העידן המודרני הביא להתקדמות טכנולוגית עצומה של האנושות. הצלחנו לפתח מכשירים שעושים הכל עבורנו; ידע רב נגיש בקצות אצבעותינו; ועל הרבה מחלות כבר התגברנו. נוצר הרושם שאנחנו די מסתדרים לבד, ולא זקוקים לשום "כוח עליון" או דת שינהלו לנו את החיים.
האמת היא, שזו אשליה. אנחנו לא באמת יכולים לבד. שימו לב למשל כמה תהליכים בגוף מתרחשים מעצמם, מבלי שאנו בכלל מודעים אליהם. בואו נבחן כמה מהם:
- מערכת הדם – הלב הוא השריר שעובד הכי קשה בגוף: הוא פועם כ-100,000 פעמים ביום, כשלושה מיליון פעמים בחודש. זה אומר שבמהלך תקופת חיים ממוצעת של כ-75 שנים הוא פועם מעל שני מיליארד וחצי פעמים ומעביר בתוכו 182 מיליון ליטר של דם. הגוף מייצר 180 מיליון תאי דם אדומים בשעה, אורך כלי הדם בגוף הוא כ-100 אלף ק"מ, מספיק כדי להקיף את קו המשווה של כדור הארץ כפעמיים וחצי. כל חדר בלב מתמלא בדם בכמות של כחצי כוס. בכל פעימה מזרים הלב כ-100 מ"ל דם, ומדי יום עוברים דרכו כ-8,000 ליטר דם, כך שתוך כשלושה ימים יכולה זרימת הדם ללב למלא בריכת שחייה.
- תאים – הגוף מייצר 25 מיליוני תאים חדשים כל שנייה, כך שכל 13 שניות אנחנו מייצרים יותר תאים מאשר מספר תושבי ארצות הברית. מצד שני, כל שנייה מתים חצי מיליון תאים בתהליך שנקרא 'אפופטוזיס' – מוות תאי מתוכנת. 50,000 תאים בגוף שלך החליפו את עצמם בזמן שקראת את המשפט הזה. אדם ממוצע משיל בחייו כל כך הרבה עור מת, עד שבגיל 70 כבר הסרנו מעצמנו איש קטן: כ- 48 קילו. אם פורסים את ה-DNA שלנו מכל התאים שבגוף, הוא יגיע למרחק של 16 מיליארד קילומטרים – המרחק מכאן לכוכב פלוטו ובחזרה.
- המוח – אם מוח האדם היה מחשב, הוא היה מסוגל לבצע 38 אלף טריליון פעולות לשנייה. המחשב העוצמתי ביותר כיום יכול לבצע רק 0.02% מזה. עד כה לא הצליחו לכמת במדויק את כמות המידע שיכול המוח להכיל, אולם על פי ההערכות מדובר בעד אלף טרה-בייטים – כמות דומה ל-15 ספריות לאומיות מלאות. מהירות תנועת האותות החשמליים במערכת העצבים אדירה ומגיעה עד 400 קמ"ש – מהר יותר ממכונית מירוץ. המוח משתמש ב-20% מהחמצן ומצריכת האנרגיה של הגוף, אף שהוא מהווה רק 2% ממשקל האדם. בכל דקה זורמים במוח שלנו כ־750 מיליליטר עד ליטר של דם (כשלוש פחיות). ההיפותלמוס – אחד האזורים החשובים במוח – שוקל רק 4 גרם. ההורמונים שהוא מייצר אחראים לפעולות בסיסיות וחיוניות רבות, ושולטים בין היתר על רגשות, אכילה, שתייה, טמפרטורת הגוף, איזון כימי, שינה והליכה.
- חושים – אם העין הייתה מצלמה דיגיטלית, היו לה 576 מגה פיקסלים. רק לשם השוואה, המצלמה המתקדמת ביותר כיום מספקת איכות של 80 מגה פיקסלים ועולה 34,000 דולר. מומחים מעריכים שהעין האנושית יכולה להבדיל בין עשרה מיליון צבעים שונים. פרט לחמשת החושים המסורתיים – שמיעה, ראייה, מישוש, ריח וטעם – לבני אדם 15 חושים נוספים, ובהם שיווי משקל, לחץ, טמפרטורה, כאב, צמא, מלאות וחוש חנק (המושפע מלחץ הפחמן הדו-חמצני בדם, הזורם לרצפטורים בגזע המוח).
וזה רק על קצה המזלג.
אך הדבר המדהים ביותר הוא שכל זה נעשה מעצמו, ללא מגע יד אדם, באופן שאיננו יודעים להסביר (וטוב שכך – תארו לעצמכם שהיינו צריכים לזכור להפעיל את הלב…).
ברור שכל הדברים האלה לא קורים כך "סתם" במקרה. מי שעומד מאחוריהם הוא בורא עולם, שמחייה אותנו בכל רגע, ומקיים את גופנו ואת נשמתנו.
הדבר הבסיסי ביותר הוא להכיר על כך תודה – להודות ולשבח ל"מי שאמר והיה העולם", על עצם הזכות שלנו לחשוב, לדבר, לנשום, לחיות, על החיים שקיבלנו במתנה, שממשיכים להתקיים בנו מבלי שאנו צריכים לעשות כלום.
אלוהים הוא מושלם מצד עצמו, אינו חסר או זקוק לדבר. הוא לא זקוק ל"מילה טובה" מצידנו. ההודיה והשבח שמוזכרים בתפילה מיועדים עבורנו, כדי לעקור מתוכנו כפיות טובה וללמד אותנו להעריך ולראות את כל החסדים והטובות שקיבלנו ממנו.
כאשר אדם מקבל כמובן מאליו את הקיים בחייו או את הטובות שקיבל מהאחר, הוא לא זוכה ליהנות ממה שניתן לו.
קל מאוד לשכוח להעריך שתי רגליים הולכות, עד שאנו נתקלים ברחוב באדם על כיסא גלגלים.
קל מאוד לשכוח להעריך עיניים רואות, עד שאנו נתקלים באדם עם כלב נחייה.
קל מאוד לשכוח להעריך את זה שאנו נשואים, ואפילו להתלונן על בני זוגנו לא פעם ולא פעמיים, עד שאנו שומעים על מכר מפעם שעדיין לא זכה להקים בית.
גם אם קיים בחיינו העדר או חוסר מסוים, עדיין חיינו מלאים בדברים טובים ויקרים שניתנו לנו.
השבח וההודיה שבתפילה נועדו עבורנו, ומטרתם – להזכיר לנו את הטוב הקיים בחיינו, ולהטמיע בנפשנו את התכונה היקרה של 'הכרת טובה'.
על ידי הברכות שאנו מברכים במהלך היממה אנו לומדים להעריך את כל המתנות שניתנו לנו, לומדים להתבונן ולא לקחת שום דבר מאליו. אומרים תודה על פרוסת הלחם עם השוקולד, על כוס הקפה, על זה שיש לנו אפשרות ללכת לשירותים והכול מתקתק כמו שצריך, על הריח הנפלא של הרוזמרין. כשעוצרים לרגע ואומרים 'תודה', הנפש שלנו מתרגלת להעריך. וכשמעריכים את מה שיש לנו – נהנים יותר מהחיים עצמם.
העצירה הרגעית של אמירת התודה בברכה – כשמתכוונים מהלב ואומרים באמת תודה לה', ולא בצורה רובוטית וטכנית – מוציאה מן האדם את כפיות הטובה, ובמקומה מטביעה טבע של הכרת הטוב. וכל זה הוא גם חלק מזיכוך האדם ועבודת התיקון שלו פה בעולם הזה.
תזכורת יומית לתלות
סיבה חשובה נוספת לרצון ה' בתפילתנו היא התזכורת שהיא מביאה לנו להתגברות על האגו האישי שלנו, והבנת מקומנו האמיתי בבריאה. העמידה מול אלוהים בתפילה והדגשת הפער שבינו לביננו מזכירה לנו שאנחנו תלויים בו. כפי שהטייס המוכשר ביותר בעולם אינו יכול להזיז ולו כנף אחת בלי מכונאי, מתדלק, פקח טיסה או צוות שיפנה את מסלול ההמראה מאבנים, כך גם אנו תלויים בבורא עולם שמחייה אותנו רגע רגע. המטרה היא שננפץ את חומת האגו שבאופן בסיסי גורמת לנו לחיות בשקר ומעלימה את האמת מאיתנו. אולי נוח לא לחשוב על כך, אבל האמת היא שהמצב האמיתי הקיומי שלנו הוא תלות מוחלטת, ואנחנו מבינים עד כמה רק כאשר משהו משתבש: כשחלילה נפגע איזה עצב בגוף, כשאיבר מסוים מפסיק לתפקד או מערכת מסוימת עובדת בקצב נמוך מהרגיל. כל שינוי קטן יכול להפוך לנו את החיים; התפילה מאפשרת לא רק לדעת את זה, אלא גם לחיות את זה, ועם זה.
אלמנט חשוב נוסף של התפילה היא הקביעות שבה. כשאנו עומדים שוב ושוב בתפילה, שלוש פעמים ביום, וחוזרים על טקסט מסוים, הוא נטמע במוחנו והופך לעובדה. התפילה היא צורת חינוך עצמית, שמסייעת לנו להפנים כמה עיקרים חשובים:
האחד, את האמונה שאלוהים הוא זה שברא את העולם ומנהל אותו, ושהוא המקור לכל צורכנו – כמו שאומרת התורה, "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה).
שנית, את אהבתו כלפינו, השגחתו עלינו ורצונו בטובתנו. כך אנו זוכרים שבורא עולם, שבו הכול תלוי, מוכן לסייע לנו בכל מה שנרצה, וכי לעולם לא נהיה לבד. כל שנדרש הוא רק לבקש, כמו שאומר הפסוק: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהילים פא, יא).
להפסיק להסתכל על העולם דרך קשית
סיבה נוספת לתפילה היא להזכיר לנו את תכלית החיים. התפילה מרוממת אותנו מעל ה'כאן ועכשיו', מכוונת אותנו אל מה שראוי לחלום עליו ומזכירה לנו אילו עניינים צריכים להיות בראש מעייננו.
בדרך כלל, אנשים מתפללים בעיקר על עצמם – על מה שהם צריכים ועל השלמת החיסרון שלהם. אבל האמת היא שיש דברים ראויים יותר מאשר לחשוב רק על עצמנו. שימו לב, על מה מדברים ב'שבעה' של אדם שנפטר? כמעט תמיד על המעשים הטובים שעשה לאחרים.
אנשים גדולים מסוגלים לחרוג מזווית הראיה הפרטית והמצומצמת שרואה את העולם דרך "משקפיים צרות" אישיות, ובמקום זה להתחבר ולדאוג לכלל.
התפילה היהודית נועדה להביא אותנו למדרגה הזו, ולכן היא נאמרת תמיד בלשון רבים: רפאנו, ברכנו, אלוהינו. התפילה כמעט לעולם אינה נאמרת בלשון יחיד, ולכן היא גם זקוקה למניין – עשרה אנשים שמתפללים יחד. היהדות מסבירה שאי אפשר להיות אדם קדוש בלי להיות חלק מהכלל. בתפילה אנחנו נזכרים שאנחנו חלק בלתי נפרד מציבור, מכלל האנושות, מכלל הנבראים.
יצירת קשר
עד כאן דיברנו למה אנחנו צריכים את התפילה. אבל עובדה היא שאלוהים בכל זאת גם מצווה אותנו להתפלל אליו, מדוע?
פעמים רבות מדמים את אלוהים לאבא – למשל, "אבינו מלכנו" או "אב הרחמן". מה יש בקשר שלנו עם ההורים שדומה כל כך לקשר עם אלוהים?
המשותף הוא שאת הקשר איתם אי אפשר לנתק לעולם.
אנשים יכולים להחליף בית, מקום עבודה, בני זוג, אפילו קבוצת כדורגל… אבל יש דבר אחד שלעולם לא ישתנה – הם לעולם לא יפסיקו להיות הילדים של ההורים שלהם, לא משנה מה יקרה.
אולי בגלל זה, אנחנו תופסים לפעמים את ההורים כמובן מאליו. אם אין שום דבר שצריך לעשות כדי לשמר את הקשר, למה להתאמץ? בדיוק בגלל זה התורה הכניסה את מצוות כיבוד הורים לעשרת הדיברות: שלא נשכח כמה אנחנו חייבים לאבא ואמא, שבזכותם אנו חיים.
ובכל זאת, כשגדלים, קל לשכוח את כל מה שהם עשו, ועדיין עושים, בשבילנו. אנחנו עסוקים מדי, ולא תמיד יש זמן. אבל אף הורה לא מצטער לקבל שיחת טלפון מהילד שלו שאומר לו "רציתי לשמוע מה שלומך… התגעגעתי".
הקשר עם ההורים הוא משל לקשר שלנו עם ה'. הוא הביא אותנו לעולם הזה, דואג לנו ומשגיח עלינו בהשגחה מדוקדקת. אפשר רק לדמיין כמה כואב לו כשאנחנו מתנתקים ממנו, כמה כואב לו כשאנחנו לא מתייחסים ושוכחים לדבר איתו מדי פעם.
כל מטרת התפילה הוא יצירת חיבור עמוק בינינו לבינו. גם החסרונות שיש לנו נועדו מלכתחילה להביא אותנו לזכור ששיש מישהו שמנהל את העניינים, ששולט בהכול ואנו יכולים לפנות אליו ולבקש את עזרתו. כשיש הכול לפעמים שוכחים, וכשמשהו חסר או כואב – פתאום נזכרים.
תפילה היא כלי שנועד לקרב אותנו אליו, להזכיר לנו שהוא פה כדי שנתחבר אליו, תמיד, בטוב ובפחות, ברגעי השמחה והצער, ברגעי השלווה והדאגה, בכל יום ויום.
התפילה היא הקשר שלנו. מישהו מחכה לתפילה שלנו, מישהו מחכה שניצור קשר מחדש. כי
הקדוש ברוך תמיד שומע אותך – עד שייגמרו לך המילים.
ונסיים בהזמנה אישית מה' לתפילה:
אני רוצה להזמין אותך לפגישה,
פגישה קבועה.
אני יודע שיש לך הרבה מה לומר לי, ומה לבקש,
וגם אני רוצה לשמוע אותך.
האמת היא, שאני מתגעגע לשמוע את קולך.
אחרי הכל, אני אבא שלך.
אני יודע שאת מאד טרודה. יש לך מבחנים ושיעורים
והחברה מעסיקה אותך, וזה בסדר.
ואני יודע שאם לא נקבע זמן קבוע לפגישה, כל בוקר באותה השעה,
את לא תגיעי.
לא מפני שאת לא רוצה – מפני שאת טרודה, ואולי לא מרוכזת.
אבל לי כלל לא משנה אם את מרוכזת או לא.
אני פשוט שמח שאת באה.
תגידי מה שיש לך לומר. גם אם לא תתרכזי בכל מילה ומילה…
אחרי הכל אני אבא שלך, ואני יודע כמה את מתאמצת.
באמת, בשבילי לא חשובה התוצאה, חשוב לי המאמץ שאת עושה,
המאמץ לשמור איתי על קשר.
תראי לי שאת עדיין הבת שלי שאוהבת אותי,
ואני יודע שיום אחד גם תגיע הכוונה שמאחורי המילים.
(כבר עכשיו שמתי לב שיש דברים שאת אומרת וממש מתכוונת אליהם!)
אני יודע שקשה לך לומר את המילים העתיקות, מילים שלא את חיברת.
אבל תביני, שבגלל שקשה לך ולאחים שלך לבטא את עצמם,
בגלל זה ניסחו את המילים העתיקות.
ואם תתאמצי ללמוד אותן ולהבין אותן,
תראי שלא היו יכולים לנסח את מה שאת רוצה לומר
בצורה טובה יותר.
תראי בתי, הפגישה הזו היא אולי קצת מאולצת,
אבל היא בכל זאת פגישה, וזה מה שחשוב.
אז אל תאכזבי אותי,
אני כאן ממתין לך תמיד.
מצפה לשמוע את קולך, שירתך, תודתך
זה הכל בשבילך…
אבא
(מבוסס על הספר "שלושה עשר עלי השושנה" / הרב עדין שטיינזלץ)
