השאלה "למה היום אין ניסים" איננה חדשה; היא נשאלה כבר לפני 1,600 שנה על ידי אחד מחכמי הגמרא: מדוע לדורות הקודמים התרחשו ניסים, ולנו כבר לא? 

אך לפני שנענה לשאלות זו, ניישר קו ונגדיר תחילה: מהו נס? 

נס הוא תופעה שחורגת מחוץ לסדרי הטבע הרגילים, ולא עומד מאחורי התרחשותו הסבר רציונלי. נהר שנהפך לדם, טיל שמשנה פתאום את מסלולו ללא סיבה נראית לעין או תאונה חזיתית בין שתי משאיות שמסתיימת בלי שריטה של הנוסעים. במלים אחרות, נס הוא "דבר שלא היה אמור לקרות". 

הנס מתרחש כתוצאה של התערבות אלוהית מחוץ לגדרי הטבע, ולא כל חכמי ישראל חשבו שזה בהכרח דבר חיובי.

בתלמוד (מסכת שבת, דף נג, עמ' ב) מסופר על אדם שאשתו מתה והשאירה אחריה תינוק קטן. לאותו אדם לא היה כסף כדי לשלם למינקת (באותם ימים לא היו תחליפי חלב…), והוא נכנס לחרדה עמוקה שמא התינוק יגווע ברעב. התלמוד מספר כי לאותו אדם נעשה נס, ו"נפתחו לו דדין כשני דדי אישה והניק את בנו". חכמי התלמוד נחלקו ביחסם לסיפור: אחד מהם טען כי כנראה מדובר באדם מיוחד ביותר אם נעשה לו נס כזה, ואילו השני סבר: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! 

לפי הדעה הראשונה, יש מעלה בנס. אם מי שברא את החוקים יכול גם לחרוג מהם, הדבר רק מחזק את התחושה שיש בורא לעולם ומחזק את האמונה. לכן, על פי גישה זו, אותו אדם שסדרי הטבע השתנו לכבודו נחשב כבעל מעלה על כך שזכה להארה חיובית של חיזוק באמונה.
אולם היו מחכמי ישראל שלא סברו כך. לשיטתם, הנס לא תורם הרבה לאמונה טהורה, ואולי אף מזיק לה. הרמב"ם, למשל, תמך בגישה זו, וסבר שה' "תיכנת" את העולם מראש עם בריאתו ואת חוקי הטבע הקבועים. כך, למשל, הוא הכניס לתכנית שנקראת "ים סוף" הוראה שעליו להיבקע לשניים ביום ובשעה מסוימת, בדיוק כשיגיעו לשם בני ישראל לאחר יציאת מצרים, וכך בכל נס אחר. עצם העובדה שה' "צריך" לשנות את סדרי העולם המושלם שברא, היא כביכול פגם מסוים שה' "מוכן" לעשות בתכנון הראשוני שלו, ולא מעלה. לפי דעה זו, אותו אדם שהשתנו עבורו סדרי בראשית אינו בהכרח אדם דגול, אלא מישהו שעבורו צריך "לשנות את התוכניות".  

השפחה ראתה, ונשארה שפחה 

למעשה, ניסים אינם כלל ערובה להתעלות והתחזקות רוחנית של זה הזוכה להם. תופעות טבע או מאורעות מרשימים ומופלאים, אין בהם די בכדי להביא את האדם לשינוי רוחני מהותי המגיע מתוך עמל ומאמץ מנטלי-רוחני. אמונה אמיתית הכורכת בתוכה שינוי פנימי ומעשי מגיעה רק מבחירת האדם לעבוד את ה', ולא בגלל מופתים שראה או שמע. האמונה היא גרעין שנמצא בכל אדם, אך זקוקה לפיתוח ואימון מתמיד כדי להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. ההסתמכות על הנס עלולה להפוך את האדם לפסיבי – במקום שהוא יפעל לפיתוח האמונה שבתוכו, הוא מתרגל להישען על מאורעות חיצוניים שקורים לו, ולכן זוהי "אמונה התלויה בדבר". כשם שהיא באה, כך היא יכולה גם ללכת.

חז"ל אמרו שבקריעת ים סוף, הנס הגדול ביותר שנעשה לעם ישראל, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא). הכוונה היא לנביא יחזקאל, שראה את 'מעשה מרכבה' – חזיון נבואי אלוהי. אימרה זו באה לומר כי בקריעת ים סוף אף האנשים הפשוטים ביותר זכו להיחשף למראות רוחניים מהמשמעותיים ביותר. אולם על כך היה אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: "ראתה שפחה על הים – ובכל זאת נשארה שפחה… ". כלומר, המראה הניסי המרומם אולי הדהים אותם, אך לא הביאה להתעלות ועמל רוחני בסיומה של חווית הניסים. הנס יכול לעורר פליאה אדירה באדם, אך היא לא מבטלת את הצורך בעבודה מנטלית פנימית המהווה תנאי הכרחי לשם התעלות רוחנית. ללא עבודה פנימית מצדו של האדם, אף אם יזכה לאותות ומופתים – יישאר הוא בדיוק כפי שהיה.

בנוסף, קשה לדעת מתי מדובר בנס אמיתי או מזויף, כמו אחיזת עיניים או קסם, וכמו שכתב הרמב"ם: "שהמאמין על פי האותות (ניסים) – יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט (קסם) וכישוף" (הלכות יסודי התורה, פרק ח').

ההתפתחות שעוברת האנושות

בהיסטורית העם הרחוקה היו תיאורים של ניסים אדירים, ואילו היום כמעט שאין. הסיבה לכך היא שהאנושות עברה שינוי הדרגתי עד הגעתה למצב שבו תופעת הניסים תהיה נדירה עד כמעט בלתי נמצאת. 

העדר הניסים הגלויים והעדר ההשגחה הגלויה נקראים 'הסתר פנים'. במציאות כזו האדם עשוי להרגיש שהבורא אינו מנהיג את העולם, חלילה. אך יש להסתר סיבה מצוינת: ההנהגה הניסית נועדה רק לתקופה של תחילת התהוות האומה היהודית שלאחר יציאת מצרים, כדי להקנות להם את עמודי התווך של האמונה בו, אך זה נועד רק לשעתו ולא כצורת הנהגה קבועה.
דור המדבר זכה לחיות בהנהגה ניסית כבר החל מעשר מכות מצרים, דרך קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ועד לאורך שנות הנדודים במדבר. זוהי לא צורת ההנהגה שאלוהים רוצה להנהיג אותנו בה דרך קבע, כיוון שהיא נוטלת מאיתנו את הבחירה החופשית להאמין בו.
דמיינו שבכל יום אלוהים שולח לכם דרישת שלום ישירה ממנו – האם יש כאן בחירה חופשית אם להאמין בו או לא? ודאי שלא. לכן, אלוהים מסתיר עצמו מעט מאיתנו, דרך מה שנקרא "טבע". במקום הנהגה ניסית גלויה, הוא מנהיג אותה בהנהגה ניסית נסתרת.
ראיתם פעם איך עובר ברחם אמו קורקם עור וגידים? צפיתם במרחבי הגלקסיה? קראתם על פלא גוף האדם?
כל הבריאה מסביבנו היא נס אחד גדול שמוחבא ומוסתר בתוך כללי טבע שאלוהים קבע. התפקיד שלנו הוא לגלות את ה' דרך הטבע. התפקיד שלנו הוא לבחור בה' דרך ההסתר. 

לגלות את הניסים בפרטים הקטנים

דווקא דרך ההתפתחות המדעית והיכולת לרדת לפרטים רבים יותר של הבריאה, מתאפשר לנו לראות את טביעות האצבע של אלוהים – די להתבונן בעולם שסביבנו ולראות עד כמה הוא פועל באופן מתואם ומורכב. אפשר להסתכל על השמיים כדי לראות את גדולתו של ה', בבחינת "מה גדלו מעשיך ה'" (תהילים צ"ב, ו'), אך אפשר גם להתבונן בחלקיקים הקטנים ביותר של החומר, בתאים ובתהליכים הפועלים בגוף, ולראות את גדולתו לא פחות מכך.
ככל שהידע שלנו על העולם מתרחב, כך אנו מבינים יותר שניסים, במובן של מציאות מופלאה ומעוררת השראה, נמצאים סביבנו כל הזמן. 

וכפי שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות י"ג, ט"ז): "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד". בעצם, הכל סביבנו זה ניסים.

לגדול באמונה

כעת נוכל להבין מדוע בזמננו יש פחות ניסים: ההתפתחות התודעתית של עם ישראל ושל האנושות בכלל. כדי להבין את התהליך שעברנו מאז בריאת העולם, נשווה אותו לתהליך שעובר ילד.

כאשר התינוק נולד, הוא תלוי לחלוטין באחרים – הוא בוכה כשהוא רעב, עייף, רטוב או סתם מצוברח, ואינו יכול לדאוג לעצמו. בשלב הזה הוא עדיין אינו יכול לקבל שום אחריות על חייו, אולם ככל שהוא הולך וגדל, כך הוא מסוגל לבצע יותר ויותר פעולות. בשלב מסוים הוא מתחיל לזחול, אחר כך ללכת, אחר כך לאכול לבד, ובהמשך גם ללכת בעצמו להתפנות. עם השנים הוא לומד לשטוף ידיים לבד, לקחת לעצמו פרי מהמקרר כשהוא רעב, לקרוא ולכתוב, וכן הלאה. כל שלב של צמיחה וגדילה בחיים מאופיין בקבלת אחריות חדשה – לישון בפעם הראשונה בבית של חבר, לנסוע לבד בתחבורה ציבורית, להוציא רישיון נהיגה וכו'. ממצב של תלות מוחלטת בהוריו, הוא נעשה עצמאי. בעקבות זאת, גם הקשר שלו עם הוריו משתנה: הוא נעשה יותר בוגר והדדי. כעת גם הוא יכול להעניק להם חזרה, ולא רק להיות בעמדת המקבל. בהתאם, גם להורים יש יותר ציפיות מילדם המבוגר, שלא היו להם בעודו ילד.

וכמו אצל הילד, כך ברמה הקולקטיבית. בראשית ימיו של עם ישראל הוא היה כמו פעוט בחיתוליו, שטרם זכה לקנות אמונה בבורא עולם. בני ישראל מתוארים ביציאת מצרים כאומה של עבדים נרדפים ופסיביים, שלא היו בשלב מוסרי ותודעתי מתקדם. אלוהים היה "צריך" לרדת בעצמו למצרים, להתגלות בפני העם ולגאול אותם, ובהמשך גם לכלכל אותם במדבר ולדאוג לכל צרכיהם. מטרת הניסים הרצופים להם זכו בני ישראל הייתה כדי להקנות להם את האמונה בבורא עולם ולהוכיח להם את שליטתו בבריאה.

אולם ככל שחולפות השנים, דרגת ההשגה והאמונה הנדרשת מאיתנו היא גבוהה יותר. ככל שישנו ריחוק מדור מקבלי התורה, שבו היה צריך לקנות את בסיסי האמונה, כך במציאות ישנו שינוי בהנהגה האלוהית את הבריאה. כמו שילד גדֵל ונעשה עצמאי יותר, כך גם בני ישראל מפתחים אמונה שדורשת פחות ניסים אלוהיים. הדבר מאפשר לנו לפתח קשר עמוק יותר עם ה', המבוסס על הבנה מעמיקה של רצונו מאיתנו ועל אמונה חזקה ומבוססת, וכך להוציא לפועל את מירב הפוטנציאל הרוחני הטמון בקרבנו. ריבונו של עולם מציב בפנינו יעד שאפתני – לפתח אמונה חזקה גם בעולם שאין בו כמעט ניסים גלויים! אמונה היא מלשון 'אימון', כלומר ככל שאנו מתאמנים יותר ב'תנאי שטח' לא קלים, כך נזכה להגיע לדרגת האמונה הגבוהה שאליה בורא עולם מבקש להוליך אותנו. 

נס שווה טבע

פתחנו את המאמר בשאלת הגמרא, מפני מה לדורות הקודמים התרחשו ניסים ולנו לא? למה היו גדולי עולם שזכו לראות פעם אחר פעם ניסים? מדוע שומעים על רבנים גדולים שעשו אותות ומופתים? מה אצלם היה אחרת?

התשובה היא שהדורות הראשונים מסרו את נפשם על קדושת ה', ואנו לא. צריך לעיין היטב בתשובה זו ולהבין את עומקה. הנס, הפורץ את סדרי הטבע וחורג מכל מה שצפוי ומוכר, יכול להתרחש רק כאשר אדם מוכן לצאת מעצמו. רק כשהוא עצמו מוכן לשלם מחיר ולהתמסר באופן שאיננו טבעי למען הבורא, התורה והמצוות, הבורא מוכן להגיב אליו באותה צורה – בחריגה בלתי אפשרית, ממה שנראה לנו כ'טבע'. 

כמו כן, אותם גדולי עולם ראו בכל ההוויה סביבם את המציאות האלוהית, וכיוון שכך – לא הייתה עבורם הבחנה בין נס אלוהי לבין הטבע, שהוא מעשה אלוהי גם כן. כלומר, הם ראו מציאות אלוהית שבה הטבע והנס הם זהים, ומשום כך הם זכו לחוות ניסים רבים. הם ראו את אצבע אלוהים בתינוק שנולד, בשלהבת אש, בפעימת הלב ובכל דבר פשוט שהפך לרובנו כהרגל קבוע. הם לא ראו את המציאות כתלויה בחוקי טבע מקובעים, אלא הכירו את האלוהיות שבמציאות – אותה מציאות חסרת הגבולות, גדרים ומגבלות. הם חיו עם אמונה יוקדת והשקפה פנימית פועמת שאין הבדל בין נס לבין טבע, ומכיוון שהם חיו את האמונה הזו, הם גם זכו שהיא תשוקף בחייהם והנס יתגלה עבורם כטבע רגיל.