קצר וקולע
מדברים תכל'ס
סרטונים
המחשת וואטסאפ
סיפור מהחיים

"שמירת נגיעה", כינוי לריחוק הפיזי ששומרים גברים ונשים בעולם היהודי שאינם בני משפחה מדרגה ראשונה, הוא התגובה הטבעית והחכמה ביותר לעוצמתו של המגע. לא בגלל שמגע הוא רע ומסוכן, אלא דווקא בגלל שהוא כל כך מיוחד, מענג ועוצמתי. דווקא בגלל זה ראוי לשמור אותו לאנשים ראויים שאיתם אנו מתכוונים לבנות את חיינו

למה היהדות דורשת שמירת נגיעה מוחלטת בין גבר לאישה, והאם דרישה זו לא קצת פוגעת בטיב ונוחות החיים?

שמירת נגיעה בין גבר לאישה עלולה להיראות למי שלא מורגל לצורת חיים כזו כמאיימת, פוגעת בהנאות החיים, פרימיטיבית ומיושנת. האם ייתכן שמגבלה זו דווקא תורמת לאיכות החיים, ואף מגבירה את ההנאה בטווח הרחוק? מה אפשר להרוויח משמירת נגיעה? לקרוא עם ראש פתוח

בכל מגע בין עור לעור, גל של אוקסיטוצין שוטף את המוח, רמת הורמוני הלחץ יורדת, ובדומה לסם, שורה עלינו תחושת אמון ועונג. במחקר שנעשה באחת האוניברסיטאות, החזירו פקידים בספרייה לסטודנטים את כרטיסיהם כשבחלק מהמקרים הם נגעו בחטף בידם של הסטודנטים ובחלק לא. הראיונות עם הסטודנטים לאחר מכן הראו שאלו שנגעו בהם נתנו הערכה טובה יותר לפקיד מאשר אלה שלא נגעו בהם. ההשפעה עמדה בעינה גם כשהסטודנטים כלל לא הבחינו במגע; מחקרים אחרים הראו שמגעים חסרי חשיבות לכאורה מניבים טיפ גדול יותר למלצריות; שאנשים קונים יותר אם המוכר בחנות נוגע בהם; ושסביר יותר שאנשים יעזרו לאדם זר המלווה את בקשתו במגע. כל זאת מכיוון שהמגע האנושי יוצר חיבור בין אנשים.


המגע הוא חלק משמעותי מתהליך ההתפתחות שלנו. עבור התינוק, המגע הוא אפילו צורך ביולוגי. אמו של התינוק נוגעת בו בזמן שהיא מאכילה אותו, טופחת לו על הגב לאחר האוכל, מחזיקה אותו על הידיים כשהיא מחכה ל'גרעפס' שאחרי האוכל, ומחבקת לשם החיבוק. "כדי לשרוד ולהתפתח היטב, יש לשאת את הילד, לחבקו, ללטפו ולמלמל דברי חיבה באוזניו" כותבת פיליס ק. דיוויס, מחברת הספר 'כוחו של מגע'. הפעולות אלה מקדמות צורך בסיסי בשנים הראשונות של חייו – צורך במגע. יש מחקרים המצביעים על כך שתינוקות שנולדו בניתוח קיסרי זקוקים לא פעם ליותר מגע כיוון שלא חוו את הדחיפות וההתכווצויות בתעלת הלידה. לא רק ההתפתחות הרגשית תלויה במגע, גם ההתפתחות השכלית. גירוי תחושת המגע אצל תינוקות מפתח חלקים שונים במוח, ומגביר את יכולות הלימוד ואת האינטליגנציה בכלל. ברומניה נמצאו לאחר שנות השלטון הקומוניסטי בתי יתומים שבהם לא טופלו הילדים כראוי, ולמעט סיפוק צרכיהם הבסיסיים כאכילה והחלפת חיתול, איש לא נגע בהם או דיבר אליהם. תינוקות אלה סבלו מכשלים התפתחותיים חמורים, למרות שכביכול קיבלו את מה שגופם זקוק לו. מסתבר שהקשר הרגשי והמגע הכרחיים להתפתחות תקינה. 

לראות את האחר באמת

מכל הסיבות האלה, המגע הוא כוח עוצמתי במיוחד. יש בו אנרגיה שיכולה לגרום לאנשים להרגיש קרובים זה לזה בצורה בלתי רגילה, אך כמו כל כוח עוצמתי הוא יכול גם לגרום לאנשים להיפגע ולהרגיש מושפלים עד עפר. "יש בו", כותבת גילה מנולסון בספרה 'קסם המגע', "נחמה לצד יכולת מניפולציה; ניתן לטפח באמצעותו חברות או לגרום לתלות. המגע מגביר את האינטימיות בין שני אנשים שבאמת אוהבים זה את זה, אך יכול ליצור תחושת קירבה דמיונית כשאין למעשה קירבה כזו". 

ברגע שנוצר מגע קרוב בין אנשים, העונג שהוא גורם מערפל את חושינו. באותו רגע יורד מין 'ענן ורוד' שעוטף הכל ברגשות חמים ומאירים של אינטימיות. שיקול הדעת בכל מה שקשור לבן-הזוג ולמערכת היחסים כבר נמצא מחוץ לתמונה. בני זוג שנמצאים בקשר אינטימי כבר לא נמצאים במצב של שיקול דעת צלול בנוגע לנכונות הקשר הזוגי עבורם, וברוב המקרים הם יתקשו לשים לב שמשהו לא עובד בקשר או לפרק אותו גם כאשר ברור שהקשר מסב להם כאב ואינו טוב עבורם. 

כאן בדיוק נכנסת היהדות לתמונה. היהדות רואה בקשר הזוגי דבר מיוחד, טהור, קדוש. לא ראוי לחלק אותו לכל אחד ואחת, שאולי יום אחד יעזבו אותנו לטובת אחר/ת. ממש כמו שאיננו מחלקים את כספנו ברחוב לכל אחד שמבטיח לנו הבטחות ריקות…

היהדות מנחה על "שמירת נגיעה" – ריחוק פיזי בין איש לאישה עד לאחר החתונה. זה נכון גם כלפי ידידים וידידות, גברים ונשים שאינם בני משפחה מדרכה ראשונה, ואפילו בני הזוג עצמם שטרם נישאו. בהתחלה זה אולי נראה קשה ואפילו מוזר, אבל אם תחשבו על זה בצורה רציונלית, תראו כמה שזה הגיוני. שמירת נגיעה היא לא חוק שרירותי שנועד למנוע מאיתנו הנאה, אלא בדיוק להיפך. דווקא ההתגברות על הפיתוי הרגעי יכולה להביא לתענוג גדול יותר בטווח הרחוק, כאשר אין בחיי הנישואין השוואות זרות וקודמות. כמו כן, שמירת נגיעה מונעת הרבה צער, שברון לב, אכזבה ופגיעה שאנחנו חווים, בעיקר נשים, שחלקו את גופן עם גברים שיום אחד החליטו ש"לא מתאים להם". אפילו נשיקה קטנה יכולה לגרום לבחור או בחורה, שיודעים בתוך תוכם ש"זה לא זה", להדחיק את תחושת הבטן בעקבות ההרגשה המסנוורת בשלבים הראשונים של הקשר הפיזי.  

יוסי, בחור צעיר שהתחיל לשמור נגיעה, הגדיר זאת כך: "יש בעולם מישהי שאני נוצרתי למענה ושהיא נוצרה למעני. נועדנו זה לזו. כל האחרים, עד שנפגוש אחד את השנייה, הם לא הדבר האמיתי. כל קשר אחר מרגיש טריוויאלי בהשוואה למערכת היחסים המחויבת והמשמעותית שאני משתוקק ליצור בעתיד. אמרתי לעצמי שאם יש לאלוהים מתנה שנועדה לי בלבד, מה הטעם להסתכל בחלונות הראווה על מתנות שלא מיועדות לי?".

שמירת נגיעה מאפשרת לבנות זוגיות בצורה נכונה. מתחילים קודם כל מהיסודות הכי חשובים: ערכים משותפים, מציאת חן, תקשורת, חיבור טבעי וזורם בין בני הזוג. בשלב הזה, כשבני הזוג יודעים שהמגע הוא מחוץ לתחום, הקשר הוא נטול אינטרסים וסינוורים ומה שבאמת מעניין כל אחד מן הצדדים הוא לבחון אם השני הוא האחד שאיתו ירצה לבנות בית ולהקים משפחה. 

מילה לקוראות

לבנות שקוראות מאמר זה ואולי חושבות בלבן: "שמירת נגיעה זה נושא שקשור לדתיים. זה לא חלק מעולמי, ו'אצלנו' זה לא מתנהל כך", כדאי לדעת: אומנם בציבור החילוני לא מקובל לנהוג כך, אבל יש משהו שמשותף לכל הגברים, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים. מדובר בטבע הטבוע בנפש הגבר, ללא קשר לרקע ממנו הוא מגיע:

הם תמיד-תמיד יעריכו ויכבדו (בגלוי או בסתר לבם) את זו שבלתי-מושגת עבורם.

גברים יודעים היטב שיש את זו שאיתה הם רוצים להעביר את הזמן משיקולים אינטרסנטיים של הנאה, ויש את זו שאיתה הם היו רוצים להתחתן ולבנות משפחה. וזו אף פעם לא אותה אישה! כל גבר רוצה שאשתו ואם ילדיו תיתפס בעיניו כדמות מכובדת ומוערכת, ואישה שדורשת מבן זוגה מחויבות לפני שהיא מתמסרת אליו היא אישה כזו. 

מעבר לכך, זהו לא סוד שהרבה פעמים נשים בזוגיות כבר רוצות להתחתן ואילו הגברים הססניים ומפחדים יותר להיכנס למחויבות. כאשר אישה גרה עם בן זוג במגורים משותפים לפני החתונה, והם בעצם מקיימים מערכת יחסים כמו של זוג נשוי – איזה אינטרס יש לגבר לקחת את הקשר למקום יותר מחייב? הרי הם כבר חיים ביחד… זה מתכון כמעט ודאי לאחד משני מצבים: או להיות שבורת לב כי הוא נפרד ממך, או לחיות ביחד אבל בסטטוס רשמי של רווקה בלי חתונה באופק (מובן שיש מקרים של "Happy End" עם חתונה בסוף, אחרי כמה שנים טובות, אבל תעודת ביטוח לזה – אין).

לצאת עם שומרת נגיעה?!

ישנן כאלה שקראו מאמר זה והשאלה הראשונה שהתנופפה מעל ראשן שאלה הייתה: "איזה בחור יסכים לצאת עם מישהי שלא מוכנה שיגעו בה עד החתונה?!". אז בואו נכיר במציאות, הרבה מהבחורים שישמעו את ההצהרה על שמירת נגיעה, יענו בחזרה "הבנתי, לא מתאים לי. שיהיה בהצלחה".

תגובה זו מבהירה בצורה הכי ברורה שיכולה להיות שכל מגמתו של אותו אחד היא לא הצעת נישואים והקמת בית אי שם בטווח הקרוב, אלא לעשות קצת FUN, והוא מחפש את זאת שתענה לקריטריון הנ"ל.
אותה בחורה אולי תקבל כמה סירובים, אבל בסופו של דבר יגיע אותו "אחד" שיראה בה את מי שהיא באמת, יעריך וייקר אותה, ולא יראה בה כדרך טובה להעביר את הזמן. ואיך יודעים שאותו "אחד" באמת יגיע בסופו של דבר? היהדות מסבירה שכל אחד ואחת מאיתנו במקור היה לנשמה אחת שהייתה מורכבת משני חצאים – חצי זכרי וחצי נקבי – שהופרדו עם ירידתם לעולם הזה (כל אחד בזמנו). החצי הזכרי נכנס בגוף של גבר, והחצי הנקבי נכנס בגוף של אישה. כל אחד חי את חייו במסלולו עד לרגע בו ה' מחליט להפגיש ביניהם, וכשהם עומדים תחת החופה והגבר מקדש את האישה במילים הקסומות "הרי את מקודשת לי" הם מתאחדים והופכים להיות לאדם אחד שלם.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש כבר אי שם את ה"אחד" שלו שיועד לו, ואנחנו פשוט מחכים עד לאותו רגע מיוחד שבו החליט ה' שזוהי העת המתאימה ביותר. 

גם אם הרעיון של שמירת נגיעה הוא חדש ולא מוכר, כדאי להזכיר שיש הרבה דברים טובים שהכרנו באמצע חיינו ולא סירבנו להכניסם לחיינו רק מתוקף אי ההיכרות עימם. להתחלות חדשות אף פעם לא מאוחר מדי…

המשך קריאה ↓

1

לא לדתיים בלבד

איילה פנייבסקי, כתבת לא-דתייה, סיפרה על מחשבותיה על שמירת נגיעה לאחר קשרים שהמריאו והתרסקו שוב ושוב ושוב: "הניסיון חרץ בי פחדים, האכזבות חרצו בי עלבונות, והאושר חרץ בי ציפיות שכבר לא מסתפקות בליטוף במצח. גם הזמן, לא נעים, עשה את שלו. צעירה, אבל כבר לא מה שהייתי. הכוח שחיטב בי שרירים נמוג לטובת הרהורים מעמיקים וכולי רופסת, גם מבפנים. יש בי חשדנות שאין דרך לקלף אותה עוד, והיא נצמדת אלי כמו הכולסטרול שמצטבר לי בעורקים… בלבבותינו המערביים מתחוללת התנגדות אינטואיטיבית לכל הכרוך בחוסר ידיעה. גם אני מעדיפה לדעת הכול, לחוות הכול, ואז להחליט. אבל מה אם אנחנו מביאים על עצמנו חורבן? מה אם אנחנו מחלצים את זיכרונותינו הטובים מכל התנסות לטובת יצירת איזה אהוב מהולל, לא קיים ולא נראה שלא יבוא לעולם, ובכל זאת יעמיד בצל את כל מי שיבוא במקומו? מה אם, במו ידיי ומגעיי, הרסתי לעצמי את ההזדמנות לאושר של אמת, כזה שלא מסונדל לציפיות ואכזבות? אולי מוטב לא לנסות ולהתנסות, לא לעצב דרישות תוך כדי תנועה, לא לבלבל, לא להיכשל, אלא פשוט לבחור היטב, להתאמץ שיצליח ולקוות לטוב".

המשך קריאה ↓

4

מגע כשפה

בני אדם חווים את המגע לא בצורה פיזית בלבד אלא גם בצורה רגשית. "כשאדם אחר נוגע בך, המוח שלך לא מדווח לך על התכונות האובייקטיביות של המגע", אומר פרופ' מייקל סְפֶּזְיוֹ, פסיכולוג מסקריפס קולג', שערך מחקר בנושא. "כל החוויה מושפעת מהאופן שבו אתה מעריך חברתית את הנוגע". גם לורה גֶרֶרוֹ, אחת ממחברות הספר Close Encounters: Communication in Relationships שחוקרת תקשורת בלתי-מילולית ורגשית באוניברסיטת אריזונה סטייט, מציינת כי מגע מגביר את מהירות התקשורת: "אם אתה קרוב מספיק לגעת, זו בדרך כלל הדרך הקלה ביותר לאותת משהו". המיידיות הזו בולטת במיוחד כשמדובר בחיזוק קשר. "אנחנו מרגישים קשורים יותר למישהו אם הוא נוגע בנו", היא מציינת.

המשך קריאה ↓

2

רגש אמיתי או מזויף?

 משפט מפורסם אומר שכאשר הגוף נוגע, המוח מפסיק לעבוד. פרופ' דן אריאלי, מחבר הספר "לא רציונלי ולא במקרה" וחוקר התנהגות מוערך בעולם, הצליח להוכיח זאת גם מחקרית. בספרו הוא מדבר על הכוחות הסמויים המשפיעים ללא ידיעתנו על ההחלטות שאנו לוקחים. באחד הניסויים הוא חילק למשתתפי הניסוי שאלונים שעסקו ברמת המשיכה שלהם כלפי דמויות שהוצגו מולם. הם התבקשו לענות עליהם במצב רגיל, ופעם נוספת כאשר הם נמצאים במצב של הנאה. התוצאה: כל הדמויות המוצגות, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו ציונים גבוהים יותר של רמת המשיכה כלפיהם כאשר המשתתפים היו במצב של הנאה. כלומר, אנו לעיתים מאמינים שאנו חשים התעוררות רגשית כלפי הצד השני, אך לאמיתו של דבר אותו רגש מונע מכוח סמוי של תחושת הנאה שאנו חשים באותה העת.

המשך קריאה ↓

5

שמירת נגיעה בהוליווד

 מעריצים של השחקן קיאנו ריבס, כוכב סדרת הסרטים "מטריקס" ו"ג'ון וויק", הבחינו בשנים האחרונות במשהו מוזר: הכוכב הנערץ עליהם לא נוגע בנשים. כשחקן הוליוודי מפורסם הוא מצטלם בלי סוף עם מעריצות, אולם המעריצים הבחינו שבכל התמונות ריבס שומר על המרחב הפרטי של הנשים ולא נוגע בהן בכלל. בתמונות נראה ריבס כאילו הוא מחבק אותן, בעוד שבפועל הוא שומר את ידיו במרחק מה מהן. מעבר לעובדה שבכך הוא מונע מעצמו תביעות על הטרדה מינית או התנהגות בלתי הולמת, התגלית נפוצה בשדה המעריצות כאש בשדה קוצים וגרמה להערכה רבה כלפיו תחת ההכרזה "הג'נטלמן המושלם".

המשך קריאה ↓

3

מלכת אנגליה והרב

שמירת נגיעה נראית דבר מוזר אך יש לה שורשים עמוקים. הרב מרדכי אליהו, שכיהן כרב הראשי לישראל, הגיע לביקור רשמי בבריטניה במהלך שנות ה-90' ונפגש עם מלכת אנגליה. כשהמלכה הושיטה לו יד ללחיצה הוא נמנע מכך. לאחר מספר שעות התקשר אליו האחראי על בית המלוכה ומסר לו את התנצלותו: התברר כי בקודים הרשמיים של בית המלוכה נאמר במפורש שכאשר המלכה פוגשת רב יהודי, אסור לה להושיט לו יד…

המשך קריאה ↓

1

לא לדתיים בלבד

איילה פנייבסקי, כתבת לא-דתייה, סיפרה על מחשבותיה על שמירת נגיעה לאחר קשרים שהמריאו והתרסקו שוב ושוב ושוב: "הניסיון חרץ בי פחדים, האכזבות חרצו בי עלבונות, והאושר חרץ בי ציפיות שכבר לא מסתפקות בליטוף במצח. גם הזמן, לא נעים, עשה את שלו. צעירה, אבל כבר לא מה שהייתי. הכוח שחיטב בי שרירים נמוג לטובת הרהורים מעמיקים וכולי רופסת, גם מבפנים. יש בי חשדנות שאין דרך לקלף אותה עוד, והיא נצמדת אלי כמו הכולסטרול שמצטבר לי בעורקים… בלבבותינו המערביים מתחוללת התנגדות אינטואיטיבית לכל הכרוך בחוסר ידיעה. גם אני מעדיפה לדעת הכול, לחוות הכול, ואז להחליט. אבל מה אם אנחנו מביאים על עצמנו חורבן? מה אם אנחנו מחלצים את זיכרונותינו הטובים מכל התנסות לטובת יצירת איזה אהוב מהולל, לא קיים ולא נראה שלא יבוא לעולם, ובכל זאת יעמיד בצל את כל מי שיבוא במקומו? מה אם, במו ידיי ומגעיי, הרסתי לעצמי את ההזדמנות לאושר של אמת, כזה שלא מסונדל לציפיות ואכזבות? אולי מוטב לא לנסות ולהתנסות, לא לעצב דרישות תוך כדי תנועה, לא לבלבל, לא להיכשל, אלא פשוט לבחור היטב, להתאמץ שיצליח ולקוות לטוב".

המשך קריאה ↓

2

רגש אמיתי או מזויף?

 משפט מפורסם אומר שכאשר הגוף נוגע, המוח מפסיק לעבוד. פרופ' דן אריאלי, מחבר הספר "לא רציונלי ולא במקרה" וחוקר התנהגות מוערך בעולם, הצליח להוכיח זאת גם מחקרית. בספרו הוא מדבר על הכוחות הסמויים המשפיעים ללא ידיעתנו על ההחלטות שאנו לוקחים. באחד הניסויים הוא חילק למשתתפי הניסוי שאלונים שעסקו ברמת המשיכה שלהם כלפי דמויות שהוצגו מולם. הם התבקשו לענות עליהם במצב רגיל, ופעם נוספת כאשר הם נמצאים במצב של הנאה. התוצאה: כל הדמויות המוצגות, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו ציונים גבוהים יותר של רמת המשיכה כלפיהם כאשר המשתתפים היו במצב של הנאה. כלומר, אנו לעיתים מאמינים שאנו חשים התעוררות רגשית כלפי הצד השני, אך לאמיתו של דבר אותו רגש מונע מכוח סמוי של תחושת הנאה שאנו חשים באותה העת.

המשך קריאה ↓

3

מלכת אנגליה והרב

שמירת נגיעה נראית דבר מוזר אך יש לה שורשים עמוקים. הרב מרדכי אליהו, שכיהן כרב הראשי לישראל, הגיע לביקור רשמי בבריטניה במהלך שנות ה-90' ונפגש עם מלכת אנגליה. כשהמלכה הושיטה לו יד ללחיצה הוא נמנע מכך. לאחר מספר שעות התקשר אליו האחראי על בית המלוכה ומסר לו את התנצלותו: התברר כי בקודים הרשמיים של בית המלוכה נאמר במפורש שכאשר המלכה פוגשת רב יהודי, אסור לה להושיט לו יד…

המשך קריאה ↓

4

מגע כשפה

בני אדם חווים את המגע לא בצורה פיזית בלבד אלא גם בצורה רגשית. "כשאדם אחר נוגע בך, המוח שלך לא מדווח לך על התכונות האובייקטיביות של המגע", אומר פרופ' מייקל סְפֶּזְיוֹ, פסיכולוג מסקריפס קולג', שערך מחקר בנושא. "כל החוויה מושפעת מהאופן שבו אתה מעריך חברתית את הנוגע". גם לורה גֶרֶרוֹ, אחת ממחברות הספר Close Encounters: Communication in Relationships שחוקרת תקשורת בלתי-מילולית ורגשית באוניברסיטת אריזונה סטייט, מציינת כי מגע מגביר את מהירות התקשורת: "אם אתה קרוב מספיק לגעת, זו בדרך כלל הדרך הקלה ביותר לאותת משהו". המיידיות הזו בולטת במיוחד כשמדובר בחיזוק קשר. "אנחנו מרגישים קשורים יותר למישהו אם הוא נוגע בנו", היא מציינת.

המשך קריאה ↓

5

שמירת נגיעה בהוליווד

 מעריצים של השחקן קיאנו ריבס, כוכב סדרת הסרטים "מטריקס" ו"ג'ון וויק", הבחינו בשנים האחרונות במשהו מוזר: הכוכב הנערץ עליהם לא נוגע בנשים. כשחקן הוליוודי מפורסם הוא מצטלם בלי סוף עם מעריצות, אולם המעריצים הבחינו שבכל התמונות ריבס שומר על המרחב הפרטי של הנשים ולא נוגע בהן בכלל. בתמונות נראה ריבס כאילו הוא מחבק אותן, בעוד שבפועל הוא שומר את ידיו במרחק מה מהן. מעבר לעובדה שבכך הוא מונע מעצמו תביעות על הטרדה מינית או התנהגות בלתי הולמת, התגלית נפוצה בשדה המעריצות כאש בשדה קוצים וגרמה להערכה רבה כלפיו תחת ההכרזה "הג'נטלמן המושלם".

המשך קריאה ↓

אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת

מה נרוויח אם נשמור נגיעה?
בחירת בן זוג - מה יעזור לנו להחליט נכון?
אמנות האהבה
למה עדיין לא התחתנתי? בואו נדבר על זה
איך שמירת נגיעה עוזרת לחיי הנישואין?

"נשבר לי. אני הולכת לחתוך את הקשר"

סיוון שופכת את הלב בסערת רגשות בפני אביגיל (חברת ילדות שחזרה בתשובה) לאחר האירוע שקרה אמש

עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!

הרגע שבו שקלתי לשמור נגיעה

באותו ערב חוויתי את ההתנוצצות הראשונה, כמו מפרש קטן בקצה האופק, של האפשרות שאתחתן בלי לגעת באשתי לפני החתונה. כיצד התחלתי לשמור נגיעה, ומדוע זהו רגע משמעותי במסע שלי? סיפורו האישי של ניר מנוסי

הסיפור מתחיל בגיל 25 , כשנפרדתי מהחברה שלי. הקשר היה בן פחות משנה, אך היה המשמעותי ביותר שהיה לי עד כה. הלב שלי, שהיה טבול כולו באגם של רגש, נתלש משם באחת. כל הגוף צרח מכאב על החלל החדש שהקיף אותו ומילא אותו, על האהבה שהייתה ונעלמה. לא ידעתי איך אחיה בלעדיה.

כשהלב שבור אתה מרוסק וסובל, אבל יש לזה גם יתרון. בין השברים יש רווחים, שאור חדש יכול לחדור דרכם. עם החוסן הרגיל נופל גם השריון שרכשת כדי לתגבר אותו, ושאוטם את ליבך מלשמוע דברים חדשים. בזכות הלב השבור, משפט קטן אחד שאמר לי חבר שלי – אדם חכם שהכרתי באוניברסיטה, ושאני חייב לו את חיי החדשים – הצליח לחלחל פנימה ולפעול בתוכי. בתשובה לדברי, שלדעתי חברתי לשעבר לא ממש הבינה מהי מחויבות, הוא נאנח ופלט: "לצערי היום זו בעיה של דור שלם…."

משפט קטן, טריוויאלי אפילו. אך בזמן ובמקום הנכונים אפילו משפט טריוויאלי קטן יכול להיות וירוס קטלני שנכנס אליך ומחולל בך שמות. במקרה שלי המשפט הזה הזניק תגובת שרשרת של תובנות, שהלכה והתגברה כמו רשת סדקים על שכבת קרח, עד שתוך חודשים ספורים הקרקע שעליה ניצב עולמי התנפצה ומצאתי עצמי צולל אל מים חדשים, קרים ודוקרים אך מחיִים.

מיטה זוגית עם שלט בריחה

התחלתי להסתכל סביב ולבחון מחדש את האופן שבו מערכות יחסים מתקיימות בעולם שלי…
עלתה בי בהדרגה השאלה: האם הצבת אידיאל החופש במקום כה גבוה בסולם הערכים היא באמת רעיון מוצלח כל־כך, ולא טומנת בחובה פרדוקסים בלתי־פתירים? 

אחת התובנות שהיו לי הייתה שמודל ה"חברוּת" שאימצנו יוצר זוגיות מתוחה, הגובה מחירים גבוהים ביותר. המודל מורכב מאינטימיות פיזית מצד אחד, עם מחויבות חלקית ובלתי־מוגדרת מצד שני (עד שאפשר לומר ש"זכות הקיום" של החברוּת ביחס לנישואין היא המחויבות הנמוכה שלה, העובדה שקל יחסית להתיר אותה). לחוסר ההתאמה בין העוצמה הגבוהה של האינטימיות לעוצמה הנמוכה של המחויבות יש השלכות רבות. כך למשל, כאשר כל צד יודע שמותר לו לעזוב בכל רגע, ושלשני מותר אותו הדבר בדיוק, אפשרות הפרֵדה, והבדידות שתבוא אחריה, רובצת כשכבת עננים מעל הזוג, ויורדת כערפל כל אימת שמתעורר קושי ביחסים.

בדמיוני הצטיירה מיטה זוגית שליד כל אחד מצדדיה מהבהב חרישית, על סף המודע, שלט Exit קטן, כבצדדי אולם קולנוע. חיים בכוננות פרֵדה. אחת המשמעויות של הדבר היא הכנת תוכניות מגירה לקראת תרחיש של עזיבה, וזאת בדמות יצירת חצאי־פלירטים עם אנשים אחרים, שאל חיקם נוכל להימלט בשעת הצורך (הדבר הפך בינתיים לתופעה מוכרת הנקראת Trading up).

הוסיפו לדבר הזה את העובדה שרוב האנשים עתידים לעבור מספר קשרים כאלה, לעיתים מספר רב. גם לדבר הזה (שאף לו הסוציולוגים העניקו שם, "מונוגמיה סדרתית") יש השלכות מרחיקות לכת. כאשר מגיעה הפרֵדה הבלתי־נמנעת, השניים ניתקים זה מזה: מתגלה שהרגש לא היה נצחי כפי שחשבנו, ומתפכחים. הלב שהצטלק מגלה שהמגע הגופני מתעתע, ומתקשח.

כאשר מתחיל הקשר השני, את הלב חולקים פחות בקלות, מאותה סיבה בדיוק. דבר זה רק מתעצם בקשר השלישי והרביעי. ככל שהגוף עובר הוזלה הלב עובר התייקרות. ככל שהגוף מתערטל, הלב מתערל. תוצר הסיום של התהליך הזה הוא של אדם שגופו "משוחרר" לגמרי, אך לבו ספון במקלטי־מקלטים ואינו ניתן לאיש.

אלכוהול והלם תרבות

תובנות אלו ואחרות הביאו אותי להסתכל באופן שונה על הבחורים והבחורות הדתיים שירושלים מלאה בהם, ושעד אותו רגע לא ממש עניינו אותי. הם יצאו לדייטים בלי להחזיק ידיים, פסעו זה לצד זו ברחובות או ישבו על הספסלים בביישנות מתוקה, מדברים ומכירים ומדברים. הם "שומרים נגיעה", כך הסבירו, מכירים זה את זו רק דרך שיחות ממושכות, וכאשר הלב והמוח אומרים שזה זה, הם מחליטים להתחתן. המגע מתחיל רק אחרי החופה. הם לא הכירו דרך שידוכים כפויים (אם כי שדכנים לפעמים עזרו), אלא בחרו בעצמם, בדיוק כמונו החילונים. ההבדל היה שאם זה לא היה זה, הם לא היו צריכים להתמודד עם משקעים של מגע אינטימי שהופסק. הלב שלהם כאב (אפשר להתאהב גם בלי לגעת), אבל לא צרח. הצלקת הייתה קטנה יותר והתרפאה מהר יותר.

ערב אחד, בחורה דתייה שהכרתי מהאוניברסיטה הגיעה למסיבה חילונית שהייתי בה. הדירה החשוכה, הצפופה והרועמת, אפופת האלכוהול והגראס, הכתה אותה בהלם תרבות קטן. היא כנראה ציפתה לכמה חברים יושבים בסלון ומדברים עם מוזיקת רקע נעימה. אני הייתי הפנים המוכרות הראשונות שראתה, ויצאנו למרפסת לדבר.

דיברנו כל הערב והיה נחמד מאוד, ואז חזרתי הביתה. ניסיתי לפענח את התחושה המוזרה שליוותה אותי, עד שבסוף עליתי על זה: הייתה זו פעם ראשונה בחיי הבוגרים שדיברתי ערב שלם עם בחורה בידיעה ודאית שלא יקרה בינינו כלום. כמובן, גם ברוב מוחלט של המקרים האחרים לא קרה כלום; אבל האפשרות הייתה תמיד ברקע, מטעינה את השיחה בסוג זה או אחר של מתח. כאן, אף אחד מהמתחים האלו לא היה קיים. במקומו היה מין שקט שלא הכרתי, שקט שאִפשר לסוג אחר של שיחה להיווצר – שיחה עדינה יותר וכנה יותר, שיחה המשוחררת מהאפשרות של "זה".

באותו לילה, כששכבתי במיטתי, חוויתי את ההתנוצצות הראשונה, כמו מפרש קטן בקצה האופק, של האפשרות שאתחתן בלי לגעת באשתי לפני החתונה.

המופלאה בחיי הרווקות

מאותו רגע, החלה המחשבה ללוות אותי לכל מקום שהלכתי. התחלתי לגלות שהיא עושה לי טוב. התחלתי לשים לב כמה אנרגיה נפשית עצומה נלקחת ממני בשל התקווה העוממת להיקלע פתאום לאיזו הרפתקה חדשה, והמאמצים שאני מקדיש כדי לקדם אותה. ככל ששמטתי את התקווה הזו כך יכולתי להתמקד יותר במה באמת מעניין אותי, ובמי באמת מעניין אותי. ניצול הזמן שלי נעשה טוב יותר. חושיי הפנימיים נעשו מחודדים יותר. הייתי במסע גדול, לגלות את הרוחניות ואת היהדות, וסילוק הדחף הטורדני לחוויות רגעיות אִפשר לי להתמסר אליו במלוא רוחב הנפש הראוי.

שנה אחרי הפרֵדה מהחברה קיבלתי על עצמי לשמור את המגע האינטימי לאחרי הנישואין. לא היו לי הלכה או גבולות מוגדרים. המצאתי את החוקים תוך כדי תנועה. להחזיק ידיים היה בסדר, וכנ"ל לגבי נשיקה על הלחי, אך מעבר לזה זו כבר הייתה שאלה. סימנתי את המעבר לעידן החדש בחיי דרך החלפה חגיגית של המיטה הזוגית שלי במיטת יחיד, כמו של הרווקים הדתיים שהכרתי. קשה לי לתאר את גודל ההקלה שהייתה בצעד הזה. זה היה כאילו סוף סוף סילקתי מחיי שותף שתלטן לדירה שמילא את החלל בפטפוטיו. איזה שקט מתוק שרר כשהוא עזב! כעבור שנה נוספת, כחלק מההחלטה הכללית לקבל עליי עול מצוות, קיבלה הפרישות את קווי המתאר של ההלכה: הימנעות ממגע כלשהו עם בנות, כמו גם מ"ייחוד", שהייה עם בחורה בחדר סגור.

זה נשמע קיצוני, אני יודע. וזה נכון, זה באמת קיצוני. אך כפי שחוויתי על בשרי – וכל בר־דעת יכול לראות גם בלי לרדת במורד השביל הזה – כל הסיפור עם הדחף הזה הוא קיצוני. לא אצל כולם אולי, אבל אצל הרוב ובאופן כללי. אין קונפיגורציה אחת שלו שאין בה מרכיב קיצוני, ואם ממציאים כזו הוא חיש בא וטופח על פניה. 

אני מודה: זה לא היה קל. היו רגעים שזה היה קשה מאוד. היה רגע אחד שממש הרגשתי שאני נשבר. בכיתי והשתוללתי על מה עוללתי לעצמי, ואיך הכנסתי את עצמי לפלונטר הזה (שבשלב הזה, אחרי שלא הפסקתי לדבר על הנושא עם כולם, כבר הייתה בושה לסגת ממנו). חבר יקר חייך אליי באהבה, וסיפר לי שבגמרא כתוב שכאשר בני ישראל נצטוו באיסור זה הם החלו לבכות. הבכיִ שלי הפך לצחוק. זה ניחם אותי. אם כל עם ישראל בכה כנראה מותר לבכות על זה. זה באמת קשה.

אך למרות רגעים אלו הייתה זו תקופה מופלאה, המופלאה בחיי הרווקות שלי. גרתי בנחלאות ויצאתי עם בנות דתיות, תוך שאני מפענח את מקומי ביחס ליהדות. היו בשנים אלו הרבה חיפוש ובלבול ותקוות ואכזבות. אך היה גם סוג של עונג שקט שהיה פרוש כשמיכה דקה על הכול, הרגשה של היטהרות והתנקות, של הכנה למשהו אמיתי ונוגע, תרתי משמע, שיהיה יותר אמיתי מאי פעם.

הקדושה היא מתנה

ואז, ארבע שנים אחרי הפרֵדה ושלוש שנים אחרי הפרישות מרצון, הכרתי אותה. היא הייתה דתייה מבית, גרושה עם ילד שעברה דבר או שניים בחייה, והתקשורת בינינו הייתה זורמת ומעולה. כבר בשבוע השני הבנתי שקורה כאן משהו רציני. חמישה שבועות מאוחר יותר הצעתי לה נישואין, והיא הסכימה.

כן, שמירת הנגיעה מאיצה את קבלת ההחלטות. זה נכון. אך יש שני פנים להאצה הזו, וחשוב מאוד לעמוד על שניהם. מצד אחד ישנו הדחף הדוחק, שלכאורה יכול לבלבל וצריך להיזהר ממנו. אך מצד שני ישנה גם נקיות־הדעת ששמירת הנגיעה מאפשרת, ושפשוט מאוד גורמת לנו להבין מהר יותר מה שייך לנו, ובעיקר מה לא. הביטוי בעברית למצב שבו אדם אינו אובייקטיבי לגבי משהו נקרא "נוגע בדבר". זה לא מקרי. המגע מערב אותנו רגשית עם הזולת באופן הנוטל משהו מכוח השיפוט שלנו. אך גם ההפך נכון: ההימנעות ממגע יוצרת מרחק מסוים, מרחק אי־נגיעה, שבו אפשר לזהות את הזולת בלי להזדהות איתו, ולקבל החלטות ממקום צלול יותר.

כמו כל אדם, חלק מהבחירות שעשיתי בחיי היו טובות וחלק פחות. הבחירה הטובה ביותר הייתה באשתי; אך קרובה אליה מאוד ברשימה, ואחוזה בה, היא הבחירה להתחתן איתה מתוך שמירת נגיעה. הבחירה הזו העניקה להחלטה הגורלית עומק ובהירות ותוקף ונקיות שלא היו מתאפשרים אחרת. שנים לתוך הנישואין (המתקרבים כעת, ברוך ה', לאמצע העשור השני שלהם) היא המשיכה להחיות ולחזק את הנישואין. העובדה שבחרנו זה בזו בצלילות מבעד לרווח בינינו, ושהרווח נחצה רק אחרי כריתת הברית, היא זיכרון חזק מאין כמוהו להישען עליו, המטהר את המחשבה מהרבה מאוד ספקות מיותרים, שמא, ובאיזו מידה, היו אלו גלי הדחף הפיזי שסחפו אותנו לתוך הקשר. הם לא. אלו היינו אנחנו.

הטוב מכולם הוא למצוא את בן זוגנו האחד בתום ונקיות ועדינות ופנימיות. כל מסקנה אחרת היא עקומה, ובנוסף קצרת־רואי. היא לא חושבת קדימה לאן זה מוביל.

המילים 'קדושה' ו'טהרה' אינן סיסמאות, ולא מלים עבשות בספר. הן מתנה ממשית שאנו יכולים להעניק לעצמנו ולילדינו. הן המענה הטוב והשלם ביותר לעולם שהלך לאיבוד. הן הדרך שלנו הביתה.

 

ניר מנוסי הוא מורה לחסידות ובעל הבלוג 'הרהורי תשובה'

 

המשך קריאה ↓

תגידו ששלחנו אתכם:

הסוד היהודי: זה מה שיגרום לו לרצות להתחתן
ככה הוא שבר לה את הלב
שמירת נגיעה? זה שיקוי האהבה הכי חזק שיש
מדוע אינני נוגע בבחורות
"לפעמים הוא מתייחס אלי נהדר, ולפעמים כמו אל זבל''
"אני אוהב את אשתי, אבל חושב על האקסית"
איפה הרומנטיקה ביהדות?
השוואות לאקסים
איפה באמת יש יותר הנאה במער' היחסים הזוגית?
קורונה: כשהעולם מתחיל לשמור נגיעה