"אני זוכרת אותי חוזרת לבית המלון, למיטה הזוגית המפוארת שלי, ואני בוכה את החיים שלי, בכי סוער, ואני לא מבינה מה קורה, ולמה לא טוב לי? ומה הקטע של החיים האלה? ואני מדברת עם ה', ושואלת אותו: 'האם זה לא מה שאתה רוצה ממני? אני הרי עושה את הכי טוב שאני יכולה עם מה שנתת לי, לא? אז למה אני לא שמחה…?'. ויום אחרי זה אני קמה שוב ליום של הופעות, וכאילו שוכחת מהבכי הזה, עוטה חיוך מזויף על הפנים ומפרסמת מלא תמונות בפייסבוק מההופעה… וככה אני חיה מטור לטור, וזו המשמעות שלי בחיים. עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שאני פשוט נחנקת מהכאב הפנימי הזה, שאני משקרת לכולם, ובעיקר לעצמי. מבחוץ זה היה נראה הכי טוב שיש, אבל בפנים היתה ריקנות תהומית שלא יכולתי לברוח ממנה. פשוט לא יכולתי".
"התבוננתי על אנשים וראיתי כמה הם עצובים"
בילדותה גדלה ספיר בהוד השרון, בבית רחוק מאוד מיהדות, לאם שגדלה בקיבוץ של השומר הצעיר, ולאב שהיה לו רקע מסורתי חלקי מהבית. "חגים היו כמו סעודה משפחתית שמחה עבורנו", היא מתארת. אבל בניגוד תהומי לכך – ספיר הקטנה מעולם לא הפסיקה לשאול ולחפש, וגם לחיות אמונה. "האמנתי שיש בורא לעולם מגיל מאוד קטן. ידעתי תמיד בידיעה עמוקה וברורה שכשאני צריכה משהו – אני יודעת למי לפנות, וכשכואב לי – אני יודעת למי לבכות. היתה לי אמונה תמימה ופשוטה כזאת, שלא כל כך ברור מאיפה, כי לא חינכו אותי לזה. במקביל, כל הזמן גם שאלתי את ההורים שלי שאלות, כמו: למה אני קיימת? מה התכלית שלי? למה אלוהים ברא אותי? – ולא היו להם כל כך תשובות בשבילי, או יותר נכון, היו – אבל הן לא הספיקו לי. אמרו לי תמיד: 'את פה בשביל להיות בנאדם טוב'. וזה נכון, אבל התשובה הזאת מעולם לא הניחה את דעתי, כאילו מה? להיות טובה וזהו? גם השאלה אם יש אלוהים היתה שאלה כזאת שאף אחד לא העז להתמודד איתה ולענות עליה, ובפנים, היה לי ים של סימני שאלה".
"בגיל מאוחר יותר, כשהבנתי קצת יותר את החיים, אני זוכרת שהתבוננתי על אנשים והרגשתי שהם מחייכים – אבל שלא באמת טוב להם, שהם לא ממש חיים. לא מאושרים. לא הבנתי גם את השגרה המעגלית הזאת, של לקום – ללכת לעבודה – לראות טלוויזיה – לישון – לעשות כסף – לקנות דברים שאתה לא צריך. כל הזמן שאלתי בשביל מה? ציפיתי ושאפתי שהחיים שלי יהיו חיים אמיתיים, שאני ארגיש חיה, שתהיה לי אהבה אמיתית, מימוש אמיתי, תכלית, וחיפשתי את זה בכל דבר. חיפשתי משמעות, רוחניות, תוכן. אם זה בריקוד, דרך המוזיקה, דרך התבוננות בטבע, טיולים".
אחרי התיכון, כשהתגייסה לצבא, הפכה ספיר למדריכת טיולים, ואחרי השחרור הפכה למדריכת טיולי סקי וסנובורד בחברת תיירות, תפקיד שבמסגרתו טיילה המון בעולם, ונחשפה רבות ליופי הבריאה. "הטיסו אותי לעונות שלמות בחו"ל, כמו למשל חצי שנה לטייל באלפים – עבודת חלומות, בקיצור. זה היה הכי אקסטרים והרפתקה שיש. היה נוף מדהים, מסיבות, חוויות, חברים, ועוצמה חזקה מאוד של חיים. ועדיין, הרגשתי שכיף לי – אבל שלא טוב לי. הבפנים שלי היה חסר, והוא הציק לי. כל הזמן היה בי מין קול קטן שאמר לי שזה לא זה, וזה היה מאכזב נורא. ברגעים שחשבתי שזה כן זה, התאכזבתי מהר מאוד. הבנתי אז, שלחוות עונג זה משהו שמתאדה נורא מהר, שהאושר חמקמק נורא. את רודפת אחרי זה, זה ישנו – ורגע אחר כך זה נעלם, ואז יום אחרי זה, או אפילו בסוף אותו יום, התחושה של לרוץ כבר לדבר הבא, מה שיש לי לא מספיק לי. שאני לא יכולה למצות את ההנאה ממשהו, ולהיות במצב הווה".
בשלב כלשהו, היא טיילה לבד בדרום אמריקה – ושם זכתה להארה מיוחדת, שמלווה אותה עד היום. "טסתי לאיי גלפאגוס, שזה מקום מבודד ואקזוטי, עם נוף מדברי וטרופי, וחיות שגדלות רק שם, מקום מדהים ויפהפה. עזבתי את כל החברים והברנז'ה הישראלית, והתמכרתי כל כך לטבע, לפשטות ולנקיות שם, שנפתח לי משהו חדש. נהיה בי איזה מין שקט פנימי כזה. הרגשתי שעד עכשיו כאילו כל הנופים שראיתי היו רק תמונות – אבל לא באמת חוויתי אותן. הייתי רואה שקיעה – וממש רואה אותה, ושואלת את עצמי מי עשה אותה, ואת כל הצבעים המדהימים האלה? הייתי מתבוננת על כלבי ים, ושואלת את עצמי מה זה הדבר המטורף הזה, איך הוא כזה חמוד? מה טמון בו?
"הבנתי גם, שעד אותה נקודה נסחפתי נורא דרך אחרים, ופתאום, בפעם הראשונה בחיי, הרשיתי לעצמי להקשיב לעצמי מבפנים. ושם, שמעתי חזק מאוד בתוכי קולות של אמונה, שבשגרה שכחתי מקיומם, ורק במצבי קיצון הרגשתי, כמו באחת הטיסות, כשהמטוס התחיל פתאום להיטלטל בטירוף. שם, גם פתאום קלטתי שזה נורא מתוק ונורא קשה להיות לבד, להכיל את המחשבות שלי, את הקשיים שלי, את הבכי שעולה ממני, את הריק שיש בתוכי. הבנתי שלא משנה כמה אני אחליף תפאורה – אם ה'גרעין' שבי חסר – לא יעזור כלום, והחלטתי להתעמק ב'גרעין' הזה. ביקשתי מאוד בפשטות ובתמימות מה', שאם הוא קיים – שיראה לי מה הוא רוצה ממני. היה לי שם עונג מסוג חדש, זה היה עונג רוחני, והוא נשאר איתי עד היום. כשאני נזכרת בו אני מתרגשת".
באחד החלקים בטיול, הגיעה ספיר לאחד מבתי חב"ד, חוויה שהותירה בה חותם עמוק מאוד. "ביומן שניהלתי אז מול ה', אני זוכרת שכתבתי: 'אתה שולח לי שליחים שמספרים לי סודות עליך, ומזכירים לי שפתאום שבת או חנוכה או פורים. מזכירים לי שאני יהודייה, פרט שבכלל שכחתי ממנו'. אחר כך גם הגיע אלי ספר שמדבר על התבודדות, תפילה ובקשה אישית, והתפעלתי, ושם גיליתי את היכולת לדבר עם בורא עולם כל הזמן, וזה היה גילוי מופלא. כשחזרתי לישראל הרגשתי שהבנתי משהו משמעותי וחדש על החיים".
"חזרתי ממופעים בגג העולם – אבל בפנים הייתי שבורה ומפורקת"
"ואז, בלילות, הייתי בוכה ומבקשת מה' שיעזור לי להתקבל ללהקה הזאת. הסיכויים היו קלושים, בתור אחת שרק רקדה בחוגים קהילתיים, כשמדובר בלהקה בינלאומית – אבל קרה הדבר והתקבלתי לשם. כשזה קרה, הרגשתי שהגשמתי את חלום חיי. היה איזה ענן של אופוריה סביבי: המשפחה, החברות וכולם היו גאים בי, והפייסבוק שלי השתגע. כולם צילמו אותי, והרגשתי כמו איזו כוכבת, ולכמה רגעים באמת האמנתי שהכל טוב, זהו. שעשיתי את זה. שעכשיו אני יכולה להיות רגועה, כביכול הצלחתי, הגעתי למימוש, לעשות את מה שאני אוהבת באמת".
אבל עם הזמן, כשהאופוריה ירדה – הקול הפנימי חזר להציק. "ואז התחלתי לחפש את הדבר הבא, שזה היה להיות מהרקדנים המובחרים בלהקה, שמופיעים בחו"ל. ובסוף גם זה קרה… הטור הראשון שלי בחו"ל היה בהונג קונג. עשינו חזרות במשך חצי שנה, וטסנו עשרה חבר'ה במשך עשרים ומשהו שעות – רק כדי להופיע שתי דקות על איזו רחפת, שזה סוג של סירה", היא צוחקת, "והכל – רק בשביל לפרסם מכונית אאודי. זה היה מרגש, ממש מטריף חושים. הרגשתי כמו סופר סטאר. לכמה רגעים הרגשתי שהעולם סובב סביבי. היום זה נשמע לי כמו הזיה".
"חשבתי שהכול תאוות ואינטרסים"
ההרפתקה הזאת נמשכה שנתיים נוספות, במהלכן הופיעה ספיר עם להקת 'מיומנה' בטורים בכל רחבי העולם: דרום אמריקה, צ'ילה, ארגנטינה, ספרד, גרמניה ועוד. אבל התסריט המוכר חזר על עצמו בכל פעם מחדש. "החיים שלי היו מופרעים יותר מכל דמיון שיכולתי לדמיין. היה לי כיף, הייתי אוכלת כל יום במסעדות גורמה, היו עושים לי כביסה, מסאז'ים, ואני הולכת, מופיעה, משלמים לי הרבה כסף… אבל בסוף כל הופעה הייתי שוב ממש שבורה ומפורקת. בוכה… הרגשתי שאני מותשת, ואין לי כוחות". כשהיא נזכרת בתקופה הזו, היא שותקת ארוכות. הקול שלה נשבר, והעיניים מתמלאות בדמעות. "פניתי לה', ואמרתי לו שאני לא מבינה למה לא טוב לי ולמה אני לא מאושרת, ואמרתי לו: 'תעזור לי להתחיל להתקדם מהנקודה הזו, תכניס בי אהבה, כדי שאני אוכל לאהוב את עצמי, אותך, את החיים…'".
אבל את חוסר המשמעות והריקנות בחיים שלה, הרגישה ספיר לא רק במישור המקצועי – אלא גם ביחס לזוגיות. "הסתכלתי על אנשים סביב, וכל הזמן חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שזו אהבה, שזהו. שככה נראית זוגיות. זה כל הזמן היה 'ליד', אבל אף פעם לא 'זה' באמת, עד שבאיזשהו שלב פשוט הפסקתי להאמין באהבה. שהיא קיימת, שיש דבר כזה. חשבתי שזו אשליה, שאין דבר כזה אהבה אמתית, שהכול תאוות ואינטרסים. בתוכי, התנתקתי מהאופציה של זוגיות, וזה לא עניין אותי בכלל, חשבתי שזה שייך לחלומות נאיביים של ילדים".
בשלב זה חלה נקודת מפנה משמעותית בחייה של ספיר, כשטור לפורטוגל, בו היתה אמורה לקחת חלק – התבטל בפתאומיות. "להפתעתי הרגשתי הקלה, ולא הבנתי למה. החלטתי לנצל את הזמן הזה עד הטור הבא, ולעבור לצפון. לנשום אוויר, לחשוב צלול, להיפטר מהרגלים לא טובים של בריחה מהמציאות ולעשות בחירות נכונות. התבוננתי על אנשים שמעשנים, יוצאים למסיבות, רואים טלוויזיה, והבנתי שהשורש הוא אותו שורש – חוסר. הבנתי שגם לי יש החוסר הזה, והחלטתי להכיל ולא להדחיק אותו. רציתי את היכולת להכיל את המחשבות שלי בלי הפרעות. אפילו הרגל של להירדם מול הטלוויזיה לא רציתי יותר – אז פשוט החלטתי לא להכניס טלוויזיה. חייתי לבד, בקיבוץ שדה נחמיה בצפון, על הנחל. ככה במשך חודשים".
"לעזוב הכול – זה היה כמו קריעת ים סוף בשבילי"
בנקודה זו החליטה ספיר גם לעזוב סופית את להקת מיומנה. "בדיוק הציעו לי ב'מיומנה' להשתתף בפרויקט חדש ומלהיב, בשיתוף מפורסמים וסכום יפה של כסף, והתלבטתי מאוד. הייתי מבולבלת ומוזרה מאוד, היה קשה להכיל אותי. המצב שלי היה קשה. לא הייתי בשום מקום, לא היתה לי שום מסגרת, שום דבר קבוע, פשוט התבחבשתי עם הבלבול שלי תקופה. בסוף החלטתי להיות אמיצה ולהגיד לעצמי שאם הבנתי שמשהו לא טוב, שהוא שקרי – אז לעזוב אותו, גם אם אני לא יודעת עדיין מה כן, וזה היה מפחיד".
באחד הימים פגשה ספיר ידיד שהחל בתהליך התקרבות ליהדות, שהראה לה שיעור של הרב יובל הכהן-אשרוב. "הייתי חסרת מילים, זה פשוט נגע בי עמוקות. אחר כך הלכתי איתו לשיעור של הרב אסף בילר, ונושא השיעור היה, להפתעתי, אהבה… הוא דיבר על אהבה כמו שחשבתי כשהייתי קטנה", היא אומרת בעיניים נוצצות. "בצורה הכי טהורה, עמוקה ומתוקה שיכולתי להעלות על הדעת, והיה בזה כל כך הרבה כנות וטוהר. כל הדרך הביתה בכיתי. בתוכי היתה סערה עמוקה. התחלתי לשאול את עצמי מחדש, האם יש סיכוי שיש דבר כזה אהבה אמיתית, וזאת רק אני שוויתרתי עליה לגמרי? הרגשתי שחוויתי משהו שעשה לי רצון עז לשמוע את זה עוד, ושהולך לשנות לי את החיים.
"לאט לאט התחלתי לשמוע שיעורים ולהתאהב במתיקות של התורה. המשכתי להתפלל לא רק על זה שיהיה לי טוב, אלא שאני אגיע למקום שיהיה טוב באמת. מקום טהור ואמיתי, ולא סתם מקום מרגש, כי היה בי הרבה רגש בתקופה הזו, והכל משך אותי. נמשכתי לקבלה, לחב"ד, לברסלב. הלכתי אחרי האור הזה, על גווניו, בעיניים עצומות, ורציתי לטעום מהכל כמה שיותר".
"חרדים תמיד היו עבורי אנשים פרימיטיביים"
בסופו של דבר, קיבלה ספיר המלצה על מדרשה לחוזרות בתשובה בירושלים, בשם 'נווה ירושלים', אותה הסכימה לנסות לבדוק. "עד אותו רגע, הרגשתי שהרמתי כל אבן, בדקתי מדרשות בהמון מקומות ומכל מיני זרמים, ומצאתי בעיקר דברים לא מדויקים. אבל דבר אחד תמיד סירבתי לבדוק, וזה את החרדים, כי הם היו מבחינתי שחורים ומפחידים. גדלתי בחברה שמבחינתה מדובר היה באנשים פרימיטיביים, וולגריים ואלימים, וידעתי שאין מצב שאני הולכת לשם. אמרתי לעצמי: 'התורה היא אמת – אבל אין סיכוי שהיא נמצאת אצל הדוסים האלה'", היא צוחקת.
"כשהגעתי לשם, נכנסתי לשיעור על עבדות. זה היה לפני פסח, ואני חשבתי ש'עבדים היינו במצרים', אבל הרב הסביר לי ולכולן שכל אחד מאיתנו עבד למשהו, ואנחנו צריכים לצאת מעבדות לחרות כל הזמן. פתאום קלטתי שאני עבד לחברה, לתואר שאני עושה ואני לא מחוברת אליו, למקום לימוד ולדברים שהם לא מדויקים בשבילי, לחברים שאני רוצה להתנתק מהם, ללבוש, ליצרים ולתאוות שלי, ולנטיות האופי הלא טובות שלי. החלטתי שאני רוצה באמת לצאת מעבדות לחירות, ולעשות בחירה.
"להפתעתי, השיעור היה חזק כל כך, הבנות היו איכותיות ומדהימות כל כך, הצוות האיר לי פנים כל כך וכולם קיבלו אותי בכל כך הרבה חום ואהבה – שמצד אחד, מיד ידעתי שזה המקום שלי ושאני חייבת להיות פה. מצד שני, הקול הרע הפנימי מצא את כל התירוצים כדי שאני ארד מזה. היו בי המון קולות פנימיים של התנגדות. ארבע פעמים הלכתי וחזרתי, כל פעם, מהצפון ועד לירושלים. בכל פעם כזאת, הרגשתי שחזרתי הביתה. ואז, כששוב חזרתי לדירה שלי, הרגשתי כאילו שכחתי מזה, וכבר לא בער בי לעשות שינוי. בסוף, הרצון היה חזק מהכל. הקול הזה בער בי, מתחנן שאפסיק לחיות בשקר, וכשהגיעו מים עד נפש החלטתי לעשות את השינוי הזה. הבנתי שאני לא יכולה ללכת כל כך הרבה נגד עצמי, שיש גבול. וזאת היתה עבורי קריעת ים סוף אמיתית".
"כשנכנסתי למדרשה, הרגשתי שממלאים אותי במים טהורים, מתוקים, של תורה", היא עוצמת עיניים תוך כדי דיבור, וחיוך ענק שאי אפשר לפספס מתפשט לה על הפנים, "מאנשים שחיים את מה שהם מדברים עליו, שזה יוצא מהלב ומגיע ללב, שזה משנה, מטהר, ומבריא אותי, ואני יכולה לעשות דברים בקצב שלי, בדרך נכונה ובריאה, ולשמוח. להיות עם חברות טובות, להתקדם, ללמוד את התורה בצורה הכי ישרה ומאוזנת, ולהרגיש קרבת אלוהים אמיתית. יש כאן את כל התנאים עבורי כדי להתקדם באופן שהכי נכון לי. אני מוקפת בחברות, שגם הן רוצות להתקדם, וביחד אנחנו מרוממות זו את זו, בשמחה ובחברות אמתית. עושות יחד שבתות, שיעורים, טיולים, יצירה – כל מה שנפשי ונשמתי זקוקות לו. הבניה הרוחנית היא בניה איטית, אבל שורשית, ורואים פירות. אני יודעת שאני רק בתחילת הדרך, אבל אני מרגישה את זה בגופי ובנשמתי, ויודעת שהתורה הזאת אמיתית, שאלוהים שומע ואוהב, ואין לי ספק שזה מה שהנשמה שלי רצתה כל הזמן הזה.
"היום אני עדיין רוקדת, אבל באופן הרבה יותר אמיתי וטבעי לי. אני גם יוצרת מוזיקה ומטיילת, כמו שאני אוהבת. לרגע, בכל התהליך שלי, לא חשבתי שאני צריכה להפסיק עם זה, להיפך, הייתי צריכה רק לקבל הדרכה איך עושים את זה נכון. גם בנוגע לאהבה, בתור יהודיה, אני מרגישה שהתחלתי להבין כמה עומק יש בי, וכמה אני צריכה לשמור עליו. היום אני מאמינה ויודעת שיש כזה דבר אהבת אמת, ואני מחכה לה".
על השאלה אם היא חשה געגוע לתקופת להקת מיומנה, היא משיבה: "הרבה פעמים שואלים אותי את זה – ואני אומרת בלב שלם שלא. להיפך, כל מה שיש בי, שבאמת צריך לצאת החוצה – יוצא עכשיו. יש לאביתר בנאי שורה בשיר שנקרא 'אב הרחמן', שאני מתחברת אליה במיוחד. הוא שר שם: "ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן' – בסופו של דבר, אני מרגישה שרק אחרי שהסכמתי ליפול, להקריב, להרפות, ונתתי לה' מקום אמיתי להוביל אותי – הוא חיבק ועטף אותי, ואין תחושה טובה יותר מזו בעולם. מעולם לא הפסקתי להיות מה שאני מבפנים, להיפך, היום אני מסירה את כל מה שאני לא – ומתחילה לגלות את מי שאני באמת".
