השלטון הקומוניסטי בברית המועצות פעל במרץ לדכא כל סממן של יהדות. אסור היה לשמור על אורח חיים יהודי, לקיים מצוות ואפילו לבקר בבית הכנסת. מי שנחשד בכך נידון למאסר ארוך, ממנו רבים לא שבו. במהלך שנות ה-1970 ביקר הרב שלמה ריסקין את יהודי ברית המועצות. בין היתר הגיע גם לעיר ריגה בלטביה, וביקר בשבת בבית הכנסת. וכך סיפר:

"במהלך התפילה נעמד לצדי הגבאי, יהודי נמוך קומה ובעל זקן לבן קלוש,  כביכול כדי לתקן את עמידתו של ספר התורה. הוא לחש לי ביידיש "אנחנו צמאים לתורה. אחרי התפילה אנחנו עורכים קידוש למטה, אנחנו רוצים לשמוע את התורה שלך. רד איתנו אחרי התפילה – אבל בלי ה'חברים' שלך". הוא התכוון לארבעה סוכני קג"ב שעקבו אחריו במהלך כל התפילה.

הייתי עצבני למדי, אך ההזמנה שימחה אותי. לא ידעתי איך אוכל לגרום ל"חברים" שלי לא לרדת איתי למרתף, אך בשתיים עשרה בצהריים בדיוק כשהתפילה נגמרה, הארבעה נעלמו. כנראה שהיתה זו שעת ארוחת הצהריים שלהם, או אולי משימתם תוחמה לשעת התפילה בלבד. 

ירדתי לקידוש באולם המרתף, בחושך מצרים גיששתי את דרכי אל החדר. סביב שולחן ישבו כחמישה עשר איש, שאת רובם זכרתי מהתפילות. על השולחן עמדו בקבוקים שהכילו נוזל שקוף וצלחת עם פרוסות עוגת דבש. לידו נשמר כיסא כבוד בשבילי. הגבאי חזר ופנה אליי "אנחנו צמאים לתורה". הוא מזג לי מלוא הכוס מהנוזל הצלול ולחש באוזני שזוהי וודקה. 

זו היתה הפעם הראשונה שקידשתי על משקה שאיננו יין (רק בקידוש הבוקר ניתן לקדש על משקה אלכוהולי שאינו יין), והפעם הראשונה שטעמתי וודקה. קידשתי, אמרתי דבר תורה, והם שרו ניגון ורקדו. הם מזגו לי עוד כוס וודקה, אני אמרתי עוד דבר תורה – וניגון, וריקוד, ושוב וודקה, ועוד דבר תורה, וניגון, וריקוד… תשע פעמים! בפעם התשיעית קרו שני דברים: 

הדבר הראשון – נגמרו דברי התורה ברפרטואר שלי לפרשת "ויצא". אמרתי כל מה שהיה לי לומר על הפרשה הזו. והדבר השני שאירע הוא שהעולם התהפך לי. עד לאותו רגע הכול נראה לי שחור כמו תשעה באב, ולפתע, הכול נעשה ורוד כמו בפורים. הרגשתי קל מאוד. הרגשתי טוב מאוד. פניתי אל מי ששימש בתפילה בעל קורא. אמרתי לו "בבקשה ממך, תגיד אתה את דבר התורה הפעם. אני רוצה לשמוע משהו שאוכל להביא איתי הביתה". דבר התורה שלו שינה את חיי. 

הוא התחיל בפסוק מפרשת השבוע: "לא תעשק שכיר… ביומו תתן שכרו" (דברים כד, יד-טו). התורה מצווה על המעסיק לתת את שכרו של הפועל בתום יום העבודה. אבל, הוא אמר, "משהו בדין הזה נראה תמוה. בגמרא מסופר על מקרה עגום. התנא רבי אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, התפקר והחל לחלל שבת ולאכול טרפות. איך קורה דבר כזה? הגמרא אומרת שלכפירה שלו גרמו שני דברים. תחילה, הוא היה עד לאסון אישי: הוא ראה אב שמבקש מבנו לטפס על עץ ולהביא לו גוזלי יונה. הילד טיפס על העץ ושילח קודם את היונה – ובכך קיים את שתי המצוות שהתורה מבטיחה אריכות ימים למי שיקיים אותן, כיבוד אב ואם ושילוח הקן. אלא שהילד נפל מהעץ ומת לעיני אביו. אלישע קרא 'לית דין ולית דיין' וכפר בעיקר. 

"אחר כך היה אלישע עד לאסון לאומי: בימי גזירות הדריאנוס, הרומאים כלאו את רבי חוצפית המתורגמן, שהיה בעל קול רם וערב, וששיעוריו משכו אליהם קהל רב של מאזינים קשובים. הרומאים כרתו את לשונו, קשרו אותה לזנבו של חזיר, ושלחו את החזיר לגרור אותה אחריו ברחובות ערי יהודה. על כך אמר אלישע בן אבויה, 'פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? – לית דין ולית דיין'. הלך ונעשה כופר. 

"רבי יעקב, נכדו של אלישע, אמר לימים שאילו ידע סבו ששכר המצוות לא ניתן בעולם הזה אלא רק בעולם הבא, לא היה חוטא. גם 'אריכות ימים' פירושה חיי נצח בעולם הבא, בעולם הנשמות שהאדם מגיע אליו אחרי פטירתו".
"אבל," המשיך בעל הקורא בדרשתו, "איך יכול להיות דבר כזה? איך יכול הקדוש ברוך הוא לצוות אותנו לשלם לפועל את שכרו בסוף היום, ואילו הוא עצמו איננו משלם לנו על המצוות מיד לאחר שאנו מקיימים אותן, אלא נותן לנו לחכות לשכרנו עד לאחר מיתתנו? 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'?". 

אחרי כל מה שראיתי וחוויתי בברית המועצות, יכולתי להבין היטב את גודל שאלתו. ראיתי את מסירותם העצומה והמתמדת של היהודים הללו למצוות, בתנאים כמעט בלתי אפשריים. היכן השכר שלהם? אפילו הקידוש הזה, עם הוודקה ודברי התורה, העמיד כל אחד ממשתתפיו בסכנת מוות. ליהודים שכבר פרשו לגמלאות הייתה אולי רשות להתפלל בבית הכנסת, אבל הקידוש היה בגדר עבירה פלילית. בכל דקה עלולה הייתה דלת המרתף להיפתח, אנשי קג"ב יכלו להיכנס וכל המשתתפים היו נעצרים – ואף גרוע מכך. משום כך ישבנו בחשיכה, משתדלים לחמוק מעין רואים. היכן שכרם של היהודים הללו? אבל בעל הקורא לא סיים בקושיה, אלא הסביר אותה: 

"הגמרא מבחינה בין פועל שכיר יום לבין קבלן. הפועל צריך לקבל את שכרו בסוף היום, ואילו הקבלן – רק לאחר שהוא משלים את המלאכה כולה. אנחנו איננו שכירי יום של הקדוש ברוך הוא; אנחנו קבלנים. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ייחודי על פי הכישורים שניתנו לנו ועל פי נסיבות הזמן והמקום. המשימה שלנו מתחילה כשאנו נולדים ונגמרת רק כשאנחנו מסתלקים מן העולם. רק אז אנו יכולים לדעת, ורק אז הקדוש ברוך הוא יכול לשפוט, אם מילאנו את תפקידנו הייחודי כראוי. משום כך אין שכר בעולם הזה".

הוא התבונן בפניהם של הנוכחים ואמר "הדבר הכי חשוב שאדם יכול לעשות בעולם הזה הוא לגלות את הייעוד שלו; לגלות מהי הדרך הטובה ביותר שיוכל לתקן בה את העולם, ולו במעט, בהתחשב בכישורים הייחודיים שלו ובזמן ובמקום שהוא חי בהם – ואז לפעול בדרך הזו בכל הכנות, המסירות והנדיבות שרק אפשר". 

דבר התורה הזה הוא שגרם לי להישבע בלבי לעלות ארצה, ולנסות לתרום ליהדות העולם כרב החי במדינת היהודים, מדינת ישראל. ועוד התחייבתי לעצמי באותו רגע שלאחר שאעלה ארצה, אקדש מדי שבת על וודקה. שבתי חזרה אל המלון נפעם מן החוויה במרתף. משהו ממנה אני משחזר מדי שבת, לאחר תפילת מוסף, כשאני משתדל לקדש על וודקה בכל מקום בעולם שאני נמצא בו".