ישנן כמה סיבות המביאות את האדם לחולל שינוי מהותי בחייו אל עבר חיים בחיק היהדות: שאלות קיומיות המהדהדות בתודעת האדם ודורשות תשובה למשמעות החיים, חווית חיים מטלטלת, תחושת ריקנות שיכולה להגיע דווקא מתוך ההצלחה והשגת הנאות העולם, או מתוך המדע שזועק את מציאותו של היד המתכננת
מהי הסיבה שבגללה אנשים מחליטים להתקרב לחיק היהדות? מה היה חסר להם באורח חייהם הקודם?
מדוע אנשים נורמטיביים, מצליחים, בעלי מסלול חיים בריא ומסודר מחליטים לפתע לעשות שינוי כה דרסטי בחייהם של חזרה בתשובה? האם יש טריגר מיוחד שמוביל את החוזרים בתשובה לעשות את הסוויץ' הדרמטי בחייהם? ומה יש לכמה מהם, שכולנו מכירים, להגיד על כך?
ישנם כאלה שרואים באור חיובי את החוזרים בתשובה, ומעריכים את החשיבה של מעבר ובעיקר את האומץ לבצע תפנית ולשנות מסלול חיים למשהו חדש ולא מוכר.לעומתם, ישנם הרואים במהלך של חזרה בתשובה מענה למסכנות או לחולשה של אלה שהלכו בעקבותיה.ישנן כמה הנחות יסוד די נפוצות, לא מחמיאות במיוחד, על אותם אלה שחוזרים בתשובה. הנחת יסוד אחת משתייכת למצבו האישי של החוזר-בתשובה שמניחה כי תהליך ההתחזקות שלו נבע מחולשה אישיותית או ממשבר חיים כלשהו. הממרה הצינית לפיה שואלים את הקולגה לעבודה שמופיע יום אחד עם כיפה "מישהו נפטר?", משקפת פחות או יותר את הגישה המחשבתית הקיימת בנושא. רבים מניחים כי בעקבות קשיים אישיים, האדם מוצא בדת מקור למשענת. החזרה בתשובה מתפרשת אצל אחדים כמהלך השייך לאותם מוכי ייסורים המתרפקים על הדת ככרית נחמה לכל צרותיהם.
אחרים רואים באדם שחוזר בתשובה כאדם חלש אופי הזקוק לדת כמסגרת מכתיבה. "כנראה שהוא לא מצא את עצמו בחיים" הוא עוד אחד מבין התירוצים הנשמעים בניסיון להסביר את חזרתו בתשובה של המדובר. הם מסבירים "הדתיים מאמינים כי הם רוצים להאמין, מכיוון שחיים של אמונה הם חיים של הסרת אחראיות עצמית למול בורא עולם שמחליט הכול". אותה הנחת יסוד מניחה כי החזרה בתשובה גורמת לאדם להפסיק לחשוב בכוחות עצמו, ומובילה לאובדן הזהות והעצמאות.
אז בואו נשבור כמה מיתוסים…
חולשה או גבורה?
מטבע הלשון 'הדת היא האופיום של ההמונים' מתאר את אותם 'המאמינים' כבעלי אופי חלש הזקוקים לאיזושהי ישות עוצמתית שעליה יהיה ניתן להתרפק ולהישען, אך האם גישה זו היא האמת לאמיתה? האם חזרה בתשובה מעידה, לפחות בחלקה, על אנשים בעלי נטייה אישיותית לחולשה?
כולנו יכולים להזדהות עם הערכה כלפי אדם שהקריב את כספו, הנאותיו ורצונותיו האישיים למען מטרה נעלת, ולכן מטבענו אנו מעריצים את רעיון 'הגיבורים' שיוצאים מאזור הנוחות עבור ערך עליון או מכבדים את אותם אנשי רוח שמיעטו בהישגים חומריים לטובת הישגים רוחניים.
גם אותם אלה שחזרו בתשובה לא עשו זאת משום שזה נוח להם יותר, אלא מתוך ידיעה ברורה שזוהי האמת המחייבת. היהדות, בשונה מהנצרות, איננה דת המסתכמת בהגעה של פעם בשבוע לבית התפילה ובעריכת סעודות חג. התורה מלווה את האדם יום-יום, ודורשת ממנו להשתנות באורח חיים ובמהותו הפנימית. היא דורשת ממנו להיות אדם טוב יותר, לא לכעוס, לוותר, לא לדבר על האחר לשון הרע ודברי רכילות, לצאת מה'עצמי' ולעשות חסד עם האחר. זאת לצד דרישות של מצוות בין אדם לה' כמו תפילה, כשרות, שמירת טהרת המשפחה ועוד רבות. התורה דורשת מהאדם לא לצאת מהעולם הזה כמו שהוא נכנס אליו, אלא מבקשת ממנו לצמוח, לגדול, להיות 'הוא' בגרסה המיטבית. לרוב, כאשר מבינים את אמיתות התורה ואת דרישתה מאתנו, האמת עלולה להרתיע וישנם הדוחים את השינויים המתבקשים למשך תקופה קצרה. רק כאשר הם "קופצים למים" וחיים את אורח החיים היהודי הם מרגישים כמה שזה טוב, ושהפחד והרתיעה ההתחלתיים היו יותר דמיון גדול מאשר קושי אימתני. בתחילה רואים את הוויתורים, אבל בסוף מרגישים שהתועלת שווה פי כמה מונים מההשקעה שבתחילה מצטיירת כקשה ולא-נוחה.
מה שמייחד את אותם חוזרים בתשובה זו העובדה שהם העזו לשאול. הם בדקו את עצמם וחייהם מחדש, הם לא פחדו להציב סימני שאלה, הם ביקשו את האמת, חיפשו וחתרו אחריה ללא הרף – עד שמצאו. הם העזו להישיר מבט אל האמת הנוקבת, ועם כל החששות והלבטים החליטו לעשות לעצמם Redesign. הם בחרו לעזוב מציאות חיים נוחה ומוכרת, רק משום שכך היא האמת.
איתנות נפשית מתבטאת בשליטה עצמית ובחוסר כניעה לרצונות אחרים הקיימים באדם המייצגים רצון נמוך יותר מרצונו העומד בראש סולם ערכיו. אלה שבוחרים לשנות את דרכם ולחיות ע"פ דרך אחרת, למעשה בוחרים לוותר על הרצונות האישיים שלהם למען אידיאל גבוה יותר שבו הם מאמינים. הלזאת תיקרא חולשה? חולשה מתבטאת כאשר אדם לא מסוגל להציב לעצמו גבולות ולעמוד בהם. האם אותם אלה שמגדירים לעצמם גבולות ותובעים מעצמם לא לחצות אותן הם אותם 'חלשי אופי'? התנהלות חיים שכזו מייצגת איתנות, נחישות וגבורה.
אותם אלה שחוזרים בתשובה לא פוחדים להפסיק ללכת שבי אחר מוסכמות חברתיות, להפסיק לחיות ע"פ תכתיבים שהחברה מכתיבה. הם צועדים כנגד זרם הסביבה אליה הם גדלו ובה הם חיו – האם הם אלה 'שאינם מסוגלים לחשוב בצורה עצמאית וצריכים תכתיבים עליונים'? אולי בדיוק ההיפך.
אביתר בנאי מספר על תהליך התשובה: "בסופו של דבר אני חושב שזה אומץ לעשות מהלך כזה… לבוא פתאום ולהפנות את הגב לתנועה השוטפת של החיים, לשחות נגד הזרם ולהגיד 'חבר'ה, אני לא ממשיך' – זו גדוּלה בעיניי".
הם לא מפחדים להתעמת עם מה שיערער את תפיסת עולמם הנוחה, התובעת מהאדם עבודה עצמית מגיל לידה ועד יומו האחרון. הם לא פוחדים להתחייב לאמת אבסולוטית הדורשת מהם מחויבות בכל רגע בחייהם בלי הפסקות ובלי חופשות, בכל רגע ובכל מקום. הם לא פוחדים להתחייב לעבודה דורשת של 24/7 בלי ימי מחלה וימי חופש, וגם לא כזו שמבטיחה יציאה לגמלאות ביום מן הימים. הם לא מפחדים להכניס מגבלות לתוך חייהם במטרה להשתחרר מהרצונות הנמוכים ולהפוך להיות ל'בני חורין' אמתיים.
רבי יהודה הלוי כותב בשירו המפורסם כי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד ה' הוא לבדו חופשי". המשנה במסכת אבות מוסיפה על כך ש"אין לך בן חורין – אלא מי שעוסק בתורה" (משנה אבות, פרק ו, משנה ב). במילים אחרות, רק אדם שמפסיק להיות שבוי למוסכמות חברתיות, שלא נכנע לדחפים והנאות הנוגדים לאידיאל עליון – הוא בן החורין האמתי. רק מי שמתחיל להתבונן בעצמו פנימה, לעשות את מה שהוא מאמין בו ולחיות בתודעה אלוהית, שאינה מוכתבת ע"י רוח האופנה החולפת – הוא זה שמתחיל לחיות כאן באמת. הוא האדם החופשי שאינו כבול לרצונות שאינם עולים בקנה אחד עם האמת המוחלטת, שאינו חי לפי "מה אחרים יגידו?", ושאינו ירא מיציאה מאזור הנוחות אליו התרגל עד כה.
אובדן עצמי או מציאת ה'עצמי'?
האם חזרה בתשובה משמעה לאבד את עצמך, את זהותך? האם חזרה בתשובה משמעה בריחה מהמציאות?
חזרה בתשובה משמעה להישיר מבט עם המציאות ולשאול: מי אתה, מה אתה עושה כאן, ולאן מועדות פנייך? חזרה בתשובה משמעה לחיות ע"פ אמונת התורה הדורשת מהאדם חשבון נפש והתבוננות פנימית. היא מבקשת מהאדם להכיר במתנות, במעלות ובכישורים שלו ולנתבם לאפיקים חיוביים, ומאידך להכיר בחולשות ובנקודות הדורשות תיקון עצמי. חזרה בתשובה משמעה להתחבר לעצמך באופן הכי אמתי ועמוק שיכול להיות ע"י הכרה בחלק הגבוה בך – הנשמה. חזרה בתשובה משמעה לחיות ע"פ הערכים השורשיים האותנטיים של המורשת היהודית.
החוזר בתשובה לא מאבד את הזהות שלו, את חוש ההומור, האינטליגנציה, הכישורים והיכולות. הוא לא מאבד את עצמו, אלא – מתחבר לעצמו. היהדות דורשת מהאדם להוציא מעצמו את הטוב ביותר, ולעתיד לבוא ביום הדין בעת פרידתו של האדם מן העולם, במידה והוא לא עשה ככל יכולתו בכדי להוציא לאור את הפוטנציאל הטמון בו, תהיה עליו תביעה מדוע הוא לא היה "הוא". כלומר, מדוע הוא לא הצליח להגיע במהלך חייו לגרסה הכי טובה של עצמו. לא מצפים מהאדם להיות מה שהוא לא יכול להיות, אבל כן דורשים ממנו להיות 'הוא' בגרסה הכי טובה של עצמו, ולכן אם הוא לא ערך במהלך חייו חשבונות נפש ופעל לתיקון עצמי, יבואו אליו בתביעה 'מדוע לא היית אתה?'.
אותם חוזרים בתשובה לא פוחדים לערער את עצמם ואת מסגרת חייהם שהכירו עד עצם היום כדי לשוב אל עצמם, כדי להיות 'הם'.
לינור אברג'יל מספרת על תחילת תהליך התשובה שלה: "הליך ההתקרבות התקבל בקרב בני המשפחה בצורה טובה. להורים שלי היה קצת קשה בהתחלה, כי כשאתה מגדל ילד בצורה מסוימת והוא פתאום בוחר בדרך אחרת, לא תמיד זה מוצא חן בעיניך. היום הם שמחים על זה מאוד, כי הם רואים כמה זה עשה לי טוב והם מבינים שהרווחתי את עצמי. על הדוגמנות וויתרתי בשמחה, למרות הכסף הגדול שעשיתי. וויתרתי על הכסף כדי להרוויח את עצמי, את בעלי ואת המשפחה שלי. יש יותר טוב מזה?".
אמונה בה' – נגזרת של רגש או רציונל?
אינטלקטואלים, אנשי מדע ומחשבה רבים חזרו בתשובה דווקא מתוך ההיגיון, כגון פרופ' יעקב ורדי (פרופסור לרפואה ומנהל מחלקת נוירולוגיה בדימוס במס' בתי חולים), פרופ' דורון אורבך (כימאי בעל שם עולמי בתחום האלקטרוכימיה), פרופ' אמריטוס אליהו ריפס (פרופסור אמריטוס במכון למתמטיקה באונ' העברית), פרופ' דוד קשדן (חתן פרס ישראל למתמטיקה ומחשבים), פרופ' בנימין פיין (פיזיקאי), פרופ' ירמיהו ברנובר (פיזקאי), ד"ר אריק נוה (ד"ר ומרצה לשעבר לפיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב), פרופ' ג'ראלד שרודר (פרופ' לפיזיקה גרעינית ב-MIT וחבר הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית) ועוד רבים.
פרופ' דורון אורבך הוא כימאי בעל שם עולמי בתחום האלקטרוכימיה, מעוטר בפרסים ישראלים ובינלאומיים. הוא פרסם קרוב ל-700 פרסומים מדעיים, בכתבי עת מובילים בתחומי כימיה פיזיקלית, אלקטרוכימיה ומדע החומרים. הוא חבר באקדמיה האירופאית למדע, ורשימת הרזומה שלו עוד ארוכה ומרשימה כאחד. פרופ' אורבך מספר על מה שגרם לו להבין כי יש מישהו שתיכנן ויצר את הבריאה "ככל שלמדתי יותר כימיה גברו בליבי השאלות הקשות נגד האפשרות שהעולם נוצר במקרה. הכימיה של החיים היא מסובכת ביותר. אתה מתבונן אפילו בעלה בודד, ורואה מה שהעלה הזה מסוגל לעשות לעומת הצורה שבה אנחנו עובדים במעבדות הכי משוכללות בעולם. בוודאי כשאתה חוקר ומתבונן במערכות המורכבות של הכימיה של החיים, מתברר לך מרגע לרגע שזה פשוט בלתי סביר להאמין שעולמנו נוצר במקרה. אחד החוקים היסודיים של הבריאה הוא 'החוק השני של התרמודינמיקה'. חוק זה אומר שהעולם צועד באופן טבעי לקראת אי סדר גובר והולך, כלומר – לקראת הרס עצמי. שרשרת התגובות הטבעיות בטבע הן תגובות של הרס, של התפרקות. הרעיון שהחלבונים המסובכים שלנו ייווצרו במקרה בעוד העולם צועד כל הזמן לעבר פירוק, הוא בעיני אבסורד על פי חוקי התרמודינמיקה".
מוסיף פרופ' אורבך על השכליות דרכה הגיע אל חיק היהדות "אל האמונה צריך להגיע עם שכל ובאהבה. אין מקום לכפייה דתית. לאדם יש בחירה חופשית קוגניטיבית. אם אי אפשר היה להוכיח את היהדות בדרך שכלית, מה פתאום שאדם כמוני ועוד אלפי מדענים, רופאים ומהנדסים שחזרו בתשובה מתוך הבנות שכליות, ייכנס לעול הזה?".
השאלה הגדולה: למה?
מי מאתנו לא נתקל בתעודים אישיים מצמררים של חווית סף מוות? אנשים מספרים על אירוע דרמטי שחוו, ובעקבותיו חלה תפנית חדה בחייהם של התחזקות בדרכי האמונה היהודית. רובו של הציבור שאינו נמנה עם אלו "המאמינים" יכולים להבין ללבו של אותו אדם שחזר בתשובה בעקבות אירוע מן הסוג הזה, ולתרץ מהלך זה בצורך הזועק של האדם להשקיט את פחדיו וחרדתו מאותה טראומה שחווה ע"י מילוי אחר הנחיות הנטענות להיות לרצונו של בורא העולם.
אומנם אלה שחוו אירוע של סף מוות, כגון מוות קליני והתחזקו בעקבותיו, מתארים כי סיבת ההתחזקות הייתה שהם ראו דברים שאין ההיגיון יכול לספק להם כל הסבר, כגון ראיית ושמיעת המתרחש סביבם בעת שהיו מחוסרי הכרה, וכן מפגש מוחשי ואמתי עם העולם הרוחני שמעבר.
אירועים מטלטלים דוחקים באדם לשאול שאלות בדבר משמעות חיי האדם. הם מזכירים לו לא לחמוק אל עבר השגרה היום-יומית והעמוסה, ולא לדחוק לפינה את אותם הרהורים קיומיים. אלה מובילים אותו להתבוננות מעמיקה על שאלת הקיום ומהות החיים, ודוחקים בו לחשבון נפש עצמי ולשאילת השאלות הגדולות של החיים: האם יש מטרה גבוהה לחיי? מה קורה אחרי שמתים, והאם יש המשך? האם קיים בורא לעולם, והאם הוא מצפה ממני לחיים מסוג אחר? האם החיים שלי נמצאים במסלול הנכון?
לאמיתו של דבר, מרביתם המכריע של החוזרים בתשובה לא החלו בתהליך ההתחזקות שלהם בעקבות אירוע דרמטי שהיה לסיבת התפנית. רובם של החוזרים בתשובה לא ראו את המוות בעיניים כשמחבל עמד מולם או כשמשאית דהרה לכיוונם ועמדה בפני התנגשות חזיתית עימם. רובם של החוזרים בתשובה לא היו תקועים על אי בודד ולא עברו מוות קליני. אז מה כן הביא אותם לאותו שינוי?
אותן שאלות קיומיות שנותרו ללא מענה, אותה תחושת ריקנות שמילאה אותם למרות שהיה להם כבר את כל מה שאפשר לבקש בחיים, אותה הבנה אליה הגיעו כי לא ייתכן שהבריאה המתוחכמת להפליא נוצרה במקרה. בעוד אותם גיבורים בעלילות דרמטיות קיבלו קריאת השכמה מאוד מטלטלת שדחפה אותם לשאול את אותן שאלות על תכלית חייהם בזה העולם, אחרים הגיעו לאותם הרהורים ללא אותה דחיפה.
חלקם הגיעו לצמרת ההצלחה מבחינה מקצועית, היה להם כל מה שאפשר לבקש מבחינה גשמית ועם זאת – הרגישו ריקנות. הם הגיעו לפסגת ההנאה שהעולם יכול להציע, אך עדיין לא מצאו תחושת אושר וסיפוק עד אשר חזרו אל חיק היהדות, ודווקא ברוחניות היהודית הצליחו להשיג את אושרם.
זמרים, שחקנים ואנשי בידור מצליחים בחברה הישראלית בחרו לחזור בתשובה, מתוך חיפוש אחר אמת עליונה ודווקא אחר שהשיגו הצלחה מקצועית בתחומם, כמו הרב אורי זוהר, שולי רנד, אביתר בנאי, מאיר בנאי ז"ל, יהודה ברקן ז"ל, עודד מנשה, עדן הראל, אריאל זילבר, עמיר בניון, אתי אנקרי, גולן אזולאי, דוד ד'אור. וכן, אנשי עסקים מצליחים מאוד שחזרו בתשובה, כמו שלמה קאליש ורמי פלר. כמו גם אנשי התקשורת צבי יחזקאלי וסיוון רהב מאיר, ועוד רבים.
פרופ' שלמה קליש הוא מנכ"ל חברת ההשקעות "ג'רוזלם גלובל ונצ'רס". רובנו כלל לא שמענו עליו, אבל בתעשיית ההייטק, הוא אחד השמות הבולטים. בעברו הצבאי הוא היה טייס קרב וזכה לתשבחות על כך שבמלחמת יום כיפור הצליח להנחית את מטוסו לאחר שנפגע מטיל כתף שנורה לעברו. עוד לפני גיל 30 הוא נתמנה לפרופסור מטעם אוניברסיטת רוצ'סטר היוקרתית בארצות הברית. על תחילת התשובה שלו הוא מספר: "הגעתי לכל הישג שרק אפשר, אבל אתה מוצא את עצמך בגיל 45 מרגיש שפספסת את החיים".
אותם חוזרים בתשובה לא הסכימו לחיות עם גישה המבקשת לשרוד את החיים, להסתדר עם מה שיש, אלא ביקשו לשאול: האם יש לי שליחות גבוהה יותר?. רובם לא הסכימו לקבל את גישת החיים הטוענת שהאדם הינו בעל חיים משוכלל, שתפקידו להנעים את זמנו באופן מתוחכם עד ליום מותו בו לא יוותר ממנו מהומה פרט לזיכרון לאלה שעודם בחיים. הם לא הסכימו לקבל את גישת החיים שאומרת 'לעבוד-לאכול-לבלות-למות', ושאלו אם יש מעבר.הרמח"ל (מגדולי ישראל במחשבה, מוסר וקבלה) כתב מאמר שלם ("דרוש בענין הקיווי") על מה שמייחד את היהודי – חוסר השלמה עם המצב הנוכחי וקיווי ליותר.
המירוץ של החיים מוביל אותנו לעוד הצלחות והנאות כלולאה אינסופית ללא שום נקודת יעד, ללא שום תכלית אמתית הנמצאת מחוץ לאותה לולאה אינסופית המרוכזת בחיים הארעיים והכל כך זמניים עלי אדמות. כך אדם בטוח שיגיע לאושרו כאשר יסיים את לימודיו הגבוהים, וכשמגיע לזאת הוא חש שמחה לפרק זמן קצר עד ששוב תחושת האושר פגה. אז הוא בטוח שיגיע לאושרו המלא כאשר ימצא את בחירת ליבו ויינשא, וכשזה קורה הוא אכן חש באושר, אך כעבור תקופה שבה לה אותה תחושת העדר מוכרת. וכך האדם במשך כל חייו רודף אחר היעד הבא כשכל פעם הוא בטוח שבכך יגיע לאושרו – לולאה אינסופית שמובילה כל פעם בהשגת היעד חזרה אל נקודת ההתחלה. הוא אינו מודע שלא שם יימצא את אושרו, אלא רק כאשר יספק לנשמתו הרוחנית את שהיא דורשת.
יהודה ברקן ז"ל סיפר על עזיבת עולם הזוהר כששב בתשובה: "הצלחתי. היו קריצות מהעולם הנוצץ מסביב, והתמכרתי לזה. ואז אתה מבין שאתה מתמכר לדבר שאין לו המשך. הכל רק פלשים וזיצים", מתאר ברקן את הריקנות שחש. "בסוף אתה מגיע למצב שאתה שואל 'מה עוד?', ואתה מבין שאתה לא יכול למצוא 'עוד' בחיים שלך. ואז אתה מחפש את הדבר לנפש… הייתי. טעמתי. ראיתי. טעמתי את הדברים הכי מהנים, לכאורה, ונשארתי בלי טעם. עד שטעמתי טעמה של תורה – וזהו. החלטתי שכאן אני נשאר".
האדם מורכב מגוף גשמי ומנשמה רוחנית. הנשמה דורשת את המזון הרוחני שלה שהוא התקרבות לבורא עולם ע"י דרך התורה והמצוות. כאשר האדם מקיף את עצמו בכל הנאות העולם הזה – אוכל גורמה, אופנת מותגים, דירה ורכב מרהיבים וכו', הוא לעולם לא יספק בכך את צרכיה של הנשמה, ולכן היא תמשיך להיות 'רעבה' והאדם לא יגיע לתחושת סיפוק ומימוש עצמי. הרעב האמתי של נשמת האדם הוא לרוחניות, ולכן כל הצלחות העולם לעולם לא יביאו אותנו לידי תחושת סיפוק אמתית שאינה ברת חלוף.
גילי שושן, מוזיקאי ושחקן, מספר בראיון אישי "לא הייתי אביב גפן או שלמה ארצי, לא התקרבתי לקרסוליים שלהם, אבל היו לי את כל הדברים שבנאדם רוצה", אומר בגילוי לב. "זוהר ותהילה, הכבוד והמזומנים והפרסומות והדולרים, היה לי אותם עד הגג. אבל אתה מגלה שזה לא גורם לך לסיפוק אמיתי, לאושר האמיתי, שכל חיי הרגשתי שאני צריך לחפש… לא יכולתי להשלים עם העובדה שאני לא חי חיים עם מהות אמיתית. אז עם כל הכסף וההצלחה, איך אני יכול לוותר על האמת המהותית? זו בגידה בעצם החיים. רק בזכות התורה, זכיתי לחוות אושר אמיתי. אתה נהיה מאושר ומסופק ומחובר ומרגיש שאתה נוגע בליבת החיים".
ישנן סיבות שונות בעקבותיהן האדם מחליט לעשות תפנית בחייו ולבחור לצעוד במסלול שונה מזה שבו צעד עד היום – הכרה שכלית מתוך התבוננות בפלאי גוף האדם והבריאה, חוויות מטלטלות הדוחקות באדם לחפש משמעות, תחושת ריקנות או חיפוש מענה לשאלות הגדולות של החיים.
ומה החוזרים בתשובה עשו עם אותן שאלות וספקות מנקרות? יצאו למסע עצמי של קבלת תשובות. כשהתשובות הסתדרו כמו פאזל והאמת החדה עמדה להם מול העיניים, הם התחילו לצעוד צעד אחד צעד, בקצב לאט ובטוח אך יציב, אל עבר אותה אמת שמצאו.
המשך קריאה ↓
1
לא צריך "תגית"
משמעה של חזרה בתשובה היא להתקרב לבורא עולם ע"י שמירת התורה ומצוותיה. ישנם המקשרים באופן אוטומטי בין חזרה בתשובה לבין שיוך למגזר מסוים, כגון הציבור החרדי, הדתי-לאומי וכו', אך למעשה החזרה בתשובה לא מצריכה את האדם בהכרח להתקטלג באיזושהי תגית הממסגרת אותו בקבוצה ספציפית. יהודי שנוהג ע"פ דרך התורה ומצוותיה הינו יהודי שומר תורה ומצוות, וזהו רצונו של ה'. באף ספר הלכה לא נכתב כי ישנה החובה ללבוש חולצה לבנה ומכנס שחור או לגדל זקן (את הזקן ניתן לגלח במכונת גילוח כשרה). אומנם ישנם בעלי תשובה שבוחרים להשתלב בציבור מסוים כי הם מרגישים שיהיה להם קל יותר לחיות בסביבה התואמת להשקפתם או מכיוון שהם מעוניינים להקיף את ילדיהם בסביבה מסוימת. ישנם ברחבי הארץ מוסדות לימוד המותאמים לילדים של בעלי תשובה, כך שישנה הבנה הדדית והתאמה בין הילדים ובין המשפחות המגיעים כולם מרקע דומה ובעלי סגנון חיים דומה.
המשך קריאה ↓
4
לבעלי תשובה יש מקום מיוחד בשמים
אחד מהציטוטים המוכרים ביותר בעולם התשובה הוא "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (מסכת ברכות, דף לד, עמ' ב). אחד ההסברים לגדולתו הרמה של בעל התשובה לעומת הצדיק הוא שהצדיק גדל על ברכי דרך התורה והמצוות והיא נעשתה לו כטבע והרגל, לעומת היהודי שחונך וגדל בדרך רחוקה והתגבר על הקשיים והרגליו, יצא מאזור הנוחות ובחר לצעוד בדרך חדשה. הרמב"ם, מגדולי הפוסקים, כותב בחיבורו ההלכתי 'משנה תורה': "אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טָעם טַעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: 'מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו'. כלומר, מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ד).
המשך קריאה ↓
2
להתנתק מההורים?!
לעיתים שומעים בתקשורת על בעלי תשובה שבחרו לנתק כל קשר עם בני משפחתם. ראשית, חשוב לדעת שאותם אלה שנוהגים כך הינם קומץ שאינו מייצג את ציבור בעלי התשובה בכללותו. המקרים המדווחים בתקשורת הינם מיעוט מוחלט וחריג, ורובם של החוזרים בתשובה שומרים על קשר חם ובריא עם בני משפחתם. שנית, בעלי תשובה שנוהגים כך לא קיבלו הדרכה מאוזנת ונכונה ע"פ השקפת התורה, שכן התורה מחייבת כל יהודי באשר הוא במצוות כיבוד אב ואם. הפניית עורף לאלה שגידלו את ילדם במסירות, בדאגה ובהענקה אינסופית – הרי זו כפיות טובה הנוגדת לחלוטין את רוחה של התורה. התורה מחנכת את האדם לטפח בקרבו את המידה של הכרת הטוב לאלה שגמלו עמו, ולשרש מתוכו כל כפיות טובה. בגמרא נמצא המקור לפתגם המוכר "בור ששתית ממנו – אל תזרוק בו אבן" (מסכת בבא קמא, דף צב, עמ' ב). בתורה קיימים מס' אזכורים המלמדים אותנו כמה רעה היא בעייני ה' התכונה של כפיות הטובה, עד כדי כך שאפילו כפיות טובה כלפי הדומם אינה רצויה (!), וזאת במטרה לזכך את נפש האדם. אחד האזכורים לכך היא בעשרת מכות מצרים כאשר משה רבנו הוא זה שהצטווה ע"י ה' לעשות את האותות, אך בשלושת המכות בהם היה נדרש להכות במטה ביאור ובקרקע – דם, צפרדע וכינים – היה זה אהרן, אחיו, שהכה ולא משה רבנו. המדרש מסביר את הסיבה לכך: "מפני מה לקו המים ע"י אהרן, ולא ע"י משה? אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: המים ששמרוך, שהסתירו אותך מעיני המצרים, בשעה שהושלכת ליאור והוסתרת בתוך תיבת גומא, אינו דין שילקו על ידך. חייך, לא ילקו אלא ע"י אהרן" (ש"ר פ"ט, י). "את מכת כינים עשה אהרן ולא משה רבינו, אומר המדרש: ומפני מה לקה העפר ע"י אהרן ולא ע"י משה? אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: העפר שהגן עליך, שהציל אותך כשהרגת את המצרי והטמנת את גופו בחול, אינו דין שילקה על ידך" (ש"ר י, ז).
המשך קריאה ↓
5
תשובה מלשון 'שיבה'
מקור הביטוי 'חזרה בתשובה' אינו נלקח מהמילה 'תשובה' במובן של 'מענה לשאלה', כפי שרבים טועים לחשוב, אלא מלשון 'שיבה'. דהיינו, לשוב אל חיק היהדות, אל השורשים המקוריים, אל אבינו שבשמים. ישנם פס' בתנ"ך הדורשים מכל יהודי לתקן את מעשיו ובכך להתקרב אל ה', לדוגמא: "ומצאוך כל הדברים האלה (כלומר כל הסכנות והייסורים) באחרית הימים, ושבת עד ה' אלוהיך, ושמעת בקולו" (דברים ד, ל), וכן "אמור אל בית ישראל… שובו שובו מדרכיכם" (יחזקאל לג, א), ועוד נאמר לנו "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך" (הושע יד, ב). הקב"ה מצפה ומייחל שכל יהודי ויהודייה, כל בן ובת שלו, ייתקנו את מעשיהם וישובו לחיות חיי קירבה עמו, כפי שנאמר בתהלים "ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דֹּרש את אלהים" (תהילים יד, ב).
המשך קריאה ↓
3
לראות את ה' דרך הבריאה
את ה' עצמו איננו יכולים לראות, אבל אנו כן יכולים לראות את מציאותו דרך הגילויים שלו – התורה והבריאה. איוב אומר "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו) כשהכוונה היא שניתן לראות דרך המורכבות והתחכום המדהים של גוף האדם את היד המתכננת – אלוהים. פרופ' דורון אורבך, כימאי בעל שם עולמי שחזר בתשובה, מספר כיצד הכיר במציאות האלוהית דרך חקר עולם המדע "ככל שלמדתי יותר, כך התברר לי שהכימיה של החיים – פוטוסינתזה, תהליכי צמיחה, הארגון הפנימי של כל תא חי ויחסי הגומלין המורכבים (ברמת המולקולות) המאפשרים ומזינים את תופעת החיים – לא יכלה להתפתח במקרה. היא גאונית מידי, מתוכננת מידי לפרטי פרטים מכדי להיות מקרית. כל עלה של דשא שאנו דורכים עליו כמה פעמים ביום בלי לשים לב, הוא תשלובת מפעלים (זעירים) כימית מפוארת ומתוחכמת, ששום תשלובת כימית תעשייתית מעשה ידי אדם לא יכולה להתחרות בה מבחינת יעילות, אפס ליקויים ותכליתיות. היה לי ברור שלפי החוקים הבסיסיים של הטבע, יצירה ספונטנית של חיים ללא יד מכוונת וללא תכנון מראש איננה אפשרית. "החוויה המדעית החשובה ביותר שלי בשנות לימודי הייתה התפעלות. התפעלות מהאיזון העדין שמחזיק את החלקיקים האלמנטריים באטום, את האטומים בתרכובות, את גרמי השמים בחלל (כשקיים כוח גרביטציה עולמי שאמור לכנס אותם יחד), ובעיקר התפעלות מהמהלכים הכימיים הגאוניים שיוצרים ומתַחזקים חיים".
המשך קריאה ↓
1
לא צריך "תגית"
משמעה של חזרה בתשובה היא להתקרב לבורא עולם ע"י שמירת התורה ומצוותיה. ישנם המקשרים באופן אוטומטי בין חזרה בתשובה לבין שיוך למגזר מסוים, כגון הציבור החרדי, הדתי-לאומי וכו', אך למעשה החזרה בתשובה לא מצריכה את האדם בהכרח להתקטלג באיזושהי תגית הממסגרת אותו בקבוצה ספציפית. יהודי שנוהג ע"פ דרך התורה ומצוותיה הינו יהודי שומר תורה ומצוות, וזהו רצונו של ה'. באף ספר הלכה לא נכתב כי ישנה החובה ללבוש חולצה לבנה ומכנס שחור או לגדל זקן (את הזקן ניתן לגלח במכונת גילוח כשרה). אומנם ישנם בעלי תשובה שבוחרים להשתלב בציבור מסוים כי הם מרגישים שיהיה להם קל יותר לחיות בסביבה התואמת להשקפתם או מכיוון שהם מעוניינים להקיף את ילדיהם בסביבה מסוימת. ישנם ברחבי הארץ מוסדות לימוד המותאמים לילדים של בעלי תשובה, כך שישנה הבנה הדדית והתאמה בין הילדים ובין המשפחות המגיעים כולם מרקע דומה ובעלי סגנון חיים דומה.
המשך קריאה ↓
2
להתנתק מההורים?!
לעיתים שומעים בתקשורת על בעלי תשובה שבחרו לנתק כל קשר עם בני משפחתם. ראשית, חשוב לדעת שאותם אלה שנוהגים כך הינם קומץ שאינו מייצג את ציבור בעלי התשובה בכללותו. המקרים המדווחים בתקשורת הינם מיעוט מוחלט וחריג, ורובם של החוזרים בתשובה שומרים על קשר חם ובריא עם בני משפחתם. שנית, בעלי תשובה שנוהגים כך לא קיבלו הדרכה מאוזנת ונכונה ע"פ השקפת התורה, שכן התורה מחייבת כל יהודי באשר הוא במצוות כיבוד אב ואם. הפניית עורף לאלה שגידלו את ילדם במסירות, בדאגה ובהענקה אינסופית – הרי זו כפיות טובה הנוגדת לחלוטין את רוחה של התורה. התורה מחנכת את האדם לטפח בקרבו את המידה של הכרת הטוב לאלה שגמלו עמו, ולשרש מתוכו כל כפיות טובה. בגמרא נמצא המקור לפתגם המוכר "בור ששתית ממנו – אל תזרוק בו אבן" (מסכת בבא קמא, דף צב, עמ' ב). בתורה קיימים מס' אזכורים המלמדים אותנו כמה רעה היא בעייני ה' התכונה של כפיות הטובה, עד כדי כך שאפילו כפיות טובה כלפי הדומם אינה רצויה (!), וזאת במטרה לזכך את נפש האדם. אחד האזכורים לכך היא בעשרת מכות מצרים כאשר משה רבנו הוא זה שהצטווה ע"י ה' לעשות את האותות, אך בשלושת המכות בהם היה נדרש להכות במטה ביאור ובקרקע – דם, צפרדע וכינים – היה זה אהרן, אחיו, שהכה ולא משה רבנו. המדרש מסביר את הסיבה לכך: "מפני מה לקו המים ע"י אהרן, ולא ע"י משה? אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: המים ששמרוך, שהסתירו אותך מעיני המצרים, בשעה שהושלכת ליאור והוסתרת בתוך תיבת גומא, אינו דין שילקו על ידך. חייך, לא ילקו אלא ע"י אהרן" (ש"ר פ"ט, י). "את מכת כינים עשה אהרן ולא משה רבינו, אומר המדרש: ומפני מה לקה העפר ע"י אהרן ולא ע"י משה? אמר רבי תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: העפר שהגן עליך, שהציל אותך כשהרגת את המצרי והטמנת את גופו בחול, אינו דין שילקה על ידך" (ש"ר י, ז).
המשך קריאה ↓
3
לראות את ה' דרך הבריאה
את ה' עצמו איננו יכולים לראות, אבל אנו כן יכולים לראות את מציאותו דרך הגילויים שלו – התורה והבריאה. איוב אומר "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו) כשהכוונה היא שניתן לראות דרך המורכבות והתחכום המדהים של גוף האדם את היד המתכננת – אלוהים. פרופ' דורון אורבך, כימאי בעל שם עולמי שחזר בתשובה, מספר כיצד הכיר במציאות האלוהית דרך חקר עולם המדע "ככל שלמדתי יותר, כך התברר לי שהכימיה של החיים – פוטוסינתזה, תהליכי צמיחה, הארגון הפנימי של כל תא חי ויחסי הגומלין המורכבים (ברמת המולקולות) המאפשרים ומזינים את תופעת החיים – לא יכלה להתפתח במקרה. היא גאונית מידי, מתוכננת מידי לפרטי פרטים מכדי להיות מקרית. כל עלה של דשא שאנו דורכים עליו כמה פעמים ביום בלי לשים לב, הוא תשלובת מפעלים (זעירים) כימית מפוארת ומתוחכמת, ששום תשלובת כימית תעשייתית מעשה ידי אדם לא יכולה להתחרות בה מבחינת יעילות, אפס ליקויים ותכליתיות. היה לי ברור שלפי החוקים הבסיסיים של הטבע, יצירה ספונטנית של חיים ללא יד מכוונת וללא תכנון מראש איננה אפשרית. "החוויה המדעית החשובה ביותר שלי בשנות לימודי הייתה התפעלות. התפעלות מהאיזון העדין שמחזיק את החלקיקים האלמנטריים באטום, את האטומים בתרכובות, את גרמי השמים בחלל (כשקיים כוח גרביטציה עולמי שאמור לכנס אותם יחד), ובעיקר התפעלות מהמהלכים הכימיים הגאוניים שיוצרים ומתַחזקים חיים".
המשך קריאה ↓
4
לבעלי תשובה יש מקום מיוחד בשמים
אחד מהציטוטים המוכרים ביותר בעולם התשובה הוא "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (מסכת ברכות, דף לד, עמ' ב). אחד ההסברים לגדולתו הרמה של בעל התשובה לעומת הצדיק הוא שהצדיק גדל על ברכי דרך התורה והמצוות והיא נעשתה לו כטבע והרגל, לעומת היהודי שחונך וגדל בדרך רחוקה והתגבר על הקשיים והרגליו, יצא מאזור הנוחות ובחר לצעוד בדרך חדשה. הרמב"ם, מגדולי הפוסקים, כותב בחיבורו ההלכתי 'משנה תורה': "אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טָעם טַעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: 'מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו'. כלומר, מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ד).
המשך קריאה ↓
5
תשובה מלשון 'שיבה'
מקור הביטוי 'חזרה בתשובה' אינו נלקח מהמילה 'תשובה' במובן של 'מענה לשאלה', כפי שרבים טועים לחשוב, אלא מלשון 'שיבה'. דהיינו, לשוב אל חיק היהדות, אל השורשים המקוריים, אל אבינו שבשמים. ישנם פס' בתנ"ך הדורשים מכל יהודי לתקן את מעשיו ובכך להתקרב אל ה', לדוגמא: "ומצאוך כל הדברים האלה (כלומר כל הסכנות והייסורים) באחרית הימים, ושבת עד ה' אלוהיך, ושמעת בקולו" (דברים ד, ל), וכן "אמור אל בית ישראל… שובו שובו מדרכיכם" (יחזקאל לג, א), ועוד נאמר לנו "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך" (הושע יד, ב). הקב"ה מצפה ומייחל שכל יהודי ויהודייה, כל בן ובת שלו, ייתקנו את מעשיהם וישובו לחיות חיי קירבה עמו, כפי שנאמר בתהלים "ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דֹּרש את אלהים" (תהילים יד, ב).
המשך קריאה ↓
סרטון אחד שווה אלף תמונות
אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת
צבי יחזקאלי משתף בסיפורו האישי
שיחה אישית בין עודד מנשה לעדן הראל
פרופ' אורבך מספר איך גילה את ה' במעבדה
עוצמתי: קצין חיזבאללה שהתגייר
איה קרמרמן בשיתוף אישי
5 דק' שישנו לכם את החיים
שיחה עם עודד מנשה על ההתחזקות
כוכב ה-NBA, ואמארה סטודמאייר, בהתחזקות
ניסים בלאק: מהאסלאם והנצרות אל היהדות
למה כדאי לחזור בתשובה גם בגיל 40?
"לשוב הביתה" בביצועו של ישי ריבו
"אני אחר": אהרן רזאל ואביתר בנאי בדואט
אני רוצה להתחזק אבל חושש. מה עושים?
המחשת וואטסאפ
"מקרה חירום! הבן שלי..."
ציפי, ברגע של משבר, משתפת את חברתה שושנה בחששותיה לגבי הבן המתחזק
החליקו על המכשיר לקריאת השיחה!
עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!
סיפור מהחיים
תל-אביבי בווידוי עצמי: כל השבילים מוליכים למסקנה
"סמינר ליהדות בסופ"ש?! נראה לי כבד ומחניק, להיות בבית מלון עם דוסים כל כך הרבה זמן". תל-אביבי מתגלגל להרצאה ביהדות ומשם לסופ"ש מאורגן, ויום אחד זה קורה - האמת הנוקבת טופחת על פניו: "זה אמיתי". סיפור תשובה אישי של חילוני מושבע
איך מתחילים? איך זה התחיל? מה קרה?
באמת קשה לענות על שאלה זו, אך כשאני מתבונן בעברי לעומק, מבזיקות במוחי כמה נקודות ציון. כל נקודה לכשעצמה אינה משמעותית, אבל נראה שבצירוף כולן נוצר חלל גדול שביקש להתמלא.
אני זוכר את השיר של יהונתן גפן, על הילד ששאל בשביל מה נולדתי, ואמא ענתה – כשתגדל תבין, והוא גדֵל, ועדיין לא מבין.
אצל כולם, כנראה, זה נשאר כהערה פילוסופית עכשווית, מעין ריפוי מועקה קיומית בהומור. אבל אצלי זה נחקק. אני לא לבד, יש כנראה עוד הרבה ילדים כאלה שעדיין לא התבגרו, ומפני שלא נעים להם הם צוחקים עם כולם, אבל בלב פנימה ממשיכים לשמוע את השאלה המרגיזה.
מחשבות כאלו מנקרות בתת מודע, ובלי משים אתה מחפש סביבך תשובה. כי זה מפריע. בפרט לבחור צעיר תל אביבי, שפנוי להרהר על החיים על כוס קפה בפאב אופנתי בדיזנגוף. ואכן, כשמגיע ערב רציני, מתחילים לדבר. וכשמתחילים את השיר הזה, אי אפשר להפסיק. מדברים ומדברים וזה לא נגמר, כי תמיד מגיעים למבוי סתום. אז מישהו מספר בדיחה וממשיכים הלאה. אבל לאן?
תיכון, בגרויות, מסיבת סיום, ואחר כך זורם עם החבר'ה הישר לצבא. תחילת האינתיפאדה. יורדים לשכם. אין ברירה. עולים ללבנון. אין ברירה.
נתון במכבש שלא נותן זמן לחשוב. מייחל להגיע הביתה לשבת, ובתת מודע ממשיכה השאלה לנקר. לאן רצים? אולי הערבים צודקים. בפרט שאתה הרי צפון תל אביבי מדופלם. והטרנד זה "שלום עכשיו", מר"ץ (בגרסתה המוקדמת, ר"ץ). ופתאום אתה נתקל בשנאה בעיניים. מה הם רוצים ממני. מה אני רוצה מעצמי. אולי לברוח מכאן. מה לי ולמדינה הזאת.
מסיים את השירות, ומיד נכנס לעבודה נמרצת. לחסוך כסף לנסוע.
לעוף מפה כמה שיותר רחוק.
הודו. שם יש הרבה מה לשמוע. אנשים רוחניים, מדיטציה, יוגה.
חיים עם ממד אחר.
למרבה הפלא, חצי מדינה נמצאת שם. חשבתי לברוח, ואני כל הזמן שומע רק עברית סביבי. בטיול רגלי סביב רכס האנפורנה, בהרי ההימלאיה, אולי נמצא קצת שקט. חודש הליכה במסלולים בראשיתיים. רגל המודרניזציה טרם הגיעה לשם. חורשים בחמור, מתחממים ממדורות, הולכים לישון עם שקיעת החמה. פירות וירקות. נופים קסומים. מפלים עוצרי נשימה. והנה, במנהרת הזמן, אתה מגיע לאכסניה, והנפאלי מקבל פניך עם גיטרה ובפיו שירי אריק איינשטיין, יושב על הגדר רגל פה רגל שם, ותפריט בעברית, ואפילו פלאפל נוסח נפאלי. האם עד כאן תרדפי אותי, ארץ מולדתי?
בלילה יושבים ומדברים עם עוד מטיילים מכל העולם. פתאום מתקרבת נזירה נוצרית ושואלת בהתרגשות באנגלית עילגת: "אתם מישראל?". "כן", אנחנו עונים. "איך קוראים לך", היא שואלת במבט מרותק. שמואל.
מיד היא שולפת ספר תנ"ך מתיקה ומדפדפת כאחוזת אמוק. "הנה, תסתכל, 'שמואל'", היא מצביעה על פסוק עם השם שמואל. וכן הלאה, עוד ועוד פסוקים. נוצרייה יודעת איפה השם שלך בתנ"ך, ואתה לא ידעת אפילו שאתה מופיע שם, בספר הנקרא "ספר הספרים". בבית הספר לא כל כך רחשנו אליו הערכה, ובטח לא הערצה כזו כמו שראינו אצל הנוצרייה. החבר'ה צחקו ואני נשארתי עם עוד צביטה בלב.
חזרה לארץ. קשה להתרגל לשגרה החדשה. מחכה לחזור למזרח שוב, אחרי כמה חודשי עבודה.
יום אחד מודעה בעיתון. הרצאה של אורי זוהר באוניברסיטת בר אילן.
מי לא הכיר את אורי זוהר. היינו מדקלמים את התמליל של "מציצים" לילות שלמים. להיט ישראלי.
סוף סוף נראה את הבן אדם אחרי שנהיה דוס.
אבל מה לעשות והיום גשום, ואין חשק לצאת מהבית. אבל כשאתה צריך ללכת אז אתה נלקח באף. עוד לא ידעתי לזהות את היד האוהבת המנחה אותי לפגוש אותו, את בורא העולם. כאילו בלי שום הגיון נסחב באוטובוסים. נרטב עד העצם בשביל הרצאה באוניברסיטת בר אילן. מה, השתגעתי?
אני זוכר ששאלתי שאלה ואחד הפעילים קלט אותי וניגש אלי אחרי ההרצאה. התחיל להתעניין בשאלה שלי. להפתעתי הרבה, הבן אדם המזוקן, לבוש השחורים והכובע, מתגלה כאינטליגנטי. אדם עמוק. חשבתי להזמין אותו לפאב לשוחח עם החבר'ה, היה יכול להיות כל כך טוב, אבל לא נראה היה שמתאים לדוס כזה בילוי.
ויותר מכך, הוא הקרין לבביות שובה. לקח את הטלפון שלי וחזר אלי, עוד בעידן הטרום סלולרי, כשלהשיג בן אדם היתה דרושה הרבה סבלנות.
הוא לא הרפה עד שגרר אותי לשיעור. ידעתי שהוא רוצה למשוך אותי לחזרה בתשובה, וזה לא בא בחשבון, אבל אמרתי לעצמי שהדברים אמיתיים, הגיוניים, ואני לא רואה עדיין שום שטיפת מוח.
כך התחלתי, במשך כשנה, ללכת בצורה מסודרת יותר לשיעורים.
אחרי הרבה שיעורים הוא התחיל לדבר איתי ללכת לסמינר בסופ"ש של "ערכים".
"שם תוכל לברר הכל ביסודיות. גם אני אהיה שם".
רתיעה פנימית. זה כבר מוגזם. נראה לי כבד ומחניק, להיות במלון עם דוסים כל כך הרבה זמן. בסוף הסכמתי. אני אוכיח להם שבסך הכל יש כאן טעות. זאת אומרת שהחכמה והדרשות נחמדות, אבל למה צריך להיות בשביל זה דוס?
ישבתי מרותק בכל ההרצאות. נהניתי מן החכמה הנהדרת, העמקות, היסודיות. בייחוד נהניתי מהחופשיות לשאול הכל, ממש הכל, ולקבל תשובות עמוקות ומקיפות. אחרי ההרצאות שיחות ארוכות כמו שאהבתי, אבל הפעם עם כיוון. אתה רואה איך השבילים מוליכים למסקנה. מסקנה חותכת. לא בדיחה שנועדה להסיח דעת. יש כוח כזה שנקרא אלוהים, שהוא מנהל את העולם. ואפילו שהוא לא נראה, הוא משאיר עקבות שאתה יכול לתפוס בהגיון שלך. הכל עדיין בתור רעיון פילוסופי, אבל ברור כשמש.
הרגשתי שיש כאן דבר מוזר. איך זה שלא נותנים לכם לדבר בתקשורת? יש פה ממש תגלית. זה כל כך הגיוני. כל כך ברור. תצאו עם זה לתקשורת, זה סקופ אדיר. אני אעזור לכם.
בוקר טוב. פתאום המציאות של בורא עולם נהית ממשית, לא שיחה סלונית.
באמצע סערת הרוחות שואלים בעדינות:
– רוצה להתפלל ערבית?
– אני לא יודע.
– לא משנה, תבוא.
באתי. לקחתי סידור ליד. פתחתי באמצע, כנראה במוסף של ראש חודש, ושמעתי אותם אומרים "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית". לא כל כך הבנתי את כל המילים. אבל דבר אחד ידעתי: שהוא פה.
לידי.
ובעצם תמיד היה לידי. וחיכה לי בסבלנות עצומה. ליווה אותי במקומות הכי נידחים. שלח לי נוצרייה בהודו, זמר בנפאל, כמעין מבקש 'בני היקר, הסתכל עליי', ואני לא הבנתי את הרמזים. וכעת נעמדתי ופשוט התחלתי לבכות, כמו שאף פעם לא בכיתי. לא בכי של עצבות, אלא בכי של געגוע עמוק. סוף סוף הגעתי למקום שלא ידעתי שאני מחפש אותו. לא לדת היהודית ולא לדוסים. פשוט חזרתי לעצמי.
פתאום כל המוגלות נפתחו. האבצסים שהצטברו ויצרו לחץ בלב, בראש, סוף סוף מבריאים. קשה לתאר במילים את התרוממות הרוח. רציתי שהדמעות לא ייפסקו עד שאני פשוט אתמוסס.
תענוג נורא שלא ידעתי על מציאותו.
אבל עדיין הייתה התנגדות. בסדר, הכל טוב ויפה, אבל מה לי ולדוסים הללו? אם הם באמת צודקים זה רציני, זה מחייב.
ביקשתי עזרה. לקרובת משפחה שלי היה קשר עם אחד מגדולי מעצבי ההשקפה החילונית האדוקה. מפני כבודו לא אנקוב בשמו. אינטליגנטי, שנון, מבין מצוין בתורה, בתלמוד, בהיסטוריה, במדע, פתוח לוויכוחים בטלוויזיה. הייתי מחסידיו הנלהבים. שלחתי אליו בקשת עזרה 'בוא ותציל אותי מהדוסים האלה', נארגן ויכוח פומבי ותפריך את טענותיהם. אין לי הכלים להתמודד איתם.
מהלומה.
אתה כל היום מכפיש ומלבה שנאה עמוקה נגד "נציגי החושך" ישירות או בדרך אגב, מטפטף ארס נורא, וכאשר אחד מהמחנה שלך נופל קרבן אתה לא מוכן לבוא לעזרתו. הרי יש עוד הרבה כמוני. אכזבה.
הבנתי שהדוסים ניצחו ניצחון טכני, הקבוצה המתחרה לא הגיעה. נזכרתי בשיר של יהונתן גפן, שיר ארסי במיוחד על הדוסים. קראו לזה "הם מסתירים את אלוהים". ניסיתי ליצור אתו קשר ולומר: יהונתן, אתה טועה. הם רק מנסים לגלות לך אותו, ואתה פשוט טומן ראשך בחול. לעומת הבגידה מצאתי אוזן קשבת אצל הרבנים, שהמשיכו לענות על כל שאלה. עוד שיחה ועוד שיחה, במסירות נפש ממש.
בלי שום אינטרס. לא משכורת, לא כותרות. שעות על גבי שעות. בלי להתייאש. בלי להתעצבן. הרב נרדם מול העיניים שלי בשעה שתיים לפנות בוקר, ואני מתנצל שאולי מאוחר, והוא מתנצל שהוא טיפה עייף. לא פעם ולא פעמיים, לא יום ולא יומיים. שנים. כן, שנים של מסירות נפש אמיתית. ועד היום אני יודע שהאוזן תמיד כרויה לשמוע, להתייעץ, לחשוב ביחד.
זכיתי להקים בית יהודי בהדרכת הרבנים שליווי אותי, והיום אני כבר אבא לילדים יקרים שהולכים בדרך תורה ומצוות.
המסר שלי לקוראים הוא שהשינוי החשוב ביותר בחיי יהודי בדורנו הוא לגלות חזרה את שורשיו.
מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה