בעבר היה ברור כי ניתן לדבר על ערכים אובייקטיביים. השיח הפוסט-מודרני שהחל להתפשט בשנות ה-80' הביא ליצירת מושג חדש, נרטיב. במילים אחרות, "כל אחד והאמת שלו". מעכשיו, אומרים, יש מוסר שלך ומוסר שלי, ואף אחד ושום דבר לא "נכון" או "צודק" יותר. 

שיטות מתקדמות לשיווק המוני מנצלות זאת כדי לשנות את תודעת הקהל בזריזות כזו, עד שדברים שהיו בלתי מתקבלים על הדעת נהפכים ל"אמת מוחלטת" שנים ספורות לאחר מכן. 

הנה דוגמה: האם יש סיכוי שמישהו ישכנע אתכם לאכול ג'וקים, אותם מקקים ביתיים שרבים סולדים מנוכחותם? אם אתם בטוחים שלא, הסיפור הבא יפתיע אתכם (תועד בסרט דוקומנטרי רוסי 'האוכל בוחר לעצמו קורבן', ופורסם בעלון 'עולם קטן'):
שני אוליגרכים רוסיים ערכו התערבות סביב השאלה: האם אפשר לשכנע אנשים לעשות משהו שנראה חסר סיכוי? הם בחרו באכילת ג'וקים, וכך במסגרת ההתערבות התחייב עשיר אחד לגרום לחברו לאכול ג'וקים, ושהוא יעשה זאת מתוך בחירה. בסרט מתוארת בהרחבה, צעד אחרי צעד, הדרך שבה הלך האוליגרך. 

תחילה הוא שכר מדענים שחיפשו בג'וק רכיב תזונתי שיכול להיחשב כמועיל לגוף. הם מצאו שיש בג'וקים חלבון. בשלב זה הוחדרו לתקשורת ידיעות על חשיבות החלבון המסוים הזה לגוף, ובשלב הבא 'גילתה' התקשורת שאפשר למצוא יופי של חלבון כזה ב… ג'וקים. זמן קצר לאחר מכן החלה חברת מזון לייצר חטיפי שוקולד שמעליהם פוזר החלבון הבריא – אותה 'אבקת ג'וקים' פלאית. הכול נכנס לתהליך מיתוג, כולל ג'וק מאויר ומתוק על האריזה שנותן טעם של עוד. וכך, זמן לא רב אחרי ההתערבות, נגס החבר השני בג'וקים מרצונו החופשי ובמודעות מלאה.

הסיפור האמיתי עד כאב חושף עד כמה עולם הרגשות והאינסטינקטים שלנו נתון לשינויים. לא שינויים מינוריים וזניחים, אלא שינויים רדיקליים. דברים שנראה לנו שלעולם לא נעשה, יכולים, עם קצת עבודה תקשורתית, להיהפך ללגיטימיים לחלוטין בזמן קצר יחסית. נראה שכמעט אף אחד אינו חסין בפני שום שטיפת מוח, ועם קצת עבודה אפשר לשכנע את רובנו לעשות הכול – אפילו לאכול ג'וקים. 

לצחקק בזמן שלוחצים על ההדק

השאלה אם לאכול ג'וקים או לא היא לא שאלה מוסרית, אבל אפשר ללמוד ממנה משהו חשוב על מוסר. אם כל דבר שאנחנו מאמינים בו יכול להשתנות בקלות רבה כל כך, איזו משמעות יש בכלל לשיח המוסרי? איזו משמעות יש לאיזה אידיאל – שוויון, צדק, אמת, נקיות כפיים, פטריוטיות, נאמנות?  מסתבר שגם על ערכים שנראים בסיסיים ביותר – למשל ערך חיי אדם, ואפילו "לא תרצח" – אפשר "לעבוד" בקלות.

זה בדיוק מה שקרה בניסוי המפורסם של ד"ר סטנלי מילגרום, שבדק ציות לסמכות. בניסוי היו שני משתתפים: אחד אמיתי, והשני היה שחקן שהתחזה למשתתף בניסוי. החוקרים הסבירו להם שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמיתי קיבל את תפקיד ה"מורה", והמשתתף השחקן שהיה מטעם החוקרים, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". ה"מורה" קיבל משימה להעביר מספר מטלות זיכרון פשוטות ל"תלמיד", והונחה שבכל פעם שהתלמיד מבצע טעות, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור, ולהעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למורה עצמו ניתן שוק חשמלי (אמיתי) חלש לשם הדגמה, ואז החל כביכול ניסוי הלמידה. למעשה לא ניתנו לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד-השחקן הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. 

כאשר הגיעו המשתתפים לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן ביקש שהניסוי יסתיים מחמת הכאב שחש, ונענה על ידי החוקר כי על הניסוי להמשיך. השחקן המשיך להפגין כאב גדול יותר, והביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו. ל"מורים" שביקשו להפסיק את הניסוי הסביר החוקר כי הוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות לתוצאות הניסוי ולשלומו של התלמיד, וכי על הניסוי להימשך.

לפני עריכת הניסוי ערך מילגרם סקר בקרב פסיכיאטרים לגבי תוצאותיו הצפויות של הניסוי. הם האמינו פה אחד שכל משתתפי הניסוי, פרט לכמה סדיסטים (כ-4 מתוך כל 1000 אנשים לפי הערכתם), יסרבו לתת שוק חשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר. 

אולם התוצאות הפריכו זאת: בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. קצתם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה, אבל אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט.

מוסר ללא נקודת ייחוס

אין זה סוד שהמוסר האנושי נקבע על פי אינטואיציה. הביטוי "מוסר כליות" משמר את התפיסה לפיה המוסר הינו 'משהו שמרגישים בבטן'. אך אם מוסר הוא משהו שקשור לאינטואיציה, הרי לכל אדם רגישויות ואינטואיציות שונות. אחד רגיש יותר לחוסר צדק, ואחר פחות; אחד רותח כשהוא שומע על קבלת שוחד, והשני בכלל לא; אחד רגיש לסבל של הזול, אחד לא. 

אינטואיציות גם יכולות להשתנות במשך הזמן, ומה שכיום נחשב כשפל המדרגה בעבר היה נחשב כלגיטימי לחלוטין. בטרויה, למשל, ערך הגבורה היה העיקר, ולכן היו משליכים לאשפה תינוקות שנראו לא חזקים מספיק; בקולוסיאום ברומא השליכו עבדים לקרבות עם חיות מורעבות לשם שעשוע הקהל; בארה"ב היו מתקינים כלובים סביב ראשם של שחורים שניסו לברוח מחיי עבדות.

לאור זאת, טענו פילוסופים, חוקרים ופסיכולוגים רבים שהמוסר הוא דבר יחסי, ושאין אפשרות לדבר על 'מוסר אובייקטיבי'. לעולם לא יוכלו כולם להסכים על מעשה מוסרי שיהיה תמיד צודק, במיוחד לאור השיח שלפיו לכל אחד יש נרטיב משלו. לדוגמה, כולם מסכימים שהרג הוא מעשה בלתי מוסרי, אבל חייל שהורג טרוריסט זוכה לצל"ש. כמו כן, ישנן מדינות כמו שוויץ בהן קיים הוספיס ל"המתות חסד", שם רופאים מזריקים חומרים ממיתים לחולים שמאסו בחייהם (ומשלמים הרבה כסף לשם כך). וכן, הרג של עוברים בעלי תודעה שעדיין לא באו לעולם אינו נחשב לרצח בעיני רבים. אז מי קובע מתי הרג הוא דבר מוסרי ומתי לא? בעולם של ימינו – האינטואיציה, שלא נשענת על כלום מלבד מתחושת בטן. ולכן המוסר, באין שום נקודת ייחוס אבסולוטית – מאבד כל משמעות.

יתרה מכך, גם החלטות שנוגעות לשאלות מוסריות ונשקלות לכאורה בכובד ראש, מושפעות פעמים רבות מגורמים אחרים לגמרי. מחקרים רבים מוכיחים כי בני האדם אינם מתנהגים באופן רציונלי, אלא מושפעים ברמות כאלה ואחרות מנסיבות חיצוניות. מחקר ישראלי הראה שההחלטה על קיצור מאסר אסירים ("שליש") איננה אובייקטיבית כלל, אלא מושפעת מקרבתה של ההחלטה למועד ארוחת הצהריים – (ראו בעובדות). במחקר אחר נמצא ששופטים גוזרים עונשים שונים על פשעים זהים, בחוסר עקביות משווע. האם בני האדם הם באמת כל כך אובייקטיבים כמו שאנחנו חושבים? 

למתוח בעדינות את הקווים

הדרך היחידה שבה אפשר להגיע למוסר אובייקטיבי היא להחליט על נקודת ייחוס שמגדירה מהו המעשה המוסרי. נקודת הייחוס חייבת להיות בלתי תלויה בדעה אנושית על מנת שהיא תהיה אחידה ומחייבת.
היו ניסיונות לייצר תורות מוסר אובייקטיביות, המפורסמת שבהן היא הכלל המוסרי "הצו הקטגורי" של עמנואל קאנט. לפיו על האדם לנהוג באופן שהיה רוצה שיהפוך לחוק אנושי מחייב. אדם יכול לחשוב לדוגמה: "אם כולם לא יצייתו לחוק, החברה תתפרק. ומכיוון שאיני רוצה שזה יקרה, עלי לשמור את החוק". לפי קאנט זהו קריטריון מתאים ולכן המעשה מוסרי. 

אבל מה אם זה שקובע את החוק הוא פסיכופת או אדם רשע, שלא אכפת לו לפגוע באנשים או לפרק את החברה? כשהמוסר תלוי אך ורק בגחמה האנושית, דברים נוראים עלולים לקרות. טענתו של אדולף אייכמן ימ"ש במשפטו הייתה שהוא "רק מילא פקודות". מילוי פקודות הוא אכן מרכיב חשוב בשמירת הסדר הציבורי, וכי מישהו מאיתנו היה רוצה לחיות בעולם שבו איש אינו ממלא אחר הנחיות? יוצא אפוא שלפי הכלל הקטגורי של קאנט, אייכמן כביכול היה חייב למלא את הפקודות המרושעות שבמסגרתן היה אחראי על השמדת מיליוני יהודים, שכן על פי הגדרתו של קאנט זהו המעשה המוסרי, שנקבע ע"פ הרצון האנושי. 

מלבד זאת, כשלא מדובר בהגדרות חד-משמעיות תמיד אפשר "למתוח" קצת את הגבולות המוסריים אם הם לא מתאימים. פרופ' פרנסיס קריק (חתן פרס נובל שגילה את מבנה ה-DNA), כתב בשנות השישים מאמר לביטאון היוקרתי Nature שכותרתו: "ההשלכות הסוציולוגיות של הביולוגיה המודרנית". במאמר הוא מתאר את חששותיו לגבי עתידו של המין האנושי, שכן ריבוי הילודה ודלדול משאבי הטבע לדעתו מהווים סכנה לכלל האנושות. בעקבות זאת העלה פרופ' קריק את פתרונו לבעיה באמצעי פשוט: שינוי ההגדרה של חיי אדם. "לא נוכל לראות את חיי האדם כקדושים, לא נוכל להרשות את הרעיון שלכל אדם יש נשמה וזכות קיום. תינוק הנולד ייחשב חי מבחינה משפטית רק 48 שעות לאחר הלידה". הנה, הבעיה נפתרה. אם נגדיר את התינוק כיצור חי רק יומיים לאחר הלידה, לא תתעורר כל בעיה של נטילת חיי אדם. אפשר יהיה ליטול את חייו באלגנטיות, והכל יהיה "נקי". 

כמו כן הציע הפרופ' להגדיר כל אדם מעל גיל 80 כ"מת" מבחינה משפטית, כך שחיסולם של קשישים יתאפשר בצורה פשוטה יותר. מכיוון שהוא יודע שזה לא יקרה, הוא מצביע על ה'אשמים': "כדי שהחברה תקבל זאת, יש להפסיק את לימוד המוסר הדתי לילדים, וללמדם את ההשקפה של הביולוגיה המודרנית על מקומו של האדם ביקום". הנה, זוהי ראיה ניצחת לכך שרק מערכת המוסר שהגדירה הדת מצליחה לקבע את הערכים האבסולוטיים האלה, שאחרת היו יכולים להתעופף להם עם כל פרופ' חכמולוג.

את מי אי אפשר לשכנע?

גם גדולי המתנגדים לתורה נאלצים להשתמש בציטוט "בצלם אלוהים ברא את האדם" כשהם מסבירים מדוע רצח הוא דבר לא מוסרי. משום שאחרת, לכל מעשה נפשע אפשר למצוא תירוצים מכאן ועד ההודעה החדשה. המוח האנושי יכול לנמק כל החלטה, אלא אם כן הוא קיבל מראש את העובדה שהחוקים הללו הם בלתי משתנים. המסקנה היא שמוסר הנקבע על פי דעת האדם נתון לשינויים, להשפעות זרות ולגחמות, ולכן הוא חסר קיום. 

ציינו לאורך המאמר ניסויים, מחקרים ודוגמאות במציאות המראים כי עם קצת פסיכולוגיה, שיטות שיווק והשפעה אפשר לשכנע את כולם לעשות כל דבר. למעשה, זה נכון חוץ מקבוצה אחת – יהודים. 

המוסר היהודי נקבע על ידי בורא עולם. התורה שקיבלנו – נצחית ובלתי משתנה – היא שקובעת מהו המעשה המוסרי. אלו הן אמות מידה שאינן תלויות בשום גחמה אנושית, ומאפשרות לנהל חיים מלאי מצפון ומוסר מוחלטים ובלתי משתנים.