loader image
קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

החיים מציעים הנאות רבות, אבל רובן חולפות לאחר זמן קצר, ומותירות את האדם תר אחר ההנאה הבאה במרדף בלתי פוסק אחר הריגוש הבא. דרך החיים שמציעה היהדות מכוונת להנאות מסוג אחר – גבוהות יותר ולאורך זמן. הנאות אלו מחברות אותנו עם החלקים הגבוהים של הנשמה, ומביאות אותנו לתענוג האמיתי והנצחי – קשר עם בורא עולם

האם חיים המתנהלים ע"פ התורה הם חיים נטולי הנאה, והאם זהו רצונו של אלוהים - למנוע מאיתנו דברים המסבים לנו לאושר?

העולם רודף אחר תחושת הנאה, אושר וכל מה שיגרום לנו פשוט להרגיש טוב. באיזשהו שלב כולם מגיעים לתחושת מיצוי ולמסקנה ש"זה לא זה", ומשם ממשיכים במרדף אינסופי אחר הדבר הבא. מהי הסיבה הפיזיולוגית שבגינה כולנו מכורים להנאה? כיצד ניתן להשיג הנאה שלא נפסקת? האם קיים פתרון שיוציא אותנו מהלולאה הנצחית, ויעניק לנו סוף סוף תחושת אושר מתמשכת?

בעולם ישנו סוג מסוים של מסעדות הנקרא "אכול כפי יכולתך", שבו הסועדים מקבלים רמזור לשולחן. הם יכולים לכוון אותו לשני מצבים: רמזור ירוק פירושו – "תביאו עוד אוכל!", רמזור אדום – "די, התמלאתי". כדי לצאת 'מורווחים' מהעסקה ולאכול כמה שיותר, הרבה סועדים משתדלים לצום לפני שהם מגיעים למסעדה… אבל למסעדות יש טכניקה מתוחכמת: בהתחלה מוגשות לשולחן כל המנות הזולות יותר – נקניקיות, סלטים והרבה-הרבה לחם. הסועדים המורעבים אוכלים משהו קטן רק כדי להרגיע קצת את הרעב, אך בהדרגה הם נסחפים ומתמלאים מהמנות הראשונות. רק חלק מהסועדים מצליחים בכלל להגיע למנות הביניים, ומעטים הם אלה שנשאר להם מקום בקיבה עבור המנות השוות והיקרות באמת, שמצדיקות את מחיר הארוחה ששולם בכניסה למסעדה. 

כשהסועדים מגיעים הביתה הם חושבים לעצמם: "איזו טעות! למה לא התאפקתי יותר?". אבל הניסיון מלמד את העובדה המצערת שגם בפעם הבאה כשהם יבואו למסעדה הם יעשו את אותה טעות, ושוב יתמלאו ממנות הפתיחה…

כזה הוא העולם שלנו: יש בו הנאות נחמדות וכיפיות, אבל אלו הן רק מנות הפתיחה. אנשים כל כך מתמקדים בלרדוף אחריהן, משום שהן זמינות, נגישות וקלות יותר להשגה. אין להם סבלנות לחכות ל"מנות" השוות באמת, אותן אלה שדורשות מעט לעבוד ולהתאמץ עבורן. מאותן מנות יקרות מקבלים הנאה שלא חולפת ונעלמת מיד לאחר סיומן של "המנות". לא ולא, אלו הן מנות מסוג אחר לגמרי. הן אומנם דורשות סבלנות, מאמץ ודחיית סיפוקים, אבל כשהן מגיעות – הן נשארות איתך לנצח.

שלושה סוגי הנאה

הבה נצלול לעומק העניין. ישנם שלושה מושגים שמדברים על הנאה: תענוג, סיפוק ואושר. 

תענוג הוא תחושת הנאה זמנית ורגעית שנגרמת מסיפוק צרכים נמוכים יותר המתחברים לרובד הפיזי של אחד מחמשת החושים, כגון: מנת מזון משובחת, שעת ג'קוזי וספא, ביגוד אופנתי ומחמיא, טיול באזור נופי מרהיב, מוזיקה טובה, רכישת רכב או דירה חדשים וכו'. סיפוק הוא תחושת הנאה שהאדם מקבל כתוצאה מאקטים של עשייה, יצירה או הישג. גם זוהי הנאה רגעית, אומנם לטווח ארוך יותר ביחס לסוג הראשון, אך בכל פעם שניזכר באותם דברים טובים שעשינו, נרגיש תחושה טובה. אושר הוא רגש חיובי של שמחה לאורך זמן, תחושת הנאה מתמשכת מעצם החיים ומהאופן שבו הם מתנהלים.

עונג הוא אפוא הרמה הבסיסית ביותר של הנאה, ולמרות זאת הוא גם זה שהכי הרבה מניע את מרביתה של האנושות. פרויד היה מהראשונים שדיברו על עקרון העונג, לפיו בני אדם יעשו הכל כדי להימנע מסבל ולהגביר את ההנאה. "כאב מינימלי והנאה מקסימלית", זו הסיסמה. 

הסיבה לכך היא בעיקר פיזיולוגית: תחושת העונג נגרמת בין היתר מהפרשת הורמון שנקרא דופמין, שגורם לתחושה טובה בגוף. ריצה, האזנה למוסיקה אהובה, אכילת שוקולד, שימוש בחומרים ממכרים או ריקוד משוחרר – כולם גורמים להפרשה מוגברת של החומר. במקביל גם נפתחים במוח קולטני דופמין, והשילוב בין הפרשת החומר לבין קליטתם המוגברת גורם להפעלת "מעגל הגמול וההנאה" במוח, המביא לתחושת עונג. במילים אחרות, אותם דברים שגורמים לנו לחוש טוב מפעילים את אזור הגמול וההנאה במוחנו. כתוצאה מכך הגוף מפתח תלות והתמכרות לפעילות שהובילה לשחרור הדופמין. 

עם זאת, ההנאה לא תימשך לאורך זמן, שכן הגוף תמיד שואף להגיע לאיזון. הוא לא יכול 'להרשות' לעצמו להישאר בתנודתיות שכזו בין מצבי רוח, ולכן יפצה על רמות הדופמין המשתנות באמצעות אחת משתי טכניקות: הקטנת מינון הדופמין שהוא מפריש בשעת עונג או הקטנת הרגישות של קולטני הדופמין. זו בדיוק הסיבה שמכורים זקוקים למנות הולכות וגדלות – המוח הקהה את היכולת לחוש עונג, ולכן האדם זקוק לגירוי עוצמתי יותר בכדי לחוש את אותו ריגוש שחש בעבר. 

אדם שאוכל לראשונה בחייו קוביית שוקולד יוצף עונג. אך אם יתמיד בכך כל יום, כבר לא יהיה די בקובייה אחת. הוא יצטרך עוד ועוד שוקולד כדי להרגיש את אותה תחושה ראשונית שהציפה אותו בתחילה. את עוצמת החוויה הראשונית כנראה אין דרך לשחזר שוב לעולם, אך זה לא מונע מהרבה מאוד אנשים לנסות…

זוהי למעשה חוויית החיים של האדם המערבי – מרדף אחרי עוד עונג, עוד טעם, עוד הנאה, עוד ממתק. לא בכדי חברות המזון נדרשות להגדיל את תכולת הסוכר בחטיפים שלהם מדי כמה שנים. מה שהיה מספיק מתוק לפני עשרים שנה, היום ייחשב תפל. זוהי חוויית חיים שאין לה שובע, וכמו שאמרו חכמי ישראל "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (מדרש קהלת רבה). אין גבול לרדיפה אחרי הנאות החיים, וגם כאשר נשיג הנאה לעולם לא נוכל לחוש את תחושת ההנאה לאורך זמן.

הנפילה שאחרי

ויש עוד צרה עם התענוגים: אחרי תחושת ה"היי" מגיעה נפילה חדה. אחרי אכילת ממתק באה נפילת סוכר, אחרי עונג גדול – התרסקות וקמילה. תחושת העונג ששוטפת פתאום, חולפת באותה פתאומיות שבה היא הגיעה. התוצאה של כל זה היא סבל – לצד ייאוש, דיכאון ועצבות. 

בדיוק בגלל זה חלק גדול מהדתות והתפיסות הרוחניות בעולם מעודדות את המאמינים להתנזר מהנאות החיים. "לא תצרוך – לא תתמכר". אין מתכון יותר טוב מזה כדי לא לפתח התמכרות לשום דבר. 

היהדות לא מקבלת את הגישה הזו, ולמעשה הגישה שלה הפוכה לחלוטין. תפיסת התענוג ביהדות נובעת מאותה אמונה בסיסית שבעולם יש רק כוח אחד – "אין עוד מלבדו". הוא זה שברא את העולם בחוכמתו והוא זה שמנהל אותו כדי להיטיב לברואיו. הפסוק שהוא תמצית היהדות, "שמע ישראל, ה' אלוהינו – ה' אחד", מבטא את האמונה שבעולם אין כוחות שונים שמתחרים זה בזה. הכל נוצר על ידי האל, ולכן הכל נעשה ברצונו. אם הוא החליט לברוא את העולם עם עונג, סימן שיש בעונג ערך. גם הגוף, גם החומר, גם התענוג – כולם תוצר של הבריאה האלוהית. ואצל אלוהים אין טעויות… הכל מכוון מראש. 

הנזיר ש(עוד לא) מכר את הפרארי

היהדות מסבירה שיש דרך נכונה ליהנות גם מתענוגות העולם הזה. 

ישנה מחלוקת בין חכמי ישראל לגבי התנזרות מן העולם. התורה מתארת את הלכות הנזיר היהודי (ספר במדבר, פרשת נשא), השונה מאוד מדמות הנזיר המוכרת בדתות אחרות. נזיר על פי התורה הוא אדם שרוצה לגדול מבחינה רוחנית, "נזר אלוהיו על ראשו". לשם כך מצווה אותו התורה להתנזר משלושה דברים בלבד – לא לשתות יין (ולא לאכול שום חלק של הענבים), לא להסתפר ולא להתקרב למתים. זהו, שלושת הדברים האלה הם מה שדורשת התורה מן הנזיר, ולא כאן המקום להאריך מדוע דווקא הם.

בסיום תקופת הנזירות, שנמשכת לפחות 30 יום, מביא הנזיר קורבנות לבית המקדש המסמלים את השלמת תקופת הנזירות. אחד הקורבנות מכונה "אשם נזיר". בדרך כלל קורבן אשם מובא על ידי אדם שביצע חטא מסוים, והוא מכפר עליו באמצעות הקורבן. נשאלת השאלה: וכי איזה חטא חטא הנזיר? הרי הוא קיבל על עצמו רוחניות יתרה וביקש להתקרב לה', מדוע אפוא הוא נדרש לכפר על מעשיו?

לדעה אחת, החטא של הנזיר הוא עצם העובדה שהוא סיים את הנזירות. במשך תקופה מסוימת הוא התעלה, צמח והתרומם למעלות רוחניות נשגבות, וכעת הוא עומד לרדת חזרה לעולם הגשמי והמעשי. הירידה הרוחנית שהוא חווה היא חטא שעליו להביא קורבן.

הדעה השניה אומרת ההיפך: הנזיר נדרש להביא קורבן בגלל שהוא פרש מהנאות העולם. האל ברא את העולם כדי שנתענג ממנו. וגם אם יש הצדקה לתקופת ההתנזרות, שהרי היא מיועדת להתעלות רוחנית, יש בכך פגם מסוים. רואים מכאן שליהדות יש דעה חזקה מאוד שתובעת מהאדם ליהנות מהעולם, לא לסבול! יחד עם זאת, רדיפת תענוג עלולה ליצור צורת חיים המוּנעת ע"פ יצרים ומנוהלת להשגת דחפים. לפיכך, היהדות מגבילה את התענוג למסגרת ולתנאים מסוימים, שיאפשרו לממש את התענוג בצורה הכי נכונה, בריאה, מאוזנת ומלאת משמעות. כך למשל, היהדות מתירה קשר זוגי, אבל רק בתוך קשר נישואין ורק בזמנים מסוימים של החודש (ימי הטהרה) על מנת ליצור מנגנון של ריענון בין אישה ובעלה; היהדות מתירה אכילה, אבל במסגרת של מס' כללים – לא כל דבר, הפסקה בין בשר לחלב ועם ברכת הודיה לפני האכילה ובסיומה; היהדות מתירה לבוש נאה ומכובד, אך עם גבולות צניעות לאישה; היהדות מתירה עיסוק בפרנסה והשגת ממון, אבל עם גבול של שישה ימים בשבוע בלבד ולא ביום השבת, וכן הלאה והלאה. דווקא אותן גבולות גזרה, שהיהדות מציבה, לכל סוג של הנאה היא זו שמאפשרת לחוות את ההנאה באופן שנוכל להפיק ממנה את המירב, ללא שחיקה וקהות חושים ברבות הזמן. 

עונג ברובד גבוה

נקודה חשובה נוספת: מי אמר שתענוג חושי הוא ההנאה הגבוהה ביותר שיש? הדופמין נותן לנו הנאה זמנית וחולפת – כמה דקות או שעות במקרה הטוב. אם המטרה היא למקסם את העונג בחיינו, הוא בוודאי לא הפתרון. במרדף אחריו מפספסים משהו הרבה יותר עוצמתי שמתחבא אי שם. 

אז האם באמת קיימת האפשרות לחוויית עונג גדול יותר, וללא תחושת 'נפילה' אחריו? ובכן, היהדות מלמדת שיש דרך כזו. כך כתב רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) באחד מספרי היהדות החשובים ביותר, "מסילת ישרים" (פרק א'): 

"וְהִנֵּה, מַה שֶּׁהוֹרוּנוּ הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לִימָּצֵא" 

על מנת להגיע לדרגה גבוהה יותר של הנאה לאורך זמן, עלינו להכניס לתמונה מרכיב נוסף: הנשמה. כל זמן שהעונג מתגלה רק בגוף, הוא לעולם יהיה מוגבל. משום שהגוף הוא דבר גשמי ובעל גבולות, כך ההנאה ברובד הזה לעולם תהיה בעלת גבולות. הנשמה, לעומת זאת, היא אינסופית ורוחנית, ולכן גם תענוג שנמצא ברובד של הנשמה יהיה אינסופי וכזה שאינו חולף. 

שעתיים אחרי ששתיתי כוס קולה אני נהיה שוב צמא; אם בשיא צמאוני אתאמץ להיזכר בטעם המתוק של קולה ששתיתי לפני שעתיים, הדבר לא ייסב לי הנאה אלא רק ייצור בי תחושת כמיהה, וכך בכל סוג של הנאה ברובד החושי. לעומת זאת, אם עשיתי מעשה טוב, מצווה או חסד, הוא לעולם לא ייעלם. אוכל להיזכר בו גם לאחר שבועיים, שנתיים או עשרים שנה, ועדיין ארגיש את אותה הנאה מכך שעשיתי משהו טוב. זוהי רמה גבוהה יותר של הנאה. כל סוג הנאה שמתחבר למימד הנצחי והאינסופי בעולם, יהיה בהתאם נצחי, ולכן התענוג הגדול ביותר הוא להתענג על ה', דהיינו לייצור חיבור עמו ולהגיע ליחסי קרבה עם האינסוף.  

ממשיך הרמח"ל וכותב:

"הַשְּׁלֵימוּת הָאֲמִיתִּי הוּא רַק הַדְּבֵיקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מַה שֶּׁהָיָה דָוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח,( וְאוֹמֵר "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (תהלים כז, ד). כִּי רַק זֶה הוּא הַטּוֹב, וְכָל זוּלַת זֶה שֶׁיַּחְשְׁבוּהוּ בְּנֵי הָאָדָם לְטוֹב אֵינוֹ אֶלָּא הֶבֶל וְשָׁוְא נִתְעֶה. אָמְנָם לְשֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לַטּוֹבָה הַזֹּאת, רָאוּי שֶׁיַּעֲמוֹל רִאשׁוֹנָה וְיִשְׁתַּדֵּל בִּיגִיעוֹ לִקְנוֹתָהּ, וְהַיְינוּ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִידָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכֹחַ מַעֲשִׂים שֶׁתּוֹלְדוֹתָם זֶה הָעִנְיָן, וְהֵם הֵם הַמִּצְוֹת"

מסביר לנו הרמח"ל כי הטוב המוחלט והמושלם הוא רק קירבה אל "מי שאמר והיה העולם" – אלוהים, ואל הקרבה הזו עלינו לשאוף ולרדוף. כל דבר אחר שאנשים עלולים לתפוס כ"טוב" אינו אלא תעתוע והבל, דבר זמני וחסר ממשות. בכדי להגיע לאותה תחושת עונג נשגבת, יש ליצור קשר עם הבורא, ואת זה ניתן לעשות רק ע"י מעשים מסוימים שזו תהיה התולדה שלהם – קיום מצוות, עשיית מעשים טובים, לימוד תורה, תיקון פנימי של האישיות וניהול חיים ברוח התורה. 

הדרך לאותו יעד מזהיר לא כ"כ קלה. הרמח"ל מזהיר אותנו בפני רוחות החיים שימשכו אותנו לכיוונים אחרים, אותם פיתויים המכונים 'ניסיונות' שירחיקו אותנו מאותו "טוב" מושלם:

"וְהִנֵּה שָׂמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים בּוֹ הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְהֵם הֵם הַתַּאֲווֹת הַחוֹמְרִיּוֹת, אֲשֶׁר אִם יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶן הִנֵּה הוּא מִתְרַחֵק וְהוֹלֵךְ מִן הַטּוֹב הָאֲמִיתִּי. וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה. כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְמוּטַב, הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם"

האדם נמצא במלחמה תמידית עם הדחפים הקיימים ברובד החומרי שתפקידם למנוע מהאדם להגיע להנאה מהסוג העילאי והגבוה. אך זאת לא במקרה, אלא יש לאותה מלחמה פנימית תפקיד – להעניק לנו את היכולת להילחם ולהתגבר. דווקא ובזכות הקשיים קיימת האפשרות לצמיחתה של יכולת חדשה שעד עכשיו הייתה נסתרת, וכך האדם מתקדם ומתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. דווקא מתוך מאמץ של יציאה מאזור הנוחות, מלחמה ברצונות נמוכים, בחירה באידיאלים גבוהים על אף חשקים ומאווים אחרים – ניתן לגדול כאדם ולהתחבר לחלק הגבוה שבנו, הנשמה.

עובדה מעניינת היא שהרבה כוכבי במה דווקא מתוך עושר החוויות וההנאות מוצאים את דרכם ליהדות, וזאת משום שהתברר להם שאין באותן הצלחות חיצוניות בכדי לספק את צרכיה האמיתיים של הנשמה. הנשמה זקוקה לחוויות של אמת, ולא ניתן לספק אותה ע"י חוויות של דברים ארעיים וחסרי משמעות עליונה.

אי אפשר בכלל להשוות הנאה המגיעה כתוצר של חוויות רוחניות, כמו תפילה מרוממת, דבקות בה', מעשי חסד, התמסרות ללימוד או לקיום מצווה, המקשרות את האדם עם תכלית עליונה ונצחית – לעומת הנאה שנותרת ברובד הארעי והחולף של חיינו.

חיים ללא מטרה ויעד יכולים להיות ריקניים, בעוד שלאדם המאמין יש כיוון ויעוד – הוא יודע בשביל מה הוא קם בבוקר, מה תכלית חייו, מה נדרש ממנו, לאן הוא אמור להגיע. כשיש "מפת דרכים" ברורה שכזו, שמקורה הוא אלוהי ואמת מוחלטת, ניתן להגיע לאותה תחושת אושר אמיתית ונצחית. (להרחבה, קראו את השאלה: למה אלוהים ברא אותי? האם יש משמעות לחיים?).    

 

   

המשך קריאה ↓

1

'ענג' אותיות 'נגע'

בספר יצירה, ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו, נאמר כי "אין למעלה מעֹנג, ואין למטה מנגע". המילים 'ענג' ו'נגע' מורכבות אומנם מאותן אותיות, אך משמעותן הפוכה. ההבדל בין המילים פשוטמיקומה של האות ע'. כאשר היא מופיעה בצד ימין, מקבלים 'ענג'; וכאשר היא מופיעה בצד שמאל, מקבלים 'נגע'. בספרי החסידות מוסבר כי גם אצל המאושר באדם וגם אצל מי שחש כל הזמן סבל וחוסר שמחה, המציאות יכולה להיות זהה, אלא שההבדל הטמון בין השניים הוא היכן הם נותנים את העין – מי שמסתכל על העולם ב"עין ימין" (כמו "רגל ימין"), דהיינו בעין טובה ואופטימית על עצמו ועל הזולת, תמיד יזכה לעונג בכל מקום בו הוא יהיה. מי שמסתכל ב"עין שמאל", כלומר בצרות עין, בעין רעה על העולם ועל חבריו – יסבול מנגע. אין הכוונה לנגע גופני בהכרח, אלא נגע שחודר אל הנשמה ומרעיל אותה, ובכך הוא חי את חייו בסבל. אז השאלה האם נסבול חלילה או נזכה לחוות עונג תלויה בראש ובראשונה בנו, באופן בו אנו בוחרים להסתכל על המציאות הסובבת אותנו.

המשך קריאה ↓

4

צום דופמין

הדופמין הוא סוג של הורמון שכאשר הוא מופרש הוא מעניק תחושות חיוביות כמו אושר, הנאה, מרץ ומוטיבציה. זה נשמע כמו בדיחה, אבל אחרי הטרנדים של ניקוי רעלים, התנזרות מדיבור ועוד כמה, אחת משיטות הטיפול ה"חמות" שהגיעה לארה"ב היא צמצום למינימום של צריכת… דופמין. כל פעילות שמגרה את המוח, כמו אכילה של דברים מענגים, התעמלות, משחקי וידאו וכדומה מופסקת לתקופה מסוימת במטרה לאזן מחדש את המוח. מי שהתנסה בחוויה, שמקורה בשיטות טיפול בהתמכרויות, דיווח שהוא היה ממוקד יותר לאחריה ומצא הנאה רבה יותר באותן פעילויות שמהן נמנע. כל תגמול קטן – אפילו אכילת פחמימה – גרם לתחושת עונג מוגברת מהרגיל. הדבר מספק הסבר מעניין מדוע מי שמחובר ביום-יום שלו ללימוד תורה שכלי, חי חיי רוח וגוף מאוזנים ללא רדיפה אחר הנאות ע"פ הדרכת היהדות, יכול לחוות עונג עמוק מדברים שאנשים אחרים איבדו את ההתלהבות כלפיהם…

(Sigal Samuel (2019). Dopamine fasting is Silicon Valley’s hot new trend. Is it backed by science? VOX)

המשך קריאה ↓

2

מבחן המרשמלו

מבחן המרשמלו הוא ניסוי ידוע שערך פרופ' וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, שבחן את התהליכים המנטליים המאפשרים דחיית סיפוקים. במהלך הניסוי הניחו לפני ילדים בגילאי שנתיים עד ארבע ממתק ונאמר להם שאם הם יצליחו להתאפק ולא לאכול אותו עד שהנסיין יחזור, הם יקבלו ממתק אחד נוסף. חלק מהילדים הצליחו וחלק פחות. לאחר יותר מעשר שנים אחרי הניסוי המקורי חזר מישל ובדק מה קרה לאותם ילדים. לאחר יותר מעשור מביצוע ניסוי המרשמלו, מישל פנה למשפחות שילדיהם השתתפו בניסוי ובדק מדדים שונים כציוני ה-S.A.T (פסיכומטרי בגרסה האמריקאית), קיומם של קשיי קשב ובעיות ההתנהגות, יכולת התמודדות עם מצבי לחץ ושימור מערכות יחסים חבריות. הממצאים היו חד משמעיים: ילדים שהתקשו להתאפק ואכלו את המרשמלו תוך זמן קצר, היו בעלי יכולות נמוכות יותר של התמודדות עם מצבי לחץ, פתרון בעיות וכן סבלו יותר מבעיות קשב וריכוז. לעומת זאת, הילדים שהצליחו להתאפק היו בעלי ממוצע במבחן ה-S.A.T של 210 נקודות יותר מאלה שלא הצליחו להתאפק, התמודדו היטב במצבי לחץ, היו בעלי כישורים חברתיים גבוהים יותר ונטו פחות לבעיות קשב וריכוז או בעיות התנהגות. בהמשך הגיעו מחקרים נוספים, וגם הם מצאו קשר בין היכולת לדחות סיפוקים לשורה ארוכה של תכונות: הערכה עצמית, יכולות שכליות, יכולות חברתיות, יכולת התמודדות עם מצבי תסכול ולחץ, עמידה במתחים, השגת יעדים בחיים, ואפילו שליטה במשקל הגוף.
מסקנת המחקרים היא כי היכולת של דחיית סיפוקים הינה בעלת השפעה על אספקטים רבים בחייו של האדם, כולל אינספור בחירות והחלטות שאדם עושה במהלך חייו, יכולת ההתמודדות עם קשיים, השגת שאיפות ויעדים, תפקוד חברתי וקוגניטיבי טוב יותר ושיפור הערכה העצמית. מסתבר, אם כן, שלהגיד לעצמנו מדי פעם "לא" הוא הדבר שיכול להוות עבורנו כלי עזר נהדר לפיתוח עצמי הסולל לנו את הדרך לחיים איכותיים וטובים יותר.

המשך קריאה ↓

5

עונג שבת

המושג "עונג שבת" מופיע כבר בתנ"ך: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח, יג). השבת ניתנה לנו כדי להתענג, ולכן מקפידים לנקות לכבודה את הבית, לבשל מאכלים טעימים, ללבוש בגדים חגיגיים ולעשות דברים שמחים ומענגים. "עונג שבת" היא מצווה שמבטאת את הרעיון העומד מאחורי השבת – יום של שמחה ותענוג. מצוות "שמירת השבת" אינה סותרת את מצוות "עונג השבת", אלא מהווה לה השלמה ואף תנאי: אם שמירת השבת מתקיימת כהלכתה, כולל ההגבלות שבה, אז ניתן להגיע לעונג שבת אמיתי ושלם. זאת מכיוון שדווקא ההגבלות הן אלה שמאפשרות את חווית ההנאה האופטימלית.

המשך קריאה ↓

3

'עקרון העונג'

הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד היה הראשון שהביא לקדמת הבמה את "עקרון העונג", ולפיו תינוקות יעשו הכל כדי לספק את הדחפים שלהם כשאלה מתעוררים. זהו דחף פרימיטיבי שגורם לתינוק לצרוח כשהוא חש אי נוחות כגון רעב, פחד או תחושת רטיבות. עם הזמן התינוק מפתח את "עקרון המציאות", לפיו לא כל מה שרוצים אפשר וניתן לספק מיד. דרישות המציאות מווסתות את עקרון העונג, אך הוא לעולם אינו נעלם. ויתור מוחלט על עקרון העונג יגרום לאדם לחיות ללא סיבה או מטרה, ובמקום לספק את הצרכים הפיזיולוגיים והנפשיים שלו, הוא ינטרל כל גירוי ולמעשה יחווה מורטוריום, הדומה יותר למוות. צורת חיים תקינה דורשת וויסות ויצירת איזון בין הנאה לבין דחיית סיפוקים.

המשך קריאה ↓

1

'ענג' אותיות 'נגע'

בספר יצירה, ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו, נאמר כי "אין למעלה מעֹנג, ואין למטה מנגע". המילים 'ענג' ו'נגע' מורכבות אומנם מאותן אותיות, אך משמעותן הפוכה. ההבדל בין המילים פשוטמיקומה של האות ע'. כאשר היא מופיעה בצד ימין, מקבלים 'ענג'; וכאשר היא מופיעה בצד שמאל, מקבלים 'נגע'. בספרי החסידות מוסבר כי גם אצל המאושר באדם וגם אצל מי שחש כל הזמן סבל וחוסר שמחה, המציאות יכולה להיות זהה, אלא שההבדל הטמון בין השניים הוא היכן הם נותנים את העין – מי שמסתכל על העולם ב"עין ימין" (כמו "רגל ימין"), דהיינו בעין טובה ואופטימית על עצמו ועל הזולת, תמיד יזכה לעונג בכל מקום בו הוא יהיה. מי שמסתכל ב"עין שמאל", כלומר בצרות עין, בעין רעה על העולם ועל חבריו – יסבול מנגע. אין הכוונה לנגע גופני בהכרח, אלא נגע שחודר אל הנשמה ומרעיל אותה, ובכך הוא חי את חייו בסבל. אז השאלה האם נסבול חלילה או נזכה לחוות עונג תלויה בראש ובראשונה בנו, באופן בו אנו בוחרים להסתכל על המציאות הסובבת אותנו.

המשך קריאה ↓

2

מבחן המרשמלו

מבחן המרשמלו הוא ניסוי ידוע שערך פרופ' וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, שבחן את התהליכים המנטליים המאפשרים דחיית סיפוקים. במהלך הניסוי הניחו לפני ילדים בגילאי שנתיים עד ארבע ממתק ונאמר להם שאם הם יצליחו להתאפק ולא לאכול אותו עד שהנסיין יחזור, הם יקבלו ממתק אחד נוסף. חלק מהילדים הצליחו וחלק פחות. לאחר יותר מעשר שנים אחרי הניסוי המקורי חזר מישל ובדק מה קרה לאותם ילדים. לאחר יותר מעשור מביצוע ניסוי המרשמלו, מישל פנה למשפחות שילדיהם השתתפו בניסוי ובדק מדדים שונים כציוני ה-S.A.T (פסיכומטרי בגרסה האמריקאית), קיומם של קשיי קשב ובעיות ההתנהגות, יכולת התמודדות עם מצבי לחץ ושימור מערכות יחסים חבריות. הממצאים היו חד משמעיים: ילדים שהתקשו להתאפק ואכלו את המרשמלו תוך זמן קצר, היו בעלי יכולות נמוכות יותר של התמודדות עם מצבי לחץ, פתרון בעיות וכן סבלו יותר מבעיות קשב וריכוז. לעומת זאת, הילדים שהצליחו להתאפק היו בעלי ממוצע במבחן ה-S.A.T של 210 נקודות יותר מאלה שלא הצליחו להתאפק, התמודדו היטב במצבי לחץ, היו בעלי כישורים חברתיים גבוהים יותר ונטו פחות לבעיות קשב וריכוז או בעיות התנהגות. בהמשך הגיעו מחקרים נוספים, וגם הם מצאו קשר בין היכולת לדחות סיפוקים לשורה ארוכה של תכונות: הערכה עצמית, יכולות שכליות, יכולות חברתיות, יכולת התמודדות עם מצבי תסכול ולחץ, עמידה במתחים, השגת יעדים בחיים, ואפילו שליטה במשקל הגוף.
מסקנת המחקרים היא כי היכולת של דחיית סיפוקים הינה בעלת השפעה על אספקטים רבים בחייו של האדם, כולל אינספור בחירות והחלטות שאדם עושה במהלך חייו, יכולת ההתמודדות עם קשיים, השגת שאיפות ויעדים, תפקוד חברתי וקוגניטיבי טוב יותר ושיפור הערכה העצמית. מסתבר, אם כן, שלהגיד לעצמנו מדי פעם "לא" הוא הדבר שיכול להוות עבורנו כלי עזר נהדר לפיתוח עצמי הסולל לנו את הדרך לחיים איכותיים וטובים יותר.

המשך קריאה ↓

3

'עקרון העונג'

הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד היה הראשון שהביא לקדמת הבמה את "עקרון העונג", ולפיו תינוקות יעשו הכל כדי לספק את הדחפים שלהם כשאלה מתעוררים. זהו דחף פרימיטיבי שגורם לתינוק לצרוח כשהוא חש אי נוחות כגון רעב, פחד או תחושת רטיבות. עם הזמן התינוק מפתח את "עקרון המציאות", לפיו לא כל מה שרוצים אפשר וניתן לספק מיד. דרישות המציאות מווסתות את עקרון העונג, אך הוא לעולם אינו נעלם. ויתור מוחלט על עקרון העונג יגרום לאדם לחיות ללא סיבה או מטרה, ובמקום לספק את הצרכים הפיזיולוגיים והנפשיים שלו, הוא ינטרל כל גירוי ולמעשה יחווה מורטוריום, הדומה יותר למוות. צורת חיים תקינה דורשת וויסות ויצירת איזון בין הנאה לבין דחיית סיפוקים.

המשך קריאה ↓

4

צום דופמין

הדופמין הוא סוג של הורמון שכאשר הוא מופרש הוא מעניק תחושות חיוביות כמו אושר, הנאה, מרץ ומוטיבציה. זה נשמע כמו בדיחה, אבל אחרי הטרנדים של ניקוי רעלים, התנזרות מדיבור ועוד כמה, אחת משיטות הטיפול ה"חמות" שהגיעה לארה"ב היא צמצום למינימום של צריכת… דופמין. כל פעילות שמגרה את המוח, כמו אכילה של דברים מענגים, התעמלות, משחקי וידאו וכדומה מופסקת לתקופה מסוימת במטרה לאזן מחדש את המוח. מי שהתנסה בחוויה, שמקורה בשיטות טיפול בהתמכרויות, דיווח שהוא היה ממוקד יותר לאחריה ומצא הנאה רבה יותר באותן פעילויות שמהן נמנע. כל תגמול קטן – אפילו אכילת פחמימה – גרם לתחושת עונג מוגברת מהרגיל. הדבר מספק הסבר מעניין מדוע מי שמחובר ביום-יום שלו ללימוד תורה שכלי, חי חיי רוח וגוף מאוזנים ללא רדיפה אחר הנאות ע"פ הדרכת היהדות, יכול לחוות עונג עמוק מדברים שאנשים אחרים איבדו את ההתלהבות כלפיהם…

(Sigal Samuel (2019). Dopamine fasting is Silicon Valley’s hot new trend. Is it backed by science? VOX)

המשך קריאה ↓

5

עונג שבת

המושג "עונג שבת" מופיע כבר בתנ"ך: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח, יג). השבת ניתנה לנו כדי להתענג, ולכן מקפידים לנקות לכבודה את הבית, לבשל מאכלים טעימים, ללבוש בגדים חגיגיים ולעשות דברים שמחים ומענגים. "עונג שבת" היא מצווה שמבטאת את הרעיון העומד מאחורי השבת – יום של שמחה ותענוג. מצוות "שמירת השבת" אינה סותרת את מצוות "עונג השבת", אלא מהווה לה השלמה ואף תנאי: אם שמירת השבת מתקיימת כהלכתה, כולל ההגבלות שבה, אז ניתן להגיע לעונג שבת אמיתי ושלם. זאת מכיוון שדווקא ההגבלות הן אלה שמאפשרות את חווית ההנאה האופטימלית.

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

להיות דתי – קשה או תענוג?
אם מתחזקים, האם צריך לוותר על ההנאות?
"לרוץ אחריך" בביצועו של יאיר אלייצור
מלכודת התענוג: למה אנחנו מתמכרים?
כשהכול מותר – זה הסבל. כיצד?
אמנות ההנאה
הנאה מעל לכל דמיון
דת והנאה – שלמות או סתירה?
למה ה' מצפה מאיתנו בראש ובראשונה?
הכול טוב בחיי. למה לי להיות דתי?!
כיצד ניתן להגיע לתחושת מילוי וסיפוק?
כיצד ליהנות מהחיים?
עוצמתי: איך הופכים רגע אחד לנצח?
מה יהפוך אותך למאושר?
עדן הראל ברגע של חוכמה
חוסר סיפוק בחיים. מהי העצה?
כיצד ליהנות בחיים על קצה המזלג
איך מגיעים לשמחה?
בין הנאה לשמחה
החיים שלנו תותים
חידת החיים
סוד השמחה – מציאות או אשליה?

התכסיס של הרב

אלמוג בווידוי לרב: "עוד ערב נשרף על טלוויזיה, אבל מה אני אעשה? זה עושה לי טוב"

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

הדוגמן שברח מהמסלול

הוא סומן כדוגמן בעל פוטנציאל ובמהרה כבר השתתף בתצוגות אופנה של המעצבים המובילים בעולם. דווקא כששחה בתוך בריכת עונג אינסופית וחסרת הגבולות, הבלתי צפוי התרחש... אביחי כהן בסיפורו האישי

גדלתי בכפר הרא"ה, בבית יהודי טוב עם ערכים של דת ומסורת. למרות שאהבתי ללמוד תנ"ך, מהר מאוד זה התחיל להיעלם, ובסביבות גיל 12-11 הרגשתי שזה כבר לא מעניין אותי. כל מה שקשור למסורת ולדת התחיל לשעמם אותי. 

הייתי ילד חושב, ולאט לאט פיתחתי חשיבה עצמאית שהתחילה לנטרל את מה שגדלתי עליו, התחלתי לשאול את עצמי אם הדת זה דבר שהוא בהכרח נכון ומתאים עבורי. לאט לאט נכנסו לי שאלות כפירה, והתחלתי – בתהליך נסתר – להיות ילד שלא צם, מחלל שבת, אוכל ללא הפרדה בין בשר וחלב. חילוני.

בהתחלה הסתרתי את זה, אבל בהמשך זה כבר פרץ החוצה. הייתי בחור מאוד שכלי, חיפשתי הסברים וכשלא מצאתי עזבתי הכל מאחוריי. הייתי מגיע עם האוטו בערב שבת ומחנה אותו מחוץ לכפר, נוסע יותר מאוחר בערב לחבר'ה, לבילוי… נכנסתי גם חזק לאימונים של פיתוח גוף, חדר כושר, קראטה ואומנויות לחימה. כל הנושא של דת נשכח ונשאר אי שם מאחורה.

לא חלמתי להיות דוגמן

התגייסתי ליחידת דובדבן, בתקופתי זו הייתה יחידה סודית. היא התאימה לקווי האופי שלי מבחינת הפער בין השכל לרגש. זו הייתה תקופה מעניינית. אינתיפאדה, אנחנו בלב הבלאגן ויש עבודה סביב השעון. התפקיד היה מאוד מורכב ותובעני, היית צריך להיות עירני וחד מאוד. הייתי צריך לשבת במארבים הרבה מאוד זמן עד שמישהו יגיע, ולפעמים הוא לא מגיע. זו עבודה שדורשת הרבה מאוד עצבים ושליטה ברגשות, לדעת לתמרן ולהשליט את הרגשות בצורה הנכונה.

קיבלתי חופשה של שבועיים וחצי, ופתאום מזווית חיצונית נכנסתי להלם מאיך שהחיים שלי בצבא נראים. מחיים שנושמים טרור אתה עובר לחיים בחוץ, חופש, דיסקוטקים… זה היה פער מאוד עוצמתי יחסית לאיפה שהייתי. חזרתי לצבא והחלטתי שזהו, אני רוצה לראות עולם! לחוות, להרגיש, לגלות. וכמה שיותר.

בחיים לא היו לי חלומות להיות דוגמן או משהו בסגנון. כשעברתי בתור בחור צעיר לתל אביב, נרשמתי לחדר כושר. פגשתי אדם שהיה צריך עזרה עם משקולת שכמעט נפלה עליו. הוא התחיל לדבר איתי. הוא סיפר לי מה הוא עושה בחיים והתחיל לדבר איתי על תחום הדוגמנות. אמרתי לו: "מה?! זה לא בשבילי… ללכת על מסלולים? זה לא לרמה שלי הדברים האלו". אבל באיזשהו מקום הרגשתי משום מה שזה מושך אותי. זה לא בא מהשכל, זה ברור לי. יום למחרת הוא נתן לי כתובת של סוכנות דוגמנים. הגעתי והכל הלך שם די מהר. ממש נדלקו עליי. תוך תקופה מאוד קצרה מצאתי את עצמי מתחיל להצטלם ולהיות מוכר. מכאן נכנסתי די מהר לעולם הבוהמה התל אביבית.

אחרי 3-4 חודשים קיבלתי הזמנה ראשונה לתצוגות האופנה הבינלאומיות במילאנו, איטליה. הייתי דוגמן ישראלי שנוסע לאיטליה, זה היה דבר נדיר. עשו לי מסיבת פרידה על הגג ברחוב רש"י בתל אביב, הגיעו כל המי ומי בתל אביב, כל השמנת של הבוהמה.

נסעתי לאיטליה. דוגמנות של חו"ל זה עולם אחר לגמרי, קודם כל מבחינת הכמויות של הדוגמנים, וגם מבחינת האופי. פוגשים שם דברים מוזרים, צבעים, צורות, השקפות, חוויות. רואים וחווים שם דברים מטורפים. 

נכנסתי למקומות שמוגדרים כליבות אופנה בין-עולמיות, ומאוד מהר הרגשתי שהכרתי את העולם. הייתי הולך למסיבות של ורסצ'ה וארמני, וכולם שם היו אנשים מאוד מפורסמים.

אז הגיע הרגע לו חיכיתי, אותו רגע שיכולתי להכריז בפני עצמי: "יש לי הכל!". 

חייתי במקום ובסגנון חיים שבו לא הייתי מוגבל לכלום. במסגרת היום יום יום הייתי עושה מה שאני רוצה, חי את החיים בלי גבולות. אני חושב שאם היו לוקחים כל בחור בן 17-18 ממוצע והיו מראים לו חיים של דוגמן, הוא היה אומר: תן לי את זה! 

זה סוג חיים מאוד עוצמתי, שבו נושמים ומרגישים כסף, חומרים, כל הנאות העולם הזה, והכול – בלי גבול… העוצמה של חיים בעולם הדוגמנות בחו"ל זה לא כמו בתל אביב, זה פי אלף הרבה יותר מסעיר, חזק ומטורף. כל דבר שאתה עושה בארץ, שם זה עשרת מונים יותר חזק. וזה מרגיש כמו טירוף של הנאה! טירוף… עד לנקודת השבירה, כשאתה מתחיל לחשוב…

קורא ספרים על המסלול 

מגיע שלב מסוים שמתחילים להרגיש שהחיים האלה שוחקים אותך. כשאין לאדם גבולות, אז גם הדברים הכי עוצמתיים בשלב מסוים כבר מתחילים פחות לרגש אותו, פחות משפיעים עליו. זה קצת דומה לאדם שצורך סמים. כשלוקחים סם, מתישהו צריך להגביר את המנה כדי להשיג את אותו סף ריגוש. ואז מתישהו גם מנה מוגברת כבר מתחילה פחות להשפיע עליו, אז הוא לוקח מנה מסוג אחר כדי לקבל שוב את אותו הריגוש. ואז הוא כבר גומר את כל הסוגים של המנות וכל הכמויות של המנות, הוא נהיה סמרטוט, לא בן אדם, ושום דבר כבר לא משפיע עליו. במצב הזה הוא נכנס לאישפוז וצריך לעבור תהליך של ניקוי.

כאשר אדם חי צורת חיים שאין בה בקרה וחיים רק על השגת ריגוש בלתי פוסק, הוא מגיע למצב שהוא כבר לא מסוגל להתרגש מכלום. זה כמו שאדם יסתכל בשמש ויגיד: אני לא מסתנוור. בטח שלא, הוא כבר עיוור ולכן הוא לא מסתנוור. חיים שבהם הכול מותר ואין שום הגבלה או צמצום מסוים של רמת ותדירות ההנאה – הופכים את האדם לקהה חושים, הוא איבד את היכולת ליהנות מהחיים.

פתאום, כשאני בתוך כל ים ההנאות הגעתי להכרה שכלית וברורה: החיים זה לא זה, אני בכלל לא בכיוון. הרגשתי שאני חייב לברר: מה יש מעבר להנאות?

התחלתי לחרוש ספרים ותחקרתי אנשים: מה מניע אותך? מה בכלל מניע אנשים לחיות? זה היה בולמוס. הייתי מגיע לתצוגת אופנה עם שקית ספרים, הולך על המסלול, חוזר, מחליף בגדים וחוזר לספר, קורא ארבעה דפים וסוגר, עולה למסלול, יורד מהמסלול וחוזר לספר. לא הייתי מתקשקש עם הדוגמניות. הייתי מאוד מפוקס בחיפוש שלי, והיה לי המון זמן פנוי. היו לי 10-15 שעות פנויות ביום וקראתי בלי הפסקה. 

כמה שלמדתי, עדיין התאכזבתי כל פעם מחדש כי בכל מקום שקראתי והציג תאוריה או רעיונות מאוד מעניינים, איך כשזה הגיע לנקודת השכל שבי – זה נשבר. אמרתי לעצמי: תאוריה מעניינת, דבר מאוד יפה, עוצמתי, רעיון טוב, אבל מאיפה זה? מה המקור לרעיון הזה? מי כתב את זה? מי אמר שזה נכון?

אנשים סביבי אמרו לי "מה אתה מתפלסף? טוב לך, מתאים לך, עוזר לך? לך על זה!". אבל אצלי נדלקה נורה אדומה. לא הסכמתי עם גישת חיים שאומרת ללכת אחרי "מה שטוב לך" בלבד כשהשכל לא משחק תפקיד. הבנתי שאי אפשר לבחור בדרך חיים שפועלת ע"פ הרגשות בלבד, מכיוון שזה דבר שאי אפשר לסמוך עליו. מה זאת אומרת "זה טוב לך? לך על זה"? אם לאחד טוב לו לקחת סמים, אז זה טוב? אני חיפשתי משהו יציב. ובכל זאת נדהמתי: דיברתי עם אנשים חכמים, שאלתי שאלות די פשוטות, ותמיד הייתי מקבל תשובות בלי שכל ישר. 

בשלב הזה בדקתי כל דבר, גם את הדתות. כל אדם שקצת למד בנושא יודע שהדתות הגדולות יצאו מהיהדות. אבל המעניין הוא שאני הגעתי מכיוון הפוך. בגלל שבאתי מבית דתי, עד הנקודה הזו לא הייתה לי בכלל מחשבה שיש משהו אמיתי ביהדות. אני משתף בפרט זה בכדי להראות כיצד אדם יכול לעשות חסימה רגשית על משהו ולא מסוגל לגעת בו, מבלי שהוא בהכרח יהיה בכלל מודע לכך, כשלמעשה זוהי אפשרות למציאת הפתרון. אני בתור ילד ברחתי משם, וכשהתחלתי לחשוב על השאלות הגדולות של החיים, יהדות היה הדבר האחרון שרציתי למצוא.

זכור לי דיון חזק עם אדם שקשור לבודהיזם. דיברתי איתו אנגלית רהוטה, ועם כל השאלות שלי הוא הצליח להבין את הגישה שלי ואמר לי שהגישה המחשבתית שלי מוטעת. הוא טען שאני מחפש ידיעה שכלית והתחום שמתעסקים בו בדתות הוא התחום של אמונה, והתחומים האלה מקבילים ואינם נפגשים אף פעם. הוא אמר לי: "אתה פשוט צריך להחליט מה אתה רוצה – לדעת או להאמין. או שאתה מאמין, ואז אתה פועל נטו מתוך חיבור רגשי, או שאתה יודע ואז אתה הולך בכיוון אחר".

ואז הוא עצר דקה-שתיים, ואמר לי: "ובכל זאת, אם אתה באמת מתעקש לצרף אמונה וידיעה ביחד, הכתובת היחידה שאני יכול לחשוב עליה ששמעתי שזה כך היא היהדות". 

אותו משפט פשוט הדהים אותי. דווקא אדם לא יהודי שלא ידע בכלל שאני יהודי, מכוון אותי אל המקור שלי?!

ואז, החיים היפים

אני זוכר את התדהמה שלי ברגע שהוא זרק את המילה "יהדות". מיד קניתי מלא ספרים על יהדות ונסעתי לברצלונה.

ישבתי וחרשתי את הספרים האלה והייתי בהלם. כל דת אחרת שמנסים להתחקות אחר המקור שלה, מיד מתגלים הרבה חורים על צורת העברה של המסורת וספרי הקודש שלהן, על תוספות שהוסיפו, על חסרונות שהורידו, על ספקות של היה או לא היה, על מניפולציות מאוד אכזריות של מייסדי אותה הדת. הפעם הראשונה שבה זיהיתי מבנה מסודר מתחילתו ועד סופו, של צורה ואופן העברה עם קישור פנימי וחיצוני – היה ביהדות. פשוט לא היו בעיות בפאזל! אמת ברורה ללא כל סייג. הדבר הזה היה מבחינתי, דבר שאין לו אח ורע. וכך, בגיל 25 לפתע גיליתי שהאמונה היהודית: יסודות האמונה, מציאות הבורא שהוא אחד ויחיד, מציאותה של תורה, מתן תורה, ומציאות עם ישראל וכל היסודות היהודיים הם דברים שניתנים לבירור בצורה הכי שכלית. על זה נדרשת הרבה עבודה רגשית, אבל היסוד הוא שכלי. 

התחושות שאדם מרגיש כאשר הוא מגלה שהאמת הייתה מתחת לאף שלו הן תחושות מטורפות. זה היה מזעזע, בגלל שני דברים: קודם כל, מבחינה אינטלקטואלית ותחושת החמצה – תראה מה היה לך מול העיניים ולא ראית. ושנית, הבנתי שאם זו האמת משמע שאני צריך לקיים אותה. לקח לי זמן לעכל את החלק הזה.

זה היה תהליך לא פשוט, שכלל לראשונה אחרי שנים – הרבה דמעות. אמרתי: "בורא עולם, התרגלתי לשקר, ואילו אתה אמת. אבל אתה בתוכי ולכן יש בי אמת, ואני רוצה את האמת". התפללתי שיחבר אותי אל התורה.

התחלתי ללמוד ברצינות, השקעתי שעות בעקשנות. לא תמיד הכל מובן, לא תמיד הולך חלק. יש פעמים שאתה יושב על איזה דף גמרא ולא מבין כלום, אבל אתה לא מוותר, כי זו האמת.

אני זוכר מצבים באמצע הלימוד כשאני מרגיש שאני לא רוצה שום הנאה אחרת בחיים מלבד זה, אלו רגעים רוחניים וחזקים שקשה להסביר במילים. כשאדם טועם את הדבר הזה, נגמרות לו השאלות לגבי הנאות העולם הזה. אין שאלות אחרי זה. זה דבר ששום הנאה בעולם לא תשתווה לו. זו עוצמה שאין לה אח ורע. כי אתה מתחבר לבורא עולם מנקודת האמת הפנימית שלך דרך תורת ישראל. שאר הדברים כבר לא מדברים אליך. 

התורה זה לא רק בית המדרש. זה משהו שגורם לך להרגיש שאתה חי! 

זכיתי להכיר אנשים נפלאים, התחלתי להתחבר ולהכיר את אורחות החיים המאוזנים שנותנים לך את הכלים לסלול את הדרך על דרך ה' האמיתית. אני לא משווה שום דבר ממה שהיה שם בעברי למה שיש היום. הדבר הכי עוצמתי בחיים של פעם לא מגרד את הדבר הכי קטן בחיים שיש לי היום, אין לתאר ולשער.

אלו החיים – פשוט, נקי, קל, והכי אמיתי.

 

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

"דג חי - שוחה נגד הזרם"
מהי ההנאה הגדולה ביותר בחיים?
הנאה אמיתית
קורס מזורז בהנאות
הדרך הנכונה להנאות הגוף
"חיי היו חלומיים, אבל היה בי כאב וריקנות"
מאושרים יותר, בריאים יותר, מוסריים יותר
הלמ"ס קובעת: החרדים הם המאושרים ביותר בישראל
האם אפשר להיות יהודי טוב ללא שמירת מצוות?