"אך כשלומדים ברצף, בלי המיסוך, הדברים נראים אחרת, רואים בחוש שיש יד מכוונת, מבינים שעם ישראל לא יצא לגלות סתם, תולדות עם ישראל מקופלים בתורה. פרשות שלמות מזהירות מראש מפני כל מה שעבר עלינו. רואים שמי ששמר על ישראל זה ה', שמיד עם חורבנה של גלות אחת נמצא מקלט בגלות אחרת. אי אפשר לעצום עיניים ולהגיד שכל מה שעבר עלינו מקרי ושרירותי. הקשר הנפלא בין קהילות יהודיות מרוחקות אלפי קילומטרים, ובלי כל אמצעי תחבורה מינימליים, כמו גם העברת המסורת מדור לדור, כל אלו אומרים דרשני, והיה ברור לי לחלוטין שאין מקרה בעולם והכל מכוון מלמעלה", מתרגש פרופסור אורבך. "עובדות אלו השפיעו עלי מאוד ושינו את הלך מחשבתי מקצה לקצה".
"לימודי תולדות עם ישראל הביאו אותי לשאול שאלות ולהגיע למסקנה שהמהות של יהודי זה היכולת להתחבר לבורא עולם. פגשתי אנשים רבים, רבנים חשובים ומדענים שומרי תורה ומצוות, שנתנו לי תשובות לשאלותי.
"אל האמונה צריך להגיע עם שכל ובאהבה. אין מקום לכפייה דתית. לאדם יש בחירה חופשית קוגניטיבית. אם אי אפשר היה להוכיח את היהדות בדרך שכלית, מה פתאום שאדם כמוני ועוד אלפי מדענים, רופאים ומהנדסים שחזרו בתשובה מתוך הבנות שכליות, ייכנס לעול הזה?", שואל אורבך ומיד משיב: "כי הקב"ה נתן הוראות יצרן מתוחכמות ויפות. החיים לפי התורה הם באמת נפלאים, מלאים ומאפשרים לממש את צלם אלוהים שבנו. למי שלא התנסה בכך, קשה לראות את זה מבחוץ".
"לכאורה, כל המדענים היו צריכים לראות מה שאני ראיתי. אז איפה כל המדענים שחוזים במופלאות הטבע? התשובה העיקרית היא חוסר זמן כרוני להתבוננות עמוקה ומחייבת. היום המערכת בנויה בצורה שהמדען נלחץ כל הזמן לעבוד יותר ולהשקיע יותר, ובסופו של דבר נוצר כאן תהליך של צמצום", אומר אורבך.
מסכם אורבך את דבריו: "בשעות הבוקר אני לומד תורה בישיבת 'נתיבות עולם' בטרם אני נפנה לעבודתי המדעית, אך עם כל החינוך המדעי שלי והסיפוק שיש לי מעבודתי, את ילדי לא חינכתי לעסוק במדע. מה שעושה מדען, קרי לקדם את הידע האנושי, יכולים לעשות גם הגויים, אבל מה שיהודי יכול לעשות, כלומר: לחזק את הקשר בין האנושות ובין הקדוש ברוך הוא, את זה גויים לא יכולים לעשות, לכן העדפתי לתת לילדי חינוך תורני. אני שמח וגאה שצאצאי נמצאים במסלול תורני, ומפתחים את החלק שבורא עולם נתן לנו בלבד".