הסיפור מתחיל בגיל 25 , כשנפרדתי מהחברה שלי. הקשר היה בן פחות משנה, אך היה המשמעותי ביותר שהיה לי עד כה. הלב שלי, שהיה טבול כולו באגם של רגש, נתלש משם באחת. כל הגוף צרח מכאב על החלל החדש שהקיף אותו ומילא אותו, על האהבה שהייתה ונעלמה. לא ידעתי איך אחיה בלעדיה.
כשהלב שבור אתה מרוסק וסובל, אבל יש לזה גם יתרון. בין השברים יש רווחים, שאור חדש יכול לחדור דרכם. עם החוסן הרגיל נופל גם השריון שרכשת כדי לתגבר אותו, ושאוטם את ליבך מלשמוע דברים חדשים. בזכות הלב השבור, משפט קטן אחד שאמר לי חבר שלי – אדם חכם שהכרתי באוניברסיטה, ושאני חייב לו את חיי החדשים – הצליח לחלחל פנימה ולפעול בתוכי. בתשובה לדברי, שלדעתי חברתי לשעבר לא ממש הבינה מהי מחויבות, הוא נאנח ופלט: "לצערי היום זו בעיה של דור שלם…."
משפט קטן, טריוויאלי אפילו. אך בזמן ובמקום הנכונים אפילו משפט טריוויאלי קטן יכול להיות וירוס קטלני שנכנס אליך ומחולל בך שמות. במקרה שלי המשפט הזה הזניק תגובת שרשרת של תובנות, שהלכה והתגברה כמו רשת סדקים על שכבת קרח, עד שתוך חודשים ספורים הקרקע שעליה ניצב עולמי התנפצה ומצאתי עצמי צולל אל מים חדשים, קרים ודוקרים אך מחיִים.
מיטה זוגית עם שלט בריחה
התחלתי להסתכל סביב ולבחון מחדש את האופן שבו מערכות יחסים מתקיימות בעולם שלי…
עלתה בי בהדרגה השאלה: האם הצבת אידיאל החופש במקום כה גבוה בסולם הערכים היא באמת רעיון מוצלח כל־כך, ולא טומנת בחובה פרדוקסים בלתי־פתירים?
אחת התובנות שהיו לי הייתה שמודל ה"חברוּת" שאימצנו יוצר זוגיות מתוחה, הגובה מחירים גבוהים ביותר. המודל מורכב מאינטימיות פיזית מצד אחד, עם מחויבות חלקית ובלתי־מוגדרת מצד שני (עד שאפשר לומר ש"זכות הקיום" של החברוּת ביחס לנישואין היא המחויבות הנמוכה שלה, העובדה שקל יחסית להתיר אותה). לחוסר ההתאמה בין העוצמה הגבוהה של האינטימיות לעוצמה הנמוכה של המחויבות יש השלכות רבות. כך למשל, כאשר כל צד יודע שמותר לו לעזוב בכל רגע, ושלשני מותר אותו הדבר בדיוק, אפשרות הפרֵדה, והבדידות שתבוא אחריה, רובצת כשכבת עננים מעל הזוג, ויורדת כערפל כל אימת שמתעורר קושי ביחסים.
בדמיוני הצטיירה מיטה זוגית שליד כל אחד מצדדיה מהבהב חרישית, על סף המודע, שלט Exit קטן, כבצדדי אולם קולנוע. חיים בכוננות פרֵדה. אחת המשמעויות של הדבר היא הכנת תוכניות מגירה לקראת תרחיש של עזיבה, וזאת בדמות יצירת חצאי־פלירטים עם אנשים אחרים, שאל חיקם נוכל להימלט בשעת הצורך (הדבר הפך בינתיים לתופעה מוכרת הנקראת Trading up).
הוסיפו לדבר הזה את העובדה שרוב האנשים עתידים לעבור מספר קשרים כאלה, לעיתים מספר רב. גם לדבר הזה (שאף לו הסוציולוגים העניקו שם, "מונוגמיה סדרתית") יש השלכות מרחיקות לכת. כאשר מגיעה הפרֵדה הבלתי־נמנעת, השניים ניתקים זה מזה: מתגלה שהרגש לא היה נצחי כפי שחשבנו, ומתפכחים. הלב שהצטלק מגלה שהמגע הגופני מתעתע, ומתקשח.
כאשר מתחיל הקשר השני, את הלב חולקים פחות בקלות, מאותה סיבה בדיוק. דבר זה רק מתעצם בקשר השלישי והרביעי. ככל שהגוף עובר הוזלה הלב עובר התייקרות. ככל שהגוף מתערטל, הלב מתערל. תוצר הסיום של התהליך הזה הוא של אדם שגופו "משוחרר" לגמרי, אך לבו ספון במקלטי־מקלטים ואינו ניתן לאיש.
אלכוהול והלם תרבות
תובנות אלו ואחרות הביאו אותי להסתכל באופן שונה על הבחורים והבחורות הדתיים שירושלים מלאה בהם, ושעד אותו רגע לא ממש עניינו אותי. הם יצאו לדייטים בלי להחזיק ידיים, פסעו זה לצד זו ברחובות או ישבו על הספסלים בביישנות מתוקה, מדברים ומכירים ומדברים. הם "שומרים נגיעה", כך הסבירו, מכירים זה את זו רק דרך שיחות ממושכות, וכאשר הלב והמוח אומרים שזה זה, הם מחליטים להתחתן. המגע מתחיל רק אחרי החופה. הם לא הכירו דרך שידוכים כפויים (אם כי שדכנים לפעמים עזרו), אלא בחרו בעצמם, בדיוק כמונו החילונים. ההבדל היה שאם זה לא היה זה, הם לא היו צריכים להתמודד עם משקעים של מגע אינטימי שהופסק. הלב שלהם כאב (אפשר להתאהב גם בלי לגעת), אבל לא צרח. הצלקת הייתה קטנה יותר והתרפאה מהר יותר.
ערב אחד, בחורה דתייה שהכרתי מהאוניברסיטה הגיעה למסיבה חילונית שהייתי בה. הדירה החשוכה, הצפופה והרועמת, אפופת האלכוהול והגראס, הכתה אותה בהלם תרבות קטן. היא כנראה ציפתה לכמה חברים יושבים בסלון ומדברים עם מוזיקת רקע נעימה. אני הייתי הפנים המוכרות הראשונות שראתה, ויצאנו למרפסת לדבר.
דיברנו כל הערב והיה נחמד מאוד, ואז חזרתי הביתה. ניסיתי לפענח את התחושה המוזרה שליוותה אותי, עד שבסוף עליתי על זה: הייתה זו פעם ראשונה בחיי הבוגרים שדיברתי ערב שלם עם בחורה בידיעה ודאית שלא יקרה בינינו כלום. כמובן, גם ברוב מוחלט של המקרים האחרים לא קרה כלום; אבל האפשרות הייתה תמיד ברקע, מטעינה את השיחה בסוג זה או אחר של מתח. כאן, אף אחד מהמתחים האלו לא היה קיים. במקומו היה מין שקט שלא הכרתי, שקט שאִפשר לסוג אחר של שיחה להיווצר – שיחה עדינה יותר וכנה יותר, שיחה המשוחררת מהאפשרות של "זה".
באותו לילה, כששכבתי במיטתי, חוויתי את ההתנוצצות הראשונה, כמו מפרש קטן בקצה האופק, של האפשרות שאתחתן בלי לגעת באשתי לפני החתונה.
המופלאה בחיי הרווקות
מאותו רגע, החלה המחשבה ללוות אותי לכל מקום שהלכתי. התחלתי לגלות שהיא עושה לי טוב. התחלתי לשים לב כמה אנרגיה נפשית עצומה נלקחת ממני בשל התקווה העוממת להיקלע פתאום לאיזו הרפתקה חדשה, והמאמצים שאני מקדיש כדי לקדם אותה. ככל ששמטתי את התקווה הזו כך יכולתי להתמקד יותר במה באמת מעניין אותי, ובמי באמת מעניין אותי. ניצול הזמן שלי נעשה טוב יותר. חושיי הפנימיים נעשו מחודדים יותר. הייתי במסע גדול, לגלות את הרוחניות ואת היהדות, וסילוק הדחף הטורדני לחוויות רגעיות אִפשר לי להתמסר אליו במלוא רוחב הנפש הראוי.
שנה אחרי הפרֵדה מהחברה קיבלתי על עצמי לשמור את המגע האינטימי לאחרי הנישואין. לא היו לי הלכה או גבולות מוגדרים. המצאתי את החוקים תוך כדי תנועה. להחזיק ידיים היה בסדר, וכנ"ל לגבי נשיקה על הלחי, אך מעבר לזה זו כבר הייתה שאלה. סימנתי את המעבר לעידן החדש בחיי דרך החלפה חגיגית של המיטה הזוגית שלי במיטת יחיד, כמו של הרווקים הדתיים שהכרתי. קשה לי לתאר את גודל ההקלה שהייתה בצעד הזה. זה היה כאילו סוף סוף סילקתי מחיי שותף שתלטן לדירה שמילא את החלל בפטפוטיו. איזה שקט מתוק שרר כשהוא עזב! כעבור שנה נוספת, כחלק מההחלטה הכללית לקבל עליי עול מצוות, קיבלה הפרישות את קווי המתאר של ההלכה: הימנעות ממגע כלשהו עם בנות, כמו גם מ"ייחוד", שהייה עם בחורה בחדר סגור.
זה נשמע קיצוני, אני יודע. וזה נכון, זה באמת קיצוני. אך כפי שחוויתי על בשרי – וכל בר־דעת יכול לראות גם בלי לרדת במורד השביל הזה – כל הסיפור עם הדחף הזה הוא קיצוני. לא אצל כולם אולי, אבל אצל הרוב ובאופן כללי. אין קונפיגורציה אחת שלו שאין בה מרכיב קיצוני, ואם ממציאים כזו הוא חיש בא וטופח על פניה.
אני מודה: זה לא היה קל. היו רגעים שזה היה קשה מאוד. היה רגע אחד שממש הרגשתי שאני נשבר. בכיתי והשתוללתי על מה עוללתי לעצמי, ואיך הכנסתי את עצמי לפלונטר הזה (שבשלב הזה, אחרי שלא הפסקתי לדבר על הנושא עם כולם, כבר הייתה בושה לסגת ממנו). חבר יקר חייך אליי באהבה, וסיפר לי שבגמרא כתוב שכאשר בני ישראל נצטוו באיסור זה הם החלו לבכות. הבכיִ שלי הפך לצחוק. זה ניחם אותי. אם כל עם ישראל בכה כנראה מותר לבכות על זה. זה באמת קשה.
אך למרות רגעים אלו הייתה זו תקופה מופלאה, המופלאה בחיי הרווקות שלי. גרתי בנחלאות ויצאתי עם בנות דתיות, תוך שאני מפענח את מקומי ביחס ליהדות. היו בשנים אלו הרבה חיפוש ובלבול ותקוות ואכזבות. אך היה גם סוג של עונג שקט שהיה פרוש כשמיכה דקה על הכול, הרגשה של היטהרות והתנקות, של הכנה למשהו אמיתי ונוגע, תרתי משמע, שיהיה יותר אמיתי מאי פעם.
הקדושה היא מתנה
ואז, ארבע שנים אחרי הפרֵדה ושלוש שנים אחרי הפרישות מרצון, הכרתי אותה. היא הייתה דתייה מבית, גרושה עם ילד שעברה דבר או שניים בחייה, והתקשורת בינינו הייתה זורמת ומעולה. כבר בשבוע השני הבנתי שקורה כאן משהו רציני. חמישה שבועות מאוחר יותר הצעתי לה נישואין, והיא הסכימה.
כן, שמירת הנגיעה מאיצה את קבלת ההחלטות. זה נכון. אך יש שני פנים להאצה הזו, וחשוב מאוד לעמוד על שניהם. מצד אחד ישנו הדחף הדוחק, שלכאורה יכול לבלבל וצריך להיזהר ממנו. אך מצד שני ישנה גם נקיות־הדעת ששמירת הנגיעה מאפשרת, ושפשוט מאוד גורמת לנו להבין מהר יותר מה שייך לנו, ובעיקר מה לא. הביטוי בעברית למצב שבו אדם אינו אובייקטיבי לגבי משהו נקרא "נוגע בדבר". זה לא מקרי. המגע מערב אותנו רגשית עם הזולת באופן הנוטל משהו מכוח השיפוט שלנו. אך גם ההפך נכון: ההימנעות ממגע יוצרת מרחק מסוים, מרחק אי־נגיעה, שבו אפשר לזהות את הזולת בלי להזדהות איתו, ולקבל החלטות ממקום צלול יותר.
כמו כל אדם, חלק מהבחירות שעשיתי בחיי היו טובות וחלק פחות. הבחירה הטובה ביותר הייתה באשתי; אך קרובה אליה מאוד ברשימה, ואחוזה בה, היא הבחירה להתחתן איתה מתוך שמירת נגיעה. הבחירה הזו העניקה להחלטה הגורלית עומק ובהירות ותוקף ונקיות שלא היו מתאפשרים אחרת. שנים לתוך הנישואין (המתקרבים כעת, ברוך ה', לאמצע העשור השני שלהם) היא המשיכה להחיות ולחזק את הנישואין. העובדה שבחרנו זה בזו בצלילות מבעד לרווח בינינו, ושהרווח נחצה רק אחרי כריתת הברית, היא זיכרון חזק מאין כמוהו להישען עליו, המטהר את המחשבה מהרבה מאוד ספקות מיותרים, שמא, ובאיזו מידה, היו אלו גלי הדחף הפיזי שסחפו אותנו לתוך הקשר. הם לא. אלו היינו אנחנו.
הטוב מכולם הוא למצוא את בן זוגנו האחד בתום ונקיות ועדינות ופנימיות. כל מסקנה אחרת היא עקומה, ובנוסף קצרת־רואי. היא לא חושבת קדימה לאן זה מוביל.
המילים 'קדושה' ו'טהרה' אינן סיסמאות, ולא מלים עבשות בספר. הן מתנה ממשית שאנו יכולים להעניק לעצמנו ולילדינו. הן המענה הטוב והשלם ביותר לעולם שהלך לאיבוד. הן הדרך שלנו הביתה.
ניר מנוסי הוא מורה לחסידות ובעל הבלוג 'הרהורי תשובה'
