העם היהודי הוא קודם כל משפחה גדולה – יעקב אבינו ושניים עשר בניו הם הבסיס שממנו יצא בהמשך "עם ישראל". זו הסיבה שהתורה משתמשת פעמים רבות בביטוי "אחיך" כדי לתאר יהודי אחר – אין זו מליצה בלבד, אלא מציאות גנאלוגית של ממש. מסיבה זו, כל מי שהוא בן לאם יהודייה הינו יהודי כשר.

ובכל זאת, העם היהודי מאפשר לאנשים שאינם יהודיים להצטרף אליו. עם זאת, היהדות מעולם לא הייתה דת מיסיונרית שניסתה לגייס אליה מאמינים. אדרבה: המקורות העתיקים ביותר שלנו מצביעים על כך שכאשר אדם מבקש להתגייר, לא מקבלים אותו מיד ואף מזהירים אותו בדבר חובותיו של היהודי בעוד שהנוכרי פטור מהן. כך למשל מתואר בתלמוד: 

"גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?
אם אומר: יודע אני ואיני כדאי [=אני מסכים], מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות… ומודיעין אותו עונשן של מצוות, אומרים לו: הווי יודע, שעד שלא באת למידה זו, אכלת חֵלב – אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת – אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו, אכלת חלב – ענוש כרת, חללת שבת – ענוש סקילה" (מסכת יבמות, דף מז)

ממקור זה עולה, וכך נוהגים מאז ומעולם בעם ישראל, שכאשר אדם מגיע להתגייר – לא ממהרים לקבלו. להיות יהודי פירושו להיות חלק מאומה שכרתה ברית עם ה'. בית הדין, כנציגו של העם היהודי, נדרש לברר עד כמה הגר רציני בכוונותיו. לכן קודם כל דוחים אותו, ובכך בין היתר בודקים את רצינותו. מודיעים לו עד כמה קשה להיות יהודי, כמה דרישות וחובות כלולים בכך, ורק אם יתברר כי הוא באמת ובתמים מעוניין להתגייר ומוכן להתאמץ לשם כך, בית הדין יקבל אותו לחיק העם היהודי. 

הסיבה היחידה לגיור צריכה להיות האמונה בה', בתורה ובקדושת עם ישראל. סיבות אחרות, כגון גיור לשם נישואין או כל אינטרס אחר אינו מאפשר גיור כהלכתו.
ההלכה מגדירה שלושה שלבים לגיור: טבילה, ברית מילה (לגברים) וקבלת עול מצוות, אולם קבלת עול מצוות היא עיקר הגיור.

אין 'פטנט' לגיור מהיר

בימינו נשמעים קולות המבקשים 'להקל' את הגיור ולהפעיל "גיור מהיר" או 'פטנטים' נוספים, שיאפשרו להמוני לא-יהודים להיקרא בשם "יהודים", לפחות מבחינת החוק. אולם בקולות הללו טמונה סכנה גדולה לעתידו של העם היהודי.

הגיור אינו הליך פורמלי שבסופו מתקבלת "תעודת גיור", אלא תהליך דתי-רוחני עמוק שהגר אמור לעבור עם עצמו. בימינו מרבים להדגיש את היסוד הלאומי של הגיור, אולם ראוי לציין כי המקורות היהודיים תמיד הדגישו את המהפך הפנימי שעובר המתגייר. לא בכדי קבעו חז"ל כי "גר שנתגייר – כקטן שנולד" (מסכת יבמות, דף צז), במובן זה שהוא נולד מחדש, משיל מעליו את קליפות עברו ומגיח אל העולם מחדש כיהודי שומר מצוות הנהנה מקרבת האל.

גם אם בעם ישראל כיום ישנו ציבור הדורש אחרת, אין זה אומר כי תהליך הגיור ההלכתי ישתנה. כמו שכל יהודי מלידה הוא בעל זהות יהודית רק מתוקף חוקי התורה, שקבעו כי יהודי הוא בן לאם יהודייה, כך גם כל גר יוכל להיות יהודי רק מתוקף חוקי התורה.  

"עמך עמי", אך גם "אלוהיך – אלוהי"

חשוב לזכור שבמשך שנים רבות, האטרקטיביות של הגיור הייתה נמוכה ביותר. לא היה כל הגיון בהצטרפות לעם מדוכא ונרדף תוך נטילת סיכון של ממש. במדינות רבות היה אסור להתגייר על פי חוק, ומי שעשה זאת ונתפס – שילם בחייו. רק מתי מעט שהחליטו לקבל על עצמם במסירות נפש את היהדות, זכו והתגיירו. כמובן שבמצב כזה, שבו נשקפת סכנה לחייהם של המתגיירים ולמעשה לא היה להם שום רווח מעשי מהגיור, אפשר היה לנהוג דיני גיור מקילים יחסית משום שרצונם להתגייר בעתות אלו הצביע על אמונה אמיתית נטולת אינטרסים אישיים. 

הנחת היסוד היא שמיד עם גיור הגר יצטרף לקהילה יהודית וימשיך את ההתקדמות בחייו היהודיים באופן מעשי. מעולם לא הייתה ולא תהיה אפשרות שאדם יתגייר בכוונה לחיות אורח חיים חילוני, שהרי ההצטרפות לעם היהודי כוללת בהכרח גם את קיום המצוות, שכן אמונה בתורת ישראל אמורה להיות המניע הבלעדי להליך הגיור. כמו שרות המואביה אמרה לנעמי, חמותה, במגילת רות: "עמך – עמי", אך גם "אלוהיך – אלוהי". הצטרפות לעם היהודי מותנת בקיומה של התורה – דבר ה' לעם היהודי.

תפקידו של בית הדין – לזהות את כוונת המתגייר

שורש הגיור טמון בשמירת המצוות, כפי שאמר רבי סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
בית הדין שאחראי על הגיור חייב לוודא לפני הגיור שהמצטרף החדש ימשיך לקיים את אורח החיים היהודי גם לאחר הגיור. ייתכן שהמתגייר עדיין לא מסוגל לשמור את כולן, או שהוא עדיין זקוק לתהליך הדרגתי מסוים, אך כוונתו היא לקיימן את כולן.
בית הדין אמנם צריך לתבוע מן הגר קבלת מצוות מלאה, אולם זו אינה חייבת להיות מיידית. על הדיינים להפעיל שיקול דעת ולשאול את עצמם אם סביר שהגר ישמור, בסופו של דבר, את כלל המצוות. אם התשובה חיובית לדעתם, הם רשאים להמשיך בתהליך. כמובן שגם ההפך נכון: אם המועמד מצהיר על נכונותו לקבל על עצמו את כל המצוות ומיד, אך הדיינים אינם מאמינים לדבריו, אזי אסור להם לגיירו.

מאז הקמת מדינת ישראל, ובייחוד מאז גלי העלייה של שנות ה-90', לאזרחות ישראלית נלווים יתרונות רבים והיא הפכה ל'מוצר' נחשק. בעקבות "חוק השבות", שמאפשר לכל יהודי (או לכל בן או נכד של יהודי, אף אם הוא עצמו אינו יהודי) לעלות לארץ ולקבל אזרחות באופן אוטומטי, הוכחת היהדות הפכה לעניין מבוקש למדי, שמלווה גם בקבלת סל קליטה וביתרונות כלכליים אחרים. לכן כשאדם בא להתגייר כיום, צריך לבדוק מה המניע שלו להתגייר. האם הוא עושה זאת באמת ובתמים כי הוא חפץ להצטרף לעם היהודי, או שמא הוא רק מעוניין בהטבות מסוימות. 

השפעה נוספת שהביאה עמה "חוק השבות" היא עלייתם של נוכרים רבים לא"י משום קירבה משפחתית ליהודי, אף שהם עצמם אינם נחשבים כיהודים. משום רצונם להשתלב בחברה הישראלית, חפצים הם להיקרא "יהודים" אף כי אין הם מאמינים או מעוניינים לקיים את תורת ישראל. בנוסף, הם יודעים כי רוב הציבור היהודי בא"י, אף הלא-דתי, מעוניין להינשא ע"פ דת משה וישראל ליהודי. ועל מנת שחוסר יהדותם לא יהווה מחסום עבורם בקשרי זוגיות, ניגשים הם לתהליך גיור משיקולי נוחיות ואינטרס גרידא.
חשוב לדעת כי נוכרי העובר תהליך גיור ללא שום כוונה לקיים תורה ומצוות, אלא מתוך שיקולים זרים – לא נחשב ע"פ ההלכה כיהודי.