המסורת היהודית קובעת כי התורה שקיבלנו בסיני כוללת שני חלקים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שתיהן נמסרו למשה רבנו, אלא שאת הראשונה הוא העלה על הכתב בספר התורה, ואילו השנייה, שכללה את הביאורים והפרטים, הוא לימד בעל פה.
התורה שבכתב מעידה על התורה שבעל-פה
אבל האם משה רבנו בכלל קיבל תורה שבעל פה? אולי זוהי רק המצאה מאוחרת שנועדה לאפשר לרבנים לשלוט על אנשים? אז הנה כמה פסוקים מתוך התורה שבכתב המעידים על קיומה של התורה שבע"פ, וכן על ציווי ה' ללמוד את התורה דרך החכמים:
א. "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה" (ויקרא כו, מו); "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ). כלומר, בהר סיני ניתנו שני תורות: תורה שבכתב ותורה שבע"פ.
ב. "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם" (דברים ד, יד).
בתורה שבכתב עצמה רשום כי ה' ציווה את משה רבנו ללמד את העם את החוקים והמשפטים מפיו, ולא רק למסור ספר תורה כתוב.
ג. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב).
בהר סיני נמסר למשה רבנו שני לוחות הברית, התורה שבכתב (שלמד את סודותיה בהר סיני ונכתבה בשנות נדודי המדבר) והתורה שבע"פ. משמעות המילה "מִּצְוָה" בפסוק היא להעיד כי לא ניתנו רק לוחות הברית והתורה הכתובה, אלא גם ה"מִּצְוָה" – פירוש התורה והוראות מעשיות לקיומן של המצוות. כמו כן, התורה שבכתב מעידה בסוף פסוק זה כי הדרך ללמד את העם את אופן קיום המצוות והתורה היא דרך הוראה והנחייה.
ד. "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (דברים לא, כד).
התורה שבכתב מעידה כי ספר התורה שבכתב נמסר לבני ישראל רק עם פטירת משה רבנו. מכאן ניתן להסיק שעד פטירת משה רבנו, התורה נלמדה והועברה בע"פ, שכן טרם נמסר לעם ספר תורה כתוב. כלומר, הוראת ולימוד התורה שבע"פ קדמה למתן התורה הכתובה.
משה רבנו עלה להר סיני והיה שם במשך 40 יום ולילה. במשך אותו זמן אלוהים לימד אותו את כל פירושי, רבדי ועומקי התורה שבכתב שהיא התורה שבע"פ. לאורך שנות נדודי המדבר משה רבנו העלה על כתב את התורה שבכתב ע"פ דבר אלוהים אליו, וכן משה לימד בע"פ את התורה שבע"פ לחכמי הדור שהם לימדו והעבירו אותה לשאר העם.
להורות בלי להסביר?!
נצא מנקודת הנחה לרגע כי ברור לכל שהתורה שבכתב הינה אמת מוחלטת שהתקבלה מבורא עולם. אם בורא עולם בחר להוריד ספר הנחיות לעם היהודי, סביר להניח שהוא ירצה שהם יבינו את הנאמר באותו ספר, את הפירוש והמשמעות של הכתוב. אך אם פותחים את ספר התורה שבכתב רואים כי היא אינה מפורטת מספיק: היא מספקת הוראות והנחיות כלליות ביותר, ולא מסבירה כיצד ליישם אותן בחיי היום יום.
כך למשל האיסור על חילול שבת, שהעונש עליו בתורה הוא מיתה וכרת (כריתת החלק הגבוה שבנשמה). האם על עונש חמור כל כך לא היינו מצפים שיהיה הסבר בסיסי ממה צריך להימנע? ובכל זאת, התורה כמעט ולא מפרטת מהו אותו "איסור מלאכה" שנאסר לעשות בשבת. אם בני ישראל לא יודעים מה זה אומר לשמור שבת, איך ציפו מהם להימנע מחילול שבת? אלא שברור שמשה רבנו הסביר לבני ישראל ממה יש להימנע, וידיעות מפורטות אלו נלמדו מהתורה שבעל פה.
אם התורה היא הוראה לצורת חיים מסוימת, הרי שהתורה שבכתב כשלעצמה רחוקה מכך. היא כללית, לא תמיד מנוסחת בצורה מובנת או ברורה, ואינה מסבירה כיצד ליישם את החוקים הרבים שמופיעים בה. למעשה, התורה שבעל פה בעלת תפקיד מכריע שרק על ידה ניתן להבין את התורה שבכתב ולקיים את מצוותיה.
למה לא הכול בכתב?
למה צריך את התורה שבעל פה? ולמה ה' בכלל רצה שתהיה תורה שבעל פה? למה לא למסור תורה אחת, שהיא רק בכתב, הכוללת את הכול?
א. "הפרטים אין להם קץ" (לשונו של המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל", פרק סח). כשקונים מכשיר חשמלי חדש, בדרך כלל מצורפת אליו חוברת הוראות הפעלה. אך לא משנה כמה עבה היא תהיה, היא לעולם לא תכלול את כל השאלות שיכולות להתעורר ואת כל סוגי התקלות. כך גם התורה שבכתב כוללת רק את העקרונות הכלליים, ואילו התורה שבעל פה באה להשלים את הפער. מצוות שתוארו בתורה במשפט קצר מקבלות בתורה שבעל פה "רוחב פס" גדול הרבה יותר, מעין "זום אין" על פירוט המעשה. למשל, התורה מצווה "בסוכות תשבו שבעת ימים", אולם לא מפרטת מהי הסוכה, כיצד בונים אותה ומה הרעיון העומד מאחוריה; התורה מצווה להניח תפילין, אך לא מפרטת כיצד נראות תפילין – באיזו צורה או צבע, היכן בדיוק יש להניח אותן, ומה צריך להיות כתוב בהן; התורה מצווה על מזוזה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", אך לא מפרטת מה כותבים במזוזה; התורה מצווה לשחוט בעלי חיים בצורה כשרה, אך לא מפרטת כיצד יש לעשות זאת; התורה מצווה לא לעשות מלאכות בשבת, אך לא מפרטת מהן בדיוק המלאכות האסורות בשבת, ועוד עשרות שאלות אחרות שמתעוררות. כל תרי"ג המצוות כתובות בספר התורה, אך לא נאמר כיצד מקיימים אותן. כאן נכנסת התורה שבעל פה, שנותנת את כל המידע בצורה מלאה וברורה. בלעדי התורה שבעל פה כל המצוות הכתובות בתורה שבכתב היו נותרות חתומות כסוד, ולא היה ניתן לקיימן.
אגב, עצם העובדה הפשוטה שבתורה שבכתב לא קיים פירוט למצוות המעשיות, אלא רק ציווים על קיומן, מוכיחה כי לצד התורה שבכתב שנמסרה מאלוהים, נמסרה גם כן התורה שבעל פה המרחיבה ומבארת את הכתוב, שכן אילולא התורה שבעל פה אין טעם במסירת התורה שבכתב שהינה חתומה ולא מבוררת.
ב. קוד לכספת לא רושמים על פתק. אחת התשובות לשאלה 'למה לא למסור את כל התורה על כתב?' נמצאת במדרש: "צפה הקב"ה שעתידים עובדי אלילים לתרגם את התורה ליוונית ואומרים אף הם ישראל, אומר הקב"ה לאומות: איני יודע אלא למי שהסודות שלי בידו, ומהו הסודות? זהו משנה" (ילקוט שמעוני על הושע).
ה' ידע שיבוא יום ויקומו עובדי אלילים ויטענו טענת שווא, שה' הפר חלילה את בריתו עם בני העם היהודי, וכרת עימם ברית חדשה ומסר להם תוספת על התורה המקורית. המנגנון שמונע כל בר דעת להאמין לטענת הבל זו הוא שביאור וסודות התורה אינם ידועים לאף עם מלבד העם היהודי שקיבל זאת במסורת בעל פה. כשהקב"ה כרת את בריתו עמנו הוא העניק לנו את "הקוד" באמצעותו ניתן להבין את הכתוב שבתורה שבכתב, שהינה לרוב לא מובנת, סתומה וחתומה. אותו קוד הוא למעשה התורה שבעל פה, המבטיחה את ידיעת התורה לבניו של הקב"ה בלבד – בני העם היהודי.
על דרך המשל, אם יש לנו כרטיס אשראי בארנק, סביר להניח שאת הקוד שלו לא נרשום על פתק, כדי שאם בטעות הארנק יגיע לידיים זרות, תימנע גישה של אחרים לחשבון הבנק שלנו. את הקוד נזכור בעל פה בלבד, ונמסור אותו בעל פה גם כן רק לקרובים בלבד שנרצה לאפשר להם גישה, כמו האישה או הבעל. כך גם ה' נתן את היהלום שבכתר, התורה, לבניו בלבד. וכדי שמתנה יקרה זו לא תגיע לבני אומות אחרות, רצה אלוהים שהבנת התורה לאמיתה תישאר בעל פה בלבד.
ג. הלימוד מחייב מסורת. המסורת חשובה ומהותית לא רק ביהדות, אלא בכל למידה והתפתחות אנושית. חשבו על האופן שבו אנו לומדים לדבר: המבוגר מצביע על חפץ ואומר "הנה בובה", "הנה חתול", והמילה נקלטת במוחו של הילד. כך לומדים שפה. אפילו לימוד קריאה – מוכרח להתבסס על מסורת! אם נשים ילד מול ספר, הוא לעולם לא ילמד לקרוא מעצמו. הסימנים שבספר לא יאמרו לו דבר אלא אם אדם בעל ניסיון יישב איתו ויסביר: "זו האות א', היא נשמעת כך; זו האות ב', היא נשמעת כך; הנה קָמָץ שנשמע כך". כך הם פני הדברים בכל תחומי החיים, ובכללם התורה גם כן.
ד. ללמוד מגדולים. ה' רצה שהתורה תעבור דרך לימוד מחכמים לתלמידים, מאב לבנו. בלימוד התורה ללא גורם מתווך, הבקיא בידיעת התורה, יכולים לטעות בהבנת הדברים. לכן התורה במקורה נועדה להעבירה מדור אחד למשנהו בעל פה, דרך לימוד.
ה. רלוונטיות. סיבה נוספת לכך שהתורה כולה לא אמורה להימסר על כתב היא משום שלאורך הדורות חלים שינויים, ונדרשת פסיקת הלכה הרלוונטית למציאות המשתנה. לכן ניתנו בתורה שבעל פה כללים כלליים המאפשרים לחכמים בכל דור ודור לפסוק הלכה על הדברים המתחדשים ברוח הזמן.
בעצם המילה 'הלכה' טמונה משמעות ההלכה, והיא ההליכה בדרך התורה בד בבד לצד המציאות הדינאמית המשתנה. אילו התורה כולה הייתה נמסרת בכתב, בצורה גמורה וסופית, לא היה מענה הלכתי לשאלות רבות המתעוררות עם המציאות החדשה. ולכן התורה שבעל פה כוללת בתוכה גם כללי פסיקה, באמצעותם חכמי הדור יכולים לפסוק את ההלכה.
התורה היא נצחית ומתאימה לכל דור ולכל מקום, אך לשאלות רבות בחיים המודרניים אין התייחסות ישירה בתורה. האם מותר לנסוע ברכב אוטונומי בשבת? מה הכשרות של המבורגר צמחוני שהודפס במדפסת תלת־ממדית? אדם שטס במטוס ביום של תענית, מתי יוצא הצום עבורו – לפי הזמן של מדינת המוצא או מדינת היעד? האם מותר לכוון טיימר ל-IROBOT שינקה את הריצפה במהלך השבת? האם מותר להשקיע במניות של חברה שמוכרת אוכל לא כשר? כל הסוגיות הללו לא נזכרו בתורה שבכתב, אבל בתורה שבעל פה מופיעים כללים מנחים ועקרונות שמהם נוכל להסיק מה לעשות גם במצבים משתנים. התורה עצמה מנחה כי כאשר תתעורר שאלה הלכתית מסוימת, יש לפנות לחכמי אותו הדור ולקבל מהם את ההוראה המתאימה, אותה הסיקו מכוח העקרונות הנלמדים מהתורה שבעל פה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּך: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, ח-יא).
ו. להניח על המדף?! אם התורה כולה הייתה כתובה, סביר להניח שהיא הייתה מוצאת את עצמה מונחת על המדף בספרייה, וזוכה להצצה רק כשהיו רוצים למצוא תשובה לשאלה ספציפית. עצם כך שהתורה מועברת בעל פה היא מחייבת אותנו לעסוק ולעמול בה, לחיות אותה ואיתה.
ז. "רוח המפקד". לעיתים קשה להבין את רוח הדברים שעולה מטקסט כתוב, בלי הסבר נלווה. אם תקראו את המשפט הבא: "רציתי שאתה תביא לי פרחים", תוכלו להבין אותו בכמה אופנים:
רציתי שאתה תביא לי פרחים (בלשון עבר, אתמול, אבל עכשיו זה כבר לא משנה);
רציתי שאתה תביא לי פרחים (אתה ולא מישהו אחר);
רציתי שאתה תביא לי פרחים (לי, לא לאימא שלך!);
רציתי שאתה תביא לי פרחים (ולא בוטנים).
איך נדע למה הכותב התכוון? היום מצאנו פתרון בדמות סמלי אימוג'י ואייקונים שמוסיפים להודעות ווטסאפ ודוא"ל, אך לא תמיד זה אפשרי (למשל בספרים). לעומת זאת, מסר שעובר בעל פה הינו ברור ומדויק יותר ממסר הכתוב. בדיוק בשביל זה אנו זקוקים לתורה שבעל פה, שכן בזכות ההרחבה והדינמיות שלה מועבר המסר התואם לכוונת הדובר ונשמר הטון הנכון.
תקשורת – החוט המחבר
התורה שבעל פה נקראת כך כי במהותה היא הייתה אמורה להישאר בעל-פה. ואכן, במשך שנים ארוכות היא לא נכתבה, אלא הועברה מרב לתלמיד. ולא רק זאת, אלא שחל איסור מוחלט לכתוב אותה: "דברים שבכתב אי [אין] אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (מסכת גיטין, דף ס). לאחר כישלון המרד הגדול של היהודים בשלטון הרומי בארץ-ישראל (בשנת 135 לספירת הנוצרים) וגזרות הרומאים נגד לימוד תורה בארץ ישראל, הועלתה על כתב בצורה מסודרת ולראשונה התורה שבעל פה במשנה על ידי רבי יהודה הנשיא על מנת שלא תשכח. גם אז, היה זה רק אוסף מקוצר יחסית של הלכות כלליות, שחסרו את העושר והרב-גוניות של כל מה שלא נכנס לתוך הטקסט.
התורה שבעל פה הינה היסוד לחיים הדתיים של עם ישראל. עבורנו היהודים, עצם האמונה שמשה רבנו קיבל תורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב היא אחד מעקרונות היסוד של היהדות:
"כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְמשֶׁה בְּסִינַי – בְּפֵרוּשָׁן נִתְּנוּ. שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה" (שמות כד, יב) – 'תּוֹרָה' זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּ'ַמִּצְוָה' זה פֵּרוּשָׁהּ. וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה עַל פִּי הַמִּצְוָה. וּמִצְוָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה" (רמב"ם, הקדמה למשנה תורה)
בתלמוד נאמר שהברית של ה' איתנו לא ניתנה אלא "בשביל דברים שבעל פה" (מסכת גיטין, דף ס), ועל פי ההלכה מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה שבעל פה נחשב כופר, גם אם הוא מקבל את התורה שבכתב: "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה… הרי זה בכלל האפיקורסין" (רמב"ם הלכות ממרים, פרק ג). קריאת התורה "כפשוטה", רק על פי הפירוש המילולי של הטקסט (כפי שעושים למשל הקראים), נחשבת ביהדות לדבר שגוי. אפילו מי שמבקש ללמוד את הפשט מוכרח להתייחס לפירושים קדומים, כך שלא יבין או ילמד אחרים דברים מדעתו האישית שאין מקורם בתורה.
פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי חשוב מהמאה הראשונה, ניסח יפה את חשיבותה של המסורת:
"מנהגים הם חוקים שלא נכתבו. הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוחות אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות, שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה. כי המציית לחוקים הכתובים בלבד אינו ראוי לשבח, מכיון שהוא מוזהר על ידי ההכרח ואימת העונש, אבל מי שנאמן לחוקים הבלתי כתובים ומראה שצדקתו הוא מרצונו החופשי, ראוי לשבח" (פילון, על החוקים המיוחדים ד, 150-149 (על פי תרגומו של אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות, עמ' 259)).