לצערנו, ישנה סטיגמה שלילית לפיה ישנם דתיים וחרדים לא מעטים המבצעים מעשים לא ראויים. אחת הסיבות לכך היא סיקור תקשורתי מופרז – למשל, לעתים קרובות מדווחים בתקשורת בהבלטה על אדם חובש כיפה שמואשם במשפט או נכנס לכלא, בעוד שבפועל, אחוז האסירים הדתיים והחרדיים בבתי הכלא בישראל עומד על אחוז אחד בלבד – פי 25 פחות משיעורם באוכלוסייה (!). דווקא בגלל שאנשים יראי שמיים מסתבכים פחות בפשעים, הסיטואציה הזו היא יוצאת דופן, ולכן גם מתפרסמת יותר בתקשורת, בהתאם לכלל העיתונאי: "כלב נשך אדם – לא מעניין, אדם נשך כלב – מעניין מאוד!". 

כך לדוגמה, בתחום ההתנדבות בקהילה – סימן מובהק לאלטרואיזם ונתינה לזולת – אחוז הדתיים והחרדים גבוה לאין ערוך מאלה שלא. בשנת 2016 פרסם הלמ"ס כי הציבור החרדי הוא בעל אחוזי ההתנדבות הגבוהים ביותר באוכלוסייה – 39 אחוזים, ו-33 אחוזים מהציבור הדתי, דהיינו סך הכול 72 אחוז מהציבור שומר תורה ומצוות, לעומת 20 אחוז בלבד מהציבור החילוני שמתנדבים. כשמדובר על ציבור כל כך גדול, מדובר על מאות אלפי בני אדם שמתנדבים בבתי חולים, בארגוני הצלה למיניהם, בחלוקת מזון ועוד. 

אחת הדוגמאות לנתינה שמאפיינת את הציבור התורני היא תרומות כליה אלטרואיסטיות, שבהן אין קשר או היכרות מוקדמת בין התורם לנתרם וללא קבלת תגמול, שוודאי מצביעות על רמה מוסרית גבוהה של נתינה. ב-4 באפריל 2021 התקיימה בישראל השתלת הכליה ה-1,000 דרך עמותת "מתנת חיים", שהוקמה על ידי הרב ישעיהו הבר ז"ל – הישג לאומי מרשים, שהציב את ישראל במקום הראשון בעולם בתרומות כליה אלטרואיסטיות. 98% מהתורמים דרך הארגון הם דתיים וחרדים. על ה"טרנד" הזה שמעתם בתקשורת?  

נתונים מסוג זה אינם מפורסמים בהבלטה כמו קבוצה מזערית של נערים חרדים מתפרעים. הסקורים החדשותיים אינם מסוקרים על פי שיקולי פרופורציה והצגת המציאות האמתית, אלא על פי שיקולי עניין ורייטינג. למעשה, כאשר אדם חילוני מתנהג בצורה לא מוסרית, איש אינו מדגיש את חילוניותו; ואילו כאשר אדם דתי עושה זאת, העובדה שהוא דתי מיד מקבלת פרסום. כל עבירה שעושה אדם דתי מקבלת תהודה ונפח גדול פי כמה מאשר האדם החילוני. 

עדיין לא מלאך

הסיבה שבגללה אנשים דתיים וחרדים כל כך מחשיבים את ערכי הנתינה והעזרה לזולת, היא דתית. התורה מלאה מצוות בין אדם לחברו, שהבולטת בהן היא "ואהבת לרעך כמוך". אך יש עוד מצוות רבות כגון איסור לשקר, לגנוב, לרצוח, להונות את הזולת, השבת אבידה ועוד, שמקוימות בהידור רב על ידי יראי שמיים גם אם לא מתפרסמות על כך ידיעות.

ובכל זאת, כל אחד שמע על אנשים דתיים שהתנהגו בצורה פסולה מבחינה מוסרית – יהיו אלה אישי ציבור, מנהיגים ואפילו רבנים. נשאלת השאלה, איך זה ייתכן שאדם ירא שמיים יתנהג כך?

צריך לזכור שלפי התפיסה היהודית, כל אדם נברא עם קול פנימי טוב, עם קול פנימי שדוחף אותו אל הפיתויים והרצונות הנמוכים יותר, ועם בחירה חופשית להחליט ביניהם. אין בחיים הדתיים הבטחה לנצח את הדחפים השליליים, אלא שאיפה ומשאת נפש שצריך לעמול עליה בכל עת. אמונה בתורה אינה מבטלת כבלחיצת כפתור את הרע שטמון באדם, ובכל אחד מאתנו קיים צד פחות חיובי, במידה כזו או אחרת. זו טעות לחשוב שאנשים דתיים חסינים מפני שגיאות, תאוות ויצרים; הגמרא מסבירה כי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול לו" (מסכת קידושין, דף ל, עמ' ב). יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא נמצא בתוכנו כל הזמן. אלא שהבורא דורש מהאדם לעבוד על עצמו, להתגבר עליו כפי יכולתו ולהגיע למצב שבו הוא אינו נכנע למאווים שליליים שתוקפים אותו. 

העובדה שאדם לובש ציצית וכיפה אינה הופכת אותו למלאך. התורה מציבה בפני האדם דרישה מוסרית גבוהה ומעודדת אותו לשאוף לשם, אך כדי להגיע לכך נדרשת מצדו של האדם לעבודה פנימית ותמידית.

חילול השם

כאשר אדם ירא שמיים מתנהג בצורה לא מוסרית, זו עבירה דתית חמורה ביותר המכונה "חילול השם", שאין עליה כפרה. כך למשל מתואר בגמרא כי היו חכמים שנמנעו לקנות בשר בהקפה ("על החשבון", ולשלם אחר כך) כדי שלא יאמרו שהרב מספק כשרות למקום על מנת לקבל בחינם (שוחד). 

מדוע חילול השם נחשב לעבירה כל כך חמורה? מכיוון שלעם ישראל יש תפקיד – לפרסם את קדושתו של הבורא בעולם, כדברי הפסוק "עם זו יצרתי לי – תהלתי יספרו" (ישעיהו מג, כא). כאשר יהודי מתנהג בצורה שגורמת לסובבים אותו לזלזל בתורה ובמערכת הדתית, הוא פוגע בתכלית שלשמה נוצר עם ישראל. הגמרא מפרשת את הפסוק "ואהבת את ה' אלוהיך" – "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" (מסכת יומא, דף פו, עמ' א), כלומר שלכל יהודי יש שליחות לחיות בצורה כזו שמעשיו יגרמו גם לאחרים לאהוב את ה' ואת התורה ולומדיה. לא שזו הסיבה היחידה שבגללה אנו מתנהגים כך, אבל הדימוי הנקי הוא בהחלט עניין חשוב ביהדות, כפי שנאמר לבני ישראל במדבר "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). מעבר לכך, אדם צריך להיזהר שלא להכניס את עצמו למצב של חשד. כך גם נפסק בהלכה שגבאי צדקה האוספים כספי צדקה לעולם לא ינהלו את החשבונות לבד אלא רק בזוג (ובמקרים מסוימים בשלושה), כדי שלא ידבק בהם חשד מהם גם אם הם אנשים נאמנים וישרים.  

דתי בכאילו

דבר נוסף שחשוב לדעת הוא שלצערנו, לא כל אדם חובש כיפה שנראה דתי הוא אכן ירא שמיים. כאן המקום להבחין בין 'דתי' ו'חרדי' לבין 'ירא שמיים'. ישנם אנשים שמבחינה חיצונית נראים ומתנהגים באופן מסוים ואף משתייכים לציבור מסוים, אך בתוך תוכם הם אינם יראי שמיים. אדם כזה חי את הדתיות רק בצד החיצוני של הדבר, מתוך נורמות חברתיות אליהן גדל או מתוך שיקולים חיצוניים כאלה ואחרים, אך ברור שאדם כזה אינו באמת ירא שמיים החרד מלעבור על דבר ה'.

אנשים בטעותם קוראים לאדם דתי שנמצא גונב בכינוי "דתי גנב", וכן בביצוע פשעים ועברות שונות. אך האם מי שעובר על איסור מפורש בעשרת הדיברות עדיין יכול להיות מכונה ירא שמיים? זו רק אשליה שיכול להיות אדם שביצע גנבה או כל עברה חמורה אחרת שיהא גם ירא שמיים.