שרון נחשוני היה בן 26 כשזה קרה.
הוא למד בתיכון בישיבה המקצועית ביד בנימין ושירת בצה"ל ביחידה מובחרת. כשהשתחרר מצה"ל הוא עבד כמדריך בפנימיית בית שלמה ברחובות, שלוש שנים שבמהלכן התחתן ונולד לו ילד.
וכך הוא מספר על התאונה שהייתה לו והחוויה המדהימה שעבר:
"באותו יום, יום חמישי, כ"א בסיוון תשנ"ז (26.6.97) יצאתי עם מכונית הסוברו שלי לשירות מילואים במחנה ג´וליס. נסעתי בכביש יבנה-גאליה. אחרי ארבע דקות של נסיעה התפוצץ לי הגלגל השמאלי הקדמי, הרכב סטה אל המסלול הנגדי והתנגש בעצמה רבה חזיתית ברכב מסחרי שבא ממול… היד שלי נתפסה בתוך ההגה, נחבטתי בכל הגוף… ואחרי כמה שניות איבדתי את ההכרה. נפצעתי קשה מאוד. לא נשמתי… הייתי לכוד בתוך המכונית".
זמן רב עמלו כוחות ההצלה לנסר את הרכב, להרים את המנוע הכבד ולחלץ את שרון, או ליתר דיוק את מה שנשאר מגופו. שרון חולץ והושכב על אלונקה, ריאותיו היו חסומות, הוא לא נשם, לבו לא דפק, והרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין.
החוקר המשטרתי שהיה במקום ומילא את הדו"ח, דיווח על מותו של איש אחד מן הנפגעים.
בינתיים, בפקק הגדול שנוצר במקום נתקע גם אוטובוס קו 212 שנסע מאשדוד לרחובות. מן האוטובוס ירד אדם צעיר שהציג את עצמו כרופא צבאי, ועל הכותפות שלו היה כתוב "קצין רפואה".
"האם אני יכול להגיש עזרה?" – שאל האיש, והרופאים כיוונו אותו ואמרו "תגיש עזרה לאלה הפצועים ששוכבים כאן".
"רגע אחד", אמר האיש, "ומה עם זה ששוכב פה מכוסה?"
"עזוב", ענו לו, "הוא מת".
האיש בדק את שרון ביסודיות, הוציא עט כדורי מכיסו, ובו במקום ביצע בו ניתוח שדה שנקרא 'טרוקר', שהוא ניקוז ופתיחה של הריאה, שחרור הנוזלים שהצטברו ושחרור הנשימה. הצוות הרפואי במקום שמו לב פתאום, כי אחרי 17 דקות מקביעת המוות לפתע הגופה מתחילה לחרחר ולנשום, הם נפנו אליו במהירות, המשיכו את הטיפול ופינו אותו באמבולנס, נזהרים שלא להפיל שום דבר מכל חלקי גופו המרוסקים בדרך.
לאחר מכן חיפשו צוותי ההצלה במקום את הרופא הצבאי, אך לא מצאו אותו. האוטובוס המשיך בינתיים בדרכו, והאיש נעלם.
החוקר המשטרתי תיקן את הדו"ח שלו וכתב:
"אחרי שבע עשרה דקות של מוות קליני המת חזר לנשום".
כל הניסיונות והחיפושים לאתר את האיש שהציל את שרון לא העלו דבר.
לאחר התאונה המחרידה, עבר שרון שמונה עשר ניתוחים, ויותר מקילוגרם של ברזל הושתל בגופו. הוא הפך לנכה מאה אחוזים. ידו השמאלית מרוסקת, שתי רגליו אינן נעות, וכמעט בכל חלק מגופו צלקות.
מספר גיסו של שרון, מר שחר אשבל: "בגלל חוסר זהירות וחוסר אחריות, ניתן לאשתו של שרון ולאחותו, אשתי, לראות אותו כאשר הוא הובא באמבולנס הישר מן התאונה. למעשה הבהילו אותן לבית החולים "קפלן" בידיעה ששרון נהרג בתאונה, אבל כשהגיעו לשם, הן קיבלו את הידיעה שהוא עדיין חי. כאשר הורידו אותו צוות האמבולנס מן הרכב, הן רצו לקראתו והביטו בו, את מה שהן ראו לא תוכלנה לשכוח לעולם… הדבר שאותו הן ראו על האלונקה לא היה אדם… לא היה בן אדם… כלל… לא היה גוף… לא היה צורה של אדם. הפנים שלו היו מרוסקות, הרגליים היו מעוכות, גם הידיים היו חתיכת עיסה מרוטשת.
אחרי מחזה הזוועה הזה שאותו ראו אשתי ואשתו, הוכנס שרון מיד לניתוח חירום ראשוני שארך תשע שעות".
הוא הפך לבן-אדם אחר
"כאשר שרון הובא לבית החולים ואשתו ראתה את המחזה הנורא, היא הבחינה כי הוא ממלמל משהו, היא רכנה אליו ושמעה אותו אומר שוב ושוב 'ראיתי את סבא, וסבא דחף אותי'. הדברים נשמעו תמוהים ובלתי מובנים", ממשיך מר שחר אשבל, הגיס של שרון "כאשר שרון היה בחדר הניתוח, קיבלנו אנחנו המשפחה את הידיעה המעציבה מאוד, שהדודה מרים נפטרה. היא הייתה חולה זמן ממושך במחלה קשה, אישה צדקנית, בעלת חסד גדולה, שכל חייה עזרה לזולת, אשת חיל אמתית.
לאחר הניתוח שהה שרון בחדר התאוששות במשך ארבעה ימים. הוא היה מגובס כולו, מכף רגל ועד ראש, רק את השפתיים יכול היה להזיז. בתחילה הייתה דעתו מעורפלת מאוד, אבל לאט לאט הוא התחיל להבין את אשר אמרנו לו, התחיל להכיר את האנשים ולזכור… שמנו לב שמיד עם תחילת ההתאוששות הוא ממלמל, אך בתחילה לא הבנו מה הוא אומר, שפתיו היו מפוצצות לגמרי, ודיבורו לא היה ברור. הדבר הראשון שהצלחנו להבין ממנו היה "מה עם הדודה מרים, איפה היא? האם היא חיה או שהיא נפטרה?" ואנחנו, שלא רצינו להוסיף לו סבל, שיקרנו לו ואמרנו שהדודה חיה ומרגישה טוב, אך שרון התעלם מתשובתנו וחזר שוב ושוב על השאלה, ואנחנו נאלצנו לחזור ולשקר לו. ברור היה שהעניין מאוד מטריד אותו, התקשינו להבין מדוע הוא כל כך דואג דווקא לדודה מרים… אני חשבתי לעצמי שאולי הוא כל כך מוטרד ממצבה, משום ששרון ואני ביקרנו אותה בערב האחרון לפני שהתאונה התרחשה, ולכן הוא זוכר אותה ומתעניין במצבה כל כך.
במשך כל הזמן שהתה המשפחה כולה בבית החולים. ישבנו מחוץ לחדר, ובכל פעם היה נכנס אליו אחד מאתנו, אך כל מי שהיה נכנס אליו יצא בהרגשה חזקה מאוד שמעבר לפציעה הנוראה ולמצבו הפיזי הקשה – משהו נוסף התרחש, האיש כאילו השתנה. הוא לא היה אותו שרון שהכרנו אותו כל החיים.
ביום השני הבינה אשתו לראשונה את מה שהוא ממלמל בלי הרף, והוא אומר: 'הייסורים מכפרים… הייסורים מכפרים… ה', אני אוהב אותך… '. אשתו נדהמה מאוד, שרון מעולם לא דיבר ככה לפני התאונה. חשוב לציין כי עד לתאונה, שרון היה שומר מסורת אך לא מדקדק כל כך. הדיבור ששמעה אשתו 'ה', אני אוהב אותך' היה הראשון מתוך סדרה ארוכה ומתמיהה של התרחשויות.
כאשר אני נכנסתי אליו, הוא פנה אליי במפתיע ואמר: 'אני מבקש ממך סליחה, שהבטחתי לך פעם לבוא ולחתום לך ערבות על המשכנתא ולא באתי… תסלח לי'. הופתעתי מאוד, זה היה עניין ישן שנשמט מזמן לגמרי מזיכרוני. מה ראה פתאום שרון לבוא עכשיו ולהתנצל עליו?
לאשתו הוא אמר למחרת: 'לכי ותורידי מהקיר את תעודת ההוקרה שקיבלנו מן הישיבה ההיא ותליתי אותה על הקיר. תורידי בבקשה אותה ותשימי במגירה, במקום שלא רואים'.
כאשר אמו נכנסה אליו, הוא מלמל מתוך יציקת הגבס שהיה נתון בה 'אמא, האם היה איזה נדר שנדרתי ולא קיימתי? את זוכרת משהו כזה?'. 'כן', השיבה אמו בפליאה, 'היה העניין של הארון לבית הכנסת שאתה נדרת לתרום כאשר נפצעת בתאונה עם האופנוע לפני שש שנים, אז נדרת לתרום לבית הכנסת ארון חדש, אבל לא נתת אותו עד היום'. 'צריך… ' אמר שרון, 'צריך לקנות את הארון מהר'.
אליי הוא פנה כמה פעמים ושאל האם אני מכיר את הרב ב', אם שמעתי עליו משהו. השבתי שלא, והוא אמר שהוא חייב לחפש ולפגוש אדם בשם הרב ב'. לא הבנתי מה בוער לו, במקביל הוא לא הפסיק כל הזמן לשאול מה עם הדודה מרים.
ברכת הרב שהופכת לנס רפואי
באותו זמן לא ידענו שעבר עליו משהו, לא ידענו מה בדיוק קרה בזמן התאונה. לא חשבנו שהוא עבר משהו עמוק הרבה יותר מתאונה פיזית, על אף שלא ידענו להסביר את דיבוריו המוזרים. האמת היא, שלא הצלחנו להעמיק לחשוב באותם הימים. היו כל כך הרבה לחצים מסביב, החרדה לשלומו, הטיפולים והניתוחים הקשים שהיו עליו לעבור… הבאנו אליו את רבו המובהק, הרב א', ושוב התרחש דבר שלא יכולנו להבין. הרב א' התכופף אליו ולחש לו משהו באוזן. חברו של שרון שהביא את הרב אליו שמע את הרב שואל את שרון: "איך היה בעולם העליון?", אבל הוא חשב שאינו שומע טוב. שרון היה מעורפל מאוד באותה שעה ולא השיב.
אחר כך הביט הרב בשרון, שתק דקות אחדות ולבסוף אמר בקול רם: 'בעזרת ה', אתה תקום על רגליך ותלך, שרון, רגל ימין שלך תחזור לתפקוד בצורה רגילה, רגל שמאל תישאר עם מוגבלות קלה, ואתה תצלע עליה, אבל תקום על רגליך ותוכל לנוע באופן עצמאי'.
אחרי כמה ימים ישבנו בני המשפחה ליד מיטתו והתחלנו לדבר על משכנתאות, דירות ותשלומים, וככה התגלגלה השיחה בענייני העולם… פתאום שרון התפרץ, כאילו לא היה יכול להתאפק עוד ואמר: 'תפסיקו לדבר על כל השטויות האלה! זה הכול הבל, כל הדיבורים האלה לא אמתיים, לא קשורים לאמת! אני יודע מה היא האמת, מה הייעוד, אני ראיתי את הכול… אני הייתי בעולם האמת!'.
כך נודע לנו ששרון עבר חוויה רוחנית עמוקה. מובן שהתנפלנו עליו בשאלות וביקשנו ממנו לתאר את מה שהוא ראה, אך שרון סירב בעקשנות.
'אני לא רוצה לדבר', הוא אמר, 'אני לא יודע איך יגיבו כשאומר את הדברים. יחשבו שאולי השתגעתי'. שאלנו אותו שוב ושוב, אבל הוא סירב להשיב. האחרים עזבו אותו, אבל אני (הגיס שחר אשבל) החלטתי שאיני מוותר בשום אופן, בהזדמנות הראשונה שתהיה, אוציא משרון את כל הפרטים.
כאשר הגענו למחלקת השיקום בתל השומר, עיין מנהל המחלקה פרופסור ע' בתיק הרפואי וגם פגש את שרון. את מסקנותיו הוא אמר לו ישר: "שמע, בחור צעיר, אתה נראה לי די חזק כדי לשמוע את האמת כמו שהיא: אתה לא תקום על הרגליים, תשכח מזה. אתה תישאר נכה לתמיד".
אך שרון לא נבהל. הוא זכר את דברי הרב א', האמין בהם ואפילו סיפר אותם לרופא. הרופא התרגז ואמר שמילים אלו הן חסרות אחריות, ואין לומר אותם לחולה חשוך תקווה.
אחרי חודשיים, כאשר דברי הרב התקיימו במלואם, ביקש הרופא מבני המשפחה את הטלפון של הרב א'. הוא אמר 'שרון הוא נס רפואי, אבל מה שמדהים אותי יותר, זה שהרב ידע על כך מראש'.
בכל לילה קיימנו תורנות בינינו מי ישהה לידו. המשפחה הקיפה את שרון, לא עזבה אותו לבד ותמכה בו כל הזמן, וברוך ה' ראינו כמה שהתמיכה הזו משפרת כל הזמן את מצבו.
מראות עליונים מתגלים
לילה אחד, שבועיים בערך לאחר ששרון הסגיר את העובדה שהוא היה בעולם האמת, נשארנו לידו אשתי ואני (הגיס שחר אשבל). אחרוני המבקרים עזבו ושקט השתרר מסביב. הרגשתי מעין החלטה בתוכי ואמרתי לשרון 'שמע, שרון, הלילה אתה מספר לי את הכול. אני לא מוותר לך. עברת משהו חשוב מאוד שיש לו משמעות רוחנית חזקה. אתה חייב לגלות לי כדי שאנשים ישמעו ויתחזקו ביראת שמים'.
בתחילה הוא סירב 'אני לא יודע איך יגיבו, אולי יחשבו שאני לא שפוי'. 'אנחנו יודעים בוודאות שאתה שפוי', אמרתי לו, 'ולא תוכל לסרב לי עוד. תספר לי הכול כדי להביא בזה תועלת רוחנית'.
ראיתי על פניו שהוא מתחיל להסכים ואמרתי בבהילות לאשתי 'מוכרחים להשיג טייפ ולהקליט אותו!'. רצנו בכל המחלקות, השעה הייתה מאוחרת וחולים רבים ישנו. למרות חיפושינו לא מצאנו טייפ, בלית בררה ישבתי עם עט ודף ורשמתי הכול בצורה קפדנית מאוד מילה במילה, כפי ששרון סיפר.
התיאור היה קשה לו מאוד, הוא נראה כאילו הוא חוזר וחווה מחדש את מה שעבר עליו, כאשר הוא תיאר את 'הקול הרע' שהוא שמע בעולם האמת – הוא נלפת מרוב פחד ואימה. כאשר הוא תיאר את בגדיו – הוא התכווץ מרוב בושה… לפעמים הוא רעד, עיניו נפקחו והוא רואה שוב את הדברים שאנו לא ראינו. היו רגעים שנאלצנו להשקות אותו ולהרגיע אותו… היו רגעים שמרוב התרגשות הוא לא יכל להמשיך ולדבר. גם אלמלא האמנו לו מראש ואלמלא כל הסימנים המופלאים שהתגשמו במציאות, היה מראהו בלבד משכנע אותנו באמתות התיאור, שום אדם בעולם אינו יכול לביים דבר כזה.
כתבתי הכול במהירות, משתדל לא להחמיץ שום דבר – שום פרט.
וזה תיאור הדברים:
לאחר התאונה, תוך פרק הזמן של שבע עשרה הדקות שבהן שרון הוגדר כמת קליני, ראה שרון את עצמו נכנס לתוך אולם גדול, אולם גדול חסר ממדים, חסר קצוות, ובו הרבה ספסלים ואנשים רבים מאוד. האנשים כולם היו שמחים מאוד, הם הקרינו כלפי שרון חום ואהבה, כולם כבר נפטרו מעולם הזה. שרון ראה אותם בשלמות, ממש כפי שהם נראו בעת היותם בחיים. הוא זוכר שראה את הסבתא שלו, עומדת בצד האולם ומסתכלת עליו, הוא תיאר את לבושה, את בגדיה, את מראה המטפחת הכסופה שלה.
הוא עבר ביניהם, הרגיש את עצמו כמו חתן המגיע לחופה. כולם התייחסו אליו, כאילו חיכו לו, חייכו אליו ושמחו בו. שרון הזכיר הרבה אנשים שהוא ראה. הוא תיאר במדויק את מראה הסבא שלי (של הגיס שחר אשבל), על אף שמעולם הוא לא ראה אותו בעת חייו. הוא אמר לי 'עברתי מטר ליד הסבא שלך'. בדרכו הוא שמע קול שכאילו הנחה אותו ואמר לו 'זה פלוני. זה אלמוני'. 'הראייה שם היא שונה לגמרי, היא איננה מוגבלת, אתה רואה הכול, לכל הצדדים בלי שום הגבלה' שרון הסביר.
שרון ידע לתאר את המראה של אנשים שנפטרו לפני שהוא נולד. אנשים שחיו בשכונה שלנו בנס ציונה שרק הורינו הכירו אותם. הוא הזכיר שמות רבים, ואני כתבתי אותם. אחר כך ביררנו מי הם היו. חלקם נפטרו לאחרונה וחלקם נפטרו לפני שנים רבות, כשהורינו היו ילדים.
שרון חיפש את סבו, הסבא היה צדיק גמור, בעל חסד גדול. אישיות מיוחדת במינה. אישיות מוכרת בכל נס ציונה. כולם היו קשורים אליו מאוד. שרון רצה לפגוש אותו, אבל הוא לא ראה אותו. הוא פגש את אחיו של סבו, רבי שלום שהיה גם הוא צדיק גמור. 'איפה סבא?' שאל שרון אותו, 'אני רוצה לפגוש אותו'.
'סבא הלך עם אחיו לדבר עליך' – השיב רבי שלום, והתכוון לאחיו הנוסף. הם היו שלושה אחים.
אז שרון מרגיש שהוא מתקדם למרכז האולם לכיוון הבמה שעמדה ממול. כאשר כל האנשים שהיו בדרך התעניינו בו מאוד ושמחו עמו, אבל בעוד שהם לבשו כולם בגדים יפים מאוד מאוד, לבש שרון בגדים מלוכלכים בדם והוא התבייש מפניהם. הוא לא לבש את המדים שהיו לו בשעת התאונה, אלא בגדים רגילים, מלוכלכים ומביכים מאוד. שרון תיאר כי חש בושה נוראה, כולם הביטו בו והיו נקיים ורק הוא היה מלוכלך ומוכתם כולו. כשהגיע לבמה, הרגיש שהיא מסתירה את בגדיו וקצת רווח לו.
לפניו היה אור גדול מאוד, מסנוור, שרון לא היה יכול להרים את הראש ולהביט בו, ושני אורות קטנים יותר משני הצדדים, אחד מהם היה 'הקול הרע', שההיזכרות בו גורמת לשרון לרעוד, והשני היה 'הקול הטוב'.
ליד האורות ראה שרון ארבעה רבנים חשובים שכולם עדיין חיים כאן בעולם הזה (עד מאה ועשרים שנים). אחד מהם היה הרב ב' שאותו לא ראה שרון מעולם, ורק לאחר שהתעורר החל, כזכור, לשאול על אודותיו ולברר מיהו.
בתחילה המה האולם קולות של דיבור, אך בבת אחת הושלכה דממה מוחלטת… ואז שמע שרון קולות בוקעים מתוך האורות… 'הקול הרע' אמר 'או אתה, או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן'. בתחילה לא הבין שרון מה פתאום מדברים על הדודה מרים, איך היא נכנסה לכאן. אבל לפתע הוא הבחין בה, נמצאת לידו. על הבמה, היא נראתה באותה צורה שבה הוא ראה אותה כאשר ביקרנו אצלה שנינו בלילה הקודם – חלושה, חולה מאוד, כחושה, לבושה בחלוק שבו שכבה במיטת חולייה.
ואז שרון הבין בלי שאמרו לו, שזה יום קשה למשפחה, ואחד מהם חייב להישאר בעולם האמת. הוא קפץ מיד ואמר: 'אני מוכן להישאר'. אבל 'הקול הטוב' התחיל לדבר ואמר שבעצם שניהם, גם שרון וגם הדודה, הם נשמות כוללות. נשמות כוללות הן נשמות אחראיות, דואגות, מסורות למשפחה ועוזרות לזולת.
מנקודה זו, אמר שרון, הוא לא ראה עוד את הדודה לידו. רק הבחין שממרחק עומדת גם היא למשפט בסיטואציה זהה לזו שלו. הוא התאמץ לשמוע את מה שאומרים לה, אך הוא לא הצליח. כאן, בשלב זה הוא נפרד ממנה ולא ראה אותה עוד.
ואז שרון שמע את 'הקול הרע' אומר: 'אחרי ששמענו מה שאמר הקול הטוב, כעת צריך לבדוק את הדברים'.
ואז פתאום שרון מרגיש איך שכל התמונות עוברות בתוך ראשו – מיום שנולדת ועד היום האחרון שחיית. זה קורה במהירות מדהימה, אפילו לא מאית של שניה, מן ההתחלה ועד הסוף, כמו על סרט נע אתה רואה את כל מה שקרה מהילדות עד בגרות – רואים הכול. הוא ראה את עצמו כתינוק, איך שהוא היה לבוש במסיבת הסידור, את סוג העגלה שהייתה לו כתינוק, את המריבות בבית הספר, את המריבות עם ההורים. בתוך התמונות הוא חש בעיקר בדברים הרעים שעשה במשך חייו. את הדברים הטובים מנה אחר כך הסנגור בנפרד. הוא ראה דברים הקשורים עם שנאה שבלב, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, גאווה, צניעות ועוד.
אחרי שה"סרט" הסתיים, התחילו לנתח את מה שראו בו.
חשוב להדגיש שכל המשפט נערך לעיני כל יושבי האולם. כולם שמעו הכול, כולם ראו וידעו הכול!
ואז שאלו את שרון קודם כל שלוש שאלות, שעליהן הייתה לו אפשרות להשיב בעצמו. אחר כך נלקח ממנו קולו, ולא הייתה לו עוד אפשרות לענות. שרון ידע והבין שבין כך יודעים עליו הכול, ואין לו מה לומר, וכל דבר שרוצה היה לומר להגנתו אמר בשבילו 'הקול הטוב'.
השאלה הראשונה שהוא נשאל הייתה: 'האם נשאת ונתת באמונה?', ואז 'הקול הרע' בקע ואמר לו: 'אתה לא עשית את מלאכתך נאמנה, אלא רק בשביל הרווח. לא השקעת די בתלמידים, לא השתדלת להחזיר את התלמידים בתשובה. עבדת בשביל הכסף כי אתה אוהב כסף'.
השאלה השנייה הייתה: 'האם קבעת עתים לתורה?'
שרון השיב: כן.
את השאלה השלישית – 'האם ציפית לישועה?' שרון אפילו לא הבין. כאשר הוא סיפר לי על כך, הוא שאל אותי, 'מה השאלה הזאת? למה מתכוונים בה?'. בשלב זה נלקח ממנו קולו, והתחילו לשפוט אותו, הנושא הראשון שהועלה, היה הכוונה בתפילות.
'הקול הרע' – אמר לו שהוא לא כיוון בשם השם, ושהיה עליו לכוון בשם ה-ו-י-ה את הכוונה: 'היה הווה ויהיה', ובשם אדנות את הכוונה: 'אדון הכול'. הסבירו לו, שאת הכוונות האלה חייבים לכוון בכל פעם שמזכירים את שם השם, לא רק בעת אמירת קריאת שמע, אלא גם בעת אמירת ברכות 'פשוטות' לפני אכילת פרי ואחריו, בתוך פסוקים, בכל פעם שמוציאים מן הפה את שם השם – חייבים לכוון כראוי.
דיברו עם שרון על ענייני לשון הרע. 'כאן, בעולם הזה, אי אפשר לדעת ולהבין כמה חמור הוא העניין של לשון הרע בשמים' אומר שרון.
לאחר מכן עברו עם שרון לעניין השנאה שבלב. היה בחור אחד שעבד יחד עם שרון בישיבה, והם, כמו שאומרים, לא הסתדרו כל כך טוב ביניהם, ועל כך שאלו את שרון: 'למה אתה שונא אותו ומקנא בו? אתה חייב להתפייס עמו', ואכן כבר בתקופת השיקום, פגש שרון את הבחור הזה, התנצל בפניו והתפייס אתו.
ואז 'הקול הרע' אמר: 'אתה נודר נדרים ולא מקיים אותם. נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת אותו'. משם עברו עם שרון לנושא של כיבוד הורים. 'הקול הרע' אמר: 'לא כיבדת מספיק את ההורים שלך. אתה חשבת שיותר לא תצטרך אותם, חשבת שתברח מהמשפחה…
מדובר על ויכוחים שהיו לפני החתונה כאשר שרון התכוון להינשא ולהתנתק מעט מן המשפחה.
מכאן עברו לדבר עם שרון על נושא גזל, ועל עבירות שעשה בענייני כספים שנראים לרובנו כפעוטים כמו שימוש בטלפון של האחר ללא נטילת רשות.
אז התחיל 'הקול הטוב' לסנגר על שרון ואמר 'שרון תורם מכספו להחזקת ישיבות, וזו מצווה גדולה מאוד'. 'כן', ענה 'הקול הרע', הוא אמנם עושה דברים, אך הוא מתגאה בזה, במה שהוא עושה'.
כאן מתחיל השלב של בדיקת המצוות. לכל מצווה ומצווה ששרון עשה בחייו התייחסו, בדקו אותה, בחנו אותה, שקלו אותה, חקרו אותה, עיינו בה, כולל המצוות הכי 'קטנות'.
לכל מצווה ומצווה יש שכר רוחני עצום. גם על מצוות שנראות לנו כאן בעולם הזה כ'פעוטות' – יש שכר עצום שלא ניתן להבינו בעת חיינו כאן.
'הקול הטוב' מנה את הדברים הטובים ששרון עשה בחייו. כאן, מעיד הגיס מר שחר אשבל, סירב שרון לספר, אך לאחר הפצרות רבות, הסכים שרון לספר בקצרה בלבד את הדברים בכדי שהוא לא יגיע לגאווה. הזכירו כיצד שרון היה מכבד את השבת ומתאמץ מאוד לענג אותה בכל דבר שיכול, הזכירו לזכותו את נושא כבוד האישה שהוא מקפיד בו, את מאמציו בעניין מצוות שמחת חתן וכלה, ודברים נוספים.
ואז הובאו עדים ששרון עזר וסייע להם, חיים ומתים, על מנת להעיד לטובת שרון.
בשלב זה נשאלו הקטגור והסנגור אם יש להם מה להוסיף, והם השיבו בשלילה.
שרון מרגיש פחד נוראי. פחד איום ונורא, על אף שתחושתו באותה שעה הייתה טובה מאוד, הוא לא חש שוב כאב, שום הגבלה, אך מתח נורא השתלט עליו: מה יהיה הלאה? מה הולך להתרחש עכשיו? מה יקרה עתה? הוא מרגיש כי הוא עומד לפני הרגע הגדול… הגדול מכול… אוי ריבונו של עולם… איזה פחד! איזה מורא! איזו אימה! והנה יום הדין, יום הדין הגדול והנורא…
ואז דיבר השופט. קול חזק ואדיר שבקע מהאור הגדול המסנוור. השופט שאל בקול מהדהד, שממש חדר ונכנס לתוך כל העצמות, 'האם אתה מקבל על עצמך את הדברים שצריך לעשות?'.
הוא פירט שלושה דברים מסוימים, ששרון מסרב לחזור עליהם. שרון השיב שהוא מתחייב על דבר אחד, ובקשר לשני הדברים האחרים הוא מבטיח להשתדל.
השופט אמר: 'אתה תרד ותלך עם הייעוד שלך לתקן כל מה שצריך, דע לך שאתה עומד לסבול מאוד, אבל הייסורים מכפרים ואתה צריך להודות עליהם, להודות על הייסורים'.
הסבירו לשרון שהכול בהשגחה, שלכל דבר בעולם יש סיבה, אפילו נייר אינו עף ממקום למקום בלי סיבה. הסבירו לו שלכל פגיעה יש סיבה. 'כל מקום שנפגע לי בגוף יש לו סיבה וכוונה מיוחדת ואני יודע אותם', אמר שרון בהדגשה מיוחדת, אבל סירב לפרט ולהסביר.
הסתיים משפטו של שרון. שרון הסתובב והתחיל לרוץ מהאולם בפניקה. הוא הרגיש בושה איומה, גם בשל בגדיו המלוכלכים וגם בשל החשיפה האיומה שהוא עבר לפני כולם.
בדרכו חזרה הצליח שרון, תוך כדי מנוסה, להבחין עוד בכמה רבנים שנפטרו לאחרונה, ובאנשים רבים אחרים שהוא לא הצליח לזהות, ושוב הוא חש איך כולם מתעניינים בו, כאילו הם קשורים אליו בקשר עמוק. הם כולם הקרינו אליו המון אהבה וחום.
ואז נעלם האולם. הדבר הבא ששרון ראה היה את עצמו מעל לאמבולנס. הוא ראה את גופתו בפנים ואת הרופאים המטפלים בו. הוא ידע לתאר בדיוק מי טיפל בו, כאשר הוא חזר והתחיל לנשום, בזמן שלפי כל הדיווחים הרפואיים הוא היה מחוסר הכרה לחלוטין.
פתאום הוא הפסיק לראות והתעורר בתוך גופו, כאשר האמבולנס יצא לדרך.
גם בלילה ההוא, בלילה המדהים שבו סיפר לי שרון את הכול, בעצם כמעט את הכול, עדיין המשכתי להסתיר ממנו את האמת על הדודה מרים שנפטרה, רק לאחר כמה שבועות הודיתי בפניו שהיא אכן נפטרה בזמן שהוא נותח. 'ידעתי, ידעתי', אמר שרון, 'כל הזמן לא הבנתי איך אתם אומרים שהיא חיה. חשבתי לעצמי, אם הדודה עדיין חיה ובסוף אף אחד מאתנו לא נשאר שם בעולם העליון, אולי הכול לא היה אמתי…'.
שנה חלפה מאז התאונה המחרידה. שרון ידע סבל רב וייסורים רבים, 18 ניתוחים אורתופדיים מהקשים והמסובכים ביותר, מאות טיפולים כואבים ואלפי גלולות היו מנת חלקו. היום הוא הולך ברוך השם שוב על שתי רגליו, ממש כפי שהבטיח לו רבו, ברגל שמאל הוא צולע מעט, ביד אחת הוא מוגבל. 'שרון איננו מי שהיה', אומרים עליו כל בני המשפחה. אנחנו נמצאים סביבו, מסתכלים עליו ולומדים, לומדים ממנו הרבה מאוד. הוא מעביר את המסר לאחרים" מסיים את דבריו גיסו של שרון, מר שחר אשבל.
מתוך הספר 'אור חוזר מס' 2' של עודד מזרחי, לפי עדותו של שרון נחשוני
