בקהילות היהודיות לימוד התורה היה מאז ומעולם הערך הבולט ביותר. לא ספורט, לא פוליטיקה, לא בידור – רק תורה. לכן האנשים המוערכים ביותר בעולם התורה אינם צעירים נאים שנראים על מרקע הטלוויזיה, אלא דווקא אנשים מבוגרים שהקדישו את חייהם ללימוד תורה. במבט יהודי התורה היא מרכז החיים, ולכן שאיפתה של האם היהודייה, כפי שמתבטאת בתפילה שנוהגות נשים לומר בעת הדלקת נרות שבת, היא: "וְזַכֵּנִי לְגַדֵל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים… וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים".
המצווה החשובה ביותר ביהדות הינה מצוות תלמוד תורה. מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, ושכרה של מצווה זו שקול כנגד שכרן של כל המצוות, כמו שאמרו חכמים: "ותלמוד תורה כנגד כולן" (משנה פאה, פרק א).
אחת הסיבות לחשיבות לימוד התורה היא שללא לימוד תורה, אי אפשר לדעת מה ה' רוצה מאיתנו. התורה מלאה במצוות רבות ובהדרכות מוסריות, ולכן הדרך היחידה למילוי רצון ה' הוא דרך לימודה, כמו שאמרו חכמים: "גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (מסכת קידושין, דף מ).
כמו כן, לימוד התורה פועל על הנפש ומעדן אותה, מתקן את המידות ומיישר את פנימיותו של האדם. העיסוק בתורה פועל על האדם בשני מישורים: קודם כל דרך השפעה ישירה של תכני התורה והמוסר, כמו למשל לימוד על עיצוב ופיתוח האישיות, לימוד דרכיהם והליכותיהם של אנשים דגולים בעם ישראל וכדומה. בנוסף, יש לתורה השפעה סגולית שלא קיימת בשום סוג אחר של לימוד – עצם הלימוד עצמו מטהר רוחנית את נשמת האדם, כמו שאמרו חכמים: "המאור שבה מחזירו [את האדם] למוטב" (מדרש איכה רבה). כאשר יהודי לומד תורה הוא מושפע מהארתה הקדושה הנמשכת ממנה אליו, ובכך נשמתו מתעלה רוחנית ומזדככת.
לימוד לשם שמיים
בעולם הרחב לומדים בדרך כלל למטרה מסוימת, כגון רכישת מידע חיוני שיביא לנו לתועלת, הנאה ועניין, השגת תעודה אקדמאית, התקדמות מקצועית ועוד. לימוד תורה, אף שיש בו יתרונות רבים לאדם וכולל בתוכו גם אספקטים של תועלת לחיים והנאה, אמור להיעשות מתוך כוונת "לשמה" – ללא אינטרס מלבד לימוד לשם קיום רצון האלוהים ממני.
עצם הלימוד בחוכמה האלוהית הוא קיום של מצוות אלוהים אלינו, כמו שכתב הרמב"ם: "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה – לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת" (הלכות תשובה, פרק י).
משום כך, גם אחרי שלומדים שנים רבות וכבר יודעים את התורה היטב עדיין מצווה עלינו להמשיך וללמוד, כמו שנאמר "וְהָגִיתָ בּוֹ [=בספר התורה] יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א).
הגשר שמחבר
סיבה נוספת לכך שלימוד התורה נחשב כמצווה העוצמתית ביותר היא שלימוד התורה הוא האמצעי הטוב ביותר להתחבר עם הבורא ולאפשר לנשמה להתגלות. התורה כולה היא רצונו וחכמתו של ה', וכשאדם עוסק בתורה הוא בעצם מתחבר עם האינסוף ממש. חכמנו הסבירו (מסכת שבת, דף קה) כי המילה הראשונה בעשרת הדיברות, 'אנכי' [" אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"], טומנת בתוכה את סוד ההתקשרות לאלוהים והוא דרך ראשי התיבות של מילה זו: "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית" שפירושם בארמית: "אני את נפשי כתבתי והבאתי".
בורא עולם כביכול הכניס את כל כולו לתוך אותיות התורה, וכשאדם קורא ולומד בה הוא זוכה להתחבר אליו ולהתעלות בדרגות רוחניות גבוהות ביותר. אף שלא תמיד זוכים להרגיש את האור האלוהי בזמן הלימוד, עצם העובדה שהתורה היא חוכמתו ורצונו של הבורא מבטיחה שכשעוסקים בה – מתחברים אליו.
אפשר לסכם את הטעמים ללימוד תורה על פי פסוק מפורסם, הממשיל את התורה ל"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יח). הפירוש הפשוט הוא שהתורה מוסיפה חיים ללומדיה, ואפילו מי שרק מחזיק בה ("תומכיה") ושומר על קשר קרוב איתה – גם הוא זוכה לאושר. פירוש עמוק יותר מסביר שכשם שבעץ ישנם שלושה חלקים: השורשים, העץ עצמו, והפירות – כך גם בתורה, וכל חלק מצביע על ערך אחר שיש בלימוד התורה. השורשים של התורה הם הבסיס, החיבור לעיקר, וזוהי הדבקות והחיבור עם בורא עולם שאנו משיגים מעצם הלימוד עצמו בתורה. העץ עצמו מייצג את השכל והחכמה האלוהית שאדם יכול לסגל לעצמו על ידי הלימוד. החלק השלישי, הפירות, הוא החלק המעשי לחיים הכולל את ידיעת אופן קיום המצוות, וכן ידיעת העקרונות המוסריים והאמוניים על פיהם יוכל האדם לחיות חיים בעלי ערכים, הליכות, הנהגות והסתכלות נכונה התואמים לאמת האלוהית.
כמו דג ביבשה
ההתמסרות ללימוד התורה איננה רק אידיאל מעורפל, אלא דרך קיומית.
ההיסטוריה היהודית ממחישה שברגע שבו מוזנח לימוד התורה, פולשת לתוכנו ההתבוללות וההיטמעות בסביבה. כל קהילה יהודית, ללא יוצא מן הכלל, שלא העמידה את לימוד התורה והוראתה בעדיפות ראשונה – נמחקה מעל בימת ההיסטוריה. לכן כאשר מברכים תינוק שנולד, מקדימים קודם כל את התורה: "שיגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים".
מלבד סכנת ההתנתקות משושלת היהדות, התורה היא עצם מהות חייו של היהודי המקושר לבוראו. במשך הדורות הקריבו היהודים את חייהם פעמים רבות ובלבד שלא לוותר על לימוד התורה. התלמוד (מסכת ברכות, דף סא) מספר על גורלו של רבי עקיבא, שחי במאה הראשונה לספירה. הרומאים ששלטו אז בארץ ניסו למחוק את היהדות מן העולם ואסרו על לימוד התורה. רבי עקיבא לא היה מסוגל לסבול רעיון זה, ולכן היה אוסף את תלמידיו ומלמד אותם תורה למרות האיסור. יהודי בשם פפוס בן יהודה ראה כיצד רבי עקיבא מלמד תורה בציבור ושאלו: "האם אינך מפחד מהשלטונות?".
רבי עקיבא ענה לו באמצעות משל:
שועל טייל על שפת הנהר וראה שהדגים מתרוצצים מצד לצד. שאל אותם: "ממה אתם בורחים?"
ענו לו הדגים: "מהדייגים שפורסים את רשתותיהם במים"
הציע להם השועל: "אם כן, מדוע שלא תעלו אל היבשה ונחיה יחד?"
ענו לו הדגים: "עליך אומרים שאתה הפיקח שבחיות?! לא פיקח אתה כי אם טיפש. אם במים, שהם מקום חיותנו, אנחנו מפחדים, כמה נפחד ביבשה, שהיא מקום מיתתנו?!"
המסר היה ברור: התורה עבור יהודים היא כמו מים חיים לדגים; אנו זקוקים לה ואיננו יכולים להסתדר בלעדיה אפילו שעה אחת.
התורה היא 'החמצן' של העם היהודי. בלעדיה אין לנו קיום – פשוטו כמשמעו!
החיוב ללמוד תורה
מצוות תלמוד תורה אינה רק פריבילגיה – היא מחייבת כל אחד מישראל, כפי שכותב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א, ח-ט):
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל ייסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללימוד תורה – ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח) 'והגית בו (בספר התורה) יומם ולילה'.
גדולי חכמי ישראל – היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומים (עיוורים), ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי (מוסרי) השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו"
לימוד התורה פתוח לכל יהודי. וגם אם ישנם אנשים שמשתמשים בתירוץ: "אני כבר יותר מדי מבוגר בשביל להתחיל ללמוד", נענה לו בדוגמה של רבי עקיבא, שהפך לגדול הדור והיו לו 24,000 תלמידים – אף שזכה להכיר לראשונה את אותיות ה- א'-ב' רק כאשר מלאו לו ארבעים שנה!
השלבים הראשונים של לימודה יכולים להיות מעט מאתגרים. אך אל דאגה, עם התמדה, התמסרות והדרכה טובה ניתן למצוא אושר רב ושמחה בלימוד, שמביא לא רק לחוויה אינטלקטואלית מרשימה אלא גם לחוויה רוחנית של ממש.
אורח-חיים שכזה
לחלקנו, בחירת חיים בה לימוד התורה תופס את הנתח המרכזי של היום ואף בא על חשבון הפרנסה אינה מובנת והשאלה העולה היא: מדוע לא להסתפק בזמן מועט יותר של לימוד תורה? למה ישנם הבוחרים להקדיש כ"כ הרבה שעות מהיום עבור לימוד התורה?
ישנם מבין שומרי תורה והמצוות שבוחרים לוותר על עיסוקים אחרים למען לימוד התורה כשהסיבה לבחירה זו מקורה מתוך השקפת עולם לפיה משתלם לוותר על עניין מסוים לטובת עניין נעלה יותר.
יש פתגם איטלקי שאומר: 'אם אתה לא יכול לחיות יותר זמן, חייה יותר לעומק', וכך אכן בוחרים לחיות אותם לומדי תורה שרואים את החשיבות שבקיום כל רגע של מצווה זו.
יהודי המקדיש נתח זמן משמעותי עבור לימוד התורה, אף על חשבון שעות עבודה או פנאי, עושה זאת מתוך סולם ערכים לפיו הוא בוחר לחיות. הוא מוכן לוותר על חיי נוחות ולהסתפק במה שיש, מתוך אידיאל גבוה בו הוא מאמין, כאשר חיים אלו מקנים לו תחושת אושר וסיפוק יותר מאשר סוג חיים שונה שהינו נוח יותר.
כמובן שגם אישה הבוחרת להינשא לאדם המצהיר מראש כי הוא מעוניין להקדיש את יומו ללימוד תורה, שואפת גם היא לסגנון חיים שכזה והכול נעשה בהסכמה ועל דעת שניהם. הם שמחים ומעוניינים בחיי פשטות עבור קניין רוחני שרואים בו כעליון ונצחי.
נוחי זלושינסקי, אשת אברך ואמא ל-3 בנות, סיפרה בראיון על אורח-חייה כאשת אברך: "אני שואלת את עצמי מה באמת אני רוצה? מה אני רוצה שיישאר ממני ואיזה חותם אני רוצה להשאיר בעולם וזה נותן לי כוחות. אחרי הכל, אפשר לומר שאני ממש מעריצה של בעלי… הידיעה שאני ממלאה את תפקידי בעולם בצורה הטובה ביותר – זה ממלא אותי באושר פנימי… אני בחרתי ובוחרת בזה כל יום מחדש. למשל, בעל שהוא יהלומן – כל המשפחה יודעת כמה שווה שעת עבודה שלו, אז אנחנו בדיוק ככה, יודעים ומעריכים כל שעה וכל רגע של תורה".
לא תמיד קל להבין אורח-חיים שכ"כ שונה במהותו משלנו, אבל כפי שאמר הרב מנחם מנדל מקוצק "כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך".
לסיכום, לימוד התורה הוא המצווה העוצמתית ביותר שיש. הוא מחייב כל אדם מישראל, וכל רגע של לימוד הוא בעל ערך ומשמעות נצחיים. חבל לפספס!
