תחילה אספר כיצד הגיע אלי הסיפור – סיפור מעניין לכשעצמו.
זה היה בזמנים אחרים לגמרי, שבהם החברה החרדית לא מנתה ציבור גדול כפי שהוא כיום.
הייתי אז בבית הבראה, ושם פגשתי מספר אנשים מכובדים ועשירים, שרמתם הדתית לא הייתה גבוהה. מטבע הדברים יצא לנו לדבר על פוליטיקה ועל חילוניים ודתיים, ומהר מאוד גיליתי שאני במיעוט. כולם תקפו אותי על האדוקים (כך כינו אז את החרדים), שהם מוציאים את החשק מהדת, שהם זורקים אבנים בשבת ועוד האשמות מסוג זה.
מובן שניסיתי להסביר להם שזריקת אבנים בשבת היא איסור מהתורה, וכי אלה שעושים זאת הם בגדר השוליים של החברה החרדית ואינם פועלים על פי דעת תורה, אך קלטתי שאין עם מי לדבר. אף שהיו דתיים, או לפחות כך ראו את עצמם, הייתה בהם שנאה יוקדת כלפי רבנים ובני ישיבות. הם כינו אותם "בטלנים". אני חייב לומר שהצטערתי שהגעתי לשם, או שנכנסתי עִמם לשיחה. הם היו הרוב ואני המיעוט, וככל שניסיתי להסביר, כך הם התייחסו לדברי בביטול ובבוז.
הם החלו להשמיע דברי ביקורת על האדוקים, ש"מגזימים בחומרות" ושמחנכים את ילדיהם לקנאות. האמת, כשאני חושב על זה כעת, אני מבין ששום דבר לא השתנה. גם היום יש כאלה שאומרים את אותם הדברים, באותו לעג ובאותו טון.
* * *
הייתי סמוק ונבוך, ושפתי יבשות מרוב ויכוחי סרק. רציתי למצוא מוצא ולהתחמק מהוויכוח המביך, אך בדיוק אז פתח את פיו אדון אחד מהחבורה, שישב כל העת ושתק, אך החיוך שהיה נסוך על שפתיו נראה בעיני כהתנשאות. השתיקה שלו הלחיצה אותי יותר מהדיבורים של כולם, וכעת הוא גם החליט לדבר.
"אני מקשיב לוויכוח הזה", הוא אמר ופנה אלי, "ואני חייב לספר לך משהו על קנאות שהייתי עד לה, ומה היו תוצאותיה".
אחרי הצהרה כזו, מובן שכולם משתתקים. הם מלאי עניין, ואני מבין שהתחמקות שלי תתפרש כתבוסה. אך חזות פניו אמרה, שהסיפור שהוא הולך לספר חזק כל כך, שאתקשה לענות ופי ייסכר.
"אני מגיע מכפר ששמו 'סיביו', על גבול רומניה והונגריה", החל לספר. "מי שמכיר את ההונגרים, יודע שאצלם הייתה קנאות גדולה בגלל עמדתו של 'החת"ם סופר' [= רבי משה סופר, מגדולי הפוסקים האחרונים ומגדולי רבני הונגריה, המכונה על שם ספרו], שאסר כל דבר חדש, גם אם אין לכך הסבר, וכלשונו: 'החדש אסור מן התורה, בכל מקום'. גם ברומניה הייתה אדיקות, אך פחותה מזו של ההונגרים. כיוון שהאזור שלנו היה על הגבול בין רומניה והונגריה, מטבע הדברים היו גם כאלה וגם כאלה.
אבל אם אתם רוצים לדעת לאן עשויה להגיע קנאות, אני חייב לספר לכם על שלום-עויזר ברוין.
לשלום-עויזר היו עשרה ילדים. לפרנסתו, עסק ביודאיקה ובספרי תורה. הוא היה מקפיד על קלה כבחמורה.
שלום-עויזר שמר על ילדיו, וחינך אותם בדרך שנראתה לרבים כמחמירה מדי ובלתי מתפשרת.
ואז הגיעה המלחמה. הנאצים הגיעו לרומניה, המצב היה נורא. מצד אחד, השמועות על מה שמעוללים הנאצים מסביב הגיעו אלינו והפחידו מאוד, אם כי התיאורים היו קשים כל כך, שכולם העדיפו להאמין שמדובר בהמצאה. מצד שני, הכפרים סבלו מהפצצות כבדות מצד הרוסים".
* * *
"ואז הגיעו הנאצים לכפר, ומכל המקומות כולם בחרו למקם את מפקדתם בבית שליד משפחת ברוין. מהר מאוד הבינה משפחת ברוין שהשכנים החדשים עלולים "להזיק לבריאותם", וחיש מהר נטלו גלולת 'ויברח' ונטשו את ביתם המרווח לטובת איזו בקתה קטנה בפאתי הכפר.
בשלב זה החלו דיבורים רציניים על הימלטות. לשמואל, אחד מאחיו הצעירים של שלום-עויזר, היה בן בשם דוד, ורעייתו עמדה ללדת ילד נוסף.
למרות מצבה, החלה רעייתו של שמואל להפציר בו שיעזוב את רומניה לארץ ישראל או לכל ארץ אחרת יחד עם בנם. האישה טענה כי היא מבינה שכלתה על היהודים הרעה והתחננה לבעלה שיעזוב אותה, למרות מצבה, כדי להציל לכל הפחות את בנם דוד. היא הייתה נחרצת כל כך, ששמואל השתכנע, ואף צירף אליו את אחיו הקטן הרווק, נוח. יחד רכשו בממון רב כרטיסים לאנייה שתוביל אותם לארץ ישראל.
אשתו של שמואל אמרה לו: 'תשכנע את אחיך הגדול שיציל את משפחתו, מפני שאיש לא יישאר כאן חי'.
שמואל ניגש לשלום-עויזר, אך זה מיאן לשמוע. 'היהודים נמצאים כאן מאות שנים, עם הרבה צרות, אני לא רואה את עצמי עוזב את פרנסתי ועולה למקום אחר. על אמריקה אין מה לדבר, כי שם החינוך של ילדי ירד לטמיון, אבל גם בארץ ישראל אני שומע שלא פשוט עם חינוך, ויש כל מיני רוחות של חילוניות. אני מעדיף שילדי יהיו כאן ויתחנכו בדרך ישראל סבא, ולא לסכן את חינוכם'.
כך אמר שלום-עויזר, וכל מי שהכיר אותו ידע, כי כשמדובר בעניינים חינוכיים – הוא לא ישנה את דעתו".
* * *
"אשתו של שמואל שמעה על כך, הגיעה במיוחד, למרות מצבה המורכב, והתחננה לגיסה לברוח. משראתה שלא עולה בידה, אמרה לו: 'לפחות תציל שניים מילדיך, בבחינת 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'. שלח אותם עם בעלי ועם נח. הם ישמרו עליהם וידאגו לחינוכם, ואם הכול יסתדר כאן – הם יבואו חזרה, מה כבר יכול לקרות?'.
תחנוניה, וגם ההיגיון שבדבריה, שכנעו את שלום-עויזר, והוא הודיע שישלח את בנו בכורו אליהו ואת אחותו התאומה חיה-צירל לארץ ישראל.
הוא שוחח עם אחיו שמואל, והזהיר אותו באלפי אזהרות לדאוג לחינוכם של הילדים, ושמואל הבטיח לו שיעשה זאת כאילו הם הילדים שלו.
כרטיסים נרכשו אפוא לאליהו ולחיה-צירל, ובמקביל דאגה אמם לרכוש בעבורם בגדים חדשים ונעליים חדשות, כדי שיגיעו לארץ ישראל לא כמו פליטים, כהגדרתה, אלא כבני מלכים של ממש.
האנייה כבר עגנה ונותר שבוע להפלגתה.
ואז הגיעה השבת האחרונה לפני ההפלגה. שלום עויזר לקח את ילדיו לבית הכנסת, ובדרך חזור החלו להישמע רעשי פיצוצים עזים, פגזים רבים נחתו על הכפר וכולם החלו לרוץ למקום מסתור.
אליהו, בנו של שלום-עויזר, חס על נעליו החדשות מפני הבוץ, חלץ אותן ורץ יחף לכיוון הבית. כשהגיעו, קיבלה אותם האם בדמעות. היא דאגה כל כך, כי הפגזה כזו טרם הייתה. כשראתה את כולם, רצה אל הילדים, חיבקה אותם ונשקה להם בשמחה.
אבל שלום-עויזר? הוא היה קשוח. הוא המתין שהרוחות יירגעו ואז אמר:
'אתם ראיתם מה קרה כאן?'.
'בטח שראינו', אמרה האם, 'היה כאן נס'.
'אני לא ראיתי נס', אמר שלום-עויזר. 'אני ראיתי חילול שבת נורא. בני בכורי אליהו חלץ את נעליו ורץ אִתן. זהו טלטול. טלטול ברשות הרבים זה חילול שבת, וזה קורה כשהוא כאן, מול העיניים שלי. מה יהיה כשהוא וחיה-צירל יעלו לארץ ישראל? מי ישמור שם על חינוכם? אני מצטער. אני משנה את דעתי. הם לא יעלו על הספינה. אני לא מוותר על החינוך שלהם. הם יישארו כאן, ויזכו לחינוך שאני ואבי וסבי זכינו לו'".
* * *
"שתיקה השתררה. כולם ידעו שזוהי לא החלטה של מה בכך, אלא של חיים ומוות. שמואל ניסה לדבר על לִבו, אך שלום-עויזר אמר גם לו: 'זו החלטתי הסופית. שום דבר לא יגרום לי להקריב את חינוך ילדי. תם ונשלם'. המילים "תם ונשלם" התקיימו כאן בצורה הכי קיצונית.
ואכן, שבוע לאחר מכן עלה שמואל על הספינה עם בנו דוד ועם אחיו נוח, והם נופפו לשלום למשפחה הגדולה שבאה ללוות אותם. שמואל בכה בכי תמרורים. הוא הרגיש בתוך לִבו שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את בני משפחתו, וכאב לו מאוד שהילד והילדה שרצה להציל לא הצטרפו ברגע האחרון. ובגלל מה?…
"הספינה הפליגה, ואיש לא שם לב לשניים שהביטו זה בזה עד שהפכו לנקודות בלתי ברורות.
"אליהו ושמואל. האחרון הצליח לברוח ברגע האחרון מיבשת מקוללת שעתידה למחות מעל פני האדמה כמעט את כל היהודים שחיו בה, והאחר, אליהו, ילד בן עשר שנותר מאחור בתוך התופת, כשגורלו וגורל אחותו לכאורה נחרץ. וכל זאת על מה ולמה? בגלל שחלץ את נעליו בלי מחשבה…".
שמואל הביט מהספינה, וידע שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אליהו.
האיש סיים את סיפורו במילים הנוראות הללו: "אתם מדברים על קנאות? אבל מה שאני מספר לכם זה לא על דיבורים או על מחשבות. אני מדבר אִתכם על חיים ועל מוות".
* * *
הסיפור היה חזק כל כך, שלא ידעתי איך להגיב עליו. בעצם כן ידעתי. שאין טעם להגיב. ולמען האמת, הייתי נרעש, עצוב וכאוב כל כך, אפילו קצת כעוס. דמותו של הילד הקטן אליהו, שנותרה על החוף, נכנסה לי לתוך הלב. חשבתי על מבטו ושאלתי את עצמי מה חשב באותם רגעים על אביו, על הסיבה שבגללה נגזר גורלו. כל כך ריחמתי עליו שנאלץ להישאר, ולמען האמת, כעסתי קצת על אביו. בעצם, כעסתי הרבה.
לקח לחבורה מספר דקות עד שהתאוששה מהסיפור והחלה להמטיר אש וגפרית על האבא, על ההונגרים, על הקנאים ועלי. אם הייתם שם, הייתם מבינים אותם. הסיפור היה חזק כל כך, שהתגובה הזו פשוט התבקשה.
דקות ספורות של פריקת תחמושת, ומכולם, הכי הרגיז אותי האיש שסיפר את הסיפור. האמת, מההתחלה הוא הרגיז אותי עם החיוך המתנשא שלו, וכעת הוא נשאר עם אותו החיוך. את האנשים שהמטירו עלי אש וגפרית עוד יכולתי להבין, אבל החיוך הזה שלו הרס אותי לגמרי.
ואם חשבתי שהוא סיים, מהר מאוד התברר שטעיתי. הוא רק לקח הפסקה, כדי לתת להם להפגיז אותי, וכעת נראה שהוא הולך להוריד לי את המכה המכרעת, כמו הנעיצה האחרונה של הסכין בתוך הלב.
* * *
"לא סיימתי את הסיפור", הוא אומר. כולנו השתתקנו.
"אני חייב לתאר לכם את התלאות של שמואל, בנו דוד ואחיו נוח בדרכם לארץ ישראל. הם עלו לספינה שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה ב־כ"א בכסלו תש"ב (11 בדצמבר 1941), יחד עם כשבע מאות יהודים, מהם כמאה ילדים שזכו לרכוש את הכרטיס. איני יודע אם הכרטיסים של אליהו ושל אחותו ניתנו למישהו אחר, אני מאמין שכן. הספינה נתקעה בים השחור בשל תקלות במנוע המיושן ונגררה לנמל איסטנבול, שם עגנה במשך כעשרה שבועות.
ממשלת טורקיה התנתה את שהות האנייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האנייה בנמל. הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האנייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם.
* * *
"הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאנייה. בתוך האנייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה, והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הג'וינט ניסה לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי ולהתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני. הטורקים סירבו. הבריטים מצִדם לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה.
"כאשר הדבר נודע לנוסעים, הם מיהרו לחבל במנוע האנייה כדי למנוע את חזרתם לארץ שממנה ברחו. לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל ו' אדר תש"ב (23 בפברואר 1942) נקשרה הספינה עם המנוע המקולקל ובלא עוגן, לספינת גרר טורקית, זו גררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, עם מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.
"ולמחרת…
"בבוקר ז' אדר תש"ב (24 בפברואר 1942), הוטבעה "סטרומה", זה שם הספינה שעליה אני מספר, באמצעות טורפדו ששוגר על ידי צוללת רוסית ששייטה במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו לא נתנה שום סיכוי לספינה הרעועה, הישנה והרקובה. האנייה שקעה במהירות למצולות. כל מאות האנשים שהיו על הסיפון: 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים ירדו למצולות ים, וביניהם שמואל ברוין, בנו דוד ברוין ואחיו נוח ברוין…
הניצול היחיד מהאנייה, דוד סטוליאר שמו, סיפר לעולם את שאירע".
* * *
הלם.
בחיי לא הופתעתי מסיפור כמו מהסיפור הזה. האיש המחייך אכן נעץ את הסכין, אך לא בי.
עברו עשרות שנים מאז, ואני עדיין זוכר את המבט על פני האנשים המכובדים, שעד כה שימשתי שק חבטות שלהם. מבט של הפתעה, הלם ותדהמה. אני משער שזה גם המבט שהם ראו על פני.
האיש המחייך ניצל את רגעי ההלם והמשיך את סיפורו:
"משפחתו של שלום-עויזר ברוין שרדה את השואה, כנגד כל הסיכויים. הוא, רעייתו וכל עשרת ילדיהם נותרו ברומניה גם לאחר סיום המלחמה, ורק חמש שנים לאחר סיומה, בשנת תש"י (1950), שנתיים לאחר קום המדינה, הם הגיעו לארץ ישראל.
הם עגנו בחיפה, ושלום-עויזר ברוין ניגש לאדמו"ר מסערט ויז'ניץ, רבי ברוך הגר, ושאל אותו איפה המקום הכי טוב לחנך בו את הילדים. האדמו"ר, שהבין מי עומד לפניו, שלח אותו לכפר אתא, שהונהג על ידי הרב מנדלסון. 'שם תוכל לחנך את ילדיך בלי שום השפעה רעה, ואתה תזכה לעשות להם שידוכים טובים', כך אמר לו.
ואכן, הילדים גדלו בכפר אתא, והראשונה שנישאה הייתה לא אחרת מחיה-צירל, זו שאמורה הייתה להיטבע ב'סטרומה', ובגלל הדבר הזה שקראתם לו 'קנאות' של אביה – נותרה בחיים.
ועם מי היא התחתנה? עם בנו של האדמו"ר מסערט ויזניץ, רבי ברוך הגר – רבי אליעזר הגר, שירש את אביו והפך לאדמו"ר מסערט ויז'ניץ".
* * *
"כעת, רבותי", אמר האיש, "אולי אתם רואים אותי כחלק מהחבורה שלכם, ואמנם אני נראה כמותכם ונוהג כמותכם, אך אני, שגדלתי באותה עיירה והכרתי אישית את שלום-עויזר ברוין ואת משפחתו, לעולם לא תהיה לי מילה רעה על 'קנאות', גם אם אני עצמי אינני קנאי. אני מעריך אנשים שמתמסרים על אמונתם, והם בכל מקרה שווים יותר מאנשים כמוני, שחיים את החיים הטובים ועוד מתגאים בכך שאינם 'קנאים', כאילו לא-להיות-קנאי זה משהו שאתה צריך לעבוד עליו".
* * *
תודה לאליעזר ויצחק (אייזיק) ברוין מניו יורק, בניו של שלום עויזר, על הסכמתם לפרסם את הסיפור המיוחד הזה.
