ב"שיר השירים", אחד החלקים הידועים ביותר של התנ"ך, מתואר סיפור האהבה הגדול של כל הזמנים – כן, אפילו יותר מזה של טיטאניק, או של מייגן מרקל והנסיך הארי. גיבוריו הם אהוב ואהובה שמחזרים זה אחרי זה במשך זמן רב ומנסים להיפגש, אולם ללא הצלחה. כל מה שנשאר ביניהם הוא חיזור תמידי. אך העובדה שהם אינם מצליחים לממש את הקשר לא מורידה כהוא זה מעוצמת אהבתם, ואפילו להפך – היא רק הולכת ומשביחה עם הזמן.
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" הוא אחד מביטויי האהבה בשיר השירים, שמתארים את עוצמת האהבה בין שני גיבוריו.

מה הקשר של סיפור אהבה לספר הספרים – התנ"ך? שיר השירים הוא לא סתם שיר אהבה, אלא משל על מערכת היחסים המיוחדת שבין עם ישראל לקב"ה. אנחנו בתפקיד הכלה, והוא החתן. לאורך ההיסטוריה הקשר שלנו ידע הרבה עליות וירידות, רגעי קרבה וריחוק, אך נשאר תמיד חזק.

הקשר בין ישראל לה' תואר כקשר אהבה כבר פעמים רבות קודם לכן. כך למשל אומר משה רבנו לעם ישראל מדוע ה' בחר בנו: "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים: כי מאהבת ה' אתכם" (דברים ז, ז), וכן אומר הנביא מלאכי: "אהבתי אתכם אמר ה'" (מלאכי, א, ב). במקום אחר הנביא ירמיהו מכריז בנבואתו על אהבתו הנצחית של ה' כלפינו "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך" (ירמיהו לא, ב), וכן הנביא הושע אומר: "בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה" (הושע יא, ד), ועוד.

אהבתו של ה' אלינו מתוארת בחלק מן התיאורים כאהבת אב לבנו: "כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב), וכן "הבן יקיר לי אפרים [כינוי לעם ישראל],  אם ילד שעשעים, כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד; על כן המו מעי לו, רחם א‍רחמנו נאם ה'" (ירמיה לא, יט), "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א), ועוד מקומות רבים שבהם קורא לנו בורא עולם, כמו אב שאוהב את בנו היקר.

בורא עולם מכריז על אהבתו אלינו פעם אחר פעם, ומגלה לנו עד כמה אנו יקרים בעיניו.

תכלית חיינו ממבט של אוהב

ה', שאוהב אותנו, ברא אותנו ומחייה אותנו רגע רגע, ייעד עבור חיינו עלי אדמות תכלית עליונה. אז מהי התכלית, וכיצד היא קשורה לאהבת ה' אותנו?

אם יוצאים מנקודת הנחה שהחיים הם לא דבר אקראי, אלא תוכננו ע"י מישהו שהעניק להם משמעות, ודאי שניתן להסיק שהוא לא יצפה שנצטרך לנסות לפענח אותה כחידה עלומה, אלא יעניק לנו הדרכה והסבר מהו היעד של עצם החיים, וכיצד עלינו לפעול בחיינו שלנו על מנת להשיג אותו.
אותה הדרכה ניתנה במעמד הר-סיני, והיא – התורה. איך יודעים שהתורה באמת ניתנה ע"י אלוהים? על זה כבר נדבר במאמר אחר… (על שאלת אמיתות התורה ניתן לקרוא בשאלה: איך אפשר להיות בטוחים שהתורה היא לא המצאה?).
ע"פ תורת ישראל, כל מטרת בריאת האדם הינה רצון אלוהים במתן הטבה. אותה הטבה תתקיים באופן נצחי ומושלם, ללא פגם, כאב או סבל. אבל איך מגיעים לשם? ה' הוריד את הנשמה שלנו לתוך גוף וחיים ארציים בהם יהא עלינו לעבור מסלול שבו עליות וירידות, קשיים והצלחות, צער ושמחה. באותו מסלול יהא עלינו לבחור בין הטוב לבין הרע, בין קרבת ה' לבין הפניית עורף אליו. רצון ה' הוא שניצמד ל"מדריך" שכתוב בתורה שניתנה לנו, וננהג בחיינו על פי אמות המידה שאותן היא הגדירה. ככל שהאדם יחייה בצורה נאמנה יותר להדרכה המקורית של בורא האדם, כך הוא יתקרב יותר ויותר אל עבר ייעדו.

אלוהים לא נתן לנשמות את ההטבה באופן ישיר, כיוון שאז ההטבה שהנשמה תרגיש לא תהיה מושלמת. ההטבה תהיה שלמה רק אם הנשמה תעמול על מנת להרוויח את שכר העונג. לשם כך אלוהים יצר מערכת בריאה של עולם עם אדם כשיש בו 'קלקול' מסוים, ועל האדם לתקן את אותו קלקול על ידי כך שהוא בוחר בטוב. הבחירה בטוב מתקנת את אותו פגם של רוע, של טומאה, של העדר קדושה ושלמות.
האדם הראשון חטא, ומאז האנושות כולה, שהיא נשמות המורכבות מנשמת האדם הראשון, מנסה לעשות את אותו 'תיקון עולם ואדם'. 

כאשר האדם מצליח לבחור בטוב על ידי היצמדות לתורת ישראל, ולהגיע לתיקון המושלם, הוא זוכה בעולמות הבאים לעונג רוחני נצחי שאינו בר השגה או בר תיאור במושגינו שלנו (לא מדובר רק בגן-עדן, שהינו תחנה זמנית לנשמות שהצליחו להגיע ליעדן, אלא גם במצבו הבא של עולמנו לאחר תחיית המתים – התמזגות גן עדן עם העולם הזה, גן עדן עלי אדמות). מה יהיה בעולמו הרוחני, ומהי דרגת ההנאה שתהיה לו שם – אלו נקבעים על פי רמת הרוחניות שהוא יצר ובנה במהלך חייו. קשר קרוב יותר לה' במהלך חייו יעניק לו 'ממלכה מפוארת' לנצח נצחים. 

מלבד הזכייה בחיי נצח, האדם שמגשים את תכלית חייו חש כבר בימי חייו הנוכחיים עונג וסיפוק, שכן הנשמה שבו מרגישה שהיא ממלאת את תפקידה ומתקרבת לזה שברא אותה, שאין עונג גדול מזה. כאשר אדם ממלא את הייעוד האמיתי והמקורי לו, הוא חש תחושת שלמות, שלווה, סיפוק ושמחה ששום הנאה חולפת שהעולם הזה מציע לא יכולה לתת.
התורה והמצוות מותאמות לנשמות יהודיות שהן נשמות גבוהות יותר משאר נשמות אומות העולם, והדרך היחידה לספק לנשמה יהודית את הצורך האמיתי שלה היא על ידי התעלות רוחנית אמיתית במסלול שתואם לה. נשמה יהודית לעולם לא תוכל למצוא סיפוק, אושר ושמחה אמיתיים בהנאות רגעיות של טיולים, מסעדות וסרטים. היא צריכה משהו נעלה יותר.
התורה היא ההדרכה הרוחנית שניתנת ליהודי, ומסבירה לו מהי צורת החיים המתאימה לנשמתו הגבוהה. 

מצוות של אהבה

מטרת המצוות, אם כן, היא להטיב עם היהודי הן בעולם הזה והן בעולם הבא לנצח נצחים. על ידי קיום המצוות אנו מזדככים, מתעלים ויוצרים קשר וחיבור עם בוראנו, שזהו המפתח להטבה אותה ה' חפץ בעבורנו.

הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שאלוהים לא זקוק באמת למצוות שלנו. אלוהים הוא אינסופי, מושלם ואינו חסר דבר, אבל יש לו רצון. רצון אלוהי אינו כרצון אנושי, שמעיד על חסרון. אלוהים לא צריך את המצוות שלנו, אבל יש לו רצון, והוא – טובתנו.
אלוהים נתן לנו את המצוות כדי להטיב לנו, לתועלתנו ולטובתנו, כפי שמבואר בתורה עצמה: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו, כד), "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם… לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יב-יג(, וכן "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב, כח). 

המצוות נועדו בשבילנו, כפי שמסבירים חכמי ישראל "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות" ( מסכת מכות, דף כג).

ביטוי למקורו של מתן המצוות באהבת ה' אלינו מופיע גם בתפילה. פעמיים ביום אומרים את הפסוקים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", בבוקר ובערב. בפסוקים אלה מכוונים לקבל עול מלכות שמיים, כלומר לחוש שאנו תלויים לחלוטין בריבונו של עולם, שהוא המציאות היחידה, ושאנו צריכים לעשות את רצונו. לכאורה אפשר להבין כאילו אנו מבטלים את עצמנו לפניו, ועלולים להרגיש כיצורים חסרי ערך ש'ממלאים את רצון הבוס'. לכן בהקדמה לקריאת שמע אנו מזכירים את אהבת ה' אלינו. בבוקר אנו אומרים "אהבת עולם אהבתנו… ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה", ובערב אנו אומרים "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת… ברוך אתה ה' אוהב את עמו ישראל" (מתוך התפילה). כך אנו מזכירים לעצמנו שכל המצוות שניתנו לנו באו מתוך אהבה עצומה, ושהקשר שלנו עם ה' מתבסס על אהבה הדדית.

מצוות של חיבור לבורא

אלוהים קבע כי הדרך היחידה להיות קרוב אליו היא על ידי קיום התורה והמצוות, ולא על ידי פרי דמיון אישי של האדם עצמו, שמחליט כי הוא קרוב לה' בדרכו האישית שהוא קבע לעצמו.
הרי אם אלוהים נתן את התורה כספר הנחייה לאדם, וקבע שדרכה ניתן יהיה ליצור עמו קשר, סתירת הדבר פירושה חוסר נאמנות לרצונו האמיתי של אלוהים.

שמירת המצוות משמשת לחיבור בינינו. הוא מחכה לתפילה, לבקשה, לדיבור. להכרה שאנחנו תלויים בו, זקוקים לו, רוצים בו, מכירים במלכותו ורוצים להיות קרובים אליו.
אין הרבה דברים שאנחנו יכולים לתת לו, אך לעשות את רצונו באופן העמוק ביותר – רק אנחנו יכולים. רק כשאנחנו נותנים משהו מאיתנו, יכול להיווצר קשר עמוק. רק כך הדוד והרעיה מ'שיר השירים' יכולים סוף סוף להיפגש. הסיבה, אם כן, שה' יצר את מערכת המצוות הזו, היא עבורנו. את המצוות חובה לקיים, והדרך הרצויה לקיימן היא ממקום אוהב ומאמין, ולא מתוך עול.

אז האם לה' אכפת ממה שאנו עושים? ודאי.
אכפת לו, כי איזו משמעות יש לאהבה בלי אכפתיות?
אכפת לו מהמצוות שלנו, כי קודם כל אכפת לו מאתנו.