השואה מעמידה את האדם המאמין במבחן, ואין ספק שזוהי אחת השאלות החשובות ביותר באמונה: איך מסתדרת האמונה היהודית שאומרת שאלוהים הוא טוב ומיטיב, חנון ורחום, "אבינו מלכנו", יחד עם הזוועות, הסבל והעינויים שחוו אנשים רבים כל כך? הרבה שאלות התעוררו מתוך הפער הגדול הזה.
כל מה שנאמר כאן, וכל ניסיון לענות לשאלה קשה זו, בא מתוך כבוד והערכה רבה לנספים ולניצולים כולם. היו כאלה שהמשיכו להאמין והיו ניצולים שאיבדו את אמונתם. לא נוכל לשפוט אותם לאחר שאיבדו את היקר להם וראו דברים שעין אדם לא אמורה לראות. מה אנו באמת יודעים על מה שעברו? ראוי היה שנקיים את דברי האימרה "אחרי אושוויץ אי אפשר לדבר", אך מה נעשה? אנו כאן, ותשובות אנו מבקשים.
"אינני מאמין באלוהים שאני יכול להבין אותו"
למען האמת, השאלה "איפה אלוהים?" מתעוררת כל יום: כשאנו שומעים על אם ובנה שנהרגו בתאונת דרכים מחרידה; על אב שנפטר ממחלה ממארת והשאיר אחריו אישה ויתומים; על תינוקת שנולדה עם פגם גנטי חמור שילווה אותה כל חייה. ובכלל, למה אנשים חולים, ומדוע יש מוות בעולם? השאלה העמוקה שעומדת ברקע היא שאלת הסבל.
סוגיה זו של "צדיק ורע לו" זוכה לעיסוק רב בתנ"ך (למשל בספר איוב), והעסיקה הוגי דעות רבים בכל הדורות. הניסיון להבין את הדרך שבה אלוהים מנהל את עולמנו לא היה מובן אפילו למשה רבנו, גדול הנביאים. בתלמוד נאמר שהוא ביקש מה' להבין את דרכי ההנהגה האלוהית, אך נענה בשלילה. תשובתו של אלוהים הייתה "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות לג, יט), והתלמוד מסביר: "'וחנותי את אשר אחון' – אף על פי שאינו הגון, 'ורחמתי את אשר ארחם' אף על פי שאינו הגון" (מסכת ברכות, דף ז). כלומר, אלוהים חונן ומרחם מבלי להתחשב בהבנתנו הזמנית והמוגבלת.
הנחת היסוד היהודית אומרת כי עם כל כמה שנתאמץ, איננו באמת יכולים להבין את אלוהים. "האלוהים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת ה, א), וכפי שאמר הרבי מקוצק: "אינני מוכן להאמין באל שאני יכול להבין אותו".
אנו רואים שצדיקים גדולים בכל הדורות שאלו שאלות קשות מבלי שהדבר יתנגש עם אמונתם. אברהם אבינו נחשב למאמין הראשון, שעמד בעשרה מבחני אמונה קשים ובכל זאת לא איבד את אמונתו. והנה, כאשר הוא התבשר על חורבנה הקרוב של סדום, עיר שכולה חטא ורשע, הוא ביקש לסנגר על אנשי העיר ושאל את ה' בתעוזה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה). אברהם אבינו ראה מציאות שנראתה לו לא מוסרית וביקש מה' להבין מדוע זה כך.
בספר שופטים מסופר על תקופה שבה סבלו בני ישראל קשות מיד מדיין. יום אחד הופיע מלאך והודיע לגדעון בן יואש כי הוא זה שנבחר להיות המושיע של עם ישראל. גדעון הגיב באומרו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן?" (שופטים ו, יג). המפרשים מסבירים שגדעון שאל, אם אכן יש ה' עמנו, מדוע באו עלינו כל הרעות הללו? גדעון לא הבין את מדיניות אי-ההתערבות האלוהית אך קיבל עליו את הדין, התמנה לשופט והושיע את ישראל. היו עוד צדיקים וחכמים ששאלו את ה' מדוע הוא מנהיג את העולם בצורה מסוימת, ובכל זאת קבלת הדין והאמונה שלהם לא נפגמה כהוא זה. גם בשואה אנו מוצאים רבים שהתקשו להבין מדוע ה' עושה כך לעמו, ובכל זאת המשיכו להאמין בעוצמה רבה מתוך הבנה כי ההנהגה האלוהית המכוונת לטוב המוחלט נשגבת מבינתנו.
מה מילמל הרבי במחנה העבודה?
דוגמה בולטת לכוח האמוני שליווה אנשים בשואה היא זו של רבי יקותיאל הלברשטם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, שאיבד בשואה את אשתו ואחד-עשר ילדיו. הוא נשלח למחנה ריכוז, ואסירים שהיו איתו סיפרו כי כאשר הוטלו עליהם עבודות כפייה מפרכות הרבי הרים את המשא הכבד על גבו ומילמל לעצמו: "מגיע לך!", כאומר כי אין ייסורים ללא עוון. תוך כדי כך ציטט פסוק מספר דברים המתאר את סיבת הייסורים קשים שיבואו על עם ישראל המתוארים בתורה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז), כשהוא אחוז באמונה גדולה. וכך מסופר על יום בואו למחנה:
"כאשר נכנס ובא בשערי המחנה פנימה, והבחין מולו בשלושה צעירים שהגיעו ביחד עם הטרנספורט [המשלוח] שלו, פתח מיד ודיבר עמהם על התחזקות באמונה וקבלת הייסורים באהבה. בתוך דבריו שאל אותם בהתרגשות רבה באידיש: "הנכם מאמינים שהבורא יתברך נמצא פה עמנו?". מיד ענו הבחורים וקראו קול אחד: "אנו מאמינים!". ושוב קרא הרבי לעומתם כשהתרגשותו גוברת והולכת: "זכרו אפוא היטב ואל תשכחו כי בורא כל העולמים נמצא גם פה אתנו, והוא יגאל אותנו… מבטיחכם אני שבזכות האמונה תיגאלו גם אתם ותזכו להשתחרר ולצאת חיים מפה"…"
ביומו הראשון של הרבי במחנה הוא החליט להימנע מאכילת מזון לא כשר, וכך צם כמעט כל היום וסבל מאוד. ברגע של התרגשות צעק לקב"ה: "ריבונו של עולם, נשארתי לבדי חסר כל. את הכל לקחת ממני… נשארתי ערירי ויחף, ועוד אלך לאכול טריפות?! אינני רוצה לאכול טריפה! אינני אוכל!", וכמעט רעב למוות. הוא ניצל באופן ניסי ממש אך המשיך להתנזר ממאכלים לא כשרים ומחילול שבת עד סוף המלחמה, וכל הזמן הזה המשיך להאמין. לאחר המלחמה זכה הרבי לעלות לארץ, נישא והקים משפחה לתפארת. הוא הקים את המרכז הרפואי "לניאדו" בנתניה, והמשיך להנהיג את חסידיו שנים רבות.
הדבר בו תלה הרבי את זכותו להינצל מהתופת ולהקים דור חדש הנאמן לדרך אבותיו הוא: "שגם בזמנים הקשים ביותר שעברו עלי, לא באתי אף פעם בטרוניה כלפי שמיא [אלוהים], כל גל וגל שעבר עלי – קיבלתיו באהבה".
לכן, התשובה לשאלה שבכותרת: 'איפה היה אלוהים בשואה?' היא פשוטה ומחרידה כאחד – בשואה.
הוא היה שם איתם, במחנות הריכוז, בגטאות, במסתורים ובתאי הגז. "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), בין אם אנו מצליחים להאמין בכך ובין אם לא, בין אם נעים לשמוע זאת ובין אם לא, בין אם אנו מוכנים לקבל זאת ובין אם לא. מציאותו של אלוהים אינה תלויה בנו – הוא אינו צריך להתאים את עצמו אלינו. לעולם לא נוכל להבין את גודל אהבתו אלינו, הגם שלא תמיד אנו מצליחים להבין כיצד מתבטאת אהבה זו.
כשהעבר נמחק, נאבדה גם האמונה
חשוב לציין גם כי אצל חלק מניצולי השואה שאיבדו את אמונתם, הדבר לא קרה רק בעקבות שאלות אמוניות שהתעוררו אצלם. סיבה משמעותית לא פחות הייתה שהשואה מחקה עבורם את כל עולמם הקודם. לאחר שאיבדו את משפחתם וקהילתם, ואיתם את כל הזיכרונות והמסורת שספגו בילדותם, הם פשוט מחקו את חייהם הקודמים, כולל האמונה והחיים הדתיים שהיו מקושרים אצלם לעיירה, להורים ולקהילה.
אך כפי שראינו, רבים מהניצולים לא הפסיקו להאמין. היו שהמשיכו להאמין גם בתוך התופת, ואפילו בקרב הזונדרקומנדו, אותם יהודים שעבדו בשריפת גופות במחנות ההשמדה, קיימו מניין תפילה קבוע במבנה הסמוך לתאי הגז. איך זה מסתדר יחד? כמי שלא היו שם קשה לנו להבין זאת. אך זוהי הוכחה שגם בין מי שהיו עדים לזוועות הגדולות ביותר בתולדות המין האנושי היו מי שהמשיכו להאמין ש'אין עוד מלבדו', אשר נמצא איתנו ומלווה אותנו גם בגיהינום הנורא עלי אדמות.
ידוע מראש
עם כל זאת שאיננו יודעים חשבונות שמים ואת הסיבה לכל אשר קורה תחת הארץ, התורה מנחה אותנו לשמור על קו של נאמנות לייעודנו כיהודים מתוך מטרה של קבלת השכר הרוחני לנצח נצחים המובטח לנו באם נמלא את יעד התיקון שהוגדר עבורנו. כל מטרת מסלול חיינו בעולם הזה הוא לשם ההטבה הנצחית שחפץ ה' להעניק לנו, אך הוא נתן במו ידינו את הבחירה והיכולת להשפיע באם נזכה לאותה הטבה נצחית, בין אם לא.
בתורה האמת לא מוסתרת ואינה נחבאת אל הכלים, היא באה ומודיעה מראש את הטוב שנקבל באם נלך בדרך התורה, ואת הפורענויות והצרות שייפקדו אותנו באם לא, כשהמטרה היא לשמור עלינו במסלול הנכון לטובתנו.
על מנת לשמור על האדם שלא ישכח וימעד מייעודו, התורה כוללת הבטחות ממריצות ומדרבנות של ברכות רבות למי שילך בדרך המובילה אותו לייעודו:
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו, ג-ט)
עם זאת, התורה גם מרתיעה ומתריעה על פורענויות קשות העתידות לבוא באם האדם יפנה עורף לתפקידו בעולם:
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:… וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב:… וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו, יד-לח)
התורה מציינת באזכור נוסף כי מי שילך בדרכה של התורה יזכה לברכה בייבול השדה, בפרנסה, בילדים, בכל דרכיו ועסקיו, יזכה להגנה ושמירה מפני אויבים, וכן לבריאות איתנה:
"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ–שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ: יִתֵּן ה' אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ: יְצַו ה' אִתְּךָ, אֶת-הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ: כִּי תִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֺת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו: וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ: וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ–עַל, הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לָתֶת לָךְ: יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ, אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ; וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה : וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ, וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה: כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְוֺת ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת" (ויקרא, כח א- יג)
מאידך, בהמשך הפסוקים מובא כיצד אותה ברכה הופכת לקללה עבור אלה שבוחרים ללכת בדרך הסותרת את ייעודם בעולם, ומובילים עצמם לנקודת אל-חזור שבה לא יזכו לטוב הנצחי המיועד להם, בו כ"כ חפץ ה' שיזכו.
בפרשת האזינו קיימת נבואת פורענות נוספת המתארת את הרע שיקרה באם עם ישראל ישכח את תפקידו בעולם, ובכך ימנע מעצמו את הטוב המובטח לו. אחד הפסוקים בתיאור זה הוא: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים לב, כד). האבן עזרא, מפרשני המקרא, מבאר כי הכוונה ב'קֶטֶב מְרִירִי' היא למרירות באוויר. יש שרואים בכך את תאי הגזים בהם נרצחו יהודים בשואה ע"י הנאצים ימח שמם. וכן, הביטוי 'בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם' המתאר בהמות השותפות באכזריות לטבח תואם לתיאור הכלבים האימתניים של הגרמנים.
למרות שגודל הייסורים בשואה בלתי נתפס, קשה מאוד שלא לראות את הקשר ההיסטורי של מצבו הרוחני של רוב עם ישראל באירופה טרם השואה, שמרד בתורה בשאט נפש וניסה להידמות לעם הגרמני יותר מכל העמים האחרים באותה תקופה.
ההיסטוריון פרופסור ברנרד וסרשטיין, המתמחה בהיסטוריה יהודית ומלמד באוניברסיטת שיקגו, מתאר בראיון ל'ישראל היום' את ההתפוררות הפנימית והדעיכה של הקהילות היהודיות באירופה טרום השואה: "בקרב יהודי אירופה היה משבר דמוגרפי קשה של ריבוי שלילי. הייחוד התרבותי דעך, נישואי תערובת נסקו לשיא. מספר הדוברים של שפות יהודיות-יידיש במזרח אירופה ולדינו בבלקן – היה בירידה מתמדת. הדת היתה בירידה חדה, ורבני התקופה קוננו על כך. אפילו האנטישמיות לא הביאה לירידה בנישואי התערובת. מה שאני מנסה להגיד הוא שיהודי אירופה היו במשבר קיומי גם ללא האיום החיצוני של היטלר".
היעד האמיתי של נשמות ישראל הוא לעולם הבא, ולא בעולמנו הארעי בו חיינו קצרים ואורכים עשרות שנים בלבד. הנשמה היא נצחית ונועדה לחיי עולם, וכל מטרת ירידתה לעולם הזה בתוך גוף היא כדי להשלים את ייעודה למען הטבתה הנצחית. כאשר היא פוגמת וסוטה מהדרך המקורית התואמת לה, היא זו שמביאה לידי כך שצרות וייסורים יבואו עליה במטרה להחזיר אותה לתלם.
גם אם בעולם הזה אנו מוגבלים להבין את הצדק והרחמים האלוהיים, כי איננו רואים את סיבתם ותכליתם, בעולם הבא בו האמת גלויה ופרוסה לכל ודאי נראה שהכול נעשה למען טובתן הנצחית של הנשמות, וכך אמרו חכמי ישראל: "לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה – על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו (אומר): הטוב והמטיב" (מסכת פסחים, דף נ, עמ' א).
יהי זכרם של כל הנספים ברוך לעד ולעולמי עולמים
"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה כה, ח)
