המסורת היהודית קובעת כי התורה נכתבה בידי משה רבנו, "איש האלוהים", על פי דבר ה' אליו, ועברה בירושה מדור לדור מבלי שעברה שינוי כלשהו. הדבר נכתב במפורש בתורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי" (דברים לא, ט); וכן "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'" (שמות כד, ד).
לפני כמאתיים שנה הופיעה תיאוריה המכונה "ביקורת המקרא". כשמה כן היא – מבקרת את הנחת היסוד המסורתית באשר למקור התורה. חלוציה היו משכילים נוצריים (ביניהם ז'אן אסטרוק, דה וטה, ולהאוזן, גונקל ועוד), ברובם בעלי אידיאולוגיה חילונית מובהקת (לא אובייקטיבית), ששאפו לנתץ את כבלי הדת ולהחליש את כוחה.
אנשי ביקורת המקרא טענו שהתורה איננה טקסט אלוהי, גם לא כזה שרוח הקודש שורה עליו. הם תיארו אותה כטקסט אנושי, שלא נכתב בידי משה אלא על ידי קבוצות כוהנים בימי בית שני, יותר מאלף שנה לאחר התיארוך המקובל במסורת היהודית. לפי דעתם, התורה היא אוסף של תעודות המתארות סיפורים שונים בתולדות עם ישראל, שנאספו ממקורות שונים, כאשר כל אחד בעל השקפה שונה ממשנהו. החוקרים ביססו את טענותיהם על סתירות, שינויים והבדלים מעוררי תמיהה בטקסט. גישות נוספות של ביקורת המקרא טוענות כי נוסח המקרא שבידינו השתנה במהלך השנים, וכי הגרסה שקיימת בידינו אינה הגרסה המקורית שלו; שממצאים ארכיאולוגים סותרים את הנאמר בתנ"ך; וכן, שהמקרא מושפע מאוד מתרבות המזרח הקדום ובמקרים רבים אף מחקה אותו.
תפיסת ביקורת המקרא רווחת בעולם האקדמי ואף מופיעה בתוכנית הלימודים בתנ"ך בבתי הספר הממלכתיים בישראל. משום כך רבים מתייחסים אליה כאל "אמת מדעית", בעוד שבפועל זוהי תאוריה בלתי מוכחת ובעלת כשלים רבים.
להלן נציג את טענותיה של ביקורת המקרא ונפריך אותן אחת לאחת.
טענות גישת ביקורת המקרא והתשובה להן
טענה: בעקבות סתירות בטקסט ניתן להגיע למסקנה כי התורה לא נכתבה על ידי משה רבנו, אלא עשויה ע"י מקורות שונים שנערכו יחד.
תשובה: מבקרי המקרא טוענים כי באם נמצא סתירות בתוך טקסט כתוב, סימן שנכתב ע"י אישים שונים, אך מה שנראה במבט שטחי כסתירה, אינו בהכרח מהווה סתירה אלא הבדלי דיוק דקים בסוגיה.
דוגמה בולטת המדגימה את חוסר הנכונות בנחרצות טענה זו היא ספר "חוקי חמורבי", אוסף החוקים הקדום ביותר ממסופוטמיה (אזור הסהר הפורה, עיראק של ימינו), המתוארך למאה ה-18 לפנסה"נ. ספר זה נכתב ע"י מחבר אחד או קבוצת מחברים שפעלה יחד. והנה מסתבר שגם בחוקי חמורבי נמצאו חוקים הסותרים זה את זה, וזאת למרות שהספר נכתב כיחידה אחת ע"י מחבר או קבוצה שפעלה בשיתוף פעולה הדדי! האם עורכי "חוקי חמורבי" לא שמו לב לסתירות, או שמא אלה לא היו בעיניהם סתירות, והקושיה נופלת מאליה? כפי שנראה בהמשך, לא כל מה שנראה לחוקר מודרני כסתירה הוא אכן כך בעיניי בן התקופה הקדומה הבקיא בעומק הנושא המדובר.
כמו שכתב אחד מחוקרי המקרא: "סתירות בולטות, לא-פחות מאלה המשמשות בסיס להבחנת רבדים במקרא, מצויות בקובץ החוקים הזה [חוקי חמורבי], שהוא הגדול בקבצי המשפט המסופוטמי. אולם, כאן ידוע לנו בבירור מתי נתפרסמו החוקים, היכן נתפרסמו ועל-ידי מי. ידוע שהקובץ כפי שהוא מצוי בידינו כעת, התפרסם כחטיבה שלמה, תוך כוונה שישמש כרשימת הנחות משפטיות בתחום שלטונו של מלך בבלי… ההכרה כי גם לגבי קובץ חוקים עתיק זה, שנערך בדייקנות רבה, יש להבחין הבחנות מדוקדקות בין חוקים הסותרים זה את זה לכאורה – חשובה מאד להבנת המשפט המקראי" (פרופ' משה גרינברג, 'תורה נדרשת : חיבורים בשאלות יסוד בעולמו של המקרא', הנחות היסוד של החוק הפלילי במקרא, הוצאת 'עם עובד').
בכתבי קודש רבים של רבותינו, הבקיאים ברזי וסודות התורה, מבוארים לעומק הבחנות דקות והסברים לשונות או הניגוד הנראים באזכורים שונים. כשקוראים את הדברים, מבינים את מורכבות התורה שנראית סותרת, אך במבט מעמיק הינה משלימה את דבריה כאן וכאן כפאזל.
טענה: התורה לא נכתבה בזמן יציאת מצרים אלא בתקופה מאוחרת יותר (ככל הנראה ימי בית שני), כחלק מניסיון של שכבת הכוהנים לבסס מיתוס לאומי שיאחד את העם.
תשובה: כותב בן ימינו שמבקש לכתוב רומן היסטורי על תקופה עתיקה נדרש לבצע מחקר מעמיק כדי לבסס את אמינותו של הסיפור. עם כל העבודה הרבה שישקיע, ישנם דברים שלאדם שלא חי באותה תקופה פשוט אין יכולת לדעת, בוודאי כשמדובר בעולם עתיק ללא מאגרי מידע כשבקושי נותרו ממנו כתבים. סיפורי התנ"ך, לעומת זאת, מלאים בפרטים אותנטיים המתאימים לתקופה קדומה למדי שלמחברי הספר, אם היו חיים בתקופה מאוחרת, לא הייתה אפשרות לדעת. חלק מהמנהגים המתוארים בתורה היו נפוצים ברחבי המזרח הקדום ונודעו לנו רק מתעודות אותנטיות שהתגלו בדורות האחרונים. למי שחי בתקופה מוקדמת יותר לא הייתה אפשרות לתאר את רוח התקופה בדיוק שכזה.
כמה דוגמאות: השמות בספר בראשית הם בעלי מאפיינים מובהקים של שמות שֵמיים (שורש יפע"ל – יצחק, ישמעאל, יעקב, יוסף וכו'), שלא היו נפוצים בתקופות מאוחרות יותר. כך גם העובדה שחסר בהם המרכיב של שם הוי"ה – כמו בשמות ירמיהו, אליהו, חזקיהו וכו' (שמות תאופוריים). שמות אלה כלל לא היו נפוצים בתקופת המלכים וכמעט שלא בתקופת בית שני.
דוגמה נוספת היא המנהג הקדום שבו אישה שלא זכתה לילדים הייתה לוקחת אמה (שפחה) שתלד עבורה, והילדים היו נחשבים – לפחות מבחינה משפטית – שלה. כך אירע למשל עם שרה והגר ועם רחל ובלהה. מסתבר שמנהג זה היה מקובל באותם ימים במזרח הקדום, אך למחבר שחי מאוחר יותר, בתקופה שבה המנהג כבר לא היה קיים, לא הייתה דרך לדעת עליו.
כמו כן, ירושלים, בירת ממלכת יהודה בתקופת בית שני, הינה העיר החשובה ביותר בהיסטוריה היהודית. למרות זאת, היא נזכרת פעם אחת בלבד בספר בראשית. אין זה סביר שכותב מעידן מאוחר יותר שרוצה לשוות לספרו מראה אמין כלפי חוץ לא היה מתייחס אליה כלל ומדגיש את חשיבותה, ומכאן שזוהי ראייה נוספת לקדמותו של ספר בראשית.
דוגמה נוספת היא מספר שמות, המתאר את תקופת שעבודם של ישראל ואת יציאת מצרים. הספר מלא בשמות, ביטויים ותיאורים המאפיינים את התרבות המצרית, שאכן התגלו בתעודות אותנטיות שהתגלו רק במאה ה-19.
ישנן עוד דוגמאות רבות להוכחת אמיתות התיאור ההיסטורי המופיע בתורה, והמעוניין להרחיב יוכל לקרוא מאמר זה.
טענה: בתורה יש חזרתיות רבה המעידה על פעילות עריכה מורכבת.
תשובה: ההרגל לראות כל כפילות כהקבלה וכל הבדל כסתירה, מונע ממחפש האמת לברר ולבדוק האם ישנן אפשרויות נוספות, האם ייתכן שהתורה דווקא דייקה מאד בלשונה ורמזה מובנים שונים להבנת נוסח התורה. דוגמה טובה היא מצוות "והגדת לבנך" הזכורה לנו מליל הסדר, שמופיעה בתורה ארבע פעמים. וודאי שבמבט שטחי זוהי נראית ככפילות מיותרת; אך חכמי התורה מסבירים כי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כלומר שבכל אחת מן הפרשות בהן מוזכרת שאלת הבן ניתן למצוא בתשובה הניתנת הבדלים באופי ובסגנון: משפט אחד מתאים יותר לחכם, שני לבן שמתעניין בתרבויות זרות, שלישי לבן התם, והרביעי לבן שאינו יודע לשאול.
מכאן למדו שיש לחנך ולהדריך את הבן בהתאם לאופיו, כפי שאמר שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי, כב).
טענה: אנשי ביקורת המקרא הם הראשונים שחשפו את הסתירות שבתורה.
תשובה: שוב, אין זה נכון. אנשי "ביקורת המקרא" הראשונים היו לא אחרים מאשר חז"ל עצמם. בקריאתם הצמודה את התורה הם מגלים סתירות והבדלים משמעותיים הרבה יותר מאלה שגילו החוקרים האירופאים. ירידתם לפרטים, לעיתים אף נראה כהגזמה, מוכיחה כי צפונות הטקסט התנ"כי לא נסתרו מעיניהם. כמעט כל ספרות חז"ל מבוססת על דיוק בפסוקים ובמילים, הצגת כפילויות או להפך, ניסיון להבין מדוע חסרים בטקסט פרטים מסוימים וכדומה. אלא שבניגוד לחוקרי הביקורת, חז"ל יצאו מנקודת הנחה שמדובר בטקסט אלוהי ויישבו רבות ממה שנראה כסתירה כביכול. הם אפילו ראו בכך מקפצה חשובה ללימוד התורה – לא רק טקסט שיש לשנן אותו, אלא טקסט שניתן לצלול אליו ולדלות ממנו כל הזמן תובנות חדשות.
טענה: הממצאים הארכיאולוגים בשטח מחזקים את טענות ביקורת המקרא.
תשובה: בשנים האחרונות מתברר דווקא ההיפך – הממצאים הארכיאולוגיים המעודכנים תומכים יותר ויותר בהיסטוריה התנ"כית ושוללים את דעתם של תומכי התיאוריות הביקורתיות. עסקנו בנושא בהרחבה במקום אחר (בשאלה: האם יש סתירה בין סיפורי התנ"ך לממצאי הארכיאולוגיה?), שם הבאנו דוגמאות רבות המוכיחות את אמינות התיאור המקראי.
טענה: אנשי ביקורת המקרא הם אנשים אובייקטיבים, ואילו תומכי המקרא מוטים לכיוון האמונה היהודית.
תשובה: זוהי טעות רווחת בעקבות היומרה של חקר המקרא להציג את עצמו כ"מדעי". בפועל, מייסדי התחום של ביקורת המקרא היו כאמור גרמנים שחיו במאה ה-18. בתקופה זו החלה האמנציפציה – הקניית שוויון זכויות ליהודים במדינות אירופה. באותם ימים, יהודים החלו להתקבל לראשונה כעורכי דין, אקדמאים וסוחרים מצליחים, והדבר ערער בין היתר את התפיסה הנוצרית המקובלת על "נחיתותם" של היהודים.
רקע זה הוא אחת הסיבות לכך שאנשי ביקורת המקרא כלל לא היו אובייקטיביים – במחקריהם מופיעים לא מעט עוינות כלפי היהדות. הם השתמשו במחקריהם גם כדי להוכיח את עליונות הנצרות על היהדות, ולהראות שהתורה, הספר המקודש שהיהודים עוצבו בדמותה, אינה יצירה הרמונית ומופלאה כפי שחושבים אלא גיבוב של מקורות זרים. השיטה בה נקטו אותם מלומדים נוצריים להחלשת היהדות היא הכחשת התורה כאלוהית.
הדברים אכן פעלו, ובסביבה התרבותית של אותם ימים גישת הביקורת נחשבה לאמת כמעט מדעית, למרות הכשלים הרבים של הגישה.
לסיכום, השערות ביקורת המקרא, על אף שבמבט ראשוני עלולות להישמע משכנעות, הן לאמיתו של דבר רחוקות מלהיות מבוססות. הן נשענות על שברי עובדות ומוטות ע"פ השקפות עולם אישיות של החוקרים, המנסים לגשש את דרכם באפלה של מציאות היסטורית בת 4,000 שנה. התורה, כיאה לספר שנועד להעביר אלינו את דבר האלוהים, היא טקסט מורכב, רב-גוני ובעל רבדים עמוקים שאינם ניתנים להבנה בהירה ומדויקת לעין שאינה בקיאה בה.