loader image
קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

אלוהים נמצא איתנו תמיד, בכל מקום ובכל זמן – "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), ואוהב את עמו ישראל. הוא היה שם איתם, במחנות הריכוז, בגטאות, במסתורים ובתאי הגז, בין אם אנו מצליחים להאמין בכך ובין אם לא. לעולם לא נוכל להבין את גודל אהבתו אלינו, הגם שלא תמיד אנו מצליחים להבין כיצד מתבטאת אהבה זו

שאלת השאלות: כיצד ייתכן שהתרחשה שואה בראי האמונה?

אם העם היהודי הוא עמו הנבחר של אלוהים, כיצד ייתכן שה' נתן לאסון ההיסטורי, השואה, להתרחש? האם השואה לא מוכיחה כי לא קיימת השגחה אלוהית מיוחדת על עמנו, והעולם מתנהל ללא דין וללא דיין?

השואה מעמידה את האדם המאמין במבחן, ואין ספק שזוהי אחת השאלות החשובות ביותר באמונה: איך מסתדרת האמונה היהודית שאומרת שאלוהים הוא טוב ומיטיב, חנון ורחום, "אבינו מלכנו", יחד עם הזוועות, הסבל והעינויים שחוו אנשים רבים כל כך? הרבה שאלות התעוררו מתוך הפער הגדול הזה. 

כל מה שנאמר כאן, וכל ניסיון לענות לשאלה קשה זו, בא מתוך כבוד והערכה רבה לנספים ולניצולים כולם. היו כאלה שהמשיכו להאמין והיו ניצולים שאיבדו את אמונתם. לא נוכל לשפוט אותם לאחר שאיבדו את היקר להם וראו דברים שעין אדם לא אמורה לראות. מה אנו באמת יודעים על מה שעברו? ראוי היה שנקיים את דברי האימרה "אחרי אושוויץ אי אפשר לדבר", אך מה נעשה? אנו כאן, ותשובות אנו מבקשים.

"אינני מאמין באלוהים שאני יכול להבין אותו"

למען האמת, השאלה "איפה אלוהים?" מתעוררת כל יום: כשאנו שומעים על אם ובנה שנהרגו בתאונת דרכים מחרידה; על אב שנפטר ממחלה ממארת והשאיר אחריו אישה ויתומים; על תינוקת שנולדה עם פגם גנטי חמור שילווה אותה כל חייה. ובכלל, למה אנשים חולים, ומדוע יש מוות בעולם? השאלה העמוקה שעומדת ברקע היא שאלת הסבל. 

סוגיה זו של "צדיק ורע לו" זוכה לעיסוק רב בתנ"ך (למשל בספר איוב), והעסיקה הוגי דעות רבים בכל הדורות. הניסיון להבין את הדרך שבה אלוהים מנהל את עולמנו לא היה מובן אפילו למשה רבנו, גדול הנביאים. בתלמוד נאמר שהוא ביקש מה' להבין את דרכי ההנהגה האלוהית, אך נענה בשלילה. תשובתו של אלוהים הייתה "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות לג, יט), והתלמוד מסביר: "'וחנותי את אשר אחון' – אף על פי שאינו הגון, 'ורחמתי את אשר ארחם' אף על פי שאינו הגון" (מסכת ברכות, דף ז). כלומר, אלוהים חונן ומרחם מבלי להתחשב בהבנתנו הזמנית והמוגבלת. 

הנחת היסוד היהודית אומרת כי עם כל כמה שנתאמץ, איננו באמת יכולים להבין את אלוהים. "האלוהים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת ה, א), וכפי שאמר הרבי מקוצק: "אינני מוכן להאמין באל שאני יכול להבין אותו".

אנו רואים שצדיקים גדולים בכל הדורות שאלו שאלות קשות מבלי שהדבר יתנגש עם אמונתם. אברהם אבינו נחשב למאמין הראשון, שעמד בעשרה מבחני אמונה קשים ובכל זאת לא איבד את אמונתו. והנה, כאשר הוא התבשר על חורבנה הקרוב של סדום, עיר שכולה חטא ורשע, הוא ביקש לסנגר על אנשי העיר ושאל את ה' בתעוזה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע. חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה). אברהם אבינו ראה מציאות שנראתה לו לא מוסרית וביקש מה' להבין מדוע זה כך. 

בספר שופטים מסופר על תקופה שבה סבלו בני ישראל קשות מיד מדיין. יום אחד הופיע מלאך והודיע לגדעון בן יואש כי הוא זה שנבחר להיות המושיע של עם ישראל. גדעון הגיב באומרו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן?" (שופטים ו, יג). המפרשים מסבירים שגדעון שאל, אם אכן יש ה' עמנו, מדוע באו עלינו כל הרעות הללו? גדעון לא הבין את מדיניות אי-ההתערבות האלוהית אך קיבל עליו את הדין, התמנה לשופט והושיע את ישראל. היו עוד צדיקים וחכמים ששאלו את ה' מדוע הוא מנהיג את העולם בצורה מסוימת, ובכל זאת קבלת הדין והאמונה שלהם לא נפגמה כהוא זה. גם בשואה אנו מוצאים רבים שהתקשו להבין מדוע ה' עושה כך לעמו, ובכל זאת המשיכו להאמין בעוצמה רבה מתוך הבנה כי ההנהגה האלוהית המכוונת לטוב המוחלט נשגבת מבינתנו.

מה מילמל הרבי במחנה העבודה?

דוגמה בולטת לכוח האמוני שליווה אנשים בשואה היא זו של רבי יקותיאל הלברשטם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, שאיבד בשואה את אשתו ואחד-עשר ילדיו. הוא נשלח למחנה ריכוז, ואסירים שהיו איתו סיפרו כי כאשר הוטלו עליהם עבודות כפייה מפרכות הרבי הרים את המשא הכבד על גבו ומילמל לעצמו: "מגיע לך!", כאומר כי אין ייסורים ללא עוון. תוך כדי כך ציטט פסוק מספר דברים המתאר את סיבת הייסורים קשים שיבואו על עם ישראל המתוארים בתורה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז), כשהוא אחוז באמונה גדולה. וכך מסופר על יום בואו למחנה:

"כאשר נכנס ובא בשערי המחנה פנימה, והבחין מולו בשלושה צעירים שהגיעו ביחד עם הטרנספורט [המשלוח] שלו, פתח מיד ודיבר עמהם על התחזקות באמונה וקבלת הייסורים באהבה. בתוך דבריו שאל אותם בהתרגשות רבה באידיש: "הנכם מאמינים שהבורא יתברך נמצא פה עמנו?". מיד ענו הבחורים וקראו קול אחד: "אנו מאמינים!". ושוב קרא הרבי לעומתם כשהתרגשותו גוברת והולכת: "זכרו אפוא היטב ואל תשכחו כי בורא כל העולמים נמצא גם פה אתנו, והוא יגאל אותנו… מבטיחכם אני שבזכות האמונה תיגאלו גם אתם ותזכו להשתחרר ולצאת חיים מפה"…"

ביומו הראשון של הרבי במחנה הוא החליט להימנע מאכילת מזון לא כשר, וכך צם כמעט כל היום וסבל מאוד. ברגע של התרגשות צעק לקב"ה: "ריבונו של עולם, נשארתי לבדי חסר כל. את הכל לקחת ממני… נשארתי ערירי ויחף, ועוד אלך לאכול טריפות?! אינני רוצה לאכול טריפה! אינני אוכל!", וכמעט רעב למוות. הוא ניצל באופן ניסי ממש אך המשיך להתנזר ממאכלים לא כשרים ומחילול שבת עד סוף המלחמה, וכל הזמן הזה המשיך להאמין. לאחר המלחמה זכה הרבי לעלות לארץ, נישא והקים משפחה לתפארת. הוא הקים את המרכז הרפואי "לניאדו" בנתניה, והמשיך להנהיג את חסידיו שנים רבות.

הדבר בו תלה הרבי את זכותו להינצל מהתופת ולהקים דור חדש הנאמן לדרך אבותיו הוא: "שגם בזמנים הקשים ביותר שעברו עלי, לא באתי אף פעם בטרוניה כלפי שמיא [אלוהים], כל גל וגל שעבר עלי – קיבלתיו באהבה".

לכן, התשובה לשאלה שבכותרת: 'איפה היה אלוהים בשואה?' היא פשוטה ומחרידה כאחד – בשואה.
הוא היה שם איתם, במחנות הריכוז, בגטאות, במסתורים ובתאי הגז. "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), בין אם אנו מצליחים להאמין בכך ובין אם לא, בין אם נעים לשמוע זאת ובין אם לא, בין אם אנו מוכנים לקבל זאת ובין אם לא. מציאותו של אלוהים אינה תלויה בנו – הוא אינו צריך להתאים את עצמו אלינו. לעולם לא נוכל להבין את גודל אהבתו אלינו, הגם שלא תמיד אנו מצליחים להבין כיצד מתבטאת אהבה זו. 

כשהעבר נמחק, נאבדה גם האמונה

חשוב לציין גם כי אצל חלק מניצולי השואה שאיבדו את אמונתם, הדבר לא קרה רק בעקבות שאלות אמוניות שהתעוררו אצלם. סיבה משמעותית לא פחות הייתה שהשואה מחקה עבורם את כל עולמם הקודם. לאחר שאיבדו את משפחתם וקהילתם, ואיתם את כל הזיכרונות והמסורת שספגו בילדותם, הם פשוט מחקו את חייהם הקודמים, כולל האמונה והחיים הדתיים שהיו מקושרים אצלם לעיירה, להורים ולקהילה. 

אך כפי שראינו, רבים מהניצולים לא הפסיקו להאמין. היו שהמשיכו להאמין גם בתוך התופת, ואפילו בקרב הזונדרקומנדו, אותם יהודים שעבדו בשריפת גופות במחנות ההשמדה, קיימו מניין תפילה קבוע במבנה הסמוך לתאי הגז. איך זה מסתדר יחד? כמי שלא היו שם קשה לנו להבין זאת. אך זוהי הוכחה שגם בין מי שהיו עדים לזוועות הגדולות ביותר בתולדות המין האנושי היו מי שהמשיכו להאמין ש'אין עוד מלבדו', אשר נמצא איתנו ומלווה אותנו גם בגיהינום הנורא עלי אדמות. 

ידוע מראש

עם כל זאת שאיננו יודעים חשבונות שמים ואת הסיבה לכל אשר קורה תחת הארץ, התורה מנחה אותנו לשמור על קו של נאמנות לייעודנו כיהודים מתוך מטרה של קבלת השכר הרוחני לנצח נצחים המובטח לנו באם נמלא את יעד התיקון שהוגדר עבורנו. כל מטרת מסלול חיינו בעולם הזה הוא לשם ההטבה הנצחית שחפץ ה' להעניק לנו, אך הוא נתן במו ידינו את הבחירה והיכולת להשפיע באם נזכה לאותה הטבה נצחית, בין אם לא.
בתורה האמת לא מוסתרת ואינה נחבאת אל הכלים, היא באה ומודיעה מראש את הטוב שנקבל באם נלך בדרך התורה, ואת הפורענויות והצרות שייפקדו אותנו באם לא, כשהמטרה היא לשמור עלינו במסלול הנכון לטובתנו.

על מנת לשמור על האדם שלא ישכח וימעד מייעודו, התורה כוללת הבטחות ממריצות ומדרבנות של ברכות רבות למי שילך בדרך המובילה אותו לייעודו:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו, ג-ט)

עם זאת, התורה גם מרתיעה ומתריעה על פורענויות קשות העתידות לבוא באם האדם יפנה עורף לתפקידו בעולם: 

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:… וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב:… וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו, יד-לח)

התורה מציינת באזכור נוסף כי מי שילך בדרכה של התורה יזכה לברכה בייבול השדה, בפרנסה, בילדים, בכל דרכיו ועסקיו, יזכה להגנה ושמירה מפני אויבים, וכן לבריאות איתנה:

"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ–שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ: יִתֵּן ה' אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ: יְצַו ה' אִתְּךָ, אֶת-הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ: כִּי תִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֺת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו: וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ: וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ–עַל, הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לָתֶת לָךְ: יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ, אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ; וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה : וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ, וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה: כִּי-תִשְׁמַע אֶל-מִצְוֺת ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת" (ויקרא, כח א- יג)

מאידך, בהמשך הפסוקים מובא כיצד אותה ברכה הופכת לקללה עבור אלה שבוחרים ללכת בדרך הסותרת את ייעודם בעולם, ומובילים עצמם לנקודת אל-חזור שבה לא יזכו לטוב הנצחי המיועד להם, בו כ"כ חפץ ה' שיזכו.

בפרשת האזינו קיימת נבואת פורענות נוספת המתארת את הרע שיקרה באם עם ישראל ישכח את תפקידו בעולם, ובכך ימנע מעצמו את הטוב המובטח לו. אחד הפסוקים בתיאור זה הוא: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים לב, כד). האבן עזרא, מפרשני המקרא, מבאר כי הכוונה ב'קֶטֶב מְרִירִי' היא למרירות באוויר. יש שרואים בכך את תאי הגזים בהם נרצחו יהודים בשואה ע"י הנאצים ימח שמם. וכן, הביטוי 'בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם' המתאר בהמות השותפות באכזריות לטבח תואם לתיאור הכלבים האימתניים של הגרמנים.

למרות שגודל הייסורים בשואה בלתי נתפס, קשה מאוד שלא לראות את הקשר ההיסטורי של מצבו הרוחני של עם ישראל באירופה טרם השואה, שמרד בתורה בשאט נפש וניסה להידמות לעם הגרמני יותר מכל העמים האחרים באותה תקופה.

היעד האמיתי של נשמות ישראל הוא לעולם הבא, ולא בעולמנו הארעי בו חיינו קצרים ואורכים עשרות שנים בלבד. הנשמה היא נצחית ונועדה לחיי עולם, וכל מטרת ירידתה לעולם הזה בתוך גוף היא כדי להשלים את ייעודה למען הטבתה הנצחית. כאשר היא פוגמת וסוטה מהדרך המקורית התואמת לה, היא זו שמביאה לידי כך שצרות וייסורים יבואו עליה במטרה להחזיר אותה לתלם.
גם אם בעולם הזה אנו מוגבלים להבין את הצדק והרחמים האלוהיים, כי איננו רואים את סיבתם ותכליתם, בעולם הבא בו האמת גלויה ופרוסה לכל ודאי נראה שהכול נעשה למען טובתן הנצחית של הנשמות, וכך אמרו חכמי ישראל: "לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה – על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו (אומר): הטוב והמטיב" (מסכת פסחים, דף נ, עמ' א).

יהי זכרם של כל הנספים ברוך לעד ולעולמי עולמים
"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה כה, ח)

המשך קריאה ↓

1

"על אכילת חמץ"

לקראת חג הפסח 1944 בברגן-בלזן, ידעו היהודים שלא רק שהם לא יוכלו לקיים את ליל הסדר, אלא גם ייאלצו לאכול לחם בחג בכדי להישאר בחיים. אחד היהודים במחנה, הרב לודוויג וילנר, חיבר תפילה מיוחדת "לפני אכילת חמץ": "אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאב ליבנו, שהשיעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם – ולא שימות בהם'… על כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, אמן".

המשך קריאה ↓

4

הסתר פנים

הרב ברוך רבינוביץ', האדמו"ר ממונקאץ', שהצליח להימלט בסוף תקופת השואה ולעלות לארץ, מספר בזיכרונותיו על הרגעים הקשים: "הקב"ה הסתיר פניו ממנו, וסילק ידיעתו מכל הנעשה לנו. איננו עוקב כלל (חס ושלום) אחרי מה שמעוללים לנו המשחיתים שניתנה להם הרשות [להשחית]. בכל זה לא יכולנו להשלים בשום אופן…", אך יחד עם זאת, האמונה לא נפסקה לרגע וכך הוא ממשיך בגילויי תחושותיו באותה תקופה קשה: "לגבי העתיד לבוא לא היה בליבנו שום ספק. היינו בטוחים שיתגלה ה' כמציל וכמושיע וכגואל ישראל. אנחנו היינו בטוחים… שמה שקורה לנו אינו מקרה חורג בלבד, אלא כל זה הוא המשך של דברי הברית בין הבתרים, וכל הגלויות אינן אלא המשך של הגלות השורשית של מצרים". 

המשך קריאה ↓

2

כאב ואמונה בתוך כדי חלב

רבי קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נא (פולין), איבד את אשתו ובניו מיד עם פרוץ המלחמה. למרות שהיה שבור נפשית, הוא המשיך למסור דרשות התחזקות בגטו ורשה, כתב אותן וטמן את הכתבים בכדי חלב מתחת לאדמת הגטו. הרב שפירא נספה בשואה, אולם אחרי המלחמה התגלו הדרשות במקרה מתחת להריסות הגטו טמונות בכד חלב, והן התפרסמו בספר "אש קודש". ממילותיו עולים הכאב הגדול והייסורים של תושבי הגטו, אך לצד זאת מורגשת אמונה גדולה ומרוממת אפילו בשעות הקשות.

המשך קריאה ↓

5

האמונה נותנת כוח

ז'אן אמרי היה איש רוח יהודי-צרפתי אתאיסט שנשלח למחנות ריכוז בתקופת השואה. בספרו 'מעבר לאשמה ולכפרה' הוא מתאר את הקושי שלו כפילוסוף להתמודד עם השואה ואת התפעלותו מבעלי אמונה: "עלי להודות שהערצתי, ועודני מעריץ, את חבריי הדתיים למחנה. בין שהיו אנשים 'רוחניים' ובין שלא – ברגעים המכריעים ביותר הייתה להם אמונתם עזרה יקרה מפז. היא שימשה להם נקודת אחיזה איתנה בעולם, שממנה הם עקרו, במובן הרוחני, את מדינת האס.אס מציריה. היהודים שומרי המצוות, אף על פי שסבלו חרפת רעב כל ימי השנה, היו צמים ביום כיפור. הם היטיבו להחזיק מעמד או מתו מיתה מכובדת יותר מחבריהם האינטלקטואלים שהיו חסרי כל אמונה".

המשך קריאה ↓

3

העד שלא שתק

אחד מניצולי השואה המפורסמים ביותר היה אלי ויזל, יליד רומניה, שבצעירותו נשלח עם אביו לאושוויץ. לאחר המלחמה הוא פרסם את ספרו "הלילה" וזכה בפרס נובל לשלום. בספרו הוא מתאר סצנה קשה שהיה עֵד לה במחנה, וערערה את אמונתו בהשגחה האלוהית. היו שניסו לפרש את דבריו ככפירה, אולם לאחר שנים הבהיר את דבריו כשאמר: "התקוממתי נגד שתיקתו של אלוהים… היו לי שאלות ומחאות. אבל אף פעם לא איבדתי את האמונה באלוהים".

המשך קריאה ↓

1

"על אכילת חמץ"

לקראת חג הפסח 1944 בברגן-בלזן, ידעו היהודים שלא רק שהם לא יוכלו לקיים את ליל הסדר, אלא גם ייאלצו לאכול לחם בחג בכדי להישאר בחיים. אחד היהודים במחנה, הרב לודוויג וילנר, חיבר תפילה מיוחדת "לפני אכילת חמץ": "אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאב ליבנו, שהשיעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם – ולא שימות בהם'… על כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, אמן".

המשך קריאה ↓

2

כאב ואמונה בתוך כדי חלב

רבי קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נא (פולין), איבד את אשתו ובניו מיד עם פרוץ המלחמה. למרות שהיה שבור נפשית, הוא המשיך למסור דרשות התחזקות בגטו ורשה, כתב אותן וטמן את הכתבים בכדי חלב מתחת לאדמת הגטו. הרב שפירא נספה בשואה, אולם אחרי המלחמה התגלו הדרשות במקרה מתחת להריסות הגטו טמונות בכד חלב, והן התפרסמו בספר "אש קודש". ממילותיו עולים הכאב הגדול והייסורים של תושבי הגטו, אך לצד זאת מורגשת אמונה גדולה ומרוממת אפילו בשעות הקשות.

המשך קריאה ↓

3

העד שלא שתק

אחד מניצולי השואה המפורסמים ביותר היה אלי ויזל, יליד רומניה, שבצעירותו נשלח עם אביו לאושוויץ. לאחר המלחמה הוא פרסם את ספרו "הלילה" וזכה בפרס נובל לשלום. בספרו הוא מתאר סצנה קשה שהיה עֵד לה במחנה, וערערה את אמונתו בהשגחה האלוהית. היו שניסו לפרש את דבריו ככפירה, אולם לאחר שנים הבהיר את דבריו כשאמר: "התקוממתי נגד שתיקתו של אלוהים… היו לי שאלות ומחאות. אבל אף פעם לא איבדתי את האמונה באלוהים".

המשך קריאה ↓

4

הסתר פנים

הרב ברוך רבינוביץ', האדמו"ר ממונקאץ', שהצליח להימלט בסוף תקופת השואה ולעלות לארץ, מספר בזיכרונותיו על הרגעים הקשים: "הקב"ה הסתיר פניו ממנו, וסילק ידיעתו מכל הנעשה לנו. איננו עוקב כלל (חס ושלום) אחרי מה שמעוללים לנו המשחיתים שניתנה להם הרשות [להשחית]. בכל זה לא יכולנו להשלים בשום אופן…", אך יחד עם זאת, האמונה לא נפסקה לרגע וכך הוא ממשיך בגילויי תחושותיו באותה תקופה קשה: "לגבי העתיד לבוא לא היה בליבנו שום ספק. היינו בטוחים שיתגלה ה' כמציל וכמושיע וכגואל ישראל. אנחנו היינו בטוחים… שמה שקורה לנו אינו מקרה חורג בלבד, אלא כל זה הוא המשך של דברי הברית בין הבתרים, וכל הגלויות אינן אלא המשך של הגלות השורשית של מצרים". 

המשך קריאה ↓

5

האמונה נותנת כוח

ז'אן אמרי היה איש רוח יהודי-צרפתי אתאיסט שנשלח למחנות ריכוז בתקופת השואה. בספרו 'מעבר לאשמה ולכפרה' הוא מתאר את הקושי שלו כפילוסוף להתמודד עם השואה ואת התפעלותו מבעלי אמונה: "עלי להודות שהערצתי, ועודני מעריץ, את חבריי הדתיים למחנה. בין שהיו אנשים 'רוחניים' ובין שלא – ברגעים המכריעים ביותר הייתה להם אמונתם עזרה יקרה מפז. היא שימשה להם נקודת אחיזה איתנה בעולם, שממנה הם עקרו, במובן הרוחני, את מדינת האס.אס מציריה. היהודים שומרי המצוות, אף על פי שסבלו חרפת רעב כל ימי השנה, היו צמים ביום כיפור. הם היטיבו להחזיק מעמד או מתו מיתה מכובדת יותר מחבריהם האינטלקטואלים שהיו חסרי כל אמונה".

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

חשיפה: כל מה שלא העזו לספר לנו על השואה
מטלטל: איך נשארים מאמינים אחרי התופת?
השואה מתוארת בפרשה
מה ענה הרב לניצול שאיבד את האמונה?
ראיון מדמיע ומרגש במיוחד עם הרב לאו
הרב זמיר כהן: איפה היה ה'? בשואה
החורבן והשיקום: האדמו"ר מצאנז וקהילתו
סיפורו האישי של הרב סיני אדלר
"הנקמה שלי בהיטלר - שיהיו לי 100 נכדים"
סיפורו האישי של הרב לאו
סיוון רהב מאיר: "איפה אלוהים היה? בשואה"

"את הניצחון שאחרי השואה בחרתי להעניק לעם היהודי, ולא למרצחים"

שיחה מלב אל לב המבוססת על דבריהם של שני ניצולי שואה

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

"הארובות היו לידינו, ואנחנו עבדנו את אלוהים"

בקרון הבהמות, בשבת, בדרך מזרחה - הוציא אביו פרוסת לחם ששמר במיוחד וקידש עליה. גם לאחר שנשאר לבד בתופת של אושוויץ, הרב סיני אדלר לא הפסיק להאמין - ושרד בזכות נער אחר שלמד אתו בלילות גמרא מהזיכרון. "כשאדם הוא עבדו של ה', הוא לעולם לא יהיה עבד של מישהו"

הרב סיני אדלר עבר את התופת, אך לא חדל להאמין אפילו לרגע אחד. במחנה אושוויץ שרד את הסלקציה, אך הוריו נספו והוא נותר לבדו בעולם. אחד הזיכרונות האחרונים שיש לו מהוריו, הוא ערב שבת בקרון הבהמות בדרך מזרחה.

"אבא הוציא מכיסו פרוסת לחם, ועשה עליה קידוש", הרב אדלר מספר בראיון עמו. "אחר כך חילק את הפרוסה לשלושה חלקים, וכל אחד קיבל חתיכת לחם – קידוש במקום סעודה. אפילו בקרון בדרך לאושוויץ אבא לא שכח לקדש את השבת.

"כשהגענו לתחנה הסופית, נפתחו הדלתות. אני זוכר שהסתכלתי אחורה, ובמרחק של 500 מטרים ראיתי בחושך מבנה שמתוכו מתרוממת ארובה גבוהה, ומתוך הארובה נפלטות להבות אש. למחרת בבוקר, שאלנו איפה אנחנו. אמרו לנו: 'המקום הזה נקרא אושוויץ. פה נכנסים דרך השער, ויוצאים דרך הארובה'".

בליל הסדר במחנה אמרנו: "עכשיו בני חורין"

הרב אדלר שרד את הסלקציה לצד כ-500 נערים נוספים. מפגש מקרי עם צעיר אחר, חיזק אותו ברגעים הקשים ביותר: "כשאני ככה שוכב לידו, ורוצה כבר לסגור את עיניי כי הייתי מאוד עייף, הוא אומר לי: 'יש לי בקשה אליך. כל לילה אני קובע עיתים לתורה'. הוא התחיל ללמוד כמו שלומדים בישיבה, עם ניגון, והוא שכח את הכל; שכח את אושוויץ ושכח את הארובות שהיו במרחק לא רב מאיתנו. הוא ידע רק דבר אחד: שכל זמן שעיניו פקוחות, הוא צריך לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא". 

האמונה הייתה חבל ההצלה של הרב אדלר במחנה. "אני חושב שאדם שמאמין זה המצב הנורמלי", הוא מסביר. "איך אפשר שאדם לא יאמין? אין דבר כזה, אין מציאות כזאת". גם בליל הסדר לא שכחו הרב אדלר וחבריו את יהדותם, ותוך כדי הליכה אמרו את ההגדה בעל-פה, מתוך שברי זיכרונות. "ב'הא לחמא עניא' אנחנו זוכרים שאבותינו אכלו את לחם העוני במצרים", הוא מספר. "אבל לנו לא היה שום דבר, אפילו לחמא עניא לא היה. ממש כלום. וזה הכל היה רלוונטי. אמרנו 'עבדים היינו לפרעה במצרים' – איך אפשר להגיד משפט כזה? עבדים היינו – ועכשיו אנחנו בני חורין? אנחנו עבדים הרבה יותר גרועים, אני חושב, מאשר אבותינו במצרים. הרי היינו הפקר גמור. אך במבט לאחור אני חושב שאפשר היה להגיד את זה… שום עם בעולם לא יכול לשעבד אותנו. הם יכולים לעשות בנו מה שהם רוצים, אבל להפוך אותנו לעבדים? אין דבר כזה. כשאדם הוא עבדו של הקדוש-ברוך-הוא, הוא לעולם לא יהיה עבד של מישהו.

"כשאמרנו 'לשנה הבאה בירושלים', זו באמת הייתה בקשה מעומק הלב… ועובדה, ה' זיכה אותי ושנה הבאה זכיתי להיות בירושלים".

תוך כדי ראיון מקבל הרב אדלר שיחה מבנו המבשר לו כי הפך לסבא-רבא בפעם השנייה באותו הלילה – לבנו נולדו שני נכדים. "אנחנו צריכים לזכור מה שעברנו כדי להודות לה' על שאנחנו חיים וקיימים, על אפם ועל חמתם של כל שונאי ישראל", הוא מסכם.

 

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

שאלת השאלות: איפה היה אלוהים בשואה?
למה הייתה שואה?
שאל את הרב: איך אפשר להאמין אחרי השואה?
מדוע העולם שונא יהודים, וכיצד עלינו להגיב?
להבין את השואה
האדמו"ר מקלויזנבורג - שכל 11 ילדים וקיבל באהבה
גבורה יהודית בתוך השואה