תארו לעצמכם בן שבט נידח שמגיע בפעם הראשונה לבית חולים מודרני. כבר בכניסה הוא שם לב שיש אנשים שלובשים חלוקים ונראים שונה משאר המבקרים בבית החולים. מדוע הם לא יכולים להתלבש כמו כולם? הוא תוהה לעצמו. לאחר מכן, כשהוא פונה ושואל קבוצה החולפת על פניו הדוחפת בבהילות מיטה איך מגיעים לקפיטריה, הוא לא מבין למה איש מהם לא מוכן לעצור רגע ולענות, למרות שהוא שאל כל כך בנימוס. "חוצפה" הוא אומר לעצמו.
כשהוא מציץ לאחד מהחדרים שבקומה העליונה, הוא נדהם לגלות רעול פנים במסכה מחזיק בסכין וקורע לשניים את בטנו של קשיש חסר ישע המוטל על מיטה. איש אינו מוחה אלא להיפך, הם עוד עוזרים לו לחתוך את הזקן. "איזה מקום נוראי!" הוא חושב.
כששופטים את בית החולים מבלי להבין ולהכיר את תפקידו, אפשר לחוש זעם כלפי התנהלות האנשים שם. אך אם היו מספרים לאותו אדם לאן הוא הגיע ומהו הייעוד של אותו מקום, הכול היה נראה אחרת: "הביגוד המוזר – נועד מטעמי היגיינה. האנשים שלא התייחסו אליך בדיוק טיפלו בנפגע תאונת דרכים שהרגע פונה מאמבולנס והובהל לטיפול. והסכין שראית? קוראים לזה 'ניתוח', והקשיש עוד יקנה לרופא בונבוניירה על מה שהוא עשה עבורו בעשר השעות האחרונות".
כמו בבית החולים, גם לחברה החרדית יש קודים וערכים שונים מאוד מאלה של החברה המערבית החילונית. לפני שמבקרים ושופטים אותה צריך להבין את צורת החשיבה שלה, לשכוח מכל מה שמכירים עליה דרך פילטרים של תקשורת, עיתונות וטלוויזיה, ולנסות לקרוא אותה לפי הסיפור שלה.
קצת רקע
איך בכלל נולדה החברה החרדית? מקובל לחשוב שפעם כל היהודים היו חרדים, אבל זה לא לגמרי מדויק. עד לפני 250 שנה בערך, כל היהודים אכן היו שומרי תורה ומצוות, אבל לא בהכרח "חרדים". החרדיות ("אורתודוקסיה") נולדה כתגובה ל'תנועת ההשכלה', שהלכה והקצינה את עמדתה כלפי המסורת היהודית.
תנועת ההשכלה החלה כתנועה אינטלקטואלית שקראה למודרניזציה ולהתחדשות יהודית, לפתיחות כלפי מדעים ותרבות החול, לפיתוח של תרבות עברית חילונית ולהשתלבות של היהודים בארצות מגוריהם. אחד מראשי ההשכלה היה משה מנדלסון, יהודי שומר מצוות שהתגורר בברלין ולא ראה סתירה בין שמירת מצוות להשכלה. אבל ככל שחלף הזמן, הקצינו אנשי ההשכלה את עמדתם כלפי היהדות הרבנית המסורתית ונהו אחרי התרבות הגרמנית. כך למשל, כל צאצאיו של מנדלסון התנצרו ואיש מהם לא נשאר יהודי.
בהמשך, החלה להתרקם תנועה של יהודים שביקשו לחקות את מנהגי הגויים ולייצר "יהדות חדשה" הדומה למדי לתרבות הגרמנית. כך החלה היהדות הרפורמית.
הרפורמים הראשונים ביקשו להשתלב בחברה ולצורך כך חיקו את מנהגי הגויים וביטלו הלכות רבות שהיו נהוגות בעם ישראל מאז ומעולם. לדוגמה, הם השמיטו חלקים שלמים מנוסח התפילה, העבירו את יום השבת ליום ראשון כדי להתערות בחברה, ולמעשה עיקרו את היהדות מרוב הפן המעשי שלה. התוצאה של תרבות ההשכלה בשילוב הרפורמה הייתה בין היתר התבוללות והתנצרות של המוני יהודים, שכבר לא הבינו בשביל מה בעצם להישאר יהודי. למרות שההשכלה והרפורמה היו אמורות לגרום ליהודים להתקבל בקלות רבה יותר בקרב הנוצרים, בפועל האנטישמיות ושנאת היהודים לא פחתו, וגרמניה כידוע מאוחר יותר הייתה ערש הנאציזם.
רבים נטו אחרי ה'דת' הרפורמית ואחרי תרבות ההשכלה, אבל היו גם יהודים רבים, ובייחוד במזרח אירופה, שסירבו לקבל אותה. היא נראתה להם מלאכותית, מזויפת, לא נאמנת למקור, והיה קשה לזהות בה את היסודות העמוקים של היהדות. אך יותר מכל, היא לא הצליחה לשמר את היהדות לדורות הבאים – ההתבוללות והטמיעה הגיעו לאחוזים גבוהים למדי.
הרבנים ומנהיגי הציבור שהתנגדו למגמות הללו ביקשו לשמר את היהדות המסורתית והעמידו חומות גבוהות כנגד חדירת הקידמה והמודרניזציה, מתוך הבנה כי הן פוגעות ביכולת השימור של עם ישראל. כך נוצקו היסודות של החברה האורתודוקסית, שסירבה בעקשנות לקבל כל שינוי חיצוני מהמסורת המקובלת.
נס בלתי רגיל
ככל שהרפורמים הקצינו בשינויים שהם הכניסו לדת וככל שרוח התקופה נעשתה פרוצה יותר, כך הקשיחו האורתודוקסים את החומות וסירבו להיפתח לעולם החילוני המנותק מהמסורת. בעקבות זאת הטביע רבי משה סופר (המכונה 'החת"ם סופר') מטבע לשון מושאל שמקורו במשנה: "חדש אסור מן התורה", המבטא את התנגדותו להשפעות זרות שאינן נובעות מרוח היהדות.
הקבוצות האורתודוקסיות היו מגוונות וכללו חסידים וליטאים, ציוניים ואנטי-ציונים. היו ביניהם הבדלים עמוקים בהשקפה, אך אצל כולם הייתה נאמנות לכללי ההלכה של ה'שולחן ערוך' (ספר הפסיקה המרכזי שחובר ע"י רבי יוסף קארו) והמסורת ללא יוצא מן הכלל.
למרות התפשטות החילון וההתבוללות באירופה, הצליח לשמר הציבור האורתודוקסי את עולם התורה והישיבות. אולם השואה פגעה בו קשות, כך שלאחר מלחמת העולם השנייה נותר רק מיעוט חרדי קטן בארץ ישראל, קומץ בארה"ב ומעט ניצולי שואה.
בתגובה להשמדת היהודים בשואה, חרתו המנהיגים החרדים על דגלם מטרה אחת – לשקם את עולם התורה.
הם קבעו כי כעת המשימה חשובה ביותר היא להמשיך את מסורת היהדות ולהעבירה לדור הבא. זה יהיה הניצחון הרוחני על הצורר הנאצי שביקש להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים ואת רוחם. רבים מניצולי השואה הרגישו שהעמדת דור צאצאים שימשיך את המסורת הוא ההישג היהודי הגדול ביותר שאפשר לדמיין אחרי היטלר ימ"ש. אפילו בן גוריון הבין זאת כשפטר את בחורי הישיבה משירות צבאי עם קום המדינה. אומנם כמו רבים אחרים באותה תקופה הוא לא האמין ששיקום עולם התורה עשוי באמת להצליח, אולם גם הוא התבדה.
היה זה נס בלתי רגיל – כנגד כל הסיכויים, עולם התורה אכן שיקם את עצמו. מדי שנה קמו עוד ועוד מוסדות לימוד: לגברים ולנשים, בארץ ובחו"ל. הייתה זו "תחיית המתים" של עולם התורה, אשר הולך ופורח מאז בצורה חסרת תקדים. בניגוד לכל התחזיות, הציבור החרדי שהיה קטן למדי עם קום המדינה, הלך וגדל עד שהפך לציבור בעל השפעה בחברה היהודית בארץ ובעולם. אולם הערכים שעומדים בבסיסו לא השתנו – להמשיך את המסורת היהודית שעברה מדור לדור במשך אלפי שנים, ולהעבירה לדורות הבאים.
התרומה של החרדים למדינה שווה מיליארדים
לאור ההתמקדות ביעדים אלו, אפשר להבין מדוע העולם החרדי כמעט ואינו מעורב בנושאים אחרים: הוא מרוכז כולו במטרה לחיות חיים יהודיים אינטנסיביים. אומנם בשנים האחרונות הוא מפגין פתיחות רבה יותר לחברה הישראלית, אולם במהותו העולם החרדי הוא מערכת סגורה שחוששת מהשפעות חיצוניות שיסיטו אותה מדרכה. העולם החילוני, על שלל הפיתויים שבו וסולם הערכים השונה שלו, נתפס כאיום על הערכים היהודיים המסורתיים.
עם כל זאת, חשוב לציין שהסטיגמות שהודבקו על החברה החרדית אינן אלא הסטה מכוונת שלא משקפת תמונה אמיתית של המציאות.
ראשית, הנתונים מראים כי רוב החרדים והחרדיות עובדים לפרנסתם, והמרחק בין אחוז החילונים שלא עובדים אינו רחוק כל כך ממספר החרדים שאינם עובדים. כמובן שהם גם משלמים מיסים (כולל הרבה מיסים נוספים חוץ ממס הכנסה) ומפרנסים את רשויות המדינה במגוון דרכים.
בנוסף, מאות עמותות וארגוני חסד וצדקה מסייעים לכלל החברה הישראלית בשלל נושאים – החל מסיוע רפואי (עזר מציון, יד שרה, איחוד הצלה), תמיכה במשפחות מועטות יכולת (חסדי נעמי, יד אליעזר ועוד רבים), גמ"חים (ראשי תיבות של גמילות חסדים, קרן לנזקקים הפועלת במגוון תחומים) המספקים שירותים שונים, ואפילו ארגונים המחלצים את מי שנתקע בדרכים (ארגון ידידים). כל אלה הוקמו על ידי חרדים ומנוהלים על ידי חרדים. בנוסף, אלפי חרדים מפעילים רשתות של 'בתים יהודיים' מסביב לעולם, הפועלים כמעגל תמיכה גדול ודואגים לכל יהודי בדרכים באופן שקשה לפעמים לדמיין.
הדברים הללו אינם רק תורמים לחברה, אלא גם שווים למדינה כסף – הרבה יותר ממה שהמדינה מוציאה על קבוצת האברכים המקבלים קיצבה זעומה מהמדינה, ואשר מונה אחוז קטן מהציבור החרדי.
אי-סובלנות לחוסר השדרוג
התפיסה החרדית המתבדלת נשענת על דבריו של רבי סעדיה גאון, שהסביר כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". תפיסה זו אומרת כי מה שהחזיק את עם ישראל במשך כל השנים, ומה שמקנה לנו את זהותנו העצמית, אינו סמלים כגון דגל והמנון, גם לא מדינה או צבא (שהרי התקיימנו בגלות שנים ארוכות בלעדיהם), אלא לימוד התורה. התורה איננה גוף ידע שלומדים כמקצוע אקדמי למשך כמה שנים אלא תפיסת עולם, דרך חיים המלווה את היהודי מבוקר ועד ליל, מעניקה משמעות לחייו ומכוונת אותו בדרך החיים הרצויה על פי מסורת ישראל.
הביקורת על החרדים לא התחילה היום. הצורה החיצונית של היהודי החרדי – הלבוש, הזקן, הפאות ושאר הסממנים המסורתיים וה"גלותיים" – זכו ליחס שלילי מצד הציונים שביקשו לברוא "יהודי חדש" בארץ ישראל. היהודי הזה נועד להיות גבוה, שזוף, אתלטי ובעיקר – חילוני, בעוד שהחרדי סירב להתאים את עצמו לתבנית שכפו עליו. התוצאה של אותו "יהודי חדש" הייתה אדם שפעמים רבות אינו מכיר כלל את זהותו היהודית ומנותק לחלוטין ממורשתו. כפי שאמר פעם יעקב חזן, מחברי הכנסת הבולטים של השומר הצעיר – "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות".
בעקבות זאת, ישנם לא מעט מצבים שבהם השלטונות והתקשורת פועלים נגד הציבור האורתודוקסי. כך היה למשל עם העולים מארצות האסלאם בתחילת שנות ה-50'. מרביתם באו מבתים מסורתיים ואדוקים, אך המדיניות המפלה של השלטונות בארץ עודדה אותם לעזוב את הדת על מנת לזכות להטבות מסוימות, כך לדוגמא ילדי אותן המשפחות נשלחו לבתי ספר חילונים (ראו למשל את ספרו של אלי עמיר, "תרנגול כפרות", המגולל את סיפורם של עולי עיראק שאולצו לוותר על המסורת שלהם, וקיימים עוד אלפי סיפורים אחרים) שעקרו מהם כל חיבור ליהדות. גם בתקשורת לא חסרות דוגמאות, למשל: בשנת 2020 העיד פרשן בכיר בטלוויזיה (חדשות 12) כי כאשר הוא מדווח על אירועים שליליים, הוא מזכיר פעמים רבות את העובדה שמדובר בחרדי גם כשאין לכך שום שייכות למקרה (!). אך אצל הצופים שיושבים בבית, הביקורת הזו נערמת ומצטברת עוד ועוד מבלי שהם פוגשים בפועל את החרדים, אלא ניזונים מדיווחים תקשורתיים בלבד שלא משקפים תמונת אמת אובייקטיבית.
אתרוג או כבלים?
בסיכומו של דבר, החברה החרדית מורכבת, כמו כל חברה, מאנשים מגוונים בעלי פנים שונות. ההבדל הבולט מקבוצות אחרות היא העובדה שרובם ככולם של המשתייכים לציבור החרדי מאמינים אמונה יוקדת בסולם ערכים זהה. זוהי חברה הנאמנת מאוד לדרך התורה והמצוות, ומוכנה אף לספוג עוני ומחסור לשם כך. האידיאל החרדי הקלאסי הוא חיים של הסתפקות במועט, מתוך תפיסה שחיי העולם הזה אינם נחשבים לעומת חיי הרוח והנשמה. החרדים מוכנים לחיות בדלות, ועם זאת הם ישקיעו סכומים נאים במצוות, כגון אתרוג מהודר, מצות יקרות לפסח או אוכל משובח לשבת.
החרדים הם בני אדם כמו כולם, וכמו קבוצות אחרות בחברה הישראלית גם הם למדו כיצד להפעיל את מוקדי הכוח כדי שלא יקופח חלקם בעוגה הציבורית. בזמן שתקציבי עתק מופנים לתחומים שאותם החרדים אינם צורכים כלל – כגון ספורט, תרבות ופנאי – גם הם מבקשים לקבל הכרה במעמדם וצרכיהם הייחודיים. במדינת ישראל כיום אי אפשר לקיים מופע בהפרדה בין גברים ונשים, אלמנט המאפיין את התרבות היהודית מזה מאות שנים, בטענות של כפיה דתית והדרת נשים וכדומה, אך האם אין בכך כפייה והדרה של מי שצורכים תרבות שונה מזו של הציבור החילוני?
