בספר בראשית, בתיאור של בריאת העולם, נאמר בסיום כל אחד מימי הבריאה "וירא אלוהים… כי טוב". המילה 'טוב' חוזרת על עצמה אחת עשרה פעמים בקטע קצר מאוד, ורק בפעם השתיים עשרה, כשהיא נאמרת לגבי האדם, היא מופיעה בתוספת שלילה – "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח).

הבריאה כולה טובה, ורק דבר אחד לא טוב – הבדידות. בריאת האדם לבדו הייתה חסרה בשלמותה, ועל כן ה' ברא את האישה: "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם). מה הביאה האישה שלא היה קודם לכן? מה היה חסר בעולם טרם בריאתה של האישה? האישה מביאה איתה משהו שעד כה לא היה בעולם – קשר בין אישי. כל מהותה של האישה בסיפור הבריאה היא להביא לעולם את הפלא שנקרא "מערכת יחסים".

בעוד שהחשיבה הגברית מתאפיינת ברדיפה אחרי מטרות בעולם החוץ – הצלחה, קריירה, ניצחון במאבקים, הישגים, הערכה חברתית וכדומה – מהותה של האישה היא הפנימיות ויצירת קשר בין אישי חזק.

"בלעדיך אני חצי בן-אדם"

בעולם שבו מעריכים רק הישגים גשמיים ומדידים, קל להתפעל מהישגיה של הגבריות. בעלי התכונה הזו הם אלה שהקריירה שלה מתקדמת יפה, שמגלים יעדים וכובשים ארצות, שמממשים את עצמם. ולכן כאשר התנאים החברתיים השתנו והתאפשר לאישה לבחור מחדש את מקומה, הרבה מן נשים שהרגישו כבולות בחרו במסלול חיים של השגת יעדים גבריים, שכן זה מה שנחשב בעל ערך בעולם שלנו.

אך אלוהים ברא את הנשיות כדי שלעולם תהיה גם נקודת מבט אחרת. בלשון הקבלה מכונה הגבר 'פלגא דגופא', חצי גוף. האישה והנשיות הן החצי השני המשלים – אותו "עזר כנגדו".
מטרת הבריאה היא להביא את האדם השלם, המורכב מזכר ונקבה, לתיקון מושלם. הגבר עושה את זה במסלול של פעולות חיצוניות שמטרתן להשפיע על הפנים. לעומת זאת, האישה מגיעה לשלמות שלה על ידי עשיית מה שכבר קיים בטבעה – יצירת בית, קשרים, חום ואהבה.
כשהיא מביאה את הרוך והמתיקות שלה לעולם, היא למעשה בונה מנוע בלתי ניתן להחלפה לכל העולם כולו. היא החמצן הרוחני שמניע את האנושות כולה. אלוהים אומר לאישה: "אני מפקיד בידייך את נשמותיהם של בן זוגך וילדייך. אישה בונה – אישה הורסת. הכול תלוי בך!".
האישה קיבלה את הכלים והכוחות למשוך בחוטים ולנהל בצורה עקיפה את הישגי העולם כשהיא עושה זאת בצורה מוסוות.

במדרש מובאת אפיזודה בעלת מסר על עוצמת השפעתה של אישה על בעלה: זוג נשוי, צדיק וצדיקה, לא זכו שנים רבות להביא ילדים. הם הגיעו יחדיו להחלטה כי מוטב יהיה לפרק את החבילה, כך שכל אחד יינשא לאחר ואולי כך יזכו הם לילדים. אותו צדיק נשא אישה שנייה שהייתה רשעית, ואותו צדיקה נישאה לאדם שהיה רשע.
הצדיק שנשא לאישה שנייה רשעית – הפך בעצמו לרשע, ואותו צדיקה שנישאה לרשע – הפכוהו לצדיק. מסכמים חכמי ישראל "הכול תלוי באישה" (בראשית רבה, יז).

היהדות רואה את האדם כשלם המורכב משני חלקים – זכר ונקבה, ואין אחד מהם עולה בחשיבותו על השני. כל אחד מהצדדים ניחן בתכונות שונות ומסתכל בצורה מיוחדת ושונה על המציאות. תכונתה הבולטת של הגבריות היא אקטיביות והישגיות, ולא בכדי עולמנו התבסס עד היום על הישגי הגברים ומובל על ידו. יחד עם זאת, החלק השני של המשוואה הינו החלק הנשי שמשחק תפקיד קריטי בהנעת הגלגלים מאחורי הקלעים. הנשיות מתבטאת ביחסי אנוש, תקשורת ורגישות לזולת. שני הצדדים הללו משלימים זה את זה, האחד לא יכול בלי השני.

שלא עשני אישה?

במובן מסוים, השקפה זו מתבטאת בהבדל שבין הברכות שמברכים גברים ונשים בבוקר. הגבר מברך "שלא עשני אישה" (תפילת שחרית), ואילו האישה מברכת "שעשני כרצונו". בגלל ההבדל הזה נוהגים לפעמים להאשים את הגברים על כך שהם שוביניסטים ומתנשאים על הנשים, בעוד שהנשים מסתפקות כביכול בברכה מדרג ב', ברירת מחדל פוגענית ומעליבה.

אולם האמת הפוכה לגמרי – האישה מייצגת סוג אישיות שכבר שלמה עם עצמה כפי שהיא.  במושגים מתחום הנפש, הגבר עסוק ב-Doing (עשייה); האישה הרבה יותר קרובה ל-Being (להיות).
על פי היהדות, אלוהים ברא את האישה כשהיא רוחנית יותר מהגבר, וקרובה יותר לאידיאל ולשלמות. האישה במהותה קרובה יותר לרצון של אלוהים מאשר האיש, ולכן היא מברכת 'שעשני כרצונו', כרצונו של ה'. דווקא הברכה שנחשבת כ"סוג ב'" היא הפירגון הכי גדול לאישה.

אז למה הגבר מברך 'שלא עשני אישה'? פשוט מאוד. הגבר נצטווה בהרבה מאוד מצוות שהאישה לא מצווה בהן, כמו תפילין, סוכה, ציצית ועוד. כשהוא מברך את הברכה הזו, הוא למעשה מודה לה' על הזכות שניתנה לו לקיים מצוות. 

המצוות הן למעשה מעין חומה רוחנית ששומרת על הגבר בתוך המסגרת של הקדושה. האישה לא צריכה את המצוות בהן הגבר מצווה כי היא רוחנית יותר מטבעה ולא נזקקת להן.

הפמיניזם כשוביניזם

בימינו, הנשים מנסות להתחפש לגבר ולהוכיח כמה שהן שוות ולא פחותות, כשהן מנערות מעליהן את הטבע הנשי. כשאישה מדכאת את הנשיות, שמתבטאת בעדינות, ביתיות, רכות ורגישות ומבליטה צדדים המיוחסים לפן יותר גברי, היא למעשה מנסה להשתמש בכלים שונים שלא מותאמים לה בחושבה כי 'זה שווה יותר'. "גם אנחנו יכולות להיות טייסות", "גם אני יכולה להיות נשיא ארה"ב", הן מצהירות.
נכון – אין ספק שהיא יכולה. אבל מי אמר שלהיות טייס זה יותר חשוב מלהיות המנוע של המטוס?
תנועת הפמיניזם היא זו שלמעשה החדירה לתודעת הציבור את הרעיון כי תפקיד האישה הוא נחות ומותיר את הנשים כמדוכאות ומסכנות, שלא קיבלו צ'אנס לממש את עצמן. הפמיניזם הצליח לגרום לאנושות להאמין שלטפל בתינוק שלנו זה 'פחות' מאשר להיות עו"ד מוצלחת שהביאה ניצחון ללקוח שלה בבית המשפט. הלקוח הרוויח 50,000 ש"ח, והתינוק ראה את אימו חצי שעה בערב. האם יש הגיון בקביעה הזו? למה לא לשנות את התפיסה אליה התרגלנו, ומי קבע שהיא הנכונה?

שני מלכים בשני כתרים

כל מערכת מוצלחת בנויה מחלקים השונים במהותם ובעלי תפקיד ואחראיות המוגדרים להם. הצבא מורכב מחיילות שונות: אוויר, ים ויבשה; חברת היי-טק מורכבת ממנהלים, מהנדסים, עובדי משאבי אנוש וכו'; ממשלה מורכבת משרים שונים כשלכל שר יש את התיק שלו;
ללא הפרדה וייעוד מוגדרים לכל חלק וחלק, המערכת הייתה הופכת לאנדרלמוסיה אחת גדולה ובלתי מתפקדת. חלוקת התפקידים היא זו שמביאה לידי כך שהמערכת תתנהל בצורה בריאה ונכונה. כמובן שחלוקת התפקידים נעשית בהתאם להכשרה, רקע ואופי האנשים.
תא משפחתי הינו מערכת גם כן, ועל מנת שהיא תתנהל כראוי נדרש שגם בה תהיה חלוקת תפקידים ברורה.
האיש מטבעו בעל נטייה וחיבור לעולם החוץ, בעוד האישה בטבעה בעלת כישרון וחיבור לעולם הרגש, להבנת נפש הילד, ולבית עצמו. חלוקת תפקידים בין האיש לאישה ע"פ תכונות נפשם הוא אחד התנאים ליצירת בית פורח ומתפקד.  

אף אחד מהתפקידים אינו נעלה או פחות מחברו, אלא לכל אחד מקומו שלו. שני החלקים נצרכים וחיוניים המשלימים זה את זה.
נשיות בריאה ומתוקנת מושגת כאשר לקול הנשי יש מקום לצד הקול הגברי, ושניהם חיים יחד בהרמוניה שמעצימה ומגדילה זה את זה.

היטיב לסכם את הדברים בתמצית הרב אליהו כי טוב בספרו "איש וביתו":

"חכמי ישראל אינם מרבים דברים על שוויון זכויות האישה ועל החזרת כבודה, שכן ישראל שהם חיים על פי חוקי ה׳ ותורתו מעולם לא שללו מן האישה את זכויותיה ולעולם גם לא יוכלו ולא ירצו להוסיף על זכויותיה תוספת כלשהי. האיש והאישה – שני מלכים המשמשים בשני כתרים, ומלכותם בשני עולמות משלהם. שני מינים בתוך המין האנושי. שני תפקידים לשניהם ושני סוגי זכויות. שתי מעלות נפרדות ונכבדות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" 

תעתועי ראייה

התנ"ך, הגמרא ושאר כתבי הקודש היהודיים מלאה בציטוטים המבטאים יוקר וכבוד גדול לאישה. ביניהם ישנם פסוקים ואמרות שללא הבנה עמוקה בהם עלולים בקלות לצאת מהקשרם ולהתפרש בצורה הופכית לכוונתם האמיתית.
לדוגמא, שלמה המלך, החכם באדם, אומר בפס' אחד: "מצא אשה מצא טוב" (משלי, יח, כב), ובפס' אחר הוא אומר "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת, ז, כו).
הפסוק השני יכול היה להיאמר בלשון הזו: 'האישה מרה ממוות', אך שלמה המלך נוקט דווקא במילים "מוצא אני מר ממוות את האישה" על מנת להעביר מסר חשוב בנושא שלום הבית.
ההבדל בין הזוגיות המתוארת בשני הפסוקים נובע מנקודת שוני אחת: מה אתה מחפש בזוגיות – הענקה לאחר או את העונג הפרטי שלך? את האישה שמולך או את עצמך?
אם אתה מוצא שזוגיות זה ה'אישה', כפי שמתואר בפס' הראשון, כלומר נתינה והענקה לאחר – תזכה לזוגיות פורחת, וכמובן שהאישה תהיה הראשונה שתרצה לתת את כל כולה בחזרה.
אך אם אתה מוצא שזוגיות זה ה'אני', כפי שמתואר בפס' השני, כלומר קבלת טובות הנאה עבור עצמך – הזוגיות תהיה מרה.

המילה 'אני' המצוינת בפס' השני באה ללמד אותנו כי בזוגיות המתבססת על אנוכיות ואגו, המיוצגים ע"י המילה 'אני', בני הזוג ינחלו סבל רב ומרירות. שלמה המלך בא ללמד אותנו כי תנאי הכרחי לזוגיות המלאה בהרמוניה ובשלום היא ענווה והתחשבות באחר. 

מקום אחר העלול להתפרש שלילית אומר: "אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (מסכת שבת, דף קנב).
במבט ראשוני הפס' מתפרש בצורה איומה, אך כשלומדים את כוונת חז"ל הכול נראה אחרת.
מה הדבר הכי כואב לאישה במערכת זוגית? בגידה. אין כואב מזה.
ישנה בדיחה מוכרת על אישה שבאה בבוקר לחברתה בוכייה ומספרת לה בהיסטריה: "בעלי לא חזר הביתה מאתמול בלילה. אני חושבת שיש לו מישהי אחרת!". החברה ניסתה לעודד אותה ואמרה: "תהיי אופטימית! אולי משאית דרסה אותו…".
השלום והחיבור בין איש לאשתו חשובים עד מאוד בעולם היהדות, וכדי לשמר את מערכת הנישואים חכמינו אומרים לגבר הנתקל בפיתוי זר כיצד להסתכל על אותה אישה על מנת שיחוש דחייה וירחק ממנה. מטרת חכמינו באומרם משפט זה הוא להגן על האישה ולשמור על התא המשפחתי.
במקום אחר בכתבי הקודש היהודיים נאמר לגבר כיצד עליו להסתכל על כל הנשים בעולם שאינן אשתו – כמו קופות…
והנה לשון הזוהר לגבר ביחסו לאשתו בתרגום: "זו היא שלא יימצא כמותה. זו היא היוקר של הבית. כל הנשים בפניה כקוף בפני בני אדם" (זוהר, חלק א, מט, ב).

אזכור אחר הנתפס בטעות כזלזול באישה הוא היותה פסולה לעדות. ישנם הלוקחים עובדה זו ומציגים זאת כראייה לזלזול בנשים, כשלמעשה הדבר הפוך לחלוטין.
התורה שומרת על כבודה ויוקרה של האישה, ולכן מונעת ממנה להגיע למקום בו מתקוטטים אנשי דין ומחלוקת. הראייה לכך שהתורה שומרת על כבודם של אלה שמעמדם רם כתובה בספר ההלכה היסודי "שולחן ערוך" המביא כי רב הגדול בחוכמתו שאין זה מכבודו ללכת לבית הדין – לא ילך. (שולחן ערוך, חושן משפט סימן כח סעיף ה)