עם ישראל נקרא מאז ומעולם "עם הספר", על שמו של ספר התורה (והתנ"ך בכלל) שניתן לנו ואיגד את העם סביבו במשך אלפי שנים. התורה – חמישה חומשי תורה – נכתבה על ידי משה רבנו על פי דבר ה' אליו ברוח הנבואה, והיא איננה ספר אנושי רגיל.
ישנם כאלה שטוענים שמי שכתב את התורה היה אדם מתוחכם שהצליח לשטות בעם שלם (לפירוט ראו בשאלה: מי כתב את התורה?), אך כשבודקים את הטענה לעומק מתגלה כי אין לה כל שחר ובסיס. במקום זאת, התורה מלאה בראיות ברורות וחדות לכך שהיא לא הייתה יכולה להימסר על ידי בן אנוש. ישנם כמה מנגנוני הוכחה לכך, ומפאת אורך הדברים נציין את חלקם בלבד במסגרת מאמר זה.
רוצה להשתיל ספר המתיימר להיות אלוהי? אלה הפסוקים שלא היית כותב
דתות רבות מבוססות על התגלות אלוהית או רוחנית כזו או אחרת. כך למשל בנצרות, באסלאם ואפילו בדתות המזרח כגון בודהיזם, הינדואיזם וכו'. אולם בכל המקרים הללו, ההתגלות הייתה לאדם אחד – הנביא או מייסד הדת – אשר סיפר עליה מאוחר יותר לאחרים. היו כאלה שהאמינו והיו כאלה שלא, אולם מקרב אלה שהאמינו התלכדה סביבו קבוצה שקיבלה אותו כמורה רוחני. כך נוסדו הדתות והאמונות בעולם על ידי יחידים כגון ישו, מוחמד, בודהא ועוד.
התורה יוצאת דופן בעניין זה באופן קיצוני. היא מתארת בכמה מקומות את האירוע הגדול ביותר שהתרחש לעיני עם ישראל – מעמד הר סיני. באירוע זה עמדו כל בני ישראל שיצאו ממצרים, כשלושה מיליון איש, שנכחו בהתגלות אלוהית יוצאת דופן. התורה חוזרת על כך פעמים רבות, ומדגישה שכל בני העם ראו את האירוע. בתורה עצמה כתובים פסוקים שפונים באופן ישיר לאותו דור מקבל התורה, אשר נכח במעמד הר סיני, ומציינים את נוכחותם של בני ישראל באותו מעמד התגלות אלוהית.
כעת נניח שמישהו היה רוצה 'להשתיל' סיפור עממי שמעולם לא התרחש אי-שם במהלך ההיסטוריה. מה יהיה הגיוני יותר: שהוא יספר על התגלות פרטית שחווה (כמו שעשו מייסדי הדתות האחרות), או על אירוע קולקטיבי שלא התרחש במציאות, ומציין את נוכחותם האישית של מקבלי הספר? ברור שסיפור מהסוג השני יגרום לחוסר אמינות מוחלט ולדחיית הספר בעת ניסיון העברתו. אף אדם לא יאמין לספר שבו נאמר שהוא עצמו חווה התגלות אלוהית, כשבמציאות הדבר לא היה ולא נברא, ובמיוחד כשהספר כולל בתוכו כמה וכמה ציווים וחוקים מחייבים למקבלי הספר. אם מישהו היה מעוניין להשתיל ספר תורה הוא ודאי לא היה מציין בו פסוקים בהם רשום שמקבל הספר עצמו חווה אירועים וראה מראות שהוא עצמו לא ראה.
זו הסיבה, אגב, לכך שמבין כל הדתות הקיימות בעולם, אין ולו אחת שטוענת להתגלות אלוהית המונית – משום שמעמד כזה לא ניתן לזייף. כל הדתות נוסדו על ידי אדם שטען שהייתה לו התגלות נבואית אישית, והוא מציע בעקבותיה דרך חיים חדשה. לעומת זאת, היהדות היא הדת היחידה שמתבססת על התגלות המונית, שהתרחשה לעיני 3 מיליון איש. התורה היא היחידה שנטענת להיכתב בזמן המאורעות האמורים בה. היא מצטטת אמירות ישירות של הבורא ומשה רבנו, כמו גם אמירות ישירות כלפי העם. תורת ישראל היא למעשה התורה היחידה בעולם שמתארת אירועים נסיים בקנה מידה לאומי הכתובים בסמוך לעת התרחשותם (בגוף שני בלשון הווה), מה שלא מאפשר את זיופה.
והנה כמה ציטוטים מתוך התורה, שמציינים את נוכחותם של מקבלי התורה במעמד הר סיני:
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כט, ט-יא).
"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ, יח).
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ" (דברים כט, א).
"לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ג-ד).
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, לה-לו).
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, ט-י).
"כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כב).
"הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי" (דברים ה, כ).
פסוקים אלה מהווים הוכחה ברורה לכך שמי שקיבל את התורה אכן נכח במעמד מיוחד שכזה, ולכן התורה אינה חוששת לחזור על כך כל כך הרבה פעמים.
עם זאת, יכולים לטעון אלה שמסתפקים באמיתותו של מעמד הר סיני, שמא אולי אותו 'משתיל' טען בפני השומעים שהעובדה שהם עצמם אינם מכירים אירוע כזה איננה ראייה לכך שהוא לא התרחש. הוא יטען כי אבות אבותיהם נכחו באירוע ובמהלך השנים הוא השתכח, וכן שהתורה והאמונה בה נאבדה במהלך הדורות. הוא יציג עצמו כצדיק בודד ששימר את המסורת, וכעת הוא נמצא בשליחות להחזיר אנשים לדרך הישנה שנשתכחה…
את הטענה הזו ניתן לשלול בקלות על ידי קיומו של פסוק מפורש בתוך ספר התורה שנותן הבטחה שהספר לעולם לא ישתכח: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה [התורה] הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעו" (דברים לא, כא). אם התורה נשתכחה במהלך הדורות, סימן שההבטחה הכתובה בה לא התקיימה, וממילא ניתן להסיק כי ספר זה אינו אלוהי. טעות אחת בלבד שוללת כל טענה לאלוהיות הספר.
כלומר, עצם העובדה שכתובים בתוך התורה פסוקים מפורשים שמציינים את נוכחותם האישית של מקבלי ספר התורה, וכן את הבטחת האלוהים שהתורה לעולם לא תשכח, מונעת טענה של 'שתילת' הספר על ידי בן אנוש.
לפני 3,000 שנה בן אנוש יכול היה להכיר את כל החיות?
אחת הדוגמאות, מבין רבות, לאמיתות התורה, נמצאת בדיני הכשרות. התורה אומרת כי קיימים שני סימני טהרה בחיה הכשרה:
א. הפרסת פרסה – כלומר, פרסות רגליה הן שסועות ואינן מקשה אחת.
ב. העלאת גרה – כלומר, עיכול המזון במעיים מספר פעמים.
התורה מגלה לנו כי בכל חיה שקיימת בעולמנו, מלבד ארבעה בעלי חיים אותם היא מציינת, בהכרח יימצאו שני סימני הטהרה יחדיו, או שלא יימצא אף אחד משני סימני הטהרה. כלומר, סימני הכשרות תלויים זה בזה – קיומו של סימן טהרה אחד מצביע בהכרח על קיומו של סימן טהרה שני, והיעדרו של סימן טהרה אחד מצביע בהכרח על היעדרו של סימן טהרה שני.
בדיני הכשרות מצווה בורא עולם את העם היהודי לאכול רק מחיות שיש להם שני סימני הכשרות: מפריסי פרסה ומעלי גרה, ואז מזהיר כי קיימים רק ארבעה בעלי חיים יוצאי דופן, שיש להם סימן כשרות אחד בלבד, ושלא נטעה בהם ונחשוב שגם הם כשרים.
התורה מתחייבת ומצהירה כי בכל העולם כולו קיימים רק ארבעה סוגי חיות יוצאי דופן בהם קיים סימן טהרה אחד בלבד, אותם היא מפרטת: הגמל, השפן והארנבת בלבד הינם מעלי גרה ואינם מפריסים פרסה, והחזיר בלבד הינו מפריס פרסה ואינו מעלה גרה.
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא י"א, ג'-ז').
כלומר, התורה מכירה את כל החיות והבהמות הקיימים בעולם וקובעת "בכל בעלי החיים שקיימים, העלאת גירה והפרסת פרסה יהיו תלויים זה בזה. בהתקיים האחד – השני וודאי יתקיים, ואם לא קיים האחד – ודאי לא יתקיים השני. זאת מלבד ארבעה בעלי חיים שבהם יש סימן אחד בלבד, והם: גמל, שפן, ארנבת וחזיר".
מאז ועד היום, במהלך כל ההיסטוריה ולאורך כל המחקרים של עולם המדע והטבע, לא נמצא אף בעל חיים שסתר את הכללים הנ"ל. מעולם לא נמצא בעל חיים שקיים בו סימן טהרה אחד בלבד, חוץ מאותם ארבעה בעלי חיים שאותם ציינה התורה. מיותר לציין כי אין בן אנוש המסוגל להתחייב לדורי דורות בעובדה שדורשת ממנו להכיר את כל סוגי בעלי החיים שקיימים ברחבי הגלובוס.
בנוסף, התורה שבעל-פה, שגם היא נמסרה במעמד הר סיני, מציינת כלל שנוגע לדיני כשרות בדגים: כל דג שיש לו קשקשים – יש לו בהכרח סנפיר, אך לא כל דג שיש לו סנפיר בהכרח יהיו לו גם קשקשים. והנה לשון המשנה: "כל שיש לו קשׂקשׂת – יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר – ואין לו קשׂקשׂת" (מסכת נידה פרק ו', משנה ט'). גם כאן, עד היום התגלו 34,000 זני דגים, והכלל עדיין נכון – לא נמצא ולו דג אחד שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר.
וכי מנין יכול היה בן אנוש לדעת אלו דגים נמצאים באוקיינוס ההודי? אלו בעלי חיים קיימים בערבות מדבר אפריקה? היש בן אנוש שיכול לדעת מידע שכזה? בזמנים אלו לא עמדו לרשות האנושות אמצעי מחקר מתוחכמים, לא הייתה אפשרות לדעת ידיעות מפורטות אודות סוגי החי השונים ותכונותיהם האופייניות, וכל שכן ביבשות שאיש בזמנו לא ידע אף על קיומן. גם לא ניתן היה לבדוק את סנפירי כל הדגים במעמקי האוקיינוס. לאף בן אנוש לא הייתה אפשרות לדעת זאת, אם לא שהתורה נמסרה מדעת עליון.
ואף יותר מכך, מדוע בן אדם שמעוניין לכתוב ספר ולהציגו כאלוהי, יכתוב בספר איזשהו פרט שיש בו סיכון מסוים שיתבדה ויתגלה כשקר? הרי אם במהלך שנות ההיסטוריה יתגלה בעל חיים שנוגד את הכללים שצוינו – יהיה ברור לכל שהספר מכיל טעות, ואם קיימת בספר המוצג כאלוהי ולו טעות אחת(!) בלבד, ודאי שאין הוא אלוהי.
לא קיים בן אנוש שיכול לדעת ידיעות מעין אלו, אלא רק זה שברא את העולם ובידו השליטה המלאה בטבע. ועל כן, לא נותר אלא לקבוע כי קיימת רק אפשרות הגיונית אחת לגבי זיהוי מקורו של ידע זה: תורה מן השמים.
נבואות מפתיעות ומדויקות שמתגשמות
מנגנון הוכחה נוסף לכך שהתורה מן השמיים היא הנבואות הרבות שנמצאות בה, שכולן התגשמו מאות ואלפי שנים אחרי שנכתבו. נבואות אלה אינן דומות לשום נבואה אחרת שמצאנו בעמים אחרים. הנבואות בתנ"ך הן קונקרטיות וחד-משמעיות, ומתארות מציאות שאיננה ניתנת לפירושים. השוו לדוגמה את ה'נבואות' של מישל (מיכאל) נוסטרדמוס (1566-1503), הרופא המפורסם (ממוצא יהודי אגב), שכתב ספר ובו קטעים חידתיים על אירועים שצפויים להתרחש מדי שנה.
כך למשל כתב על שנת 2019: "בעיר האלוהים יהיה רעם גדול. שני אחים שנקרעו בידי כאוס. המנהיג הגדול ייכנע. המלחמה הגדולה השלישית תתחיל כאשר העיר הגדולה תבער". אמירות כאלה אפשר לפרש בצורות רבות – איזו מלחמה גדולה תתקיים? מיהו המנהיג הגדול שייכנע ומיהם האחים? מה פירוש 'רעם גדול' – האם זה רעם ממש, או סמל לדבר אחר כמו צונאמי גדול או מטוס קרב חדש? גם כלל לא ברור היכן יתרחשו האירועים הללו – איפה נמצאת אותה 'עיר גדולה'? למעשה אפשר 'להלביש' כמעט כל אירוע על נבואה דו-משמעית שכזו. בנוסף, קל לומר שתפרוץ מלחמה גדולה או מגפה מכיוון שאלה דברים שכיחים יחסית שחוזרים על עצמם בתדירות די גבוהה.
לעומת זאת, הנבואות בתנ"ך הן בלתי צפויות, כתובות בצורה קונקרטית ומפורשת, לא ניתן לפרשן בצורה דו-משמעית ואין להם תקדים היסטורי בשום מקום בעולם. נזכיר כאן רק שתי דוגמאות מיני רבות:
א) קיומו הנצחי של עם ישראל
בתקופה העתיקה היה מקובל שאימפריה שכבשה שטח הגלתה את העם שישב בו למקום אחר, כדי להקל על שליטתה. עם שגלה איבד את זהותו, התערבב בין העמים שבתוכם חי ונטמע בהם. גם עם ישראל נאלץ לגלות מארצו פעמיים, אולם בזמן שעמים אחרים בנסיבות דומות נטמעו והתערבבו בין העמים האחרים או אבדו לאורך שנות ההיסטוריה בנסיבות של כיבושים וטבח עמים – נשאר העם היהודי חי וקיים.
זאת בהתאם להבטחה נבואית שנקבעה בתורה: הברית בין אלוהים לעם ישראל לא תופר לעולם, והעם היהודי לעולם לא יכחד מן העולם. "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם – לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד).
ב) אף אויב או פורץ לא יפגע בעם ישראל בעת עלייתו לבית המקדש
התורה כוללת מצוות המלוות בהבטחות שאף מנהיג, שאפתן ככל שיהיה, לא היה מוכן להתחייב עליהן. לדוגמה, אחת המצוות החשובות בלוח השנה היהודי היא עלייה לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה: בפסח, שבועות וסוכות. אירוע מחזורי שבו כל הגברים עוזבים את בתיהם לתקופה של כמה ימים ועולים לירושלים, הוא הזדמנות פז לאויבים ופורצים. אלא שהתורה הבטיחה מפורשות כי בזמן העלייה לרגל, אף אומה לא תאיים על עם ישראל ולא תפלוש לארץ: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל… וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות לד, כג-כד). חכמים מסבירים שלא רק אויבים לא פלשו, אלא גם גנבים ופורצים לא גנבו את רכושם של בני ישראל בימים אלה.
האם יעלה על הדעת שאדם בשר ודם יעז להבטיח הבטחה כזו, שעלולה להיות מופרכת עם הפריצה הראשונה לאחד מבתיהם של העולים לרגל, או עם הפלישה הראשונה של צבאות האויב לארץ-ישראל? רק זה ששולט ומנהל את העולם בכוחו להבטיח הבטחה מעין זו, שנבחנת שנה אחר שנה במשך מאות שנים בהן עמד בית המקדש בירושלים.