המונח 'גלגולי נשמות' מאז ומעולם משך עמו ניחוח של מסתוריות וסימן שאלה אחד גדול. האם התופעה הזו אכן מתרחשת בעולמנו? מה המטרה של החזרת נשמה לחיים נוספים? והאם חייו הקודמים של האדם משפיעים על מהלכם של חייו הנוכחיים?
דיווחים רבים מרחבי העולם מתקבלים מהורים מודאגים הטוענים כי ילדם מתעקש שהוא היה פעם אישיות אחרת. הילד בדר"כ מגולל את פרטי חייו של דמות מהעבר שנפטרה כשאין לו שום דרך לדעת את כל המידע אותו הוא מספר, וכאשר נעשה בירור מתגלה כי כל העובדות אותן סיפר הילד אכן נכונות. תופעות מעין אלה ממחישות באופן גלוי את אמונת היהדות בקיומם של גלגולי הנשמות.
היהדות מסבירה כי ישנה מטרה חשובה המסתתרת מאחורי מהלך רוחני זה של החזרת נשמה לחיים נוספים. הנשמה במקורה שכנה בהיכל רוחני בעולמות עליוניים הנקרא 'היכל הנשמות' עד רגע המועד בו הוחלט שהיא תרד לעולם הזה לתוך גוף ותנהל חיים ארציים. לפני רדתה לעולמנו הזכירו לה כי תפקידה הינו לעשות את רצון בוראה – אלוהים, ולשם כך היא נוצרה. כאשר היא תזכה לסיים את תפקידה נאמנה היא תזכה לשכר בצורת עונג רוחני נצחי שלא קיים במושגנו, אך אם היא תשכח לשם מה היא נוצרה ותנהל חיים רחוקים מה', היא תצטרך לעבור מסלולי תיקון שונים בסוף ימייה. אחד ממסלולי התיקון הוא 'גלגול נשמות' שהוא למעשה מועד ב' עבור הנשמה. ב'מבחן החוזר' הנשמה תצטרך להתמודד עם אותן נקודות עליהן לא התגברה בחייה הקודמים, כך לדוגמא אדם שהייתה בו נטייה לכעס או לקמצנות ולא עבד על עצמו לשינוי פנימי של אותה תכונה שלילית, יוולד שוב עם אותה נטייה של כעס או קמצנות בכדי שיוכל לתקן את עצמו ולהפוך את עצמו לאדם טוב יותר.
הגאון מוילנא, מגדולי חכמי התורה בישראל, מסביר כיצד ניתן לדעת מהו "התיקון" שעלינו להתמקד בו בחיינו הנוכחיים. כל יהודי נדרש לקיים את מלוא מצוות התורה, אך לכל אחד קיימת נקודה מיוחדת שבו עליו להתמקד, בדומה לחייל בצבא שנדרש לקיים את כל חוקי וכללי המערכת הצבאית אך יש לו בנוסף תפקיד ספציפי המיועד לו. הגאון מוילנא מסביר כי בדר"כ הדבר במערכת המצוות שדווקא בו אנו חשים הכי הרבה קושי הוא בדר"כ הדבר שלא הצלחנו לתקן בגלגול הקודם ושבגינו הגענו לשליחות נוספת. ומנגד, מוסיף רבי אליהו הכהן, מקובל שחי לפני כ-300 שנה, בספרו 'שבט מוסר' כי אם חשים במשיכה חזקה כלפי מצווה מסוימת, גם זה יכול להוות סימן שזו המצווה שהאדם בא לתקן בגלגולו הנוכחי ועליו להתמקד בה באופן מיוחד.
תשובות לשאלות הקשות של הקשיים
לפני רדתה של הנשמה לעולמנו נקבעים עבורה מאפיינים שונים של אישיותה, מראה חיצוני, כישורים וחולשות, מרכיבי חייה ואירועי חייה בהתאם לאותו תיקון שיהא עליה לעבור. כלומר, הנשמה לא יורדת לתוך מסלול חיים עם "דף נקי", אלא לתוך מסלול מדויק ומכוון המותאם לה באופן אישי. לדוגמא, אדם שקיבל הון ועושר רב בחייו אך השתמש בכספו למטרות שליליות ויישלח לגלגול נוסף, ייתכן ויבקש לפני רדתו לזה העולם לא להיות בעל ממון על מנת שלא יתפתה ויכשל לעשייה של רע בכספו כפי שעשה בגלגולו הקודם. כמובן שאין האדם זוכר את מה שהיה טרם לידתו, ולעיתים הוא אף עלול לרטון ולזעוף על רוע מזלו כשלמעשה הוא עצמו ביקש זאת.
לעיתים אדם שואל את עצמו שאלות על מר גורלו, כגון: "למה נגזר עליי עוני כזה?" או "למה נגזר עליי שיגנבו ממני סכום כסף על לא עוול בכפי?" או "למה קיבלתי גוף לא נאה?" וכו', כאשר למעשה הוא עצמו חתם ואישר את כל תנאי חייו הנוכחיים לשם מסלול התיקון העצמי שלו.
שאלות נוספות מקבלות מענה כשהנושא של גלגול נשמות נכנס לתמונה, כמו ילדים שעוברים מחלות או אסונות, וכן תינוקות שנולדים עם מומים או נכויות. הרי ילד עד גיל מצוות (גיל 12 לבנות, וגיל 13 לבנים) פטור משמירת תורה ומצוות ואין הוא נענש בגין עבירות, ולכן נשאלת השאלה על מה ולמה ילדים שלא טעמו טעם חטא נאלצים לעבור ייסורים קשים? והרי בגמרא עצמה נכתב "אין ייסורים בלא עוון" (מסכת שבת, דף נה, עמ' א). כלומר, הגמרא מעידה שייסורים מגיעים לאדם אך ורק בגלל מעשים שליליים.
התשובה היא שאכן הילדים עצמם טהורים ונקיים מכל חטא ומעשה שלילי, וכל הייסורים שהם מקבלים הם בעקבות מעשים שליליים מגלגולים קודמים. תפקידם של אותם קשיים שהם עוברים הוא כמעין מירוק רוחני שנועד לזכך את הנשמה ולטהר אותה, כמו זיכוך יהלומים שנעשה בתהליך של מירוק וליטוש.
שאלה נוספת המקבלת מענה היא שאלת הטרגדיות הפוקדות פעוטות או ילדים שנקטפו בדמי חייהם. לעיתים נגזר על נשמה לרדת לעולם הזה לתקופה מועטה בלבד, ובכך היא מסיימת את תיקונה הרוחני, מכיוון שעצם הירידה לעולם הזה הוא תהליך לא קל לנשמה שמקומה הטבעי הוא בעולמות עליוניים ורוחניים. הירידה לתוך גוף וחיים בעולם גשמי הוא עצמו תהליך של מירוק עוונות, וכשנשלם זמן התיקון הנשמה חוזרת למקורה העליון וזוכה לגן עדן ועונג עילאי.
לשכוח זה בריא
במהלך טיפול ברגרסיה היפנוטית שבו מחזירים את האדם אחורה בזמן, הוא יכול לספר פרטים על חייו הקודמים ששמורים עמוק בתת-המודע שלו. במקרים רבים מתברר כי פחדים בלתי מוסברים מקורם בטראומות מגלגול קודם.
רבים מאיתנו יכולים לתהות בינם לבין עצמם מי הם היו בגלגולם הקודם, למי הם היו נשואים, באיזו מדינה הם התגוררו וכיצד היו נראים חייהם. אך במקרה הזה שכחה היא המתנה הגדולה ביותר, מכיוון שזיכרונות מגלגולים קודמים עלולים להפריע לאדם לנהל חיים תקינים ומאוזנים נפשית. הוא עלול להימשך לבני המשפחה הקודמת, לעסוק באובססיה בחייו הקודמים ולמעשה לא לנהל חיים נוכחיים חדשים.
כך קרה במקרה של שאנטי דווי (Shanti Devi), ילדה הודית שנולדה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הטענה שאיננה שאנטי אלא אישה בשם לוגדי באי. חייה כפעוטה היו רגילים לחלוטין, עד לגיל ארבע, כשהתחילה לדבר. אז ארעה התפנית הדרמטית בחייה ובחיי משפחתה. עוד בעודה בת ארבע, חזרה שאנטי לטעון בפני הוריה כי ביתה אינה ביתה האמיתי, וביתה האמיתי נמצא בכפר 'מאטהורה', ושהם אינם הוריה האמיתיים. היא נהגה לספר לבני משפחתה על בעלה מחייה הקודמים – קידרנאת צ'ובי (Kedar Nath Choubey), על מגוריה בכפר 'מאטהורה', על רחובות ומיקומי חנויות שונות בכפר, ופרטים שונים מחייה הקודמים, כגון תחביבים, מאכלים אהובים, ואף על אופן פטירתה עשרה ימים לאחר לידת בנה השני. היא טענה שבעלה בחייה הקודמים עובד למחייתו כסוחר, נוהג להרכיב משקפי קריאה, ושיש לו יבלת על הלחי השמאלית.
הוריה לא ייחסו חשיבות לטיעוניה, וראו בכך דמיונות של ילדה ותו לא. אך הגעגועים לא הרפו משאנטי, וכשהייתה בת שש ברחה מביתה בניסיון להגיע לכפר מאטהורה, המרוחק 160 ק"מ מעיר מגוריה, דלהי.
כשהייתה בת שמונה, אימה של שאנטי לא יכלה עוד להתעלם מטיעוניה של בתה, ובן דודה של שאנטי, בישנצ'נד, יצא לחקור את המקרה של בת דודתו. למרבה התדהמה, בן דודה גילה כי אכן קיים אדם העונה לשם של בעלה באותה כתובת אותה מסרה לו שאנטי. עוד הוא גילה כי אכן לקידרנאת הייתה אישה בשם לוגדי שנפטרה בעת לידת בנם שנה קודם ללידתה של שאנטי. בישנצ'נד החליט לשלוח מכתב לקידרנאת, בו הוא סיפר על טיעוניה של שאנטי ועל תיאוריה הרבים מחייה כלוגדי. זמן קצר לאחר מכן האלמן השיב במכתב כי התיאורים אכן נכונים. בני המשפחות החליטו לשלוח את בן דודו של האלמן אל ביתה של שאנטי, במטרה שיציג את עצמו כבעלה מהגלגול הקודם, ובכך לבדוק אם תצליח לדעת שמדובר בשקר. שאנטי לא נכשלה במבחן, וידעה להגיד מיד כי לא מדובר בבעלה, ובנוסף ידעה לומר כי מדובר בבן דודו.
הוחלט לארגן מפגש בבית הוריה של שאנטי בין הילדה שאנטי לבין הבעל מחייה הקודמים ובנם הבכור המשותף. כדי להטעות את שאנטי בשנית, קידרנאת הוצג כאחיו של קידרנאת. שאנטי אמרה באופן מיידי כי מדובר בקידרנאת ולא באחיו. אז היא פנתה אל אימה ואמרה לה: "אמרתי לך שיש לו יבלת על הלחי השמאלית". ברגע המפגש עם בנה, שאנטי פרצה בבכי. היא רצה אל הילד, וניסתה לאחוז אותו בזרועותיה כתינוק למרות שהיה בגובה כשלה, היא חיבקה אותו וכינתה אותו בכינויי חיבה.
במפגש היא תיארה את הניתוחים המורכבים שהיתה צריכה לעבור לאחר לידת בנם השני, והוסיפה פרטים רפואיים אשר לא היתה לה כל אפשרות לדעת. קידרנאת שאל אותה שאלות על חייה כלוגדי, והיא סיפרה לו פרטים ואירועים שהיו ידועים לו וללוגדי בלבד. הוא התרגש מהשיחה עד דמעות, ואמר כי שוכנע כי אכן מדובר בגלגול של אשתו. אחד מבני המשפחה שנכח במקום סיפר: "זה היה כאילו לוגדי, אשתו, דיברה איתו מהעולם הבא".
כשהסיפור המדהים של שאנטי התפרסם בהודו, מהטמה גנדי, מנהיג פוליטי ורוחני בהודו, מינה 15 חוקרים לחקור את הסיפור. הסיפור הפך לסנסציה לאומית בהודו. כשהייתה שאנטי בת 9, היא התבקשה בליווי הוריה וחוקרים בולטים, להגיע אל הכפר מאטהורה יחד עמם. הפתעות החלו מיד לצוץ בפניהם עם הגעת הרכבת לתחנת מאטהורה. שאנטי הראתה את הדרך אל ביתה למרות שמעולם לא הייתה בכפר זה, וכשהגיעה לביתה מחייה הקודמים ציינה "עכשיו הוא צבוע בלבן, אבל אז הוא היה צהוב". היא ידעה אף היכן קבור כסף שהחביאה לוגדי, ואף הצביעה על שינויים חיצוניים שראתה בדרכה בכפר.
שאנטי זיהתה את הוריה מהגלגול הקודם מתוך קבוצה בת 50 אנשים, חיבקה אותם ומיררה בבכי. היא זיהתה גם כן את אחותה של לוגדי, אף שעמדה גם היא בתוך קבוצת אנשים רבים.
חוקרים שהשתתפו במחקר הסכימו כי שאנטי איכשהו זוכרת את חייה במאטהורה, ולא הצליחו למצוא הסבר הגיוני לתופעה. בשנת 1958 פרסמו הוושינגטון פוסט ועיתונים ממדינות אחרות ראיונות עם שאנטי דווי, ובשלב מאוחר יותר היא אף העניקה ראיון נוסף לד"ר איאן סטיבנסון, יו"ר המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה, ולד"ר רואט. ד"ר איאן סטיבנסון, שמהווה סמכות עליונה בחקר זיכרונות מגלגולים קודמים, למד גם כן את המקרה שלה וחקר את המעורבים. הוא כתב כי ההצהרות ששאנטי הצהירה כזכרונות מחייה הקודמים, תואמות לעובדות מאומתות.
שאנטי נאחזה מאוד בחייה הקודמים וחשה געגוע עז לילדיה ובני משפחתה כלוגדי, אך לאחר מאבק ארוך וכואב, היא שכנעה את עצמה שהיא צריכה להרפות ולשחרר מהם עם כל הכאב הכרוך בכך. אט אט היא הצליחה לדכא את הרצון לחזור להיות עם בעלה הקודם וילדיהם המשותפים.
בראיון עמה היא ציינה כי הרצונות שלה להחזיר את העבר מדוכאים על ידי מאבק פנימי עיקש, והיא חדלה מלנסות להחיות אותו. היא נפטרה בשנת 1987 כשהיא מעולם לא הייתה נשואה ומעולם לא זכתה להביא ילדים.
