בעולם ישנו סוג מסוים של מסעדות שנקרא "אכול כפי יכולתך", שבו הסועדים מקבלים רמזור לשולחן. הם יכולים לכוון אותו לשני מצבים: רמזור ירוק פירושו – "תביאו עוד אוכל!", ורמזור אדום – "די, התמלאתי". כדי לצאת 'מורווחים' מהעסקה ולאכול כמה שיותר, הרבה סועדים משתדלים לצום לפני שהם מגיעים למסעדה… אבל למסעדות יש טכניקה מתוחכמת: בהתחלה מוגשות לשולחן כל המנות הזולות יותר – נקניקיות, סלטים והרבה-הרבה לחם. הסועדים המורעבים אוכלים משהו קטן רק כדי להרגיע קצת את הרעב, אך בהדרגה הם נסחפים ומתמלאים מהמנות הראשונות. רק חלק מהסועדים מצליח בכלל להגיע למנות הביניים, ומעטים הם אלה שנשאר להם מקום בקיבה עבור המנות השוות והיקרות באמת, שמצדיקות את מחיר הארוחה ששולם בכניסה למסעדה.
כשהסועדים מגיעים הביתה הם חושבים לעצמם: "איזו טעות! למה לא התאפקתי יותר?", אבל הניסיון מלמד את העובדה המצערת שגם בפעם הבאה שהם יבואו למסעדה הם יעשו אותה טעות, ושוב יתמלאו ממנות הפתיחה…
כזה הוא העולם שלנו: יש בו הנאות נחמדות וכיפיות, אבל אלו הן רק מנות הפתיחה. אנשים מתמקדים כל כך בלרדוף אחריהן, משום שהן זמינות, נגישות וקלות יותר להשגה. אין להם סבלנות לחכות ל"מנות" השוות באמת, אלה שדורשות לעבוד מעט ולהתאמץ עבורן. מאותן מנות יקרות מקבלים הנאה שלא חולפת ונעלמת מיד לאחר סיומן של ה"מנות". לא ולא, אלו הן מנות מסוג אחר לגמרי. הן אומנם דורשות סבלנות, מאמץ ודחיית סיפוקים, אבל כשהן מגיעות – הן נשארות איתך לנצח.
שלושה סוגי הנאה
הבה נצלול לעומק העניין. ישנם שלושה מושגים שמדברים על הנאה: תענוג, סיפוק ואושר.
תענוג הוא תחושת הנאה זמנית ורגעית שנגרמת מסיפוק צרכים נמוכים יותר, שמתחברים לרובד הפיזי של אחד מחמשת החושים, כגון: מנת מזון משובחת, שעת ג'קוזי וספא, ביגוד אופנתי ומחמיא, טיול באזור נופי מרהיב, מוזיקה טובה, רכישת רכב או דירה חדשים וכו'. סיפוק הוא תחושת הנאה שהאדם מקבל כתוצאה מאקטים של עשייה, יצירה או הישג. גם זוהי הנאה רגעית, אומנם לטווח ארוך יותר ביחס לסוג הראשון, אך בכל פעם שניזכר באותם דברים טובים שעשינו, נרגיש תחושה טובה. אושר הוא רגש חיובי של שמחה לאורך זמן, תחושת הנאה מתמשכת מעצם החיים ומהאופן שבו הם מתנהלים.
עונג הוא אפוא הרמה הבסיסית ביותר של הנאה, ולמרות זאת הוא גם זה שהכי הרבה מניע את מרביתה של האנושות. פרויד היה מהראשונים שדיברו על עקרון העונג, לפיו בני אדם יעשו הכל כדי להימנע מסבל ולהגביר את ההנאה. "כאב מינימלי והנאה מקסימלית", זו הסיסמה.
הסיבה לכך היא בעיקר פיזיולוגית: תחושת העונג נגרמת בין היתר מהפרשת הורמון שנקרא דופמין, שגורם לתחושה טובה בגוף. ריצה, האזנה למוסיקה אהובה, אכילת שוקולד, שימוש בחומרים ממכרים או ריקוד משוחרר – כולם גורמים להפרשה מוגברת של החומר. במקביל גם נפתחים במוח קולטני דופמין, והשילוב בין הפרשת החומר לבין קליטתם המוגברת גורם להפעלת "מעגל הגמול וההנאה" במוח, המביא לתחושת עונג. במילים אחרות, אותם דברים שגורמים לנו לחוש טוב מפעילים את אזור הגמול וההנאה במוחנו. כתוצאה מכך הגוף מפתח תלות והתמכרות לפעילות שהובילה לשחרור הדופמין.
עם זאת, ההנאה לא תימשך לאורך זמן, שכן הגוף תמיד שואף להגיע לאיזון. הוא לא יכול 'להרשות' לעצמו להישאר בתנודתיות שכזו בין מצבי רוח, ולכן יפצה על רמות הדופמין המשתנות באמצעות אחת משתי טכניקות: הקטנת מינון הדופמין שהוא מפריש בשעת עונג, או הקטנת הרגישות של קולטני הדופמין. זו בדיוק הסיבה שמכורים זקוקים למנות הולכות וגדלות – המוח הקהה את היכולת לחוש עונג, ולכן האדם זקוק לגירוי עוצמתי יותר כדי לחוש אותו ריגוש שחש בעבר.
אדם שאוכל לראשונה בחייו קוביית שוקולד – יוצף עונג. אך אם יתמיד בכך כל יום, כבר לא יהיה די בקובייה אחת. הוא יצטרך עוד ועוד שוקולד כדי להרגיש אותה תחושה ראשונית שהציפה אותו בתחילה. את עוצמת החוויה הראשונית כנראה אין דרך לשחזר שוב לעולם, אך זה לא מונע מהרבה מאוד אנשים לנסות…
זוהי למעשה חוויית החיים של האדם המערבי – מרדף אחרי עוד עונג, עוד טעם, עוד הנאה, עוד ממתק. לא בכדי חברות המזון נדרשות להגדיל את תכולת הסוכר בחטיפים שלהם מדי כמה שנים. מה שהיה מתוק מספיק לפני עשרים שנה, היום ייחשב תפל. זוהי חוויית חיים שאין לה שובע, וכמו שאמרו חכמי ישראל: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (מדרש קהלת רבה). אין גבול לרדיפה אחרי הנאות החיים, וגם כאשר נשיג הנאה – לעולם לא נוכל לחוש את תחושת ההנאה לאורך זמן.
הנפילה שאחרי
ויש עוד צרה עם התענוגים: אחרי תחושת ה"היי" מגיעה נפילה חדה. אחרי אכילת ממתק באה נפילת סוכר, אחרי עונג גדול – התרסקות וקמילה. תחושת העונג ששוטפת פתאום, חולפת באותה פתאומיות שבה היא הגיעה. התוצאה של כל זה היא סבל – לצד ייאוש, דיכאון ועצבות.
בדיוק בגלל זה חלק גדול מהדתות והתפיסות הרוחניות בעולם מעודדות את המאמינים להתנזר מהנאות החיים. "לא תצרוך – לא תתמכר". אין מתכון יותר טוב מזה כדי לא לפתח התמכרות לשום דבר.
היהדות לא מקבלת את הגישה הזו, ולמעשה הגישה שלה הפוכה לחלוטין. תפיסת התענוג ביהדות נובעת מאותה אמונה בסיסית שבעולם יש רק כוח אחד – "אין עוד מלבדו". הוא זה שברא את העולם בחוכמתו והוא זה שמנהל אותו כדי להיטיב לברואיו. הפסוק שהוא תמצית היהדות, "שמע ישראל, ה' אלוהינו – ה' אחד", מבטא את האמונה שבעולם אין כוחות שונים שמתחרים זה בזה. הכל נוצר על ידי האל, ולכן הכל נעשה ברצונו. אם הוא החליט לברוא את העולם עם עונג, סימן שיש בעונג ערך. גם הגוף, גם החומר, גם התענוג – כולם תוצר של הבריאה האלוהית. ואצל אלוהים אין טעויות… הכל מכוון מראש.
הנזיר ש(עוד לא) מכר את הפרארי
היהדות מסבירה שיש דרך נכונה ליהנות גם מתענוגות העולם הזה.
ישנה מחלוקת בין חכמי ישראל לגבי התנזרות מן העולם. התורה מתארת את הלכות הנזיר היהודי (ספר במדבר, פרשת נשא), השונה מאוד מדמות הנזיר המוכרת בדתות אחרות. נזיר על פי התורה הוא אדם שרוצה לגדול מבחינה רוחנית, "נזר אלוהיו על ראשו". לשם כך מצווה אותו התורה להתנזר משלושה דברים בלבד – לא לשתות יין (ולא לאכול שום חלק של הענבים), לא להסתפר ולא להתקרב למתים. זהו. שלושת הדברים האלה הם מה שדורשת התורה מן הנזיר, ולא כאן המקום להאריך מדוע דווקא הם.
בסיום תקופת הנזירות, שנמשכת לפחות 30 יום, מביא הנזיר קורבנות לבית המקדש המסמלים את השלמת תקופת הנזירות. אחד הקורבנות מכונה "אשם נזיר". בדרך כלל קורבן אשם מובא על ידי אדם שביצע חטא מסוים, והוא מכפר עליו באמצעות הקורבן. נשאלת השאלה: וכי איזה חטא חטא הנזיר? הרי הוא קיבל על עצמו רוחניות יתרה וביקש להתקרב לה', מדוע אפוא הוא נדרש לכפר על מעשיו?
לדעה אחת, החטא של הנזיר הוא עצם העובדה שהוא סיים את הנזירות. במשך תקופה מסוימת הוא התעלה, צמח והתרומם למעלות רוחניות נשגבות, וכעת הוא עומד לרדת חזרה לעולם הגשמי והמעשי. הירידה הרוחנית שהוא חווה היא חטא שעליו להביא קורבן.
הדעה השניה אומרת ההיפך: הנזיר נדרש להביא קורבן בגלל שהוא פרש מהנאות העולם. האל ברא את העולם כדי שנתענג ממנו. וגם אם יש הצדקה לתקופת ההתנזרות, שהרי היא מיועדת להתעלות רוחנית, יש בכך פגם מסוים. רואים מכאן שליהדות יש דעה חזקה מאוד שתובעת מהאדם ליהנות מהעולם, לא לסבול! יחד עם זאת, רדיפת תענוג עלולה ליצור צורת חיים המוּנעת ע"פ יצרים ומנוהלת להשגת דחפים. לפיכך, היהדות מגבילה את התענוג למסגרת ולתנאים מסוימים, שיאפשרו לממש את התענוג בצורה הכי נכונה, בריאה, מאוזנת ומלאת משמעות. כך למשל, היהדות מתירה קשר זוגי, אבל רק בתוך קשר נישואין ורק בזמנים מסוימים של החודש (ימי הטהרה), על מנת ליצור מנגנון של ריענון בין אישה ובעלה; היהדות מתירה אכילה, אבל במסגרת של מס' כללים – לא כל דבר, הפסקה בין בשר לחלב ועם ברכת הודיה לפני האכילה ובסיומה; היהדות מתירה לבוש נאה ומכובד, אך עם גבולות צניעות לאישה; היהדות מתירה עיסוק בפרנסה והשגת ממון, אבל עם גבול של שישה ימים בשבוע בלבד ולא ביום השבת, וכן הלאה והלאה. דווקא אותן גבולות גזרה שהיהדות מציבה לכל סוג של הנאה, היא זו שמאפשרת לחוות את ההנאה באופן שנוכל להפיק ממנה את המירב, ללא שחיקה וקהות חושים ברבות הזמן.
עונג ברובד גבוה
נקודה חשובה נוספת: מי אמר שתענוג חושי הוא ההנאה הגבוהה ביותר שיש? הדופמין נותן לנו הנאה זמנית וחולפת – כמה דקות או שעות במקרה הטוב. אם המטרה היא למקסם את העונג בחיינו, הוא ודאי לא הפתרון. במרדף אחריו מפספסים משהו הרבה יותר עוצמתי שמתחבא אי שם.
אז האם באמת קיימת האפשרות לחוויית עונג גדול יותר, וללא תחושת 'נפילה' אחריו? ובכן, היהדות מלמדת שיש דרך כזו. כך כתב רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) באחד מספרי היהדות החשובים ביותר, "מסילת ישרים" (פרק א'): "וְהִנֵּה, מַה שֶּׁהוֹרוּנוּ הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לִימָּצֵא".
על מנת להגיע לדרגה גבוהה יותר של הנאה לאורך זמן, עלינו להכניס לתמונה מרכיב נוסף: הנשמה. כל זמן שהעונג מתגלה רק בגוף, הוא לעולם יהיה מוגבל. משום שהגוף הוא דבר גשמי ובעל גבולות, כך ההנאה ברובד הזה לעולם תהיה בעלת גבולות. הנשמה, לעומת זאת, היא אינסופית ורוחנית, ולכן גם תענוג שנמצא ברובד של הנשמה יהיה אינסופי וכזה שאינו חולף.
שעתיים אחרי ששתיתי כוס קולה אני נהיה שוב צמא; אם בשיא צמאוני אתאמץ להיזכר בטעם המתוק של קולה ששתיתי לפני שעתיים, הדבר לא ייסב לי הנאה אלא רק ייצור בי תחושת כמיהה, וכך בכל סוג של הנאה ברובד החושי. לעומת זאת, אם עשיתי מעשה טוב, מצווה או חסד, הוא לעולם לא ייעלם. אוכל להיזכר בו גם לאחר שבועיים, שנתיים או עשרים שנה, ועדיין ארגיש אותה הנאה מכך שעשיתי משהו טוב. זוהי רמה גבוהה יותר של הנאה. כל סוג הנאה שמתחבר לממד הנצחי והאינסופי בעולם, יהיה בהתאם נצחי, ולכן התענוג הגדול ביותר הוא להתענג על ה', דהיינו לייצור חיבור עמו ולהגיע ליחסי קרבה עם האינסוף.
ממשיך הרמח"ל וכותב: "הַשְּׁלֵימוּת הָאֲמִיתִּי הוּא רַק הַדְּבֵיקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מַה שֶּׁהָיָה דָוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח,( וְאוֹמֵר "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" (תהלים כ"ז, ד'). כִּי רַק זֶה הוּא הַטּוֹב, וְכָל זוּלַת זֶה שֶׁיַּחְשְׁבוּהוּ בְּנֵי הָאָדָם לְטוֹב אֵינוֹ אֶלָּא הֶבֶל וְשָׁוְא נִתְעֶה. אָמְנָם לְשֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לַטּוֹבָה הַזֹּאת, רָאוּי שֶׁיַּעֲמוֹל רִאשׁוֹנָה וְיִשְׁתַּדֵּל בִּיגִיעוֹ לִקְנוֹתָהּ, וְהַיְינוּ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִידָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכֹחַ מַעֲשִׂים שֶׁתּוֹלְדוֹתָם זֶה הָעִנְיָן, וְהֵם הֵם הַמִּצְוֹת".
מסביר לנו הרמח"ל כי הטוב המוחלט והמושלם הוא רק קרבה אל "מי שאמר והיה העולם" – אלוהים, ואל הקרבה הזו עלינו לשאוף ולרדוף. כל דבר אחר שאנשים עלולים לתפוס כ"טוב" אינו אלא תעתוע והבל, דבר זמני וחסר ממשות. בכדי להגיע לאותה תחושת עונג נשגבת, יש ליצור קשר עם הבורא, ואת זה ניתן לעשות רק ע"י מעשים מסוימים שזו תהיה התולדה שלהם – קיום מצוות, עשיית מעשים טובים, לימוד תורה, תיקון פנימי של האישיות וניהול חיים ברוח התורה.
הדרך לאותו יעד מזהיר לא כ"כ קלה. הרמח"ל מזהיר אותנו בפני רוחות החיים שימשכו אותנו לכיוונים אחרים, אותם פיתויים המכונים 'ניסיונות', שירחיקו אותנו מאותו "טוב" מושלם: "וְהִנֵּה שָׂמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים בּוֹ הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְהֵם הֵם הַתַּאֲווֹת הַחוֹמְרִיּוֹת, אֲשֶׁר אִם יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶן הִנֵּה הוּא מִתְרַחֵק וְהוֹלֵךְ מִן הַטּוֹב הָאֲמִיתִּי. וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה. כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְמוּטַב, הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם".
האדם נמצא במלחמה תמידית עם הדחפים הקיימים ברובד החומרי שתפקידם למנוע מהאדם להגיע להנאה מהסוג העילאי והגבוה. אך זאת לא במקרה, אלא יש לאותה מלחמה פנימית תפקיד – להעניק לנו את היכולת להילחם ולהתגבר. דווקא ובזכות הקשיים קיימת האפשרות לצמיחתה של יכולת חדשה שעד עכשיו הייתה נסתרת, וכך האדם מתקדם ומתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. דווקא מתוך מאמץ של יציאה מאזור הנוחות, מלחמה ברצונות נמוכים, בחירה באידיאלים גבוהים על אף חשקים ומאווים אחרים – ניתן לגדול כאדם ולהתחבר לחלק הגבוה שבנו, הנשמה.
עובדה מעניינת היא שהרבה כוכבי במה דווקא מתוך עושר החוויות וההנאות מוצאים את דרכם ליהדות, וזאת משום שהתברר להם שאין באותן הצלחות חיצוניות בכדי לספק את צרכיה האמיתיים של הנשמה. הנשמה זקוקה לחוויות של אמת, ולא ניתן לספק אותה ע"י חוויות של דברים ארעיים וחסרי משמעות עליונה.
אי אפשר בכלל להשוות הנאה המגיעה כתוצר של חוויות רוחניות, כמו תפילה מרוממת, דבקות בה', מעשי חסד, התמסרות ללימוד או לקיום מצווה, המקשרות את האדם עם תכלית עליונה ונצחית – לעומת הנאה שנותרת ברובד הארעי והחולף של חיינו.
חיים ללא מטרה ויעד יכולים להיות ריקניים, בעוד שלאדם המאמין יש כיוון ויעוד – הוא יודע בשביל מה הוא קם בבוקר, מה תכלית חייו, מה נדרש ממנו, לאן הוא אמור להגיע. כשיש "מפת דרכים" ברורה שכזו, שמקורה הוא אלוהי ואמת מוחלטת, ניתן להגיע לאותה תחושת אושר אמיתית ונצחית. (להרחבה, קראו את השאלה: למה אלוהים ברא אותי? האם יש משמעות לחיים?).
