האם ביצוע הפלה הוא דבר לגיטימי או שמא רצח? האם צעד בלתי הפיך של הפלה עלול לגרור חרטה נצחית שלא מרפה? יעידו נשים רבות שעשו הפלה בעקבות קשיים אישיים כי זו הייתה ההחלטה הכי נוראית של חייהן.
חדוה, אם לארבעה בת 41 מאופקים, חווה כבר למעלה משלוש שנים צער גדול שאינו נותן לה מנוח, בגלל הפלה שביצעה בחודש השביעי להריונה. בראיון לאתר 'הידברות' היא משתפת בתהליך ההפלה שהיא בחרה לבצע, כשהיא בוכה בבכי קורע לב. את ההפלה היא עשתה בחודש השביעי, בהליך של "לידה שקטה", וכך היא מספרת:
״בלילה שלפני ההפלה, היא זזה לי בבטן כל הלילה. הבטן עפה מהמקום. למחרת שכבתי שם בבית החולים. אין לי מושג איך נסחפתי למצב הזה ששמתי את עצמי שם מרצוני על המיטה. אני נגד הפלות. אני זוכרת, שכשהייתי שומעת עוד בתקופת הצבא שחברות בוחרות להפיל הייתי מזועזעת. כך שלא ברור לי איך הגעתי למצב הזה שנתתי אישור להזריק לה תמיסה ללב, להרוג אותה!!! כנראה שהייתי במצב של חוסר שפיות. הייתי בבועה וחבל שאף אחד לא בא ושלף אותי ממנה. אחרי שהיא יצאה חיבקתי ונישקתי אותה היא היתה כל כך יפה, מושלמת. כמו נסיכה ממש.
״מי שאומר שהזמן מרפא הוא משקר!!! אין שום מרפא לכאב הנורא הזה. אני רואה ילדות בנות שלוש בגיל שהיא היתה צריכה להיות היום, וזה קורע אותי מבפנים. כולם אומרים לי הנה ילדת בת אחרת, נסיכה, ואני משיבה שאין קשר בכלל, אלו שתי נשמות שונות, עולמות שלמים כל אחת היא עולם בפני עצמה – גדענו חיים, גדענו שושלת של דורי דורות – עולמות שלמים. זה סבל שאינו נגמר! להיפך, לאחר ההפלה הסבל אפילו יותר גדול. כי את יודעת ששמת את עצמך על המיטה ונתת אישור להרוג אותה. היום אני רוצה לומר לאחרות: 'גם אם הרופאים מנבאים את התחזית השחורה ביותר, עזבי תני לתינוק להיוולד, מקסימום תעבדי קשה בלטפל בו אך תדעי בלב שלך, שלא הרגת אף אחד, לא הרגת חלק ממך'. מה שעשיתי זה כמו שמישהי לוקחת את אחד הילדים שלה וחלילה מוותרת עליו. מבחינתי זה אותו דבר אין הבדל".
עדינה (שם בדוי), אישה בת 57, אם לשלושה ילדים בוגרים ממרכז הארץ, עברה בצעירותה שתי הפלות, ומאז היא כמו מתהלכת בעולם עם שק גדול על שתי כתפיה – כזה המלא בכאב, ברגשות אשמה ובחרטה גדולה מאד. היא התראיינה בבקשה לשתף את סיפורה על מנת למנוע מאחרות לעשות את מה שהיא עשתה. היא משתפת את המראיינת בסיפורה תוך כדי בכיות אף על פי שכבר עברו למעלה משלושה עשורים (!) מאז ההפלות. הכאב עדיין חי ומייסר למרות הזמן הרב שחלף לו מאז.
"ראיתי סרטון שעסק בהפלות – על רופא לא יהודי שהיה מבצע הפלות לנשים, וכשחקר את הנושא ראה מה קורה לעובר לפני ההפלה, איך הוא מנסה להתחמק מהרופא לפני שהוא מנסה להוציא אותו. זה היה פשוט מזעזע. פתאום אמרתי לעצמי: ׳אוי ואבוי, זה מה שעשיתי?׳. אמנם גם קודם לכן הרגשתי צער גדול על שתי ההפלות שעברתי, אבל עד אז עוד לא הבנתי מה קורה לעובר כשמנסים להוציא אותו ועד כמה זה חמור ונחשב כמו רצח. ברגע שראיתי את הסרטון הזה, זה ממש הפך אותי.
אני כל הזמן מדמיינת לי את הילדים האלה. אני אפילו רואה איך כל אחד מהם נראה" היא אומרת.
ליאת, אישה בת 28 מדרום הארץ, משתפת בתחושותיה לאחר ההפלה:
"כשהתעוררתי, ראיתי שחור בעיניים. הרגשתי צער בל יתואר, אני שונאת את היום הארור הזה. הרגשתי שהכנסתי את עצמי למאסר עולם – מאסר רוחני, פיזי ונפשי. הרגשתי ממש רוצחת. רציתי להיעלם מהעולם והיו לי מחשבות אובדניות.
"הצער והכאב לא הירפו, כעסתי על עצמי על שהרגתי את העובר שלי במו ידיי. בתאריך המשוער של הלידה פשוט הרגשתי ממוטטת וכתבתי מכתבים לעובר שלא קיים, ביקשתי ממנו סליחה״.
ש. זיגלר, בת 30 מאזור הצפון, הייתה בת 28, סטודנטית שנה ד' לארכיטקטורה, כשגילתה שהיא בהריון. היא הרגישה צעירה מדי ולא בשלה, ורק רצתה לחזור לחייה המוכרים. כשהיא נשאלת בראיון שנערך עמה כיצד חשה כשהתעוררה מהליך ההפלה, היא מספרת:
"במילה אחת – מוות. חרטה גדולה השתלטה עליי, והייתי בהלם מוחלט. אני זוכרת שבחדר ההתאוששות, אחזתי את היד של אמא שלי, בכיתי ושאלתי אם יהיו לי עוד ילדים. היא בכתה איתי והבטיחה שכן, אבל זה לא הרגיע אותי. מלבד הכאב הפיזי שחשתי, כאב רגשי עצום כרסם בי.
"לא יכולתי לקום מהמיטה ולתפקד. הרגשתי צורך להתאבל על האבידה שנלקחה ממני, ולא תחזור יותר לעולם. הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית. הייתי מוותרת על כל דבר שבעולם, ורק לא על חלק ממני. רק לא על בשר מבשרי.
"אמת אחת הלכה איתי לאורך כל הדרך, והיא זו שגרמה לי לעצבות התהומית הזו: הרגשתי שהרגתי את התינוק שלי. עד היום, שנתיים אחרי, אני לא מצליחה להתגבר על תחושת המרמור והכאב למרות שניסיתי הכל: תרופות הרגעה, ייעוץ עם פסיכולוגים, סדנאות ועוד.
"אם יש כאלה, שעודן מתלבטות ומתחבטות בשאלה האם לעשות או לא לעשות הפלה, יש לי רק דבר אחד לומר: הפלה זה גיהנום. זה חושך על פני תהום. שלא תעזי לעשות את זה, שלא תעזי לעשות את הטעות שעשיתי אני".
רצח מכוסה בעור
ערך החיים נחשב לערך החשוב ביותר בתרבות האנושית, ומכיוון שהחיים הם הערך החשוב ביותר, בכל המדינות בעולם העונש על רצח הוא החמור ביותר שיש. אך מדוע חיי אדם חשובים כל כך? המקור האוניברסלי לכך נמצא בתורה: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). כולנו נבראנו בצלם אלוהים – האדם אינו עוד יצור אחד מיני רבים אלא בריה מיוחדת, בעלת נשמה ייחודית. קיבלנו את החיים במתנה מבורא עולם, ולאיש אין זכות לקחת אותם. להיפך, אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להציל חיים, כמו שאומרת התורה: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז).
החשיבות העצומה של כל בן אדם, קטן ככל שיהיה, מסתכמת במשפט חשוב המופיע במקורות היהודיים: "כל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד, משנה ה). כל אדם הוא בעל משמעות אינסופית, ומבחינה מהותית אין הבדל בין עובר בגיל שלושה חודשים לבין תינוק בן שנתיים, לאדם בוגר או לקשיש. בכולם פועם צלם האלוהים בצורה שווה.
הקביעה שרק אדם שנולד בחודש התשיעי נחשב אדם – הינה שרירותית ולא נכונה. אפשר לקלוט את תדרי החשמל במוחו של העובר כבר ביום הארבעים להיווצרותו; בשבוע השישי להריון מערכות הראייה והשמיעה מתחילות להיווצר, תווי פניו נרקמים ומתעצבים, הלב ומערכת הדם כבר פועלים בגופו, גפיים ואצבעות יוצאות מגופו; משבוע 12 להיריון, העובר מזיז את ידיו ורגליו, מכניס אגודל לפה ומוצץ אותו; משבוע 16 להיריון העובר מגיב בהבעות פנים לכל מה שמפריע לו, מזהה קולות מהסביבה, הוא בועט ומתהפך.
האם ניתן לקבוע שהעובר נחשב כבעל זכות קיום רק כאשר הוא יתגלה לעין הרואה, אך אינו בעל זכות קיום רק משום ששכבות עור מכסות אותו? היש היגיון בקביעה זו?
האם העובר מרגיש כאב בהפלה?
כידוע, העובר אינו מקבל חומר הרדמה, טשטוש או משכך כאבים לפני ביצוע תהליך ההפלה.
עולם הרפואה טוען כי העובר אינו חש בכאב עד גיל הריון של 6 חודשים, מכיוון שקליפת המוח והמסילה התלמו-קורטיקלית, ההכרחיים לטענתם על מנת שיהיה ניתן לחוש בכאב, נמצאו כבעלי תפקוד רק בגיל הריון של 24 שבועות, אך ישנן ראיות המוכיחות אחרת.
סקירה מקיפה של הספרות המדעית, הנקראת 'שוקלים מחדש את כאב העובר', הבוצעה ע"י פרופ' סטיוארט דרבישייר וד"ר ג'ון בוקמן, הסיקה כי העובר מרגיש כאב לפחות החל מהשבוע ה-12 להריון ע"פ מחקר שהם ביצעו על קליפת המוח.
החוקרים הצהירו כי הם החליטו לערוך מחקר זה לאור נתונים נוירולוגים, ובמיוחד העדכניים יותר, שאינם יכולים לתמוך בדחייה וודאית את כאב העובר.
"ראיות שהצטברו לאחרונה מטילות בספק את נחיצותה של קליפת המוח בתחושת הכאב, וכן מציגות קישוריות תלמלית פונקציונאלית. ראיות אלו באות לטעון כנגד טענת מדעי המוח כי העובר אינו יכול לחוש בכאב לפני 24 שבועות להיריון" כותבים שני החוקרים, פרופ' סטיוארט וו. ג'י. דרבישייר וד"ר ג'ון סי. בוקמן, במאמרם 'שוקלים מחדש את כאב העובר' שפורסם בעיתון 'כתב העת לאתיקה רפואית' (Journal of Medical Ethics).
וכן, הם מציינים לסיכום במאמרם: "עדויות נוירו-מדעיות עדכניות מערערות את נחיצות קליפת המוח לחוויית כאב. גם אם קליפת המוח נחשבת נחוצה לצורך חווית כאב, קיימות כיום עדויות טובות לכך שההקרנות התלמיות בתת המשנה המופיעות סביב הריון של 12 שבועות, הן פונקציונליות ושוות ערך להקרנות תל-קורטיקליות המופיעות סביב הריון של 24 שבועות. לפיכך, עדויות מדעיות נוכחיות עדכניות תומכות באפשרות לכאבים בעובר לפני הקונצנזוס של 24 שבועות".
(Reconsidering fetal pain, Dr Stuart WG Derbyshire & Dr John C Bockmann, Journal Of Medical Ethics, Volume 46, Issue 1, P. 3-6, 2020)
עובדה מפתיעה היא כי פרופ' סטיוארט דרבישייר היה בעברו יועץ להורות מתוכננת בארה"ב ולפורום Pro-Choice (בעד בחירה) באנגליה, התומכים בביצוע הפלות. הוא אף הצהיר במאמר שפרסם בעברו בשנת 2006 בעיתון "British Medical Journal כי "זו מדיניות נבונה להאמין שעוברים אינם חשים בכאב". שותפו למחקר, ד"ר בוקמן, אמר בראיון בנוגע לשינוי תפיסתו של דרבישייר בעקבות המחקר שביצעו ופורסם בשנת 2020 כי "סיפור לא פחות גדול הוא העובדה שסטיוארט דרבישייר, אחד התומכים העיקריים בכך שעובר לא חש כאב, שינה את נקודת מבטו. זה אמיץ וכנה להפליא. פשוט אין לי מספיק מילים כדי לתאר כמה זה יוצא דופן".
בראיון משותף הם אומרים: "גם אם לתינוקות שטרם נולדו אין יכולת הבעה כלפי חוץ, חווית הכאב גרידא היא משמעותית מבחינה מוסרית".
כמו כן, פרופ' דבנפורט הוקר, פרופסור לאנטומיה מאוניברסיטת פיטסבורג, גילה כי עובר מגיב בחלק מאזורי גופו לגירוי חיצוני עדין החל מהשבוע ה-7 להריון, והחל מהשבוע 13 להיריון העובר מגיב לגירוי חיצוני עדין בכל חלקי גופו.
(Hooker D:The Prenatal Origin of Behavior, 18th Porter Lecture. Laurence, University of Kansas Press, 1952)
רפלקסים המתקבלים ע"י גירוי חיצוני מתואמים להתפתחות מערכת העצבים, והם למעשה תוצאה של עיבוד עצבי. מערכת העצבים מתחילה את התפתחותה בעובר לאחר 3 שבועות מההפריה.
צילומי אולטרסאונד מחרידים בשעת הפלה מראים כיצד העובר מנסה בכל כוחו לברוח ולהימלט מכלי השמדתו החדים של הרופא.
דייב ברנן, מנכ"ל ארגון פרו-חיים והמרכז לרפורמה ביו-אתית בבריטניה, אמר בראיון: "ידענו כבר שנים כי תינוקות ברחם חשים כאב. האמת המחרידה היא שפשוט לא אכפת לנו. אנחנו מתייחסים לתינוקות חפים מפשע גרוע יותר מפושעים".
דייב ברנן מציין כי בבריטניה בוצעו 1,856 הפלות בשנת 2018 לאחר השבוע ה-22 להריון, כאשר ידוע שבהליך ההפלה העובר לא מקבל שום חומר הרדמה או מטשטש כאבים. הוא ממשיך ואומר בזעזוע "לרובם הוזרקו אשלגן כלורי, רעל ששורף את קורבנותיו מבפנים החוצה, וכואב עד כדי כך שההסתדרות הרפואית הווטרינרית האמריקאית אוסרת על השימוש בו בהמתת בעלי חיים אלא אם כן הורדמו תחילה".
כיצד מתבצעת הפלה?
לפי ארגון הבריאות העולמי, למעלה מ-40 מיליון הפלות מבוצעות בכל שנה ברחבי העולם, כ-125 אלף הפלות ביום! על פי דיווח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל מתבצעות כל שנה קרוב ל-20,000 הפלות.
המונח "הפסקת הריון" נשמע נקי ויפה, אך בפועל השיטות בהן משתמשים הרופאים כדי לבצע את ההפלה הינן קשות, ולא פעם פוגעות בגופה של האישה עד כדי סכנת עקרות.
ישנן מספר שיטות לביצוע הפלה כאשר השיטה המתאימה נקבעת ע"פ גיל ההיריון.
עד גיל 7 שבועות: ההפלה מתבצעת ע"י נטילת שני כדורים בהפרש של 48 שעות. הכדור הראשון נקרא מיפריסטון (שמו המסחרי – מיפג'ין) הגורם לירידת אספקת הדם לעובר ולהפסקת התפתחות ההיריון. הכדור השני נקרא מיזופרוסטול (שמו המסחרי – ציטוטק) הגורם לכיווצים בשריר הרחם המביאים לפליטת העובר.
משבוע 8 עד 12: בהליך הפלה במועד זה, הנקרא 'גרידת-שאיבה', מוחדרת לרחם צינורית פלסטיק דקה המחוברת למשאבת ואקום. גופו של העובר נקרע לחלקים מעוצמת הואקום, והם נשאבים חוצה לרחם.
לאחר מכן, מתבצעת 'גרידה' שהינה החדרת מכשיר חד המגרד את רירית הרחם ומוציא שאריות שאולי נותרו בחלל הרחם.
משבוע 13 עד 22: שיטת ההפלה נקראת D&E, שהם ראשי התיבות של Dilation and Evacuation, כלומר 'הרחבה וריקון'. גודל העובר גדול מכדי לשאוב אותו בשלמותו מחוצה לרחם, ולכן לאחר הרחבת צוואר הרחם, המנתח מחדיר מלקחיים וקורע איבר-איבר מהעובר ומוציאו חוצה לרחם. גולגולת העובר גדולה מכדי לצאת החוצה בשלמותה, ולכן המנתח ינפץ את הגולגולת ע"י המלקחיים ולאחר מכן יוציא את שברי הגולגולת מהרחם.
לאחר מכן, תתבצע גרידה על מנת להוציא שאריות שאולי נותרו בחלל הרחם.
אופציה חלופית הינה הפלה בשיטת 'בוארו'. בהליך זה יוצרים בצורה מלאכותית, ע"י חומרים כימיים, התכווצויות של הרחם המביאים לצירי לידה מלאכותיים. אותם צירי לידה מדמים תהליך לידה אמיתי בו יוצא העובר מהרחם. תהליך זה נמשך מס' ימים, ולאחריו יש לעבור גרידה.
משבוע 23 והלאה: הליך ההפלה מתחיל בהזרקת תמיסת מלח לשק מי השפיר המביאים למותו של העובר. התינוק שואף ובולע את אותה תמיסת מלח שהוחדרה. בנוסף, תמיסת המלח הורסת את עורו של התינוק, וגם כן חודרת למערכת הדם של העובר ומפוצצת את נימי הדם שלו.
אופן פעולה חלופי הוא הזרקת תמיסה רעילה של אשלגן כלורי (KCl) לתוך ליבו של העובר המפסיקה את פעילות הלב.
לאחר מותו של העובר, מוזרקים לרחם פרוסטגלנדינים היוצרים צירים מלאכותיים ויבוצע תהליך של 'לידה שקטה' הזהה להליך של לידה רגילה, אך עם עובר שאינו חי. לחילופין, הוצאת העובר המת תעשה ע"י הזרקת פרוסטגלנדינים לרחם היוצרים צירים מלאכותיים ומסייעים בהוצאת העובר מהרחם, כשהשלב הבא בהליך ההפלה יהיה בשיטת D&E של קריעת האיברים של העובר ע"י מלקחיים והוצאתם בזה אחר זה.
זעקה אילמת שהופכת לדממת המוות
אישה שנכנסה להריון בלתי מתוכנן במצב בו חייה אינם בנויים לכך, חוששת רבות מן העתיד לבוא, ולכן האופציה של הפלה יכולה להיראות לה כאפשרות רלוונטית למצבה, אך נשאלת השאלה: האם פחדים מוצדקים ואמתיים ככל שיהיו – מצדיקים קטיעת חיים של עובר חסר ישע? האם קשיים של האם גדולים ככל שיהיו – יכולים להצדיק קטיעת חיים בצורה כה אכזרית וכואבת?
העובר לא נראה לעין הגלויה, אלא חבוי תחת שכבות עור, אך האם עצם העובדה שהוא נסתר מן העין מתירה לרצוח אותו?! האם ניתן לקבוע שהעובר נחשב כבעל זכות קיום רק כאשר הוא יתגלה לעין הרואה, אך אינו בעל זכות קיום רק משום ששכבות עור מכסות אותו, היש היגיון בקביעה זו?
כיצד אמא לתינוק חסר אונים שטרם נולד תהיה מסוגלת לתת יד לקריעת גופו לגזרים בעודו חי, בהסכמתה?! הרי, במילים בוטות, בהליך הפלה המנתח קורע את איברי גופו של העובר, בעוד העובר חי ומרגיש. האם השכל מסוגל לקלוט את אכזריות המעשה? הליך הפלה הריהו כמעשה של המרצחים האכזריים ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית. כיצד אמא מסוגלת לעשות זאת לתינוקה שלה?!
בזמן ההפלה התינוק מנסה להילחם על חייו ולברוח מכליו המתכתיים – רצחניים – של המנתח. הוא נמצא שם בתוך הרחם לבדו, ללא איש, ללא אמא, הוא זועק זעקות אימה – אך איש אינו שומע…
המנתח מצליח במלקחיו לתפוס את רגל העובר וכורת אותה בתלישה חזקה ואכזרית מגופו של העובר בעודו חי, וכך הוא עובר איבר-איבר וכורת אותו באכזריות בלתי נתפסת. והאמא של אותו תינוק ביקשה את זה…
בסוף ההליך, או אם נדייק ללא מילים מטויחות – בסוף הרצח – המנתח בודק שכל אבריו של העובר הוצאו. הוא מסתכל על המגש ורואה רגל, ועוד רגל, יד, ועוד יד, גולגולת מנותצת, וכך הלאה. את כל אותם חלקי גוף, האחות לוקחת וזורקת ל… שקית אשפה. ושוב נציין ונדגיש – את כל זה, האמא של אותו תינוק ביקשה.
התינוק – החי – שטרם נולד, רוצה לחיות, רוצה לפגוש את אמא שלו, רוצה לצאת לאוויר העולם. כיצד אישה תוכל לחיות את שארית חייה כשהיא תדע לנצח שהיא רצחה במו ידיה את ילדה שלה?! במעשה זה היא גוזרת על עצמה חיים שלמים של שנאה עצמית, מועקה, חרטה, מרירות וכאב תהומי. אותו קושי של גידול ילד, בנסיבות לא מתכוננות – מתגמד יחסית לאותו קושי נפשי שהיא תחוש לשארית ימי חייה.
לאור האמור, נשמע את דממת ההסכמה לשמע השאלה: האם נוכל עוד להתעלם מזעקתם האילמת של העוברים?
לתת סיוע לגיבורות
על חברה מתוקנת לסייע מבחינה כלכלית ונפשית לאותן נשים גיבורות שבחרו לא להפיל, במטרה להקל עליהן את עול גידול הילדים. זוהי חובה מוסרית ממדרגה ראשונה של כל אדם. ואכן, כיום בישראל קיימים ארגונים אלה דוגמת 'אפרת – לעידוד הילודה בעם היהודי' ומחלקת אמ"א בארגון 'הידברות'. נשים שמעוניינות בעזרה יכולות לקבל מהם סיוע במגוון אפיקים, שיקל עליהן את ההחלטה ללדת את העובר המדהים שהן נושאות ברחמן. ד"ר אלי שלוסהיים, מייסד עמותת אפרת, מספר מתוך ניסיון של יותר משלושים שנה ולמעלה מ-40,000 מקרים של הריון שנשמרו ע"י סיוע של העמותה, כי מעולם לא פגש אישה שהצטערה שהמשיכה את ההיריון. כאשר האימהות רואות את התינוק לאחר הלידה, הן לא מעלות בדעתן כיצד חשבו לוותר עליו או עליה. רבות מהאימהות אף הופכות למתנדבות בארגון בכדי להעביר את המסר הלאה, לנשים נוספות שצריכות לשמוע זאת.
לנשים שנקלעו להריון בלתי מתוכנן מומלץ מאוד להתייעץ עם סמכות רוחנית ומוסרית כמו רב, רבנית או ליצור קשר עם ארגונים המסייעים לנשים בהריון לא מתוכנן, המעניקים זווית הסתכלות נוספת וסיוע מבחינות רבות.
