1
האדם - חומר או רוח?
בשנים האחרונות מנסים חוקרי המוח להסביר את נפש האדם במושגים ביולוגיים ולהראות כי האדם הוא בסך הכול מכונה משוכללת. אהבה איננה רגש נאצל כי אם "עיכוב של רשתות עצביות שבדרך כלל משמשות לבקרת יחסים ורגשות שליליים" ע"פ הפרופ' סמיר זקי, נוירופיזיולוג בריטי. כך גם רציונליות, אמונה, מוסר, עמדה פוליטית, קבלת החלטות ועוד – כולם מנגנונים נוירולוגים בלבד לטענתם. הבחירה החופשית היא אחד ממושאי המתקפה הזו, וחוקרי מוח רבים כבר מבקשים לטעון כי היא איננה אלא אשליה. פרופ' שמעון מרום, חוקר מוח בעצמו, משיג על כך במאמרו 'הפיתוי הנצחי': "מדע המוח של ימינו נעדר אמות מידה מוסכמות לקביעה של רלוונטיות ממצאיו; אין בידי מדע זה שום כלי, שבאמצעותו ניתן יהיה להצהיר על היות ממצא כלשהו רלוונטי או בלתי רלוונטי לקידום הבנת מוצא הרוח מן החומר". על הניסיון הלא מוצדק להגדיר את מהות האדם כחומר הוא אומר: "גם אם נצליח בעתיד הרחוק להדגים שנזק ברשת עצבית מוגדרת היטב פוגע ביכולתנו לאהוב, דומה הדבר לחיפוש של מהות המושג "נסיעה" בתוך מנוע הרכב שבו אדם נוסע. אנו יכולים לפרק ולהרכיב, לנתח ולהבין כל בורג וקפיץ במנוע המכונית… אך בין הבנת פעולת המנוע ובין הבנת המושג "נסיעה" אין דבר וחצי דבר". הבחירה החופשית, וכל שאר הרגשות והתחושות האנושיות, אולי מופעלות ונתמכות על ידי מנגנונים ביולוגיים, אך יש להן מקור עליון וגבוה יותר שחלק מן המדענים עוד לא מוכנים להכיר בקיומו – הנשמה.
4
פרופסור או פסיכופת?
ג'יימס פאלון (Fallon), פרופסור לפסיכיאטריה משפטית, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לניתוח סריקות מוחיות. ההבנה שלו באנטומיה של המוח מאפשרת לו באמצעות הדמיות מוחיות לאבחן הפרעות בתפקוד המוח כגון סכיזופרניה, פסיכופתיוּת ואפילו דיכאון. פאלון ערך נסיעות רבות כדי להעיד בשמם של רוצחים סדרתיים במשפטם ולהסביר כיצד מעשיהם לא היו תוצאה של בחירה חופשית, אלא של האופן שבו מוחם בנוי. בשנת 2005 החליט פאלון לחקור סריקות מוחיות הקשורות לאלצהיימר, וכקבוצת ביקורת הוא סרק את מוחם של בני משפחתו. אך אז התברר דבר תמוה: אחת הסריקות הייתה זהה לזו של מוחו של פסיכופת. כששאל את עוזר המחקר שלו התברר כי לא חלה טעות – וסריקת מוחו של הפסיכופת הייתה לא אחרת מאשר מוחו של פאלון עצמו! האיש, שהקדיש את חייו ואת הקריירה שלו לטענה שמוחם של פסיכופתים בנוי בצורה כזו כך שהם אינם אחראים להתנהגותם, גילה שלו עצמו יש מוח של רוצח. הוא ירש את כל 15 הגנים הקשורים באלימות ואגרסיה, ובכל זאת הוא עצמו לא התנהג באלימות. מסתבר כי התכונות הללו היו זרועות בו, אך מעולם לא הוצאו אל הפועל. חברים קרובים שלו השתמשו במילים הבאות כדי לתאר אותו: מניפולטיבי, מקסים-אך-שטני, בריון אינטלקטואלי, אגוצנטרי, לא מסוגל לאהוב באופן עמוק, שקרן ערמומי, חסר אחריות וחסר תחושת אשמה. הוא יכול היה להתפתח אחרת וללכת לכיוונים מסוכנים, אך לפאלון כמה הסברים לעובדה שזה לא קרה בפועל: ראשית, הוא גדל בבית חם ואוהב, שזיהה את התכונות החלשות שלו והציע להם מענה. שנית, בחירה חופשית. הוא החליט להשתמש בתכונות שקיבל לדברים טובים כמו פסיכיאטריה משפטית.
"אחרי כל המחקר התחלתי לחשוב על החוויה הזו כהזדמנות לעשות משהו טוב מזה שהתנהגתי כמו אידיוט כל חיי. במקום לנסות להשתנות באופן מהותי – שזה מאוד קשה – רציתי להשתמש במה שיכול להיחשב כמגרעות, בתור יתרון, כדי לעשות משהו טוב".
2
בחירות שהופכות לדפוס
פרופ' פיטר אולריך צי, חוקר מוח מהמובילים בעולם, טוען כי גם מבחינה ביולוגית הבחירה החופשית קיימת, הגם שיש לה גבולות מסוימים. הדוגמה החביבה על צי היא תכנון ארוחת ערב. אדם מתכנן להכין ארוחת ערב ולהזמין חברים, אך לא כולם מסתדרים זה עם זה. לאחר שהחליט על ההרכב צריך להחליט על האוכל: "נאוה צמחונית, אז האוכל צריך להיות צמחוני. מה עם פלאפל? לא, זה פשוט מדי. אני רוצה לעשות רושם. אולי לזניית תרד? זה רעיון טוב. אבל אין לי תרד, אז אצטרך לנסוע לסופרמרקט לקנות". אנחנו עוברים הרבה דורות של ייצור רעיונות, התפתחויות שלהם, ובחירה ברעיון שמספק באופן אופטימלי את הפרמטרים שלנו. התיאור הזה נשמע כמעט טריוויאלי, אך צי הוא זה שהכניס את הרעיון למעבדה וזיהה את התהליך העצבי שמתרחש במוח כשאנחנו מקבלים החלטה ובוחרים. המודל שלו מוחשי להפתיע: ההחלטות מתקבלות תחילה בקדמת המוח, כשהן עדיין מופשטות, וככל שהן יותר קונקרטיות כך הן מתקדמות לאזורים האחוריים של המוח. ה"פינג־פונג" של העלאת רעיונות, הערכתם ("אי אפשר בשר כי נאוה צמחונית") והעלאת רעיון המשך ("לזניית תרד?") מתרחש בתאי העצב בתוך אלפיות שנייה; בכל "מסירה" מועבר מידע חדש, שמשתנה לפי הקריטריונים שהופעלו עליו. השינוי הזה מתבצע על ידי שקלול־מחדש סינפטי – תהליך שמשנה את חוזק הקשרים העצביים ומשפיע על הפלט של תא העצב שמעביר הלאה מידע מעודכן. ה"משחק" מגיע לסופו כשמתקבלת תוצאה שעומדת בדרישות הסף של הקריטריונים ("לזניה צמחונית!"). בפעם הבאה שנרצה להזמין את נאוה, תאי העצב כבר יכילו את הקריטריונים המעודכנים מהארוחה הנוכחית ("הלזניה הייתה אסון"). המשמעות היא שהבחירה החופשית שלנו תהפוך עם הזמן לדפוס שיהפוך לחלק מאיתנו.
5
ומה אם הבחירה כבר אינה בידך?
האם הבחירה החופשית נעלמת בשלב כלשהו? פרופ' דן אריאלי, המוכר ממחקריו בתחום ההתנהגות, גילה כי לעיתים האדם מאבד חלק מהבחירה החופשית שלו. בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" הוא מספר על מחקר שערך על סטודנטים ובו ביקש לקבל מהם את חוות דעתם על התנהגותם במצבים מסוימים. הוא שאל אותם אם בסיטואציות מסוימות הם יתנהגו באלימות, בחוסר נימוס ואף אם הם סוברים שהם עשויים לתקוף אדם אחר. כל הסטודנטים ענו שהדבר כמעט בלתי אפשרי. אולם לאחר שעורר בהם רגשות עזים, ממש בעיצומה של סערת הרגשות הוא ביקש מהם לענות על אותו שאלון ממש. כעת, רבים מהסטודנטים ציינו כי הם יכולים לחשוב על עצמם מתנהגים בצורה אלימה ומסוכנת. התברר, כי מה שנחשב במצב רגיעה כבלתי אפשרי הפך במצב של סערת רגשות כממשי וסביר מאוד; מה קרה? הדחף הרגעי התעורר, ולקח איתו את יכולת החשיבה הרציונלית. היהדות מכירה בעוצמתם של הדחפים וקובעת את הכלל "אין אפוטרופוס לעריות" (מסכת כתובות, דף יג), שפירושו שאף אדם אינו יכול לראות את עצמו כפטור מן הדחף, היצר הרע, באופן מוחלט. היות ואנו עלולים 'לאבד' חלק מהבחירה החופשית שלנו כאשר היצר מתעורר, על האדם להתמקד במניעה של מצבים שעלולים להסיט אותו מדרך הישר.
3
הטעות של ליבט
אחד החוקרים שקידמו את התפיסה הגורסת כי אין לאדם בחירה חופשית כלל היה בנג'מין ליבט, נוירופסיכולוג אמריקאי. הוא ביצע ניסויים שבהם חיבר את מוח הנבדק לאלקטרודות וביקש ממנו ללחוץ על כפתור מסוים כשיחפוץ בכך. ליבט הראה כי הפעילות המוחית מתרחשת כחצי שניה לפני שהאדם לחץ על הכפתור, ובניסויים דומים שנערכו לאחר מספר שנים התברר כי במקרים מסוימים ישנו פער של 7 שניות בין הפעילות המוחית ועד לרגע שבו האדם סוף סוף לחץ על הכפתור. החוקרים טענו כי זוהי הוכחה לכך שאין בחירה חופשית – המוח מחליט הרבה לפני שהאדם עושה זאת באופן מודע ומתוך הכרה צלולה. אולם פרופ, פיטר אולריך צי, חוקר מוח מהמובילים בעולם, טוען כי אין בניסוי זה, בו הבחירה מסתכמת בין אם ללחוץ על כפתור או לא, לא מובאת שום הוכחה בנושא הבחירה החופשית: "זו החלטה בין שתי אופציות שאין לה שום משמעות, ולכן אי אפשר לומר שהיא התקבלה באופן מודע. בעיניי, מחקרים כאלה מנסים לפשט נושא מורכב לסיטואציה נטולת הרכיב הכי משמעותי ברצון חופשי – התעמקות ותשומת לב. בהחלטות שמערבות התעמקות, התהליך במוח שונה מזה שבניסויים של ליבט… הם הסירו את הרכיב הכי חשוב של רצון חופשי, ואמרו שלאנשים אין רצון חופשי. זו טעות".
