פתחו כל ספר משנה, גמרא, הלכה או אמונה, ותראו קשת רחבה של דעות. זה אומר ככה וזה אומר אחרת, זה חולק עליו מימין וזה חולק עליו משמאל. ולא רק שיש הרבה מחלוקות, אלא שהמקורות היהודיים, במשנה ובתלמוד, גם דואגים לספר לנו על הדעות שלא התקבלו!
דמיינו את המצב הבא: לשופט תעבורה מגיע אדם שנסע באור אדום. השופט פותח את חוקי מדינת ישראל כדי לדעת מה החוק אומר וכיצד הוא צריך לפסוק בעניינו, אך להפתעתו הוא מגלה שלא מופיע שם חוק ברור אלא פרוטוקול שלם של הדיון שהתקיים בוועדת הכנסת שעסקה בעניין: בליל דעות של חברי כנסת מימין ומשמאל, חוות דעת מקצועית של מומחה לתעבורה, סיפור לא קשור על ביקור חשוב שהתקיים באותו יום בכנסת, דברי נציג המשטרה שהשתתף בדיון ועוד ועוד. הכל חוץ מ… חוק.
כך, להבדיל, נראה ספר התלמוד, שעליו מתבססת פסיקת ההלכה לאורך כל הדורות. אולם אם התורה היא דבר ה' לעולם, וה' הוא האמת – כמו שאומר הנביא ירמיהו "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת" (ירמיהו י, י) – היינו מצפים לקצת יותר אחידות והסכמה רחבה. אז למה בעצם יש כל כך הרבה מחלוקות?
מחלוקת בדברים עיקריים
ראשית, צריך לדעת שבדברים העיקריים אין מחלוקת. איש מחכמי ישראל לא חולק על כך שצריך לעשות קידוש בשבת או שצ'יזבורגר זה לא כשר. המחלוקת היא רק בפרטים: איך עושים קידוש, וכמה זמן צריך להמתין בין אכילת בשר וחלב. בדברים העיקריים קיימת תמימות דעים.
שנית, המקורות משמרים את הדעות השונות, כולל אלה שלא התקבלו להלכה, כדי ללמוד תובנות מהן לעתיד. אם יום יבוא ותתעורר מחלוקת דומה, נדע אילו דעות כבר הועלו בעבר ולא התקבלו, ואילו דעות הן חדשות באמת. התלמוד מציג לנו מעין פרוטוקול שמראה לנו מה חכמים חשבו, ואיך הגיעו למסקנה מסוימת. לעיתים הדרך חשובה לא פחות מהמסקנה…
מחלוקת כדבר חיובי
הדבר המעניין בכל זה הוא שהיהדות מעולם לא טענה שמחלוקת של דעות היא דבר לא טוב. אדרבא, מחלוקת ראויה נחשבת לדבר בעל ערך: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם" (פרקי אבות, פרק ה, משנה יז). במחלוקת כל אחד מביא את הטיעונים הכי טובים שלו, ועל ידי דיון וויכוח מתבררים הדברים, מגיעים להבנה טובה יותר של המציאות, והאמת יוצאת לאור.
אולם היהדות מבקשת ללמד דבר נוסף. כשאנו נתקלים במחלוקות, פירושו של דבר שיש צדדים נוספים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון. ההסתכלות הבינארית, 0 או 1, לא מתאימה כאן.
התורה רוצה ללמד אותנו להרחיב את נקודת המבט, להסתכל לעומק, להבחין במורכבות ובגוונים השונים של המציאות. ומדוע? מפני שזוהי נקודת ההשקפה של ה', שאליה אנו אמורים לשאוף ולחתור. התורה האינסופית כוללת בתוכה רבדים רבים ומגוונים, דברים שבמבט אנושי קצר טווח לעיתים נראים כסותרים זה את זה.
לפעמים נראה שהמחלוקות בין חכמי ישראל הן על הבדלים שנראים מינוריים ולא חשובים, אך יש לדעת כי בדר"כ המחלוקת עצמה היא רק סמל שמאחוריו קיימת השקפה מורכבת יותר על דבר נעלה ונשגב, המתבטא במציאות. בואו נבחן דוגמה: מוסכם על כל חכמי ישראל כי ישנה מצווה להתפלל מדי יום. הרמב"ם מציין כי התפילה המקורית של עם ישראל טרם חורבן בית ראשון היתה ספונטנית, נטולת נוסח מחייב, וכל אדם מצא את דרכו הייחודית לבטא את הקשר שלו עם ה'. לאחר החורבן, משהו בקשר הזה נעשה רופף, ומאז ואילך אנו זקוקים לנוסח קבוע אותו אומרים שלוש פעמים ביום – תפילת קבע.
חכמי המשנה נחלקו בשאלה כיצד יש להתפלל. רבן גמליאל סבר כי "בכל יום מתפלל אדם תפילת שמונה עשרה" (מסכת ברכות, פרק ד, משנה ג), כלומר שאדם מחויב להתפלל בכל יום בנוסח קבוע כדבר שבשגרה. רבי אליעזר, לעומת זאת, סבר כי "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים" (שם), כלומר שהתפילה אינה יכולה להיות כדבר של שגרה אלא צריכה להיות חוויה רגשית של בקשה.
מהו שורש המחלוקת הנמצא מתחת לפני השטח? רבן גמליאל היה מנהיג הדור בזמן חורבן בית שני. בעקבות המרד הגדול, הרומאים החריבו את ירושלים והעם היהודי עמד בפני סכנה רוחנית ופיזית איומה. רבן גמליאל חשש שמא חורבן בית המקדש, שעמד במרכז החיים הלאומיים והדתיים, יגרום לפגיעה שממנה עם ישראל לא יוכל להתאושש, ועל כן הוא ביקש לאחות את העם המפוזר ע"י תפילה אחידה וקבועה לכלל העם. תפילת הקבע נועדה בין היתר להחליף את עבודת הקרבנות ולאפשר לאדם להתקרב לה' גם ללא המציאות של בית המקדש. בנוסף, התפילה מסמלת את הקביעות וההתמסרות של האדם – לא מתפללים רק כשמרגישים צורך, אלא כעבודה תמידית של האדם המלווה אותו מדי יום.
עם זאת, בתפילת קבע ישנו גם חסרון בולט. היא עלולה להפוך לדקלום של טקסט מונוטוני ללא כוונה פנימית. בדיוק מכך חשש רבי אליעזר: הוא סבר שהדגש בתפילה הוא דווקא בספונטניות ובאינדיבידואליות שלה, כהתחדשות יומיומית שהאדם משקיע בה את כל כוחות הנפש שלו. עבור רבי אליעזר, האדם צריך להיזהר שמא תפילתו תהפוך ל"קבע", וכך גם מסופר עליו כי הוא היה "מתפלל תפילה חדשה בכל יום".
לכאורה, יש סתירה מוחלטת בין שני החכמים. תפילת הקבע היא טקסית וקבועה, ואילו תפילה בכוונת הלב היא חוויה אישית פרטית של האדם, שלא תמיד אפשר לשלוט בה ולכוון אותה לשעה מסוימת ביום. ובכל זאת, שתי הדעות מובאות במשנה. מדוע? משום שחכמי ישראל ביקשו ללמד אותנו כלל גדול: התפילה הרצויה כוללת את שני הצדדים גם יחד. חלק מהותי של התפילה הוא דווקא הקבע שבה, העמידה השגרתית לפני הבורא בוקר, צהרים וערב, המדגישה את הנאמנות והמחויבות לבורא עולם כבלתי תלויה ברגשות ארעיים ומשתנים; אך עם זאת יש בה גם מימד חווייתי שיש לפתח ולעורר, כדי שהיא לא תהיה הרגל חסר פנימיות ("מצוות אנשים מלומדה").
שתי הדעות חיות בתלמוד זו לצד זו, ודווקא הניגודיות הראשונית שמצטיירת ביניהן מחדדת את הדרך המדויקת ביותר לעבודת התפילה הנכונה. שתיהן נכונות, אומנם להלכה נקבע כדעת רבן גמליאל – שיהודי מחויב להתפלל שלוש תפילות ביום מנוסח קבוע שנכתב בסידור, אך עצם העובדה שאנו לומדים במקביל את דברי רבי אליעזר, מזכירה לנו כי התפילה צריכה להיות מלאת חיות ולא להיהפך ל"תופעת קבע", הרגל יבש נטול רגש. זוהי זווית הראיה האלוהית – התפילה היא באמת גם וגם.
ריבוי הדעות ביהדות חושף את הצדדים השונים של המציאות, כשכל צד מדגיש זווית אחת, אך רק מחיבור כל הדעות והמחלוקות נוכל לקבל תמונה שלמה. כפי שאומר הפסוק בתהלים: "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהילים יט, י), כלומר שחוקי התורה אינם סותרים זה את זה, והם מציגים אמת שלמה דווקא כשהם יחדיו.
חשיבות ההכרעה לפי דעה מסוימת
ובכל זאת, ה' ברא את העולם באופן כזה שאי אפשר לחיות בו באופן תמידי של "גם וגם". במציאות שבה אנו חיים, ישנם דברים מהותיים שצריכים להיות ברורים וחד משמעיים, ולכן ההלכה מכריעה במחלוקות כדי שנדע מה לעשות. אך אין זה אומר בהכרח שהדעות האחרות אינן נכונות – הן פשוט לא נפסקו להלכה, כפי שנאמר בגמרא "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (מסכת עירובין, דף יג).
לסיכום, כמעט כל המחלוקות ביהדות אינן על העקרונות, אלא על הפרטים: לא על המצוות עצמן אלא על איך בדיוק יש לקיים אותן. לא 'האם צריך לבנות סוכה', אלא 'עד איזה גובה היא עדיין נחשבת כשרה'; לא 'האם צריך לתקוע בשופר בראש השנה', אלא 'כמה תקיעות בדיוק צריך לשמוע'. היהדות רואה במחלוקת ראויה דבר חיובי: הדיון והוויכוח אודות הפרטים מאפשר לדייק ולרדת לעומקם של הדברים ולהפיק מהם תובנות, שכן הפרטים מייצגים פעמים רבות דעה והשקפת עולם נרחבת יותר, ופעמים רבות גם בעלת משמעות רוחנית של פן מסוים. הצדדים השונים של המחלוקת מאפשרים לנו לקבל את התמונה השלמה של רבדי התורה, המורכבים והמגוונים יותר מכפי שנדמה לנו. ועם כל זה, בסופו של דבר ברור לכל כי ישנה הלכה אחת מחייבת שלפיה צריך לנהוג.
