ישנם כאלה שרואים באור חיובי את החוזרים בתשובה, ומעריכים את החשיבה של מעבר ובעיקר את האומץ לבצע תפנית ולשנות מסלול חיים למשהו חדש ולא מוכר. לעומתם, ישנם הרואים במהלך של חזרה בתשובה מענה למסכנות או לחולשה של אלה שהלכו בעקבותיה. ישנן כמה הנחות יסוד די נפוצות, לא מחמיאות במיוחד, על אותם אלה שחוזרים בתשובה. הנחת יסוד אחת משתייכת למצבו האישי של החוזר-בתשובה שמניחה כי תהליך ההתחזקות שלו נבע מחולשה אישיותית או ממשבר חיים כלשהו.
הממרה הצינית לפיה שואלים את הקולגה לעבודה שמופיע יום אחד עם כיפה "מישהו נפטר?", משקפת פחות או יותר את הגישה המחשבתית הקיימת בנושא. רבים מניחים כי בעקבות קשיים אישיים, האדם מוצא בדת מקור למשענת. החזרה בתשובה מתפרשת אצל אחדים כמהלך השייך לאותם מוכי ייסורים המתרפקים על הדת ככרית נחמה לכל צרותיהם.
אחרים רואים באדם שחוזר בתשובה כאדם חלש אופי הזקוק לדת כמסגרת מכתיבה. "כנראה שהוא לא מצא את עצמו בחיים" הוא עוד אחד מבין התירוצים הנשמעים בניסיון להסביר את חזרתו בתשובה של המדובר. הם מסבירים "הדתיים מאמינים כי הם רוצים להאמין, מכיוון שחיים של אמונה הם חיים של הסרת אחראיות עצמית למול בורא עולם שמחליט הכול". אותה הנחת יסוד מניחה כי החזרה בתשובה גורמת לאדם להפסיק לחשוב בכוחות עצמו, ומובילה לאובדן הזהות והעצמאות.
אז בואו נשבור כמה מיתוסים…
חולשה או גבורה?
מטבע הלשון 'הדת היא האופיום של ההמונים' מתאר את אותם 'המאמינים' כבעלי אופי חלש הזקוקים לאיזושהי ישות עוצמתית שעליה יהיה ניתן להתרפק ולהישען, אך האם גישה זו היא האמת לאמיתה? האם חזרה בתשובה מעידה, לפחות בחלקה, על אנשים בעלי נטייה אישיותית לחולשה?
כולנו יכולים להזדהות עם הערכה כלפי אדם שהקריב את כספו, הנאותיו ורצונותיו האישיים למען מטרה נעלת, ולכן מטבענו אנו מעריצים את רעיון 'הגיבורים' שיוצאים מאזור הנוחות עבור ערך עליון או מכבדים את אותם אנשי רוח שמיעטו בהישגים חומריים לטובת הישגים רוחניים.
גם אותם אלה שחזרו בתשובה לא עשו זאת משום שזה נוח להם יותר, אלא מתוך ידיעה ברורה שזוהי האמת המחייבת. היהדות, בשונה מהנצרות, איננה דת המסתכמת בהגעה של פעם בשבוע לבית התפילה ובעריכת סעודות חג. התורה מלווה את האדם יום-יום, ודורשת ממנו להשתנות באורח חיים ובמהותו הפנימית. היא דורשת ממנו להיות אדם טוב יותר, לא לכעוס, לוותר, לא לדבר על האחר לשון הרע ודברי רכילות, לצאת מה'עצמי' ולעשות חסד עם האחר. זאת לצד דרישות של מצוות בין אדם לה' כמו תפילה, כשרות, שמירת טהרת המשפחה ועוד רבות. התורה דורשת מהאדם לא לצאת מהעולם הזה כמו שהוא נכנס אליו, אלא מבקשת ממנו לצמוח, לגדול, להיות 'הוא' בגרסה המיטבית.
לרוב, כאשר מבינים את אמיתות התורה ואת דרישתה מאתנו, האמת עלולה להרתיע וישנם הדוחים את השינויים המתבקשים למשך תקופה קצרה. רק כאשר הם "קופצים למים" וחיים את אורח החיים היהודי הם מרגישים כמה שזה טוב, ושהפחד והרתיעה ההתחלתיים היו יותר דמיון גדול מאשר קושי אימתני. בתחילה רואים את הוויתורים, אבל בסוף מרגישים שהתועלת שווה פי כמה מונים מההשקעה שבתחילה מצטיירת כקשה ולא-נוחה.
מה שמייחד את אותם חוזרים בתשובה זו העובדה שהם העזו לשאול. הם בדקו את עצמם וחייהם מחדש, הם לא פחדו להציב סימני שאלה, הם ביקשו את האמת, חיפשו וחתרו אחריה ללא הרף – עד שמצאו. הם העזו להישיר מבט אל האמת הנוקבת, ועם כל החששות והלבטים החליטו לעשות לעצמם Redesign. הם בחרו לעזוב מציאות חיים נוחה ומוכרת, רק משום שכך היא האמת.
איתנות נפשית מתבטאת בשליטה עצמית ובחוסר כניעה לרצונות אחרים הקיימים באדם המייצגים רצון נמוך יותר מרצונו העומד בראש סולם ערכיו. אלה שבוחרים לשנות את דרכם ולחיות ע"פ דרך אחרת, למעשה בוחרים לוותר על הרצונות האישיים שלהם למען אידיאל גבוה יותר שבו הם מאמינים. הלזאת תיקרא חולשה? חולשה מתבטאת כאשר אדם לא מסוגל להציב לעצמו גבולות ולעמוד בהם. האם אותם אלה שמגדירים לעצמם גבולות ותובעים מעצמם לא לחצות אותן הם אותם 'חלשי אופי'? התנהלות חיים שכזו מייצגת איתנות, נחישות וגבורה.
אותם אלה שחוזרים בתשובה לא פוחדים להפסיק ללכת שבי אחר מוסכמות חברתיות, להפסיק לחיות ע"פ תכתיבים שהחברה מכתיבה. הם צועדים כנגד זרם הסביבה אליה הם גדלו ובה הם חיו – האם הם אלה 'שאינם מסוגלים לחשוב בצורה עצמאית וצריכים תכתיבים עליונים'? אולי בדיוק ההיפך.
אביתר בנאי מספר על תהליך התשובה: "בסופו של דבר אני חושב שזה אומץ לעשות מהלך כזה… לבוא פתאום ולהפנות את הגב לתנועה השוטפת של החיים, לשחות נגד הזרם ולהגיד 'חבר'ה, אני לא ממשיך' – זו גדוּלה בעיניי".
הם לא מפחדים להתעמת עם מה שיערער את תפיסת עולמם הנוחה, התובעת מהאדם עבודה עצמית מגיל לידה ועד יומו האחרון. הם לא פוחדים להתחייב לאמת אבסולוטית הדורשת מהם מחויבות בכל רגע בחייהם בלי הפסקות ובלי חופשות, בכל רגע ובכל מקום. הם לא פוחדים להתחייב לעבודה דורשת של 24/7 בלי ימי מחלה וימי חופש, וגם לא כזו שמבטיחה יציאה לגמלאות ביום מן הימים. הם לא מפחדים להכניס מגבלות לתוך חייהם במטרה להשתחרר מהרצונות הנמוכים ולהפוך להיות ל'בני חורין' אמתיים.
רבי יהודה הלוי כותב בשירו המפורסם כי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד ה' הוא לבדו חופשי". המשנה במסכת אבות מוסיפה על כך ש"אין לך בן חורין – אלא מי שעוסק בתורה" (משנה אבות, פרק ו, משנה ב). במילים אחרות, רק אדם שמפסיק להיות שבוי למוסכמות חברתיות, שלא נכנע לדחפים והנאות הנוגדים לאידיאל עליון – הוא בן החורין האמתי. רק מי שמתחיל להתבונן בעצמו פנימה, לעשות את מה שהוא מאמין בו ולחיות בתודעה אלוהית, שאינה מוכתבת ע"י רוח האופנה החולפת – הוא זה שמתחיל לחיות כאן באמת. הוא האדם החופשי שאינו כבול לרצונות שאינם עולים בקנה אחד עם האמת המוחלטת, שאינו חי לפי "מה אחרים יגידו?", ושאינו ירא מיציאה מאזור הנוחות אליו התרגל עד כה.
אובדן עצמי או מציאת ה'עצמי'?
האם חזרה בתשובה משמעה לאבד את עצמך, את זהותך? האם חזרה בתשובה משמעה בריחה מהמציאות?
חזרה בתשובה משמעה להישיר מבט עם המציאות ולשאול: מי אתה, מה אתה עושה כאן, ולאן מועדות פנייך?
חזרה בתשובה משמעה לחיות ע"פ אמונת התורה הדורשת מהאדם חשבון נפש והתבוננות פנימית. היא מבקשת מהאדם להכיר במתנות, במעלות ובכישורים שלו ולנתבם לאפיקים חיוביים, ומאידך להכיר בחולשות ובנקודות הדורשות תיקון עצמי.
חזרה בתשובה משמעה להתחבר לעצמך באופן הכי אמתי ועמוק שיכול להיות ע"י הכרה בחלק הגבוה בך – הנשמה.
חזרה בתשובה משמעה לחיות ע"פ הערכים השורשיים האותנטיים של המורשת היהודית.
החוזר בתשובה לא מאבד את הזהות שלו, את חוש ההומור, האינטליגנציה, הכישורים והיכולות. הוא לא מאבד את עצמו, אלא – מתחבר לעצמו. היהדות דורשת מהאדם להוציא מעצמו את הטוב ביותר, ולעתיד לבוא ביום הדין בעת פרידתו של האדם מן העולם, במידה והוא לא עשה ככל יכולתו בכדי להוציא לאור את הפוטנציאל הטמון בו, תהיה עליו תביעה מדוע הוא לא היה "הוא". כלומר, מדוע הוא לא הצליח להגיע במהלך חייו לגרסה הכי טובה של עצמו. לא מצפים מהאדם להיות מה שהוא לא יכול להיות, אבל כן דורשים ממנו להיות 'הוא' בגרסה הכי טובה של עצמו, ולכן אם הוא לא ערך במהלך חייו חשבונות נפש ופעל לתיקון עצמי, יבואו אליו בתביעה 'מדוע לא היית אתה?'.
אותם חוזרים בתשובה לא פוחדים לערער את עצמם ואת מסגרת חייהם שהכירו עד עצם היום כדי לשוב אל עצמם, כדי להיות 'הם'.
לינור אברג'יל מספרת על תחילת תהליך התשובה שלה: "הליך ההתקרבות התקבל בקרב בני המשפחה בצורה טובה. להורים שלי היה קצת קשה בהתחלה, כי כשאתה מגדל ילד בצורה מסוימת והוא פתאום בוחר בדרך אחרת, לא תמיד זה מוצא חן בעיניך. היום הם שמחים על זה מאוד, כי הם רואים כמה זה עשה לי טוב והם מבינים שהרווחתי את עצמי. על הדוגמנות וויתרתי בשמחה, למרות הכסף הגדול שעשיתי. וויתרתי על הכסף כדי להרוויח את עצמי, את בעלי ואת המשפחה שלי. יש יותר טוב מזה?".
אמונה בה' – נגזרת של רגש או רציונל?
אינטלקטואלים, אנשי מדע ומחשבה רבים חזרו בתשובה דווקא מתוך ההיגיון, כגון פרופ' יעקב ורדי (פרופסור לרפואה ומנהל מחלקת נוירולוגיה בדימוס במס' בתי חולים), פרופ' דורון אורבך (כימאי בעל שם עולמי בתחום האלקטרוכימיה), פרופ' אמריטוס אליהו ריפס (פרופסור אמריטוס במכון למתמטיקה באונ' העברית), פרופ' דוד קשדן (חתן פרס ישראל למתמטיקה ומחשבים), פרופ' בנימין פיין (פיזיקאי), פרופ' ירמיהו ברנובר (פיזקאי), ד"ר אריק נוה (ד"ר ומרצה לשעבר לפיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב), פרופ' ג'ראלד שרודר (פרופ' לפיזיקה גרעינית ב-MIT וחבר הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית) ועוד רבים.
פרופ' דורון אורבך הוא כימאי בעל שם עולמי בתחום האלקטרוכימיה, מעוטר בפרסים ישראלים ובינלאומיים. הוא פרסם קרוב ל-700 פרסומים מדעיים, בכתבי עת מובילים בתחומי כימיה פיזיקלית, אלקטרוכימיה ומדע החומרים. הוא חבר באקדמיה האירופאית למדע, ורשימת הרזומה שלו עוד ארוכה ומרשימה כאחד. פרופ' אורבך מספר על מה שגרם לו להבין כי יש מישהו שתיכנן ויצר את הבריאה "ככל שלמדתי יותר כימיה גברו בליבי השאלות הקשות נגד האפשרות שהעולם נוצר במקרה. הכימיה של החיים היא מסובכת ביותר. אתה מתבונן אפילו בעלה בודד, ורואה מה שהעלה הזה מסוגל לעשות לעומת הצורה שבה אנחנו עובדים במעבדות הכי משוכללות בעולם. בוודאי כשאתה חוקר ומתבונן במערכות המורכבות של הכימיה של החיים, מתברר לך מרגע לרגע שזה פשוט בלתי סביר להאמין שעולמנו נוצר במקרה. אחד החוקים היסודיים של הבריאה הוא 'החוק השני של התרמודינמיקה'. חוק זה אומר שהעולם צועד באופן טבעי לקראת אי סדר גובר והולך, כלומר – לקראת הרס עצמי. שרשרת התגובות הטבעיות בטבע הן תגובות של הרס, של התפרקות. הרעיון שהחלבונים המסובכים שלנו ייווצרו במקרה בעוד העולם צועד כל הזמן לעבר פירוק, הוא בעיני אבסורד על פי חוקי התרמודינמיקה".
מוסיף פרופ' אורבך על השכליות דרכה הגיע אל חיק היהדות "אל האמונה צריך להגיע עם שכל ובאהבה. אין מקום לכפייה דתית. לאדם יש בחירה חופשית קוגניטיבית. אם אי אפשר היה להוכיח את היהדות בדרך שכלית, מה פתאום שאדם כמוני ועוד אלפי מדענים, רופאים ומהנדסים שחזרו בתשובה מתוך הבנות שכליות, ייכנס לעול הזה?".
השאלה הגדולה: למה?
מי מאתנו לא נתקל בתעודים אישיים מצמררים של חווית סף מוות? אנשים מספרים על אירוע דרמטי שחוו, ובעקבותיו חלה תפנית חדה בחייהם של התחזקות בדרכי האמונה היהודית. רובו של הציבור שאינו נמנה עם אלו "המאמינים" יכולים להבין ללבו של אותו אדם שחזר בתשובה בעקבות אירוע מן הסוג הזה, ולתרץ מהלך זה בצורך הזועק של האדם להשקיט את פחדיו וחרדתו מאותה טראומה שחווה ע"י מילוי אחר הנחיות הנטענות להיות לרצונו של בורא העולם.
אומנם אלה שחוו אירוע של סף מוות, כגון מוות קליני והתחזקו בעקבותיו, מתארים כי סיבת ההתחזקות הייתה שהם ראו דברים שאין ההיגיון יכול לספק להם כל הסבר, כגון ראיית ושמיעת המתרחש סביבם בעת שהיו מחוסרי הכרה, וכן מפגש מוחשי ואמתי עם העולם הרוחני שמעבר.
אירועים מטלטלים דוחקים באדם לשאול שאלות בדבר משמעות חיי האדם. הם מזכירים לו לא לחמוק אל עבר השגרה היום-יומית והעמוסה, ולא לדחוק לפינה את אותם הרהורים קיומיים. אלה מובילים אותו להתבוננות מעמיקה על שאלת הקיום ומהות החיים, ודוחקים בו לחשבון נפש עצמי ולשאילת השאלות הגדולות של החיים: האם יש מטרה גבוהה לחיי? מה קורה אחרי שמתים, והאם יש המשך? האם קיים בורא לעולם, והאם הוא מצפה ממני לחיים מסוג אחר? האם החיים שלי נמצאים במסלול הנכון?
לאמיתו של דבר, מרביתם המכריע של החוזרים בתשובה לא החלו בתהליך ההתחזקות שלהם בעקבות אירוע דרמטי שהיה לסיבת התפנית. רובם של החוזרים בתשובה לא ראו את המוות בעיניים כשמחבל עמד מולם או כשמשאית דהרה לכיוונם ועמדה בפני התנגשות חזיתית עימם. רובם של החוזרים בתשובה לא היו תקועים על אי בודד ולא עברו מוות קליני.
אז מה כן הביא אותם לאותו שינוי?
אותן שאלות קיומיות שנותרו ללא מענה, אותה תחושת ריקנות שמילאה אותם למרות שהיה להם כבר את כל מה שאפשר לבקש בחיים, אותה הבנה אליה הגיעו כי לא ייתכן שהבריאה המתוחכמת להפליא נוצרה במקרה. בעוד אותם גיבורים בעלילות דרמטיות קיבלו קריאת השכמה מאוד מטלטלת שדחפה אותם לשאול את אותן שאלות על תכלית חייהם בזה העולם, אחרים הגיעו לאותם הרהורים ללא אותה דחיפה.
חלקם הגיעו לצמרת ההצלחה מבחינה מקצועית, היה להם כל מה שאפשר לבקש מבחינה גשמית ועם זאת – הרגישו ריקנות. הם הגיעו לפסגת ההנאה שהעולם יכול להציע, אך עדיין לא מצאו תחושת אושר וסיפוק עד אשר חזרו אל חיק היהדות, ודווקא ברוחניות היהודית הצליחו להשיג את אושרם.
זמרים, שחקנים ואנשי בידור מצליחים בחברה הישראלית בחרו לחזור בתשובה, מתוך חיפוש אחר אמת עליונה ודווקא אחר שהשיגו הצלחה מקצועית בתחומם, כמו הרב אורי זוהר, שולי רנד, אביתר בנאי, מאיר בנאי ז"ל, יהודה ברקן ז"ל, עודד מנשה, עדן הראל, אריאל זילבר, עמיר בניון, אתי אנקרי, גולן אזולאי, דוד ד'אור. וכן, אנשי עסקים מצליחים מאוד שחזרו בתשובה, כמו שלמה קאליש ורמי פלר. כמו גם אנשי התקשורת צבי יחזקאלי וסיוון רהב מאיר, ועוד רבים.
פרופ' שלמה קליש הוא מנכ"ל חברת ההשקעות "ג'רוזלם גלובל ונצ'רס". רובנו כלל לא שמענו עליו, אבל בתעשיית ההייטק, הוא אחד השמות הבולטים. בעברו הצבאי הוא היה טייס קרב וזכה לתשבחות על כך שבמלחמת יום כיפור הצליח להנחית את מטוסו לאחר שנפגע מטיל כתף שנורה לעברו. עוד לפני גיל 30 הוא נתמנה לפרופסור מטעם אוניברסיטת רוצ'סטר היוקרתית בארצות הברית. על תחילת התשובה שלו הוא מספר: "הגעתי לכל הישג שרק אפשר, אבל אתה מוצא את עצמך בגיל 45 מרגיש שפספסת את החיים".
אותם חוזרים בתשובה לא הסכימו לחיות עם גישה המבקשת לשרוד את החיים, להסתדר עם מה שיש, אלא ביקשו לשאול: האם יש לי שליחות גבוהה יותר?.
רובם לא הסכימו לקבל את גישת החיים הטוענת שהאדם הינו בעל חיים משוכלל, שתפקידו להנעים את זמנו באופן מתוחכם עד ליום מותו בו לא יוותר ממנו מהומה פרט לזיכרון לאלה שעודם בחיים. הם לא הסכימו לקבל את גישת החיים שאומרת 'לעבוד-לאכול-לבלות-למות', ושאלו אם יש מעבר.הרמח"ל (מגדולי ישראל במחשבה, מוסר וקבלה) כתב מאמר שלם ("דרוש בענין הקיווי") על מה שמייחד את היהודי – חוסר השלמה עם המצב הנוכחי וקיווי ליותר.
המירוץ של החיים מוביל אותנו לעוד הצלחות והנאות כלולאה אינסופית ללא שום נקודת יעד, ללא שום תכלית אמתית הנמצאת מחוץ לאותה לולאה אינסופית המרוכזת בחיים הארעיים והכל כך זמניים עלי אדמות. כך אדם בטוח שיגיע לאושרו כאשר יסיים את לימודיו הגבוהים, וכשמגיע לזאת הוא חש שמחה לפרק זמן קצר עד ששוב תחושת האושר פגה. אז הוא בטוח שיגיע לאושרו המלא כאשר ימצא את בחירת ליבו ויינשא, וכשזה קורה הוא אכן חש באושר, אך כעבור תקופה שבה לה אותה תחושת העדר מוכרת. וכך האדם במשך כל חייו רודף אחר היעד הבא כשכל פעם הוא בטוח שבכך יגיע לאושרו – לולאה אינסופית שמובילה כל פעם בהשגת היעד חזרה אל נקודת ההתחלה. הוא אינו מודע שלא שם יימצא את אושרו, אלא רק כאשר יספק לנשמתו הרוחנית את שהיא דורשת.
יהודה ברקן ז"ל סיפר על עזיבת עולם הזוהר כששב בתשובה: "הצלחתי. היו קריצות מהעולם הנוצץ מסביב, והתמכרתי לזה. ואז אתה מבין שאתה מתמכר לדבר שאין לו המשך. הכל רק פלשים וזיצים", מתאר ברקן את הריקנות שחש. "בסוף אתה מגיע למצב שאתה שואל 'מה עוד?', ואתה מבין שאתה לא יכול למצוא 'עוד' בחיים שלך. ואז אתה מחפש את הדבר לנפש…
הייתי. טעמתי. ראיתי. טעמתי את הדברים הכי מהנים, לכאורה, ונשארתי בלי טעם. עד שטעמתי טעמה של תורה – וזהו. החלטתי שכאן אני נשאר".
האדם מורכב מגוף גשמי ומנשמה רוחנית. הנשמה דורשת את המזון הרוחני שלה שהוא התקרבות לבורא עולם ע"י דרך התורה והמצוות. כאשר האדם מקיף את עצמו בכל הנאות העולם הזה – אוכל גורמה, אופנת מותגים, דירה ורכב מרהיבים וכו', הוא לעולם לא יספק בכך את צרכיה של הנשמה, ולכן היא תמשיך להיות 'רעבה' והאדם לא יגיע לתחושת סיפוק ומימוש עצמי. הרעב האמתי של נשמת האדם הוא לרוחניות, ולכן כל הצלחות העולם לעולם לא יביאו אותנו לידי תחושת סיפוק אמתית שאינה ברת חלוף.
גילי שושן, מוזיקאי ושחקן, מספר בראיון אישי "לא הייתי אביב גפן או שלמה ארצי, לא התקרבתי לקרסוליים שלהם, אבל היו לי את כל הדברים שבנאדם רוצה", אומר בגילוי לב. "זוהר ותהילה, הכבוד והמזומנים והפרסומות והדולרים, היה לי אותם עד הגג. אבל אתה מגלה שזה לא גורם לך לסיפוק אמיתי, לאושר האמיתי, שכל חיי הרגשתי שאני צריך לחפש… לא יכולתי להשלים עם העובדה שאני לא חי חיים עם מהות אמיתית. אז עם כל הכסף וההצלחה, איך אני יכול לוותר על האמת המהותית? זו בגידה בעצם החיים. רק בזכות התורה, זכיתי לחוות אושר אמיתי. אתה נהיה מאושר ומסופק ומחובר ומרגיש שאתה נוגע בליבת החיים".
ישנן סיבות שונות בעקבותיהן האדם מחליט לעשות תפנית בחייו ולבחור לצעוד במסלול שונה מזה שבו צעד עד היום – הכרה שכלית מתוך התבוננות בפלאי גוף האדם והבריאה, חוויות מטלטלות הדוחקות באדם לחפש משמעות, תחושת ריקנות או חיפוש מענה לשאלות הגדולות של החיים.
ומה החוזרים בתשובה עשו עם אותן שאלות וספקות מנקרות? יצאו למסע עצמי של קבלת תשובות.
כשהתשובות הסתדרו כמו פאזל והאמת החדה עמדה להם מול העיניים, הם התחילו לצעוד צעד אחד צעד, בקצב לאט ובטוח אך יציב, אל עבר אותה אמת שמצאו.
