סיפור חיים קשה וטראומתי כמו שמייד תקראו, כנראה שעוד לא שמעתם.
גם אם היו מפצלים את הייסורים שעבר אהרן מרגלית למספר אנשים, עדיין היה לכל אחד מהם הרבה מאוד על מה להתלונן. נדמה שאין מכה שלא פסחה עליו, אין צער שלא היה מנת חלקו, ובכל זאת – האיש חיובי ואופטימי באופן שקשה להבין. אהרן מרגלית הפך למודל לחיקוי מעורר השראה ומהווה דוגמא חיה ומאלפת לגבורה אמיתית ולאמונה בטוב.
גמגום כבד מגיל שנתיים וחצי, מחלת פוליו בצורה הכי חמורה, שיתוק בכל הגוף, זוהי רשימה חלקית של שנות הילדות והבחרות של אהרן, או כמו שהוא מגדיר את זה: "יכולתי לקבל תווית של נכה ומוגבל, כולל תעודת נכות מרשימה, מהמוסד לביטוח לאומי, ולא לעשות כלום. זה משתלם". הוא מעיר בציניות: "אתה מקבל הרבה צומי… אבל כבר בגיל 7 החלטתי שאני לא אהיה נכה".
בעזרת כוח רצון אדיר והמון אמונה שנטעה בו אימו הוא למד ללכת עם קביים, ומאוחר יותר על שתי רגליו. אמנם עם 'חלקי חילוף' כהגדרתו, פלסטיק במקום עצמות, ברזלים עד לברכיים, ונעליים ששוקלות שש קילו, אך הולך.
למרות שהוא לא יכול להרים את ידיו מעל לסנטרו כי כתפיו משותקות, מעולם לא ביקש שיביאו לו ספר ממדף גבוה. בשביל זה יש סולם קטן בכל חדר בביתו ובמשרדו.
הוא לא נכה, חשוב לו להבהיר.
שני ילדים שיכל אהרן, שלוש פעמים חלה בסרטן, כולל טיפולים כימותרפיים נוראיים, ועשרות(!) ניתוחים, אבל מאז הילדות הוא החליט החלטה ברורה: הוא לא חולה.
לטיפול הכימותרפי נסע כמו לעוד מטלה ביומן, לניתוח נכנס בשיר ובריקוד, ועל דלת חדרו בבית החולים היה שלט: "לחדר הזה נכנסים רק בחיוך".
ילדות של שיתוק ובדידות
אהרן מרגלית שהה במעון לילדים נכים מגיל שנתיים ו-9 חודשים ועד גיל 7, כשהוא לגמרי לבד…
"אמא הגיעה רק פעם בשבוע. זה היה מאמץ גדול מאד, הדרך הייתה ארוכה, היא יצאה ב-5 בבוקר, כדי שתספיק את האוטובוס הראשון, ובלילה עם האוטובוס האחרון, באישון לילה חזרה למושב. 15 שעות בילתה באוטובוסים כל שבוע, וזה הותיר לה שעה וחצי להיות איתי! הכבישים היו קשים, וודאי באזור הנגב. כשאני חליתי היו בבית עוד ארבעה ילדים והמון עבודה. כל זאת בעולם בלי מכונות כביסה או מעבדי מזון. חוץ מאימא אף אחד לא בא.
הבדידות הייתה קשה, בעיקר בשבתות ובחגים, אז היה שמחה וששון בחדר. אוכל חם מהבית ומתנות היו סביב כל ילד שסביבו הסתובבו גם הורים, דודים וילדים, ורק ליד המיטה שלי לא הייתה נפש חיה.
מכיוון שלא הייתי מסוגל להתמודד עם המצב, החלטתי שמידי שבת וחג, מיד אחרי שאספו את המגשים של ארוחת הבוקר, הייתי מתחבא בתוך השמיכה שלי ולא יוצא ממנה. "שבתות השמיכה" קראתי להן.
באותן שנים בהן הייתי מוטל על המיטה במעון נכים וספגתי את כל חיצי הביקורת שפגעו בי מהילדים ובני משפחותיהם. אמרתי לעצמי – יום יבוא ואסביר לאנשים את הכוח של הלשון. כמה הלשון יכולה לקבור ילד חי.
כ-130 שבתות וחגים עברו עלי כך. ילד גלמוד ובודד, שסופג מכל עבר פגיעות ועלבונות, לבד בחושך".
מכות בבית הספר
"שנאתי את בית הספר. הבנים שיחקו שני משחקים: משחק ראשון 'מכות'… הפעמון צלצל וכולם צעקו: "מי בא מכות?". אותי מינו בתור שופט. מהר מאד הבנתי שאחרי המשחק השופט סופג משני הצדדים… אחרי זה שיחקו כדורגל. שם היה לי תפקיד חשוב: אני הייתי הכדור…".
זיכרון בר מצווה
הוא מספר על זיכרון כואב מהבר מצווה בעקבות הגמגום הכבד ממנו סבל: "שבת בבוקר. אני מדדה לבימה עם הקביים, מתחיל את 'ברכות התורה' ולא יכול להמשיך. מתחיל שוב – ונתקע… עמדתי מבויש נכלם, ואבא אומר לי שוב ושוב: "תנשום עמוק ותתחיל שוב", אבל לא הייתי מסוגל לנשום. ואז, בשנייה אחת תפסתי את הקביים וברחתי החוצה, נכנסתי לשירותים ופרצתי בבכי. את הצלקת הזו, אני נושא בתוכי עד היום".
בדידות מול החברים
מרגלית מספר כי הוא סבל מגמגום כה כבד עד שאם היה צריך לשאול שאלה אדם זר, היה תופס לו כמחצית השעה.
"מעודי לא פגשתי אדם שגמגם כל כך קשה כמוני. היחידה שהעזתי לדבר איתה הייתה אמא, וגם קצת עם אבא. התביישתי לדבר…
אחרי הבר מצוה הגעתי לישיבה קטנה ברחובות. לא דברתי עם אף אחד. פעם אמא שאלה אותי: 'איך בישיבה?'. הסברתי לה שיש רב, תלמידים, ספרים ויש עציץ – אני העציץ…".
אח שכול ואב שכול לשני ילדים
"גם אחרי החתונה היו קשיים. בגיל 27 איבדתי ילדה בגלל זיהום פשוט שהסתבך. הרבה שנים מאוחר יותר איבדתי בן, כמה חודשים אחרי חתונתו (הוא נרצח בחו"ל בטעות ע"י אנשי עולם תחתון שהתבלבלו בזהות האדם אותו חיפשו). אלו היו הקשיים הנוקבים והנוראיים ביותר. קשה מאד לקום אחרי אובדן כזה, ולשאול 'מה אני עושה הלאה'. כל אחד והערוגות ששתל לו הבורא בנווה התלאות שלו…".
כנשאל על הכוח לחיות אחרי ניסיון של אובדן ילד הוא אומר: "אני יכול לספר מה אמרתי בשבעה של הבן. חזרנו הביתה מההלוויה, ואמרתי לאנשים שהיו סביבי, שאני מרגיש שעלינו על רכבת בנהריה בדרך לאילת, ויש הרבה תחנות בדרך. היום הגענו לתחנה מאד קשה, נפער לנו בור גדול ברצפת הרכבת, וזה הזמן להיאחז בציפורניים ברצפה של הקרון ולא להיכנע! להמשיך לנסוע קדימה.
הכוח בא מהשכל. אתה מקבל את המכה, זו מכה כואבת וקשה, אתה מתעשת, ושואל את עצמך שתי שאלות:
א. מה ריבונו של עולם רוצה ממני עכשיו?
ב. מה אני עושה כדי לא להישאב למטה, כדי להמשיך להיות על הרכבת?
אני לא רוצה להישאב למטה, החיים יפים! אני רוצה להמשיך לגדל את הילדים, לרקוד בחתונות של הנכדים והנינים. שאלתי את עצמי כל הזמן: מה אני עושה כדי להישאר שפוי? איך להמשיך את העשייה והחיים? חשוב קודם לפעול באופן מעשי, לחשוב מה לעשות, ואחר כך, יש זמן להתייחס לרגשות… אתה, למעשה, מזמין את השכל להשתתף בדיון.
זה לא קל, הפצעים עדיין שותתים. אי אפשר לשכוח דבר כזה, אבל החיים חייבים להימשך. אתה לא בן חורין להוריד את השלטר ולהגיד 'זהו'! יש משפחה, יש חיים, יש עשייה וצריך אחריות.
צריך להתמקד איך אתה יוצא מהקושי – חזק יותר.
היה לי אח שנהרג במלחמת ההתשה. ההורים שלי לקחו את זה מאד קשה. אני הייתי אדם צעיר וחשבתי מה אני יכול לעשות כדי לעזור להם לקחת את זה למקום שונה. הקמתי גמ"ח (גמילות חסדים) לעילוי נשמתו, הכנתי הכול: מספר עמותה, פנקסי קבלות, הגעתי להוריי והגשתי להם את כל המסמכים. רציתי שהם ינהלו את הגמ"ח וכך יתעלו את הכאב למקום של עשייה. אבא ואמא נרתמו כל כולם לעניין, הם ארגנו את הגמ"ח בסדר מופתי. את כל המחשבות שלהם הם השקיעו בפרויקט ההנצחה הזה. הגמ"ח, אגב, קיים עד היום".
סרטן נדיר בראש
"לפי המומחים נותרו לי שבועות ספורים. בכיתי כמה רגעים, אמרתי מזמורי תהילים, הכול לקח 5 דקות, ואז שמעתי קול בתוכי: 'אהרן, מה ריבונו של עולם רוצה ממך? אתה הולך להכין כוס קפה למלאך המוות? נכנסת פתאום לייאוש?'.
ישבתי וחשבתי לעצמי מה התפקיד שלי באתגר שהוטל עליי מבורא עולם. ואז נפלה בראשי המחשבה: 'אהרן, בוא נראה כמה אתה רציני! אתה משקיע זמן בחולים, מעודד, תומך, עכשיו הקב"ה רוצה שתהיה עם החולים בקודש הקודשים – בהקרנות ובכימותרפיה. הקב"ה רוצה שארגיש מה שהם מרגישים, בשביל זה אני נשלח לשם'.
מהרגע הזה כל ההתייחסות למחלה קיבלה משמעות אחרת, כבר לא התייחסתי לעצמי כחולה. הייתה לי מטרה – שליחות. גם כשקיבלתי כימותרפיה לא הייתי חולה בעייני עצמי. אתה מגיע בבוקר, עושים לך בדיקות דם, ומתחילים להזריק את החומר. יש שם 15 אנשים בערך, וכולם שוכבים או יושבים 4-6 שעות עד שהחומר זורם. אני לא מבזבז רגע. עברתי מאחד לאחד, והחלטתי שאני מוציא חיוך מכל אחד. לא היו לי הנחות… הקב"ה נתן לי אותה מחלה כמו לכולם, סבלתי מתופעת לוואי נוראיות, כאבים, בחילות, ייסורים…
רוב האנשים שיושבים שם נראים כאילו יש להם פגישה עם מלאך המוות בכבודו ובעצמו.
יצאתי משם כל יום שמח. הרגשתי כאילו טיפסתי על האוורסט. גם אחרי הטיפול לא התנהגתי כמו 'חולה'. מעולם לא גמרתי טיפול ונכנסתי למיטה.
אמנם ביום הטיפול עצמו לא נפגשתי עם אנשים בגלל בחילות והקאות, אבל מבחינתי זה היה כמו עוד פגישה ביומן".
להיכנס לניתוח בריקוד…
"החלטתי שלכל ניתוח אני נכנס בריקוד ובשיר – "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
במשך 18 חודשים עברתי 17 ניתוחים, חלקם קטנים, חלקם גדולים, לכולם נכנסתי בשירה ובריקודים. האחיות קיבלו אותי בחיוך: "מר מרגלית, מה יש לנו ברפרטואר היום?".
שמתי על הדלת שלי פתק: "לחדר זה נכנסים עם חיוך רחב על הפנים"".
כשמרגלית נשאל אם היו גם רגעים של כעס בתוך התקופה הזו, השיב: "לא רבים, אבל היו. הרב פירר הפנה אותי לאחד מבכירי האונקולוגים בארץ, שהדיאגנוזה שלו מהמעולות בעולם. הרופא הדף את המסמכים והסביר לי בנחישות וברגישות(?) שאין לי סיכוי. "העתיד שלך בין שישה לעשרה שבועות". ברוך ה' עברו מאז שתיים עשרה שנים…
כששאלתי אותו מה עם הקרנות, הוא אמר לי: "חבל על הסבל שלך, יהיה לך סבל נוראי וכמעט לא יתארכו לך החיים".
כשעמדתי לצאת מהחדר הציף אותי כעס אדיר. פניתי אליו ואמרתי לו: 'אתה בערך בגילי, ואני מאחל לך 120 שנים מאושרות, אבל כשיישאו אותך לקבר אני אעמוד מעליך ואצעק לך: 'אתה זוכר אותי פרופסור? אני עוד חי'…
נפגשנו אחר כך הרבה, הוא טיפל בי רבות גם כשהייתי חולה בפעם השנייה, נהיינו ידידים, אבל תמיד כשאני רואה אותו אני אומר לו: 'אתה זוכר שאני אחריך…'.
חליתי מאז עוד פעמיים בסרטן, כל פעם במקום אחר. עברתי התמודדויות מאד לא פשוטות, אבל היום אני מודה על הכול לה'. בזכותם יש בי את הכוח לעזור לאנשים לעשות שינוי בחייהם".
בוחר לצאת מחושך לאור
"אני אף פעם לא משתמש במילה 'קשיים' או 'צרות'. המילים הללו גורמות מיד לרפיון ידיים. לעומת זאת, אם נכנה את המצבים הקשים בחיים "אתגרים", נפשיל מיד שרוולים. על אתגר לא אומרים 'אוף', אלא חושבים איך אני מתמודד ומתגבר עליו. אם מסתכלים כך, ההתמודדות הרבה יותר קלה.
כשהוא נשאל לגבי עברו המלא בכאב הוא משיב: "איזה כאב מהעבר? אני טיפוס שלא מביט אחורה, אני מאד אופטימי.
העבר נותן לי כח. לפני 25 שנה בערך התעוררה בעולם פאניקה בין חולי הפוליו. הרבה מהם, שיצאו מכיסא הגלגלים לפני עשרות שנים, חזרו אליו שוב. הם נהיו משותקים חלקית, או לגמרי. בעולם הקימו כל מיני מרכזים גדולים לטפל בזה. אושפזתי בתל השומר ונסעתי למונטריאול להיבדק. זה פחד גדול לחזור לכיסא הגלגלים. כשחזרתי ממונטריאול הלכתי לבקר את אבי והוא רצה לשמוע את כל הפרטים. אני זוכר את עצמי אומר לו: 'גם אם אני אחזור חלילה לכסא גלגלים אני ארקוד! למה? היו הרבה ילדים שחלו אז ועד היום הם בכיסאות גלגלים. אני לפחות קיבלתי שחרור מהכיסא לעשרות שנים…'.
אדם צריך להביט נכוחה ולבחור להסתכל בטוב.
מי שמתבונן רואה שמטרת כל האתגרים בחיים זה טירונות. היום, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין ששישים שנה הקב"ה העביר אותי אימונים.
בלי ספק, ייסורים והתמודדויות בונים את האישיות. האדם הוא תוצר של הניסיונות שלו. כל ניסיון הופך את האדם להיות יותר רגיש, מבין ופתוח. איך אמר פעם מישהו? הייתי מוכן לשלם מיליון דולר כדי לא לעבור את זה, אבל אחרי שעברתי את זה אני לא מוכר את זה במיליון דולר! או כמו שאומרים בטירונות: מה שלא הורג אותך, מחשל אותך…
תסתכלו בפרופורציה, כל הקשיים הם זמניים, אל תוותרו בקלות, העולם כל כך יפה, יש המון סיבות למה לא לוותר. בבתי חולים יש לא מעט אנשים שהשלימו עם מר גורלם, הם שוכבים במיטה ומחכים למוות, זה לא יאמן! אמרתי פעם לרופא פסימי: 'אצלי מלאך המוות יצטרך להתאמץ! הוא ינסר את הסורגים לפני שהוא יכנס'.
אדם צריך לבחור כל יום מחדש. בכל סיטואציה ובכל מצב – יש לנו כוח. צריך רק לגלות אותו ולהוציא אותו אל הפועל".
צפו כאן באהרן מרגלית מספר בהרחבה את סיפור חייו המפעים והמעורר השראה.
